The Or Sameah’s Ouroboros

Our previous post cited Rav Ya’akov Emden’s barb that “it seemed to us, in our tranquility in the Diaspora, that we have already found an alternate ארץ ישראל and ירושלים …”. This foreshadows a famous passage of Rav Meir Simha of Dvinsk, in which he warns against thinking that Berlin is Yerushalayim. R. Meir Simha’s point is actually rather more complex and sophisticated than that brief quote suggests; he’s positing the existence of a national spiritual cycle where once the development of Torah culture reaches its apex, nothing is left for the new generation to contribute, and so the natural human desire to innovate engenders sophistical criticism of the tradition, resulting in its eventual rejection as falsehood and the forgetting of one’s roots and the abandonment of one’s religion for the study of alien languages, “and he will think that Berlin is Yerushalayim …”:

כך היא דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות, והגירוש, ואחר כך יתעורר בם רוח אלקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו, הלא אין ביד הדור החדש להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם, מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש, יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה, עוד מעט ישוב לאמר שקר נחלו אבותינו, והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף ממקלקלתא ולא יליף מתקנתא, יחשוב, כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים לא עשיתם ואל תשמח ישראל אל גיל בעמים.
אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק, אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשינו, ולשונות זרים המה כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ד’, אשר נבאו על גזע ישי באחרית הימים, ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה. ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קדש ובניו יוסיפו אומץ ובחוריו יעשו חיל בתורת ד’, יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה. ובזה יתקיים ויחזק אומץ. …1

While the basic theme that success carries within it the seeds of its own destruction is a common one, R. Meir Simha’s take on it is original, fascinating and provocative:

  • It is usually material success that is considered dangerous, as it causes one to become comfortable, complacent and arrogant (וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.); R. Meir Simha is asserting the fatal danger inherent in spiritual success.
  • Contrary to the common idea that spiritual growth is basically a never-ending journey, R. Meir Simha seems to assert the reality of a spiritual plateau, beyond which it is difficult if not impossible to progress.
  • R. Meir Simha seems to understand that the ultimate motivation for criticism and rejection of tradition and religion, and their abandonment for foreign culture is not an inherently wrong-headed attitude, but merely the double-edged natural human desire for spiritual creativity and innovation; in the initial phase of the spiritual cycle, this desire is constructive and fosters religious progress, and it is only once the spiritual plateau has been reached that the urge becomes destructive and engenders spiritual regression.

The language of R. Meir Simha’s eloquent expression of the human need for creativity and innovation, which I have emphasized above, is a clear allusion to the classic Talmudic treatment of the legitimacy of religious innovation:

העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר”מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו
חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר
דרש להן מקרא זה וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום אלא מקום הניחו [רש”י: כשיבאו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם] לו אבותיו להתגדר [רש”י: להתגדל] בו אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו
מכאן [רש”י: שראינו שקבל רבי עדות זו ולמד הימנה אע”פ שדבר תימה הוא שהרי מעולם היו נוהגין בו איסור למדנו שאין מזיחין תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לאמר לא שמעת] לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו ואמרי לה אין מזניחין אותו ואמרי לה אין מזחיחין אותו מאן דאמר מזיחין כדכתיב ולא יזח החשן ומאן דאמר אין מזניחין דכתיב כי לא יזנח לעולם ה’ ומאן דאמר מזחיחין דתנן משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל2

A lecture I recently gave on this topic of the legitimacy of religious innovation is available at the Internet Archive.

  1. משך חכמה בחקתי ד”ה והנה מעת היות ישראל בגוים []
  2. חולין ו:-ז. []
Posted in audio, theology and philosophy | Tagged , , , , | 1 Comment

פינו במזרח, ואנחנו בסוף מערב

What are we to make of the fact that despite all our pious declarations of misery over our exile and yearning to return to ארץ ישראל, we Diaspora Jews do not generally trouble ourselves to make aliyah? Rav Ya’akov Emden indeed considers the historical Jewish indifference to ארץ ישראל grievously sinful, and the cause of our people’s endless suffering throughout our bitter exile, including the catastrophic destruction of Spanish Jewry:

ידוע שחובת המתפלל לכוין גופו כנגד ירושלם. ומפורש שנוי ומשולש בתנ”ך …
וכאן ראינו לזכור ירושלם שנית. לומר שלא יספיק זה הרושם והרמז שאנו עושם לזכר ולדוגמא וסימנא בעלמא. אלא היכא דלא אפשר. אז תעלה לנו הכוונה והמחשבה הטובה ותצטרף למעשה. הנמנע מפני האימה והסכנה. כי האונס פטור מכל דבר וההכרח לא יגונה. אמנם לא ישובח. ולא תועיל הכונה במקום שאין טענת אונס גמור ובשעת רווח. ולזה צריך כל אדם מישראל לעשות בלבו הסכמה קבועה ותקועה לעלות לדור בארץ ישראל. (על כל פנים כשתמצא ידו די ההוצאה וקצת מעמד סיפוק פרנסה. אם בדרך מלאכה או איזה מו”מ. לקבל ההספקה הנצרכת וההכרחית. כדי ליישב הארץ הקדושה השוממה מבלי בניה) ולהשתוקק להיות זוכה להתפלל שם לפני היכל המלך. אף על פי שחרב לא זזה שכינה ממנו. והדר בחו”ל עובד ללא אלקי אמת. כמ”ש דוד המלך ע”ה אשר גרשוני מהסתפח בנחלת ד’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים. ואמרו חז”ל (עבודה זרה ח.) ישראל שבחו”ל עובדי עבודה זרה בטהרה הם.
על כן שמעוני אחיי ורעי המתגוררים בארץ לא לנו על אדמה טמאה. זכרו זאת והתאוששו. זכרו את ד’ וירושלים תעלה על לבבכם התקוששו וקושו. המזכירים את ד’ אל דמי לכם תמיד לא יחשו. ואת תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה עושו גושו חושו.
ואל תחשבו להשתקע בחו”ל חס ושלום לקיים ואכלה אתכם וגו’. זאת היתה חטאת אבותינו הראשונים שגרמו בכיה לדורות כי מאסו ארץ חמדה. והיא שעמדה לנו בגלותינו המר שלא אחד בלבד עמד עלינו. אלא בכל דור לא שקטנו ולא שלונו. על צאורינו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו. כמת מלב נשכחנו. אחר ששכחנו דירת ארץ ישראל לגמרי. אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה להתיישב שם לדור. כי אם אחד ממדינה ושנים בדור. אין איש שם על לב מבקש אהבתה. דורש שלומה וטובתה. ולא מצפה לראותה. כמדומה לנו בהיותנו בשלוה בחו”ל שכבר מצאנו ארץ ישראל וירושלים אחרת דוגמתה. על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארץ שפניא וארצות אחרות בשלוה בכבוד גדול מימי החורבן זמן רב קרוב לאלפים שנה (מזמן חורבן בית ראשון) ושוב נתגרשו ממנה עד שלא נשאר שם ושארית לישראל בארץ ההיא. צדיק הוא ד’ כי יצא מדעתם לגמרי ענין גלותם והתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ויעשו נאצות. והתערבו זרע קדש בעמי הארצות. ציון היא דורש אין לה [ברכות לב] היינו עזובה היינו שכוחה. גם היא נאנחה. ותשב אחור. ודודה חמק עבר שלח ידו מן החור. והבנים חשך תארם משחור. הלכו שחוח בגוים לא מצאו מנוח. מות מחיים נבחר להם בחור. כל זאת באתנו. כי כארז נמשלנו. ארץ צבי שכחנו. לשוב אל ארץ מולדתנו לא זכרנו. עיר קברות אבותינו לא דרשנו. אל גיל כעמים שמחנו. לאד בגוים אין תורה לקבוע דירה חשקנו. …1

Rav Shlomo Kluger (Maharshak), on the other hand, infers from the fact that “Hassidic Rabbis” in general, and Rav Yisrael of Ruzhyn and his sons in particular, “who certainly had the wherewithal to emigrate”, nevertheless declined to do so, that the halachah follows the opinion that there is actually no imperative to make aliyah in contemporary times:

אם הוי סוגין דעלמא כדעת הסוברים דבזמן הזה כופין לעלות דמצוה הוא למה אין עולין הרבנים החסידים לארץ ישראל אשר בכחם ודאי לעלות והרב המפורסם המנוח מו”ה ישראל מרוזין ז”ל למה לא נסע לארץ ישראל הוא ובניו שליט”א ובעל כרחך סוגיין דעלמא הוי כדעת הסוברים דבזמן הזה אין מצוה …2

A lecture I recently gave on the commandment (according to many) to settle ארץ ישראל, and various dispensations from it, is available at the Internet Archive.

  1. סידור בית יעקב, סולם בית א-ל, אות ו’‏ []
  2. שו”ת האלף לך שלמה אה”ע סימן קי”ח []
Posted in audio | Tagged , , , , , , , | Leave a comment

Faulhaber’s Formula Of the Figurate Numbers

For Dr. Pinhas Grossman, recently promoted to Senior Lecturer at the School of Mathematics and Statistics of the University of New South Wales

Several years ago, we noted the procedure given by the Tosafos to calculate the triangular numbers. I recently came across an analysis by the non-pareil Rav Eliyahu Kalatzkin of the Tosafos and a cognate source, which concludes with a parenthetical excursus into the case of the square pyramidal numbers. This analysis seemingly has no significance at all for any point of Torah, and R. Kalatzkin apparently engages in it merely for the joy of doing mathematics. See his שו”ת אבן הראשה סוף סימן כ”ד1.

R. Kalatzkin’s concluding line notes that his method can be extended to the calculation of the sum of the first n cubes (the four-dimensional hyperpyramidal numbers), although he leaves this as an exercise for the reader.

The general formula for the sum of the p-th powers of the first n positive integers is known as Faulhaber’s formula, named after the sixteenth / seventeenth century German mathematician Johann Faulhaber.

  1. I have not reproduced the text here as I usually do, due to the difficulty and tediousness of getting the HTML necessary to represent the mathematical notation, combined with the bidirectionality, correct. Furthermore, reading mathematical equations written (as R. Kalatzkin does) from right to left is an experience everyone should have at least once. []
Posted in mathematics | Tagged , , , , , , , | Leave a comment