Eggs and Experimentation

Scientific American sets forth “an egg-cellent activity from Science Buddies”:

How do animals, such as chickens, which develop inside an egg outside of their mothers’ bodies and therefore do not have umbilical cords, take in oxygen and get rid of carbon dioxide? Bird and reptile eggs have a hard shell. Directly under the shell are two membranes. Between the membranes is a small air cell, also called an air sack, filled with oxygen. As the animal develops it uses the oxygen, which must be replenished, and it also has to release carbon dioxide. How does this happen? Well, if you examine a chicken egg carefully with a magnifying glass, you’ll see that there are tiny little holes, called pores, in the shell. In this activity, we’ll see how those work to let the developing chick breathe.

Materials
  • Large pot or bowl
  • Water
  • Blue food color
  • Liquid dishwasher detergent
  • Teaspoon measurers
  • Three eggs (for best results, do not use freshly laid eggs, rather, use older, commercial eggs)
  • Tongs or large spoon
  • Cup
  • Plate or paper towel
  • Optional: a sensitive scale, such as a digital kitchen scale or a triple-beam balance that can measure tenths of a gram
Preparation
  • Pour one and one half cups of water in a large pot or bowl.
  • Add one quarter teaspoon of liquid dish detergent and one quarter teaspoon of blue food color. Mix well.
Procedure
  • Carefully put the three eggs in the pot with the water, dish detergent and blue food color.
  • Make sure that the eggs are submerged in the liquid. If part of the egg is above the surface of the water, mix together liquid dish detergent and blue food color with more water in the same proportions as you did before. Add this to the pot until the eggs are submerged.
  • Set a timer for one hour or make a note of the time.
  • After the eggs have soaked in the liquid for at least one hour, carefully lift one of them out of the liquid using the tongs or large spoon. How does the egg look?
  • Crack the raw egg into a cup, being careful not to damage or crush the shell much.
  • Set the empty eggshell on a plate or paper towel.
  • Carefully inspect the inside of the shell. What do you see?
  • Crack open the other two eggs in the same way. Look all around the inside of their shells, too. What do you see? Do all of the insides of the shells look the same? Are there noticeable differences?
Observations and results

Did all of the eggs have at least a few small blue dots on the inside of their shells? Were the dots mostly clustered in one or a few areas on the inside of each shell?

Directly under the chicken egg’s shell are two membranes. When the eggs are laid by the mother they are warmer than the air, and as they cool the material inside the egg shrinks a little bit. This shrinkage is what pulls the two membranes apart, leaving behind the small air sack that is filled with oxygen. As the developing chick grows it uses the oxygen from the air sack and replaces it with carbon dioxide. The tiny pores in the shell allow the carbon dioxide to escape and fresh air to get in. The chicken egg has more than 7,000 pores in its shell to allow this to happen! These pores also allow water to go through the shell, which is why the dye appears as small dots on the inside of the shell, often clustered in certain areas, and why an egg after being hard-boiled would weigh slightly more than when it was raw. Also, freshly laid eggs do not allow water to penetrate as well as older, commercial eggs do, so fewer blue spots will probably be visible on the inside of fresher eggs compared with older ones.

This experiment was described (somewhat more tersely) some seven centuries ago by Rashba:

בצים שנתבשלו בקדרה עם בשר ואפילו עם קליפתן אסור לאוכלן בכותח, שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה בתוך יורה של צבעים תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע, ועל כן אסרו בגמרא ביצת אפרוח …1

Taz disagrees with Rashba’s assertion of the porousness of eggs:

וצ”ע ממה שכתב רמ”א בסימן פ”ו סעיף ה’ דאם הביצה נקובה דינה כקלופה דהא כל קליפת הביצה נקובה היא ופולט שפיר ואפילו הכי מותר בביצה אסורה שאינה פולטת אלא (ציר) [זיעה] דמאי שנא נקובה בתולדה או שלא בתולדה …

ואי לאו פה קדוש דרשב”א [הייתי אומר] דאין נקב בביצה בתולדה אלא שבולע ופולט דרך הקליפה מדבר שהוא ממש בו וצ”ע:2

Taz does not explicitly counter Rashba’s argument from the passage of dye through the eggshell. Perhaps he understands that just as טעם is absorbed into the shell and then passes through to the egg’s contents, even in the absence of actual holes in the shell, so, too, is the dye absorbed into the shell itself and then passes through to the egg’s contents.

In any event, Pri Megadim defends Rashba from Taz’s question, explaining that the halachah distinguishes between the natural pores of an eggshell and artificial holes made therein, since the former “are very small” relative to the latter:

ויש חילוק בין נקב בתולדה דהוא קטן מאד … מה שאין כן נקב שנתהוה אחר כך …3

  1. שו”ת הרשב”א (מכון ירושלים) חלק א’ סימן תקט”ז, הובא בבית יוסף יו”ד סימן צ”ה סעיף ב’‏ []
  2. ט”ז שם סוף ס”ק ב’‏ []
  3. פרי מגדים משבצות זהב שם []

Truth and Beauty III: A Tale Told By Two Chabadnik-Brisker-Mizrahisten

We recently discussed R. Avraham Borenstein’s analysis of the question of whether it is preferable to use an Israeli citron that is definitely kosher, albeit not beautiful, or a Corfian one that is beautiful but of dubious kashrus. A variation of this dilemma was famously considered by Rav Chaim Soloveitchik: he (of course) was going to use both, but his question was which to take first and which second. Here’s Rav Shlomo Yosef Zevin’s version of the episode:

מעשה שהיו לר’ חיים שני אתרוגים לסוכות, אחד של ארץ ישראל ואחד של קורפו. הראשון היה כשר בתכלית, אבל בלתי הדר. השני היה הדר מאד, אבל ספק פסול מחשש הרכבה. רצה ר’ חיים ליטול את שניהם, לפי שיש בכל אחד מה שאין בחברו. והנה שאלה: איזה מהם יטול ראשון ויברך עליו? התשובה פשוטה: הארצישראלי קודם, שהרי הוא כשר בבירור והקורפאי הלא הוא ספק פסול. ולא כן היתה דעתו של ר’ חיים. חשבון הגיוני היה לו שדוקא ספק הפסול קודם. ולא זז משם עד ש”בחן” כמה מבני התורה שהיו באותו מעמד אם יפתרו את השאלה לנכון. וזה חשבונו: אם יטול את הארצישראלי קודם, הרי שהמצוה כבר קיים בבירור גמור, ואם כן מה שיטול אחר כן את הקורפאי, בשביל לצאת ידי ההידור, הוא כאילו לא עשה ולא כלום, שאחרי קיום מצוה אין בנטילת אתרוג שום מצוה כלל. יוצא, שאת מצות ההידור הפסיד בבירור. אבל אם יטול קודם את הקורפאי, הרי ממה-נפשך: אם הוא באמת פסול, לא הפסיד בנטילתו כלום, שהרי מיד נוטל אחריו את הארצישראלי ויוצא בו, ואם הוא כשר נמצא שיש בידו גם מצות ההידור. איני יודע אם אלו שנשאלו מאתו עמדו על התשובה או לא, אבל עצם התשובה מעניינת ומאפיינת.1

What was R. Zevin’s source for this story? It turns out that a (highly entertaining) version of the tale was related to him by a student of R. Chaim, the Chabadnik-Brisker-Mizrahist (much like R. Zevin himself) R. Yehuda Leib Don-Yichya, in a letter dated 27 Tishrei, 5699, in which he claimed to have been the (single) student to whom R. Chaim had posed the question:

פעם אחת קודם חג הסוכות ישבתי בחדרו של מו”ר הגאון [ר’ חיים סאלאוויציק] זצ”ל, והיו שם עוד אנשים ממקורביו ובתוכם ר’ יעקב ליפשיץ בן הגאון משדליץ, איש למדן מנכבדי עיר בריסק מעדת הפרושים, והביאו אז לפני הגאון זצ”ל כמה אתרוגים יפים ומהודרים. אמרתי לו כי אצלנו חסידי חב”ד מהדרים לקחת דוקא אתרוגי גינובא (הנקראים בפי העם אתרוגי “יאנעווער”). והשיב ר’ יעקב ליפשיץ ע”ה “אצלכם החסידים” … בביטול, כלומר, כאומר מה יש להביא ראיה מהחסידים. אמרתי לו: ומה יאמר מר אם גם החתם סופר כתב כן באו”ח סימן ר”ז. אז אמר הגאון זצ”ל: הביאו לי את החתם סופר. [ויביאו] ויראו כי כדברי כן הוא. אז אמר לי הגאון זצ”ל: הריצו טלגרמה לאביכם הרב שליט”א כי ישלח לי אתרוג “יאנעווער”, ועשיתי כדבריו. …

למחר בבוקר החג היו לפני הגאון האתרוג שלי שלא היה מהודר כל כך, ואתרוג שני מהודר ויפה מאד. ושאל אותי הגאון: כשאברך עתה על נטילת לולב, איזה אתרוג אקח תחילה בידי. אינני זוכר מה שהשבתי אז, אך הוא לקח תחילה אחר הברכה את האתרוג היפה והמהודר שהוא ספק מורכב ספק אינו מורכב, ואחר כך לקח את האתרוג שאינו מהודר אך בודאי אינו מורכב, ואמר: הלא מצות אתרוג אינה דומה למצות תפילין שמצותה כל היום, שמצות האתרוג הוא רק לקיחה פעם אחת, ואם אקח בידי את האתרוג שהוא בודאי כשר, הלא אקיים תיכף המצוה, ואחר כך כשאקח את המהודר, הלא יהיה זה הידור בלי קיום מצוה, כי המצוה כבר קיימתי. אבל כשאני לוקח תחילה הספק מורכב, שמא הוא כשר, ואם כן קיימתי מצות אתרוג בהדור גמור, אולם מאחר ושמא הוא מורכב לכך אני לוקח אחר כך את האתרוג שהוא בודאי כשר ואקיים אז מצות אתרוג.2

R. Tuvia Zilberstrum notes the existence of “minor differences” between the versions of R. Don-Yichya and R. Zevin:

בספר אישים ושיטות .. הביא הרב זוין את סיפור החקירה בשינויים קלים.3

Perhaps the tale of the חקירה itself contains only minor differences, but at least one discrepancy regarding the background details is of crucial importance. While in R. Don-Yichya’s account it is “Yaneve” (Diamante / Calabrian) esrogim whose genealogical purity was considered reliable, R. Zevin writes that it was an Israeli one that was “כשר בתכלית”. It is hard to see how R. Zevin could have gotten them confused, as a central point of R. Don-Yichya’s account is R. Chaim’s imprimatur of the Yaneve esrogim preferred by Chabad.

Furthermore, while R. Zevin approvingly calls R. Chaim’s argument that one cannot fulfill הידור מצוה after he has already fulfilled the basic מצוה “logical” (as wells as “interesting and characteristic”), many other aharonim – including R. Chaim’s own father, the בית הלוי – are uncertain about this proposition. Here is a brief article I published on the topic about a year ago:
View Fullscreen

  1. אישים ושיטות, רבי חיים סולוביצ’יק []
  2. אור ישראל, תשרי תשס”ד – שנה ט’ גליון א’ (ל”ג), עמודים קי-יא []
  3. שם הערה 5 []

Beauty and Truth II

We recently discussed R. Avraham Borenstein’s contention that it is preferable to use an Israeli citron that is definitely kosher, albeit not beautiful, than a Corfian one that is beautiful but of dubious kashrus, since “there is no הידור greater than this, that it definitely be an אתרוג”. A similar stance is attributed to Hasam Sofer:

עיקר ההידור באתרוג הוא שלא יהא בו חשש פסול על פי הלכה, כי כל עיקר ההידור היא מה שאמרו חכמים, כי לא נתפרש בתורה שיעור ההדר אלא שמסרו התורה לחכמים, אם כן יש מקודם להשגיח על כהלכה ואחר כך שיהא מהודר ויפה בתוארו כי אין “ואנוהו” אלא מה שהתורה מייפה עלינו, ולא מה שאנו מדמים שהוא היופי וההדר.1

There is at least one context, however, where choosing הידור over the avoidance of “חשש פסול” is indeed preferable. The Shulhan Aruch cites two opinions regarding whether יין מבושל or wine containing honey may be used for kiddush:

מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש וי”א שאין מקדשין עליהם:2

The Rema records the prevailing custom:

הגה והמנהג לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק שאינו טוב כמו המבושל או שיש בו דבש (אגור):

The משנה ברורה explains:

דאם הם שוין, יש לחש לדעת היש-אומרים שמחמירין בזה שלא לקדש.3

So all else being equal, we avoid יין מבושל או שיש בו דבש due to the “חשש פסול” that it may be invalid for kiddush – but we set aside this concern if this wine of uncertain validity is “better” than the alternative wine that is definitely valid.

  1. ילקוט הלכות ארבעה מינים וסדר נטילתן (דייטש), עמוד מ אות כד []
  2. שלחן ערוך או”ח סימן רע”ב סעיף ח’‏ []
  3. משנה ברורה שם ס”ק כ”ג []