Tortfeasance While Under the Influence

From a study titled Alcohol and Sexual Assault, in the journal Alcohol Research & Health (h/t: babe):

[H]eavy drinkers may routinely use intoxication as an excuse for engaging in socially unacceptable behavior, including sexual assault …

In fact, some men may purposely get drunk when they want to act sexually aggressive, knowing that intoxication will provide them with an excuse for their socially inappropriate behavior.

The concern that “men may purposely get drunk … knowing that intoxication will provide them with an excuse for their socially inappropriate behavior” is raised by Maharshal as an argument against allowing drunkenness to serve as a defense against a claim of tort (in addition to the basic principle of אדם מועד לעולם):

והשיכור אפילו הגיע יותר משכרתו של לוט מכל מקום מחייב בתשלומין על כל הזיקות. ומה שמסקינן בפרק הדר דשיכור כלוט פטור ממיתת בית דין. ולא מלקין אותו. היינו דפטור מדיני שמים על אותו העון. ומכל מקום תקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע. אבל לפוטרו מדין הזיק שמזיק לחבירו. פשוט שחייב. דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד. בין ער בין ישן בין אונס בין רצון. דאם לא כן לא שבקת חי. דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיק ויפטור

ואפילו בפורים דמחויב להשתכר. מכל מקום אין כונת רבותינו כדי שישתגע. רק כמו שכתב הרמב”ם צריך להשתכר להיות נרדם בשכרתו. …1

Rav Moshe Mordechai Farbstein notes that a similar argument, regarding someone who committed a homicide while drunk, had been previously made by Rav Avraham b. Yitzhak of Narbonne (R. Avraham Av Beis Din – Raavad II):

אף בשו”ת הראב”י אב”ד [סי’ קמ”ט, הובא בקיצור בטור חו”מ סי’ תכ”ה] כתב שיש לענוש את השיכור [כלוט שהרג] כדי לגדור גדר “שלא יהיה כל איש צורר כמתלהלה היורה זיקים, ויאמר שוגג הייתי”. …

המהרש”ל הוסיף טעם לחייב את השיכור, מלבד הדין של “אדם מועד לעולם”, משום שאם לא נחייבו, יש לחשוש שתמצא פירצה שעל ידה יוכל אדם להזיק לחבירו בלא שיתחייב לשלם, והוא כעין נימוקו של הראב”י אב”ד לענוש את השיכור שהרג בשכרותו.2

The same basic holding of Maharshal, that drunkenness is no defense against a claim of tort, is also espoused by the Bah:

עוד לו בראובן שסעד במסיבת וסעודות חתן וכלה, וזרק זכוכית אל הכותל כמנהג השותים במזרקי יין מתוך שמחה וטוען שמעון שהזיקו בעינו שנסמית לגמרי:

תשובה נראה שהמעשה היה שניתז שבר זכוכית והגיע בעינו וטען שמעון שבזה סימה את עינו ואם כן … בנדון דידן כיון דראוהו ובפרט בבית החתן דמתאספים רבים והזריקה היתה שלא ברשות … דהלא כאן הזיק באותו בית שהתאספו רבים והוה ליה לעיוני דאפילו את”ל דשבירות כלי זכוכית הוי ליה ברשות כההוא דתבר זוגיתא חוירתא לשמחת חתן כי היכא דליהו’ וגילו ברעדה דאין ספק דמההוא עובדא נשתרבב המנהג הרע לשבור כלי זכוכית בכותלים בדרך שיוכל להזיק בדוכתא דשכיחא רבים ואין זה מנהג וותיקים אלא מנהג גרועים גזלנים עתיקים כי הקדמונים שברו זכוכית ביישוב הדעת בענין שלא יגיע היזק כלל וכדאיתא פרק המניח האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין אבל הני גרועים תרתי הוא דעבדי לא דיין שמכניסין עצמן בספק סכנת נפשות דשורייני דעינא {באובנתא} דליבא יתיב אלא גם מחללים את השבת במזיד וברצון ואי כדי לקיים וגילו ברעדה כבר יוצאים ידי חובתם במה ששוברים את הזכוכית בחופה ואם כן שבירות זכוכית אל הכותל בבית החתן הוא שלא ברשות כל קדושיו ולכן הדבר ברור ופשוט דזה המזיק חייב בד’ דברים ומיהו פטור על הבושת דאין בושת אלא במתכוין.

ומה שכתבת שזה יש לו טענה שהיה שיכור נראה דאינה טענה דהא בפרק הדר תניא

שכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בו מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפילה

ואף על גב דקאמר התם

אמר ר’ חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם

ואם כן היה לפי זה נראה לכאורה דהכא בהיה שכור כשכרותו של לוט דחשיב שוטה … ולא היא דלא קאמר תלמודא דבהגיע לשכרותו של לוט פטור אלא להני דקא חשיב בברייתא בפירוש מקח וממכר מיתה ומלקות אבל לגבי ניזקין אין ספק דחייב דה”ל להזהר מתחלה שלא ישתכר כלוט ולהזיק את הרבים דמי אנסו להשתכר כל כך עד דלא ידע מה קעביד וכיון דאונס דמחמתיה הוא דאיהו הוא דגרים לנפשיה חייב בניזקין ואפילו ישן דאי אפשר בלא שינה אפילו הכי חייב בנזקין כל שכן בשיכור דהוה פושע גמור.

ותו נראה דחרש שוטה וקטן אינם פטורים אלא בעודן חרש שוטה וקטן אבל לאחר שהגדיל הקטן ונשתפה השוטה חייבים לשלם …

I discussed this responsum of the Bah a year and a half ago in a Reading Responsa lecture, available, with accompanying handout, at the Internet Archive.3

  1. ים של שלמה בבק קמא פרק ג’ סוף סימן ג’, הובא בקיצור בכנסת הגדולה חו”מ סימן שע”ח הגהות טור אות ט’ ובחידושי רע”א לשלחן ערוך חו”מ רלה:כב []
  2. משפטי הדעת, פרק ז’: השיכור []
  3. ועיין שו”ת חות יאיר סימן קס”ט (הובא בקיצור בפתחי תשובה שם ריש סימן שע”ח ס”ק א’); ערך ש”י שם סימן שע”ח ד”ה בהג”ה; שו”ת נצח ישראל סימן ט”ו אות ז’. ועיין עו”ד און ליין – עורכי דין – פסקי דין- פסק דין : 7164/10 [בדברי א. רובינשטיין, אות ו’] []

The Grape Leaves Of Wrath

Our previous post discussed various applications of the idea that מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. One particularly far-reaching and controversial application of the principle is by Rav Avraham Laniado, brother of the Syrian rabbi Rav Refael Shlomo Laniado, in the context of the great eighteenth century controversy among Sephardic authorities over whether there was any basis to allow the consumption of insect-infested grape leaves.1 R. Laniado was responding to the Egyptian (later Israeli) rabbi Rav Yeshuah Shababo Yedia Zayan who had argued for deference to the prevailing custom of “all Israel, in all the places that they live, to eat these grape leaves from time immemorial in the presence of outstanding geonim, whose little [finger] is thicker than the loins of contemporary rabbis”:

מאחר שכבר נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם לאכול אלו עלי גפנים מימי עולם ושנים קדמוניות בפני גאוני עולם אשר קטנם עבה ממתני רבני זמננו ואין פוצה פה ומצפצף, ראוי לנו לילך אחר עקבותם לתור ולבקש פתחי היתר עד מקום שידינו מגעת:2

R. Laniado rejects this argument on various grounds, including the fundamental point that there is no basis to conclude that those who condoned the consumption of grape leaves were aware of their being infested – “there has never been even a rumor that worms were found [or perhaps “present”] in grape leaves, until G-d enlightened our eyes … and who says that had they seen these worms, the sages of that generation would not have utterly prohibited [their consumption]” – and he concludes by applying the rule of מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו:

תו חזינא ליה למר דאתי עלה מטעם מנהג …

והנה מלבד דבהא דמנהג מבטל הלכה כמה דיות משתפכות כמה קולמוסים משתברים וכמה חילוקים נאמרו … אלא דאף אם היה הדבר פשוט והלכה רווחת כביעתא בכותחא דמנהג מבטל הלכה ואפילו מקרא לא ידעתי מאי מנהג איכא הכא דהא מעולם לא ראו התולעים ואפילו הכי היו אוכלים אותם עלי גפנים עד שיהיה נכלל בסוג מנהג דבר שנהגו בו היתר וקא צווח ככרוכיא שכבר נהגו כל ישראל והיה לאכל בפני גאוני עולם אשר קטנם עבה ממתנינו וכו’ ואין לא ראינו ראיה אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו ומעולם לא נשמע ואפילו רינון דנמצא תולעים בעלי הגפנים עד אשר האיר ד’ את עינינו מגלגלין זכות על ידי זכאי. ואם כן מה שייך לומר על זה דבר שנהגו בו היתר ולעשותו מנהג ומבטל הלכה ומאן לימא לן דאם ראו אלו התולעים דלא היו חכמי אותו הדור אוסרין אותו במנין עליהם ועל זרעם … ועל דבר זה נאמר מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו ואמרי לה להתגדל בו. …3

On the other hand, two major twentieth century authorities express serious reservations about a halachic stance that would imply that earlier generations had violated the prohibition against the consumption of insects, even inadvertently:

רב משה פיינשטיין

[בעניין החרקים הקטנים הנמצאים בכמה מיני ירקות] … דעתי נוטה יותר להקל, … שאפשר שדבר שלא נראה למעשה [להדיא] לעינים אינו אסור, ולכל הפחות אינו בחשיבות בריה … וזה נוסף ללימוד הזכות שמוזכר בערוך השלחן …

וגם כמו שאמרתי לך ולעוד הרבה אנשים שבכלל יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלה משום שלא ידעו מהם … ועל כן אמרתי שבלי לעיין היטב בדבר, שזה זה קשה לי כעת, אי אפשר להכריע לחומרא ולפרסם שיש איסור בדבר, וכל שכן שאין רצוני שיזכירו שמי כאחד מהאוסרים.4

רב שלמה זלמן אויערבאך

גם לא מסתבר שהראשונים כמלאכים חס ושלום נכשלו בזה, כי לא ברור כל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי5

Regarding the broader question of the ostensible emergence of a much stricter attitude toward bug-infested foodstuffs over the past several centuries, see Steven Adams’ provocative essay The Scientific Revolution and Modern Bedikat Tola’im Trends, a proper discussion of which is beyond the scope of this post.

I discussed R. Laniado’s responsum in a recent Reading Responsa lecture, available at the Internet Archive, as are my lectures for this past פרשת שמיני on the general topic of the consumption of insects, with accompanying handout. Following is my halachah column for that parashah:

In parashas Shemini (Ch. 11), the Torah repeatedly prohibits the consumption of various forms of “teeming things” (shratzim). There are six distinct prohibitions in this parashah, and another two in parashas Re’eh (Devarim Ch. 14): two apply to all shratzim, two to marine shratzim, three to terrestrial shratzim, and one to flying shratzim. The consumption of marine shratzim therefore violates four prohibitions, the consumption of terrestrial shratzim violates five, and the consumption of flying shratzim (considered a subset of terrestrial shratzim) violates six (Makos 16b).

The Pri Chadash (YD 84:53) explains that the Torah’s great stringency in establishing so many prohibitions against the consumption of shratzim is due to their extremely widespread presence in foodstuffs, “and it is impossible to avoid violating the prohibition against their consumption without great diligence … Hence, everyone should be diligent to avoid violating this prohibition and also to lecture publicly on the severity of the prohibition …”.

The Pri Chadash is expressing the consensus that food that is infested with shratzim may not be consumed. The halachic principle of bitul (nullification of a prohibited substance commingled with a larger quantity of permitted substance) does not apply here for at least two reasons:

  • Bitul only applies where the permitted and prohibited ingredients of the mixture are inseparable. Insofar as the shratzim can be removed, they are not bateil [even if the removal procedures will not necessarily remove all the shratzim, but only some of them] (Shut. Divrei Chaim YD 2:54).
  • A discrete entity (“biryah”), such as a sheretz, is not subject to bitul. Various authorities have proposed a variety of arguments that the laws of biryah may not apply to shratzim, but these were offered as ex post facto justifications of problematic widespread lenient attitudes regarding the consumption of infested foodstuffs, and not as normative halachic positions (see Pleisi siman 100 s.k. 2 and 4; Shut. Mishkenos Yaakov YD #36; Aruch HaShulchan YD 100:13-18; Shut. Igros Moshe YD 4:2).
  1. עיין שו”ת משאת משה (קרית ספר ה’תשס”ח) יו”ד חלק ב’ סימן ד’ וסימן ה’; שו”ת בית דינו של שלמה יו”ד סימן י”ט; זבחי צדק סימן פ”ד אות צ”ט. ועיין גם מאמרים אלו ממחברי זמנינו: ר’ עזריאל אריאל, שימוש בעלי גפן [מכון התורה והארץ] [גם פה]; עמוס ביסמוט, סערה בעולם הכשרות: עכבישים וג’וקים בעלי גפן [ככר שבת]; כמה חרקים יש בשימורי עלי גפן? [מעבדת כושרות]; אוהבים עלי גפן? הם מלאים בחרקים [כיפה] []
  2. משאת משה סימן ד’ סוף ד”ה ואומר, עמוד רסב []
  3. בית דינו של שלמה ד”ה תו חזינא ליה למר, עמוד 192, הובא בשדי חמד כללים כרך ד’ מערכת המ”ם כלל ל”ז ד”ה ומעין כללין, וכן בכרך ג’ מערכת הלמ”ד סוף כלל כ”ה ד”ה שוב השגתי ספר היקר בית דינו של שלמה []
  4. שו”ת אגרות משה יו”ד חלק ד’ סימן ב’‏ []
  5. שו”ת מנחת שלמה תנינא סימן ס”ג בא”ד וגם אפשר []

Room Of One’s Own

Our previous post discussed a dispute between Rav Shlomo Yehudah Tabak and the Satmar Rav (among others) over the problem of the female gaze in general and the design of synagogue women’s sections in particular. We cited R. Tabak’s invocation of the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו in defense of his advocacy of stringency admittedly not practiced by earlier generations:

והגם דדורות שלפנינו לא נזהרו בזה כבר אמרו בפרק קמא דחולין ו: וכתת נחש הנחושת וכו’ אפשר בא אסא וכו’

Here is the Talmudic discussion that R. Tabak references:

העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר”מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו

The Gemara resumes its discussion of the statement that the righteous would not experience mishaps. Rabbi Yehoshua ben Zeruz, son of the father-in-law of Rabbi Meir, testified before Rabbi Yehuda HaNasi about Rabbi Meir that he ate the leaf of a vegetable in Beit She’an without tithing or separating teruma, as he holds that Beit She’an is not part of Eretz Yisrael and therefore is not sacred with its sanctity. And Rabbi Yehuda HaNasi permitted all the produce of Beit She’an on the basis of his testimony.

חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר

His brothers and his father’s household united against him and said to him: In a place where your fathers and the fathers of your fathers treated untithed produce as forbidden, will you treat it as permitted?

דרש להן מקרא זה (מלכים ב יח, ד) וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום

Rabbi Yehuda HaNasi interpreted this verse to them: “And he broke in pieces the copper serpent that Moses had made; for until those days the children of Israel burned incense to it; and it was called Nehushtan” (II Kings 18:4). Is it possible that they burned incense to it and Asa, a righteous king, came and did not eradicate it, and Jehoshaphat, a righteous king, came and did not eradicate it, and it remained until the time of Hezekiah? But didn’t Asa and Jehoshaphat eradicate all objects of idol worship in the world?

אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו

Rather, it must be that in not eradicating the serpent, his ancestors left Hezekiah room through which to achieve prominence [lehitgader]. I too can say that my ancestors left me room through which to achieve prominence by permitting untithed produce from Beit She’an.1

The Satmar Rav rejects R. Tabak’s application of the principle, explaining that it is limited to one who has the right to disagree with the earlier authorities in question, in which case the principle is invoked merely to explain how it could be possible for the earlier authorities to have erred. The principle does not, however, grant one a license to dissent from earlier authorities where none such exists, such as an Amora vis-à-vis a Tanna. The Satmar Rav makes the reductio ad absurdum argument that since it is clear from the Talmudic discussion that the principle applies to novel leniencies and not just stringencies, under R. Tabak’s apparently broader understanding of the principle, later authorities should has ve’shalom be allowed to permit that which earlier authorities have forbidden!

אין זה דמיון כלל להתם, דשם מיירי ברבי ורבי מאיר שהתירו מה שאסרו אבותיהם, כי תנאים היו ופליגי שהתנאים האחרונים יכלו לחלוק על התנאים הראשונים, ועל זה הביא מאסא ויהושפט, … אך כדי לתרץ האיך אפשר לומר שהגיע אליהם טעות כזה על זה משני שהסיבה הוא בשביל שהניחו לו מקום להתגדר, אבל היכא שאי אפשר לומר דפליגי כמו בכל מקום שמקשין על איזה אמורא מהתנאים אינו מתרץ בשום מקום שלכן אמר דלא כוותיה בשביל שהניחו לו מקום להתגדר, דכיון שלא יוכל לחלוק עליו לא יוכל גם כן לומר עליו שטעה והניחו לו מקום להתגדר.

ומכל שכן אנן יתמי דיתמי שלא נוכל לומר כך על גאונים וקדושים שבדורות שלפנינו, והלואי שנזכה להבין דעם חכמים אף מקצת מן המקצת מדרכיהם ומנהגיהם שבעומק חכמתם, וכי חס ושלום נוכל גם אנחנו להתיר מה שאסרו הראשונים ז”ל כמו שהתירו רבי מאיר ורבי על סמך זה שהניחו להם מקום להתגדר, וחלילה לנו להעלות על הדעת כן דלא ליפוק מיניה חורבא.2

Noam Stadlan recently asserted that “Erasing Women Erases Halacha”; one of his arguments is that such erasure is unprecedented:

While those who demand erasure of women claim that the demand is mandated by Halacha, a brief review of the relevant Halacha clearly shows that this is spurious, and a perversion of our religion. There is no mitzvah anywhere in the Talmud or Shulchan Aruch to limit images of women any more than that of men.

More recently, Rabbi Getsel Ellinson collected laws pertaining to women in a three volume anthology titled Woman and the Mitzvot and nowhere does it mention a problem with images of women. As has been previously noted (authored by Dr Leslie Ginsparg Klein), even Haredi publications have published images of women for many years. Any sort of restriction on images of women is essentially a modern innovation without Halachic basis.

Would the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו apply here? On the one hand, perhaps even R. Tabak would not invoke it in this context, since unlike in his case where there are indeed venerable sources that problematize the female gaze, here there are no such sources directly on point. On the other hand, perhaps even the Satmar Rav might accept the principle’s application here, since the disparity in stature between the authorities who (at least implicitly) authorized the earlier lenient Haredi practice and those of the current generation is not sufficiently large for the latter to be barred from dissenting from the former.

I am fascinated by the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר and its applications; here’s an early invocation, in מחזור ויטרי:

העם נהגו לומר עד תמלוך בכבוד. ואחרי כן מתחילין התקיעתא של פיוטין. אבל רבינו יצחק הלוי מ”כ תיקן לסיים הפסוקים קודם שיתחיל התקיעתא. כי בתקיעתא אינם כתובים המקראות כסדר של תורה ושל נביאים ושל כתובים. ונראין דבריו שחובין הן בשליח ציבור לאומרן כשאר התפילה. ועליו אני אומר מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו:3

And here’s one by Rav Shlomo Kluger (who couples it with with the famous Maimonidean exhortation to “accept the truth from he who utters it”4):

הנה על דבר שאלתו בנדון שיעור הכתמים בזה לא אכניס ראשי כי אני תמה למה אינו רואה לקנות ספרי מי נדה או שירי טהרה ויראה שם דעתי דאני מחמיר בזה לפי מה דאנו רואים דאין בזמנינו מאכולת שיהיה בידם שיעור כגריס איך נתלה במאכולת במה שאנחנו יודעים דבודאי אינו ממאכולת רק מגופה … וזה ברור ואמת ואף שהמחברים לא הרגישו בזה כבר אמרו חז”ל פרק קמא דחולין אפשר בא אסא ולא ביערן וכו’ אלא מקום הניחו לי להתגדר בזה וקבל האמת ממי שאמרו כקטן כגדול תשמעון …5

[A haburah of mine, with accompanying notes, surveying the various opinions on whether and why the shiur of gris still applies in contemporary times is available at the Internet Archive.]

A follow-up post will, בג”ה, discuss the application of the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר to stringencies regarding the consumption of insect-infested foodstuffs.

  1. חולין ו:-ז.‏ []
  2. שו”ת דברי יואל או”ח סימן י’ סוף אות ח’ ד”ה ומ”ש בתשובת תשורת ש”י []
  3. מחזור ויטרי סימן של”א []
  4. עיין אלפא ביתא תניתא, כרך שני עמודים 830-32 []
  5. קנאת סופרים, השמטות לשירי טהרה סימן ק”צ סימן מ”ז, ועיין שם בהשמטות למי נדה סימן ק”צ תשובה ל”ב []