Rationalizing Rosh Ha’Shanah

I had long been aware of Meiri’s delicious rationalization of the apparently superstitious underpinning of the simanim of Rosh Ha’Shanah:

‫ועל צד הגדיל התעוררות לזכור השם בכל רגע‬ ‫ולשוות יראתו על פנהם לבלתי יחטאו היתה הכונה‬ ‫לשום בשולחן, קרא, רוביא, כרתי, סלקא, תמרי‬, ‫על צד מה שאמרו במסכת כריתות ובמסכת הוריות‬ ‫השתא דאמרת סימנא מילתא היא ליחזי איניש‬ ‫בריש שתא‬ קרכסת,
ועל צד שלא יטעו, באמרם סימנא מילתא היא, שיהיה זה דרך נחש, חלילה מרבותינו מרשע, היתה ההסכמה לקרות עליהם דברים יורו על הסליחה והערה על התשובה,
ואמרם מילתא היא, רוצה בו שהערות התשובה גם מבלי קביעת תפלה רק דרך סימן ותורת עראי הם יעזרו על הכונה, ומפני זה צוו לראותם בעת האוכל, להעיר שעם היותם נמשכים אל הנאת הגוף לא ימשכו רק כפי הצורך ולא ישלחו אימת המשפט מעל פניהם, והוא שהם קוראים עליהם דברים יורו על זה, יאמרו על הקרא, יקראו זכויותינו, וברוביא ירבו זכויותינו, ובכרתי יכרתו שונאינו, והכונה בהכרתת השונאים, ר”ל על הדעות הכוזבות והכונות המחטיאות כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמתית, לא שנתפלל עתה על אבדן האויבים, כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו, וכן יאמרו על הסלקא יסתלקו עונותינו, ועל התמרי יתמו חטאתנו, והכונה בזה כמו שבארנו מצד שהשבע משכח כונת היום ותקנו שיראה אותם האוכל ויזכור הדברים עליהם ויהיה הסימן ההוא מחזק התעוררותו, והוא אמרם סימנם מילתא היא, ר”ל שאינו דבר רק, אבל הוא דבר ימציא הכונה המעולה ויחזק ההתעוררות,
וכן מה שנהגו להוסיף בדגים ופרות לבנים ומתוקים, הכל להפליג ההערה לרבוי זכיות ולברר וללבן כתמי העונות ולמתק מרירות החטאים עם התבלין המיוחדים למתק מרירותם, ר”ל התשובה, ואז יניח חטאים גדולים בהיות כל כונתיו לשם יתברך1

In order to arouse themselves to focus on God and to place the awe of Him in their consciousness without sinning, they developed the practice of placing gourd, fenugreek, leek, cabbage, and dates on the table. This was done corresponding to that which was cited in Tractate Horiyot and Tractate Kritot: “Now that you have determined that omens are significant, at the beginning of every year every person should …”
And in order not to mistake this practice for sorcery, God forbid, they would pronounce upon these things words that highlighted forgiveness and awaken feelings of repentance. When they said that an omen is significant they meant that it could affect a person just by him being aware of the omens placed before him, even without explicitly reciting prayers over them. That is why at first they would simply look at them during the meal. However, because the Sages were concerned that people might become preoccupied with satisfying their appetites and become distracted from focusing on the spiritual importance of the day and the awe of judgment, therefore they began to recite special prayers over these foods in order to raise people’s consciousness. …
They began to say on the gourd that our merits should be mentioned, on the fenugreek that our merits should increase, on the leek that our enemies should be cut off … and also on the beet (silka) that our sins should be removed (yistalku), and on dates that our sins should be removed. The intent is, as we explained, that since engaging in eating makes one forget the meaning of the day, therefore one should see these foods and gain awareness by virtue of them. In that way the omens would strengthen a person’s consciousness and be inspirational. …
The meaning behind the cutting off of our enemies is that it refers to foreign ideologies and heresies that cause people to transgress, for those are the enemies that cause the purest form of hatred. We are not praying at this point for the downfall of our enemies; we have enough to pray for on our own account.2

More recently, however, I was startled to learn that Maharsham seems to imply that Meiri’s great rationalist model and mentor, Rambam, actually did consider the iconic custom of the simanim superstitious – hence its omission from his משנה תורה!

הנה הרמב”ם ז”ל לשיטתו אזיל דסבירא ליה דכל הסימנין שאינו מהיקש הטבעי אין לעשות אותם לכתחלה סימן על העתיד [והביא שדעת חז"ל לא נראה כן] אבל על כל פנים הרמב”ם ז”ל לשיטתו השמיט כמה דברים כאלו.
וכבר כתבתי בתשובה לענין עגונה אהא דהשמיט הרמב”ם .. בבואה דבבואה והרב המגיד וכסף משנה נדחקו בזה.
ואני הייתי הולך רכיל מגלה סוד דהרמב”ם ז”ל במורה לא רצה לקבל אמונת מציאת השדים ובכל מקום שנוגע ענין זה השמיטו גם ביד החזקה והאמת עד לעצמו והראתי במקומות הרבה ברמב”ם שכן האמת …
ואנחנו המאמינים בכל מה שמוזכר בש”ס ובמדרשים וזוהר הקדוש וספרי קבלה ויקיים בנו סימנא טבא מילתא הוא3

I encountered these remarks of Maharsham in a brief study by R. Chaim Rapoport of traditional sources that acknowledge the pattern of Maimonidean omissions motivated by his rationalism; I have not noticed any mention of this Maharsham, or indeed, of Rambam’s omission of the simanim, in Prof. Marc Shapiro’s much longer and more comprehensive treatment of the topic in his Studies in Maimonides and His Interpreters. Shapiro does modestly concede that “Needless to say, I do not pretend that I have been successful in locating every example [of superstitious halakhah with which Maimonides was confronted].” – but he immediately follows this with “Furthermore, I have omitted some items that others have listed because I do not find them convincing”4, so I’m not sure whether Shapiro missed this one, or whether he for some reason does not find it convincing.

The truth is that Maharsham’s understanding is problematic, as in the Talmudic passage in which the simanim are introduced, they are presented as a corollary of the general principle that סימנא מילתא היא – and the earlier example of this principle is indeed codified by Rambam – twice!

ת”ר אין מושחים את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותם שנא’ ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם [וגו'] והורדתם אותו אל גיחון
אמר רבי אמי האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה ומאן דבעי למיעבד בעיסקא ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח לירבי תרנגולא אי שמין ושפר מצלח האי מאן דבעי למיפק [לאורחא] ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא ניקום בביתא דחברא אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא ולאו מלתא היא דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי
אמר להו רב משרשיא לבריה כי בעיתו מיעל ומיגמרי קמי רבייכו גרסו מתניתא ועלו לקמי רבייכו וכי יתביתו קמיה חזו לפומיה דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך וכי גרסיתו גרסו על נהרא דמיא דכי היכי דמשכן מיא משכן שמעתתייכו ותיבו אקילקלי דמתא מחסיא ולא תיבו אפדני דפומבדיתא טב גלדנא סריא [דמתא מחסיא למיכל] מכותחא דרמי כיפי רמה קרני באלהי רמה קרני ולא רמה פכי דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן:5

While Rambam omits the custom of the simanim, he twice codifies the rule that kings are only anointed by springs:

אין מושחין את המלך אלא על גבי המעיין.6
כשמושחין מלכי בית דוד אין מושחין אותן אלא על המעין:7

Why did Rambam not consider this rule, too, superstitious?

The באר מרים, after noting that Rambam also omits the distinction between קרן and פך, explains that the omissions of the Rosh Ha’Shanah simanim as well as the קרן / פך distinction are indeed due to Rambam’s general reluctance to codify the supernatural, but the spring rule – as per an explanation of Maharal – is not an “ענין סגולי” but rather “מציאות ממש”:

ובאופן אחר י”ל טעם השמטת הרמב”ם, דענין פח וקרן ביאר בעיון יעקב במגילה שם שהוא ענין סימנא מלתא, כתיב במשוך הקרן בהושע ו’, ומשא”כ הפך נשבר, וע”ד קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח ותרום קרן, עכ”ד, ועי’ ג”כ בערל”נ כריתות שם שכ’ כעי”ז בסימן של פר וקרן, עיי”ש, ובאמת בגמ’ כריתות והוריות שם מייתי ענין פך ושמן בהדי הא דסימנא מילתא שמשו”ז לעולם יהי’ אדם רגיל למיכל בריש שתא קרא רוביא כרתי וסילקי ותמרי, עיי”ש, אכן בענין מעיין ביאר במהר”ל בחידושי אגדות להוריות שם, שמשיחה על המעיין אינו ענין סימן אלא הרבה דברים תלוים במקום, כי הכל כאשר המקבל מוכן, ולפיכך כאשר מוכן המקום שיקבל המקבל אז מקבל הדבר הטוב, ולפיכך אין מושחין המלכים אלא על המעיין שזה המקום מוכן לקבל המשך, שהרי המים מושכין וכן תמשך מלכותו, עיי”ש ובמש”כ המהר”ל בזה בבאר הגולה באר השני, ונמצא אינו ענין סגולי של סימנא מילתא, אלא מציאות ממש כמוש”כ המהר”ל, ומש”ה הרמב”ם כמו שלא הביאו אידך סימנא מילתא שהובאו בסוגיא שם לגבי אכילה בריש שתא, וכידוע דרכו שלא להביא ענינים אלו, השמיט ג”כ ענין משיחה בקרן, ומשא”כ משיחה על גבי מעיין שהוא יותר מענין סגולי וכנ”ל בשם המהר”ל שפיר הביאו הרמב”ם להלכה.8

I find this grafting of a Maharalian idea onto Rambam unpersuasive.

  1. חיבור התשובה (סופר: ירושלים תשל”ו) משיב נפש מאמר ב’ פרק ב’ עמודים 265-66 ד”ה ועל צד הגדיל התעוררות – קשר []
  2. Translation from here (pp. 3-4). []
  3. סגולות ישראל מערכת ר’ אות ב’ – קשר, הובא על ידי ר’ חיים רפופורט, קובץ הערות וביאורים (שלושים שנה גליון ו’ תתקצ, שבת פרשת מקץ) עמוד 53 – קשר []
  4. P. 99 n. 14. []
  5. הוריות יב. – קשר, וכן בכריתות ה:-ו. – קשר []
  6. כלי המקדש א:יא – קשר []
  7. מלכים ומלחמותיהם – קשר []
  8. באר מרים שם – קשר []
Posted in theology and philosophy | Tagged , , , , , , , , , , , | Leave a comment

There Is That Is Destroyed Unjustly

For S.B., who is blameless and has not yet tasted sin.

A provocative Talmudic agadah asserts that some deaths are unjust, citing as an example the bizarre tale of a minion of the Angel of Death whose misinterpretation of his instructions resulted in the termination of the wrong woman:

רב יוסף כי מטי להאי קרא בכי (משלי יג) ויש נספה בלא משפט אמר מי איכא דאזיל בלא זמניה אין כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות אמר ליה לשלוחיה זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי אמר ליה אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך אמר ליה אי הכי אהדרה אמר ליה הואיל ואייתיתה ליהוי למניינא אלא היכי יכלת לה הות נקיטא מתארא בידה והות קא שגרא ומחריא תנורא שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה קדחא ואיתרע מזלה ואייתיתה א”ל רב ביבי בר אביי אית לכו רשותא למיעבד הכי אמר ליה ולא כתיב ויש נספה בלא משפט א”ל והכתיב (קוהלת א) דור הולך ודור בא אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא והדר משלימנא ליה לדומה א”ל סוף סוף שניה מאי עבדת אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא להו ליה והויא חלופיה1

Remarkably, two fifteenth century scholars – the German Maharil and the Algerian Rashbash – both adduce this passage in support of the identical theological position: the propriety of fleeing an outbreak of the plague. They argue that such flight does not constitute a contravention of G-d’s will, for not all death is necessarily the will of G-d, as is evident from our anecdote!

מהרי”ל

מה דכתב מר דנראה שהוא איסורא לברוח כו’, פרק זה בורר אמרינן שב שני הוה מותנא ואיניש בלא זימנ’ לא שכיב, משמע קצת דאין לברוח. אמנם נראה דאינו אלא משל בעלמא דאמרי אינשי, דפרק קמא דחגיגה אמרינן דיש נספה בלא משפט כי הא דאמר ליה לשלוחי זיל אייתי לי מרים מגדלא נשיא כו’ כדאית’, אלמא דטעי שלוחי, כל שכן כהאי גוונא דאיתיהיב ליה רשותא ודרשינן מלא תצאו וגו’ כיון שניתן רשות למשחית כו’. ומהאי טעמא רגילין לברוח.
וכן מוכח בספר חסידים שיסד הרוקח דטוב לברוח, וטעמא רבה איכא דזימנין נגזר על עיר אחת או מדינה אחת. וזכר לדבר כתיב היוצא מן העיר והיתה לו נפשו לשלל, וכתיב [ו]על עיר אחת [לא] אמטיר וגו’. והוא הדין לשאר מיני פורעניות המתרגשות וגם משום ביעתותא, דמהאי טעמא נמצא בתשובה שאין צריך להתאבל בעידן ריתחא, וכן נוהגים בארץ לומברדי”א. ואמרינן נמי אל יעמוד אדם במקום סכנה כו’, ואמרינן נמי ג’ דברים מזכירין עוונותיו של אדם קיר נטוי וכו’. מכל הני מורה דאין טוב לעמוד במקום סכנה כו’. וכן ראיתי גדולים שהלכו למקום אחר.
והא דאמרינן פרק הכונס כנוס רגלך ויליף מקראי טובא, שמעתי מפי מה”ר שלום שי’ דלאחר שהתחיל ונתחזק ואיתיהיב ליה רשותא למסגי להדיא יש לכנוס רגליו. ואמרינן נמי כל הדרכים בחזקת סכנה, אבל מתחלה טוב הוא לברוח. ובמסכת תענית [אמרינן] איכא מותא בי חוזאי גזרינן תעניתא אף על גב דמרחקי’ טובא דשכיח’ שיירת’. ואיתא נמי התם אמר ליה לשמואל איכא מותא בחזירי גזרינן תעניתא דדמייא מעייהו לבני אינשי. וכל זה מורה אהא דאמרינן אינו מבחין כו’, על כן נראה דאין כאן שום איסור.2

רשב”ש

שאלה. הניסה בימי דבר ממקום למקום אם תועיל לאדם או לא, שאם נכתב בראש השנה למיתה מה תועילנו הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה.
תשובה. כל אדם יש לו קץ קצוב מספר ימי חייו, ודבר זה כתוב בתורה את מספר ימיך אמלא, שנוי בנביאים הנני מוסיף על ימיך, משולש בכתובים הודיעני ד’ קצי וכו’, ובדברי רבותינו ז”ל בפרק אין בין המודר כיון שהגיע קצו של אדם הכל מושלין בו וכו’. אם כן אחר שדבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים ובאה הקבלה האמתית עליו, וחכמי המחקר מודים בו ונותנים טעם בדבר, אם מפאת הגרמיים השמימיים אם מפאת ההרכבה, … והוא הדין קצוב לאדם שנתבאר בתורה בנביאים ובכתובים ובדברי רבותינו ז”ל ואין לספק בזה ולא לערער עליו. …
על כן אני אומר לפי קוצר שכלי, מי שאין בידו עבירה מחייבת מיתה וקוצר ימים מהעקר נשאר על הקץ הקצוב מספר ימי חייו, ובראש השנה אינו נדון לא בחיים ולא במות, אבל נשאר על הקץ הקצוב ובתום קצו ימות אם אין לו מצוה מחייבת אריכות ימיו, וזו היא מיתה בלא חטא. אף על פי שאמרו ז”ל בפרק במה בהמה אין מיתה בלא חטא, אינו מאמר מוסכם, וכמו שכתב הרמב”ן ז”ל בשער הגמול. ועל זה שלא נדון בראש השנה בחיים ובמות נאמר בתורה פן ימות במלחמה, שאם נכתב בראש השנה בחיים או במות אינו בחק האפשר אבל הוא בחק החיוב, שאם נכתב שימות בחרב אפילו בתוך ביתו או יסתר במסתרים ידקר בחרב, ואם נכתב בחיים אפילו יפול בעד השלח לא יבצע. …
ואשר לא נכתב ביום הדין בחיים ובמות נשאר בחק האפשר במיתת מגפה ובמיתת מלחמה ודומיהם או מיתה טבעית על ידי רוע הנהגה, וזהו שאמר עליו החכם ויש נספה בלא משפט, וכההוא עובדא דבפרק קמא דחגיגה בעובדא דמרים מגדלא נשיא ומרים מקריא דרדקי.3

דבר בעתו מה טוב; of particular interest is Rashbash’s remarkably lucid articulation of the position that not everyone has his fate decreed on Rosh Ha’Shanah, and that the fates of those who do not are determined by their natural lifespans and by accidental misfortunes such as war and disease, the latter of which they have the power to either avoid or bring upon themselves.

I recently delivered a couple of versions of a lecture discussing these and other related sources; the one that did not take place on shabbas, along with my notes, are available at the Internet Archive. See also here for our more extensive citation of Rashbash’s responsum, along with other (different) related sources, and this related post.

  1. חגיגה ד:-ה. – קשר []
  2. שו”ת מהרי”ל (מכון ירושלים תש”מ) סימן מ”א אות א’ עמודים מג-מד []
  3. שו”ת הרשב”ש סימן קצ”ה – קשר (ההעתקה כאן היא ממהדורת מכון ירושלים), ציינו רע”א בגליון הש”ס בבא קמא ס: []
Posted in audio, B&L, Live, Tanach, theology and philosophy | Tagged , , , , , , , , , , , , | Leave a comment

Once More Unto the Tower Of Ensisheim

“The problem with quotes on the Internet is that it is hard to verify their authenticity.”
Abraham Lincoln

This can be a problem with dead tree media, too. A couple of day ago, on Tisha Be’Av, I read this passage in the Artscroll Kinos:

From the seat of his rabbinate in Rottenburg, Maharam guided German Jewry throughout the second half of the thirteenth century. However, in his final years, he met with tragedy. The terrible burden of persecution was making life intolerable for the Jews of Germany. Taxation, pogroms, blood libels, harsh decrees – all of these spurred Jews to flee from this miserable exile and to make the arduous journey to Eretz Yisrael. Emperor Rudolph I did not wish to lose the Jews from whom he enjoyed extorting so much gold, so, in the year 1286, he declared the Jews to be his personal property – Servi Camerae, serfs of the Emperor’s Treasury. He prohibited Jews from leaving Germany and confiscated the property of those who did.
Maharam vigorously opposed this decree and together with his family attempted to flee Germany. Unfortunately, when he reached the border with Lombardy, he was recognized by a Jewish apostate who reported him to the royal agents. The Emperor imprisoned Maharam in the Castle of Ensisheim. He demanded an exorbitant ransom from the Jewish community if they were to obtain their leader’s release.
German Jewry, led by Maharam’s disciple Rabbeinu Asher (the Rosh), began to amass the enormous sum of 23,000 talents of silver to redeem their Rav. However, Maharam refused to permit them to pay such an exorbitant sum, for the Mishnah (Gittin 45a) teaches; “For the sake of public welfare it is prohibited to redeem Jewish captives for an exorbitant sum” (lest this encourage despots to kidnap other Jews for high ransom in the future).
R’ Asher disagreed with his mentor’s decision. He argued that the Mishnah’s ruling did not apply to the generation’s greatest Torah leader, for whom no amount could be considered exorbitant. Thus, he guaranteed the Emperor that he would personally raise the full sum. However, Maharam died in prison in the year 1293, before R. Asher was able to raise the full amount. Fearing that he would now be held hostage in Maharam’s place, R’ Asher fled to Spain, where he died in 1327.
Maharam died in prison in the year 1293, but his remains were not released for burial until they were ransomed fourteen years later by a wealthy Jew, Alexander Wimpfen, whose sole request was that he be buried near this great leader.
Maharam’s noble act of self-sacrifice achieved its purpose. Never again in Jewish history were great Rabbinic leaders held hostage in order to extort enormous ransom payments from the Jews.1

We have previously discussed Maharam’s putative refusal to allow his ransom for an exorbitant sum, and while this refusal itself is of uncertain historicity, I am certainly baffled by Artscroll’s assertion of Rosh’s “disagree[ment] with his mentor’s decision”:

  1. The sole source for Maharam’s refusal to be ransomed, an oral tradition recorded by Maharshal, mentions nothing of any such disagreement.
  2. While Rosh, in his discussion of the relevant Talmudic discussion, does indeed codify a Tosafist ruling that the Mishnaic rule that “We do not redeem captives for more than their worth” does not apply to a “Torah scholar” (תלמיד חכם) or “great man” (אדם גדול), actual or even potential, he “makes no mention of the heroic gesture ascribed to R. Meir” (as Prof. Irving Agus puts it).
  3. Maharshal actually wonders why Maharam refused ransoming, in light of the aforementioned exception of Tosafos and Rosh for great men, and sees no alternative to the suggestion that Maharam was concerned that this would encourage “all the nobles” to seize for ransom the exceptional figures of the generation, to the extent that the ransoms will be unpayable, “and Torah will be forgotten from Israel”. [This is somewhat difficult to understand, as this is the very rationale behind the Mishnaic rule in the first place, to which the Tosafists nevertheless carved out an exception for exceptional figures. Maharshal apparently means that Maharam felt that while in general, the imperative to ransom exceptional figures outweighs the risk of encouraging further abductions, in his case, for some reason the calculus was reversed, perhaps due to the exceptional rapaciousness or unscrupulousness of the German nobility.] It does not even seem to have occurred to Maharshal that Rosh “disagreed with his mentor’s decision”!

Update: When composing this post, I overlooked the fact that in one of my earlier posts on this topic, I was rather more approving of Maharshal’s resolution of the apparent contradiction between Maharam’s position and the Tosafist-Rosh ruling; הרואה יראה והבוחר יבחר.

  1. Kinos – The Complete Tishah B’Av Service With An Interlinear Translation (The Schottenstein Edition – Nusach Ashkenaz), pp. 482-83. []
Posted in Uncategorized | Tagged , , , , , , , , , , | Leave a comment