Tuzemák That Maketh Glad the Heart Of Man

Rav Aharon Moshe Taubes, rabbi of the Romanian city of Iași and the “province” (and previously rabbi of the Polish / Ukrainian city of Sniatyn) discusses whether the recent Austro-Hungarian innovation of Tuzemák (Tuzemský rum) may be purchased for and consumed on Pesah. He first considers the question of whether this would violate the Torah’s injunction to prefer one’s fellow Jew in trade (Tuzemák was apparently produced by Gentile industrialists, whereas Jewish merchants possessed significant stockpiles of (much more expensive) kosher le’Pesah liquor produced by some older process), and dismisses this objection on three grounds:

  • The halachah does not follow the opinion that one is required to buy Jewish even at a significantly greater cost
  • Since kosher le’Pesah liquor will necessarily entail a Jewish production crew, buying the new Tuzemák will still benefit Jews
  • [My favorite argument:] The availability of liquor at a lower price point means that many more Jews will be able to afford it, and so the value of שמחת יום טוב overrides any concern for the financial injury that will befall the legacy liquor merchants

ועל דבר אשר שאל אודות היין שרף של פסח שמחדש המציאו לעשות מסירופ הנשאר מצוקר הנעשה מבורקיס ויש בק’ הרבה אנשים אשר יש להם יין שרף של פסח משנה לשנה ועל ידי זה יגיע להם היזק רב ומעלתו הביא תשובת רמ”א שכתב דאפילו אם הגוי מוכר בפחות וישראל ביוקר מחויב הישראל לקיים ממכר לעמיתך עכ”ד
ואם היטב לראות דברי הרמ”א ידע כ”ת שבמח”כ רבינו הרמ”א ראיותיו שם אינה מכרחת …
[ועיין שם שהאריך לדחות דברי הרמ"א, והעלה:] ולכן דברי רבינו הרמ”א בזה צל”ע
ונראה דגם לדעת הרמ”א היינו דוקא בשאר דברים אבל כאן כיון דפשיטא שאין לסמוך על עשיית הנכרי כי אם בעשותו על ידי ישראלים ובודאי יצטרך לשכור ישראלים ולשלם להם עבור טרחתם אם כן כיון שיש ריוח לישראלים על ידי הקניה מנכרי מה חזית דדמי דהני מוכרים עדיף מדמי הישראלים שישתכרו פרנסתם בזה …
וגם בלאו הכי יש כאן שמחת יום טוב שהרי אם היין שרף ביוקר רבים נמנעים מלקנותו ולכן מצד הדין יש בזה היתר גמור לפעני”ד.1

R. Taubes nevertheless concludes by prohibiting Tuzemák consumption based on his correspondent’s allegation of a ruling of Rav Akiva Eger forbidding it (on kashrus grounds). Although R. Taubes has never heard this before, and does not know R. Akiva Eger’s rationale, he is nevertheless concerned about the laxity unfortunately prevalent in his era, where people who are given the proverbial inch will take the proverbial mile:

אמנם מ”ש כ”ת שיש בזה חשש איסור ולדבריו כבר יצא מפי חכם מובהק הגאון מו’ עקיבא ז”ל אבד”ק פוזנא לאיסור ודאי יש בזה למנוע לקנותו בשגם כבר הורה זקן ואם כי טעמו לא נודע לי בבירור ולא שמעתי עד היום סמכיני’ אחזקה אחבר כו’ ולכן אני מסכים את כ”ת למנוע גדר מאשר בעו”ה יפרוץ העם לרוב אם ישמעו איזה דבר היתר מלבם ימצאו חדשות הנבנו על קו תוהו ובוהו ולכן עלינו לכנס ד”ת ולאסוף שערי היתר מחדשים מקרוב באו …

I recently made a study of the halachic literature on the imperative (or lack thereof) of preferring Jews when buying, selling, renting and hiring; a brief, quasi-formal lecture, as well as a collection of sources on the topic, are available at the Internet Archive.

  1. שו”ת תועפות רא”ם (טויבש) או”ח סימן כ”ב – קשר []
Posted in audio | Tagged , , , , , , , , , | 1 Comment

Muslim Ms. Marvel Mines Mishnah and Midrash

Noah Berlatsky, in the Atlantic:

Ms. Marvel, the Marvel superhero comic that debuted last month, has gotten a ton of media coverage because of what makes it unique. Mainstream superheroes are almost all white and almost all guys, and women of color virtually never carry their own titles. Even the X-Men’s Storm, a widely recognized and popular character, hasn’t ever headlined an ongoing series. So the fact that the new Ms. Marvel is a young Muslim girl named Kamala Khan is, for superhero comics at least, a long-awaited and much-welcome innovation. …

Superheroic assimilation is also complicated by the fact that, for Kamala (as implicitly for the X-Men, or for that Kryptonian immigrant Superman) one’s heritage is hard to separate from one’s strength. Kamala finds the courage to use her newfound, not-quite-under control powers to save another girl after she remembers a passage from the Quran: “Whoever saves one person, it is as if he has saved all of mankind.” She may look like Ms. Marvel on the outside, but that’s just a costume. What’s inside is Kamala, and part of who Kamala is, is her family, her religion, and her ethnicity.

Jewishly educated readers may recall that this Quranic idea actually appears centuries earlier in the Mishnah:

כיצד מאיימין את העדים על עידי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד ומפי אדם נאמן שמא אי אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם שכן מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר דמי אחיך צועקים אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך דמו ודם זרעותיו דבר אחר דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך ושלא יהו המינים אומרים הרבה רשויות בשמים ולהגיד גדולתו של הקב”ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקב”ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם1

This parochial version, limiting the principle (and its inverse) to “Israel”, is the one that appears in standard printed editions of the Talmud; at least some manuscripts, however, as well as Rambam’s formulation, contain no such qualifier:

לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מן העולם מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת בעולם מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא2

Prof. Ephraim Elimelech Urbach has a study of the variant texts of the passage, which I unfortunately do not have access to; he apparently maintains that the fundamental ethos behind the aphorism is universalist, as is implied by the reference to the First Man:

קריאת המאמר במשנה בשלימותו… מורה בכיוון הנוסח שאינו גורס ‘מישראל’, שכן המדובר בהסקת מסקנה על חשיבותם של חיי האדם מן העובדה שהאדם הראשון נברא יחידי… ברם, המשנה מביאה את הדברים כתשובה על השאלה ‘כיצד מאיימים על עדי נפשות’. עדי נפשות אלה מישראל הם, והם באו להעיד על נפש אחת מישראל שרצחה נפש אחרת מישראל. יש אפוא להבחין בין הנוסח של לימוד מוסר השכל לבין השימוש שנעשה בו בפרוצדורה של חקירת העדים. שימוש זה עשוי היה בנקל להשגיר את המלה ‘מישראל’ לתוך גופו של המאמר מבלי כוונה מודעת לשנות את הוראתו המקורית. אבל למרות זאת מלמדות העובדות, שאשגרתא זו אינה מצויה אלא בחלק קטן של עדי הנוסח.3

Ironically, in spite of the fact that our formulation of this idea predates the Quranic one by at least half a millenium, the latter has the chutzpah to describe it as a lesson Islam teaches the Jews:

For this reason did We prescribe to the children of Israel that whoever slays a soul, unless it be for manslaughter or for mischief in the land, it is as though he slew all men; and whoever keeps it alive, it is as though he kept alive all men; and certainly Our apostles came to them with clear arguments, but even after that many of them certainly act extravagantly in the land.4

Berlatsky continues:

Ms. Marvel is part of her too, though. As Kamala tells her mystic superhero benefactors, “I’m from Jersey City, not Karachi!” She adds, “I don’t know what I’m supposed to do. I don’t know who I’m supposed to be.” It’s fitting, then, that her power is shapeshifting; she takes on the appearance of Ms. Marvel because she can take on the appearance of anything, like Plastic Man. She can shrink and stretch and bend; she rescues a girl from drowning by stretching her hand until it can act like a giant shovel, scooping up the thrashing girl and a big wad of lake mud as well.

The original Plastic Woman who saves a child from drowning via a miraculously extended arm is, of course, Pharaoh’s Daughter:

ויהי כראות המלך את אסתר המלכה
אמר רבי יוחנן ג’ מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה אחד שהגביה את צוארה ואחד שמשך חוט של חסד עליה ואחד שמתח את השרביט
וכמה אמר רבי ירמיה שתי אמות היה והעמידו על שתים עשרה ואמרי לה על שש עשרה ואמרי לה על עשרים וארבע במתניתא תנא על ששים
וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה וכן אתה מוצא בשיני רשעים דכתיב שיני רשעים שברת ואמר ריש לקיש אל תקרי שברת אלא שריבבת [רש"י: ומשיני רשעים נפיק להאי דרשה דליכתוב קרא ושן רשע אלא י' דשיני וי"ם דרשעים הרי ששים]
רבה בר עופרן אמר משום ר”א ששמע מרבו ורבו מרבו מאתים5

ותשלח את אמתה ותקחה
ר’ יהודה ור’ נחמיה חד אמר ידה וחד אמר שפחתה מ”ד ידה דכתיב אמתה ומ”ד שפחתה מדלא כתיב ידה
ולמ”ד שפחתה הא אמרת בא גבריאל וחבטן בקרקע דשייר לה חדא דלאו אורחא דבת מלכא למיקם לחודה
ולמאן דאמר ידה ליכתוב ידה הא קמ”ל דאישתרבב אישתרבובי דאמר מר וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה וכן אתה מוצא בשיני רשעים דכתיב שני רשעים שברת ואמר ריש לקיש אל תיקרי שברת אלא שריבבתה6

While these Talmudic passages do not explicitly quantify the length of the miraculous arm extension, some Medrashim and medieval commentators assert or assume that it was sixty cubits, apparently following the opinion of the Beraisa regarding Ahasuerus’s scepter. It is not entirely unclear why they prefer that figure to the others of lesser and greater magnitude, although some do note a supporting gematria:

ותשלח את אמתה. נמתחה אמתה ששים אמה.7

ורבותינו דרשו אותה לשון אמה שרבתה אמתה עד ס’ אמות. ורמז מדכתיב כי מן המים משיתיהו . היה יכול לומר כי ממים משיתיו הרי נו”ן דמן. וה’ דהמים. וה’ דמשיתיהו הרי ששים:8

  1. סנהדרין לז. – קשר []
  2. יד החזקה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, יב:ג – קשר []
  3. כל המקיים נפש אחת. (2013, אוגוסט 16). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר 02:32, מרץ 24, 2014 מתוך http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%9B%D7%9C_%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%A4%D7%A9_%D7%90%D7%97%D7%AA&oldid=14507043. []
  4. The Quran, 5:32 – link. []
  5. מגילה טו: – קשר []
  6. סוטה יב: – קשר []
  7. עיין תורה שלמה חלק שמיני (כרך תשיעי) עמוד סד אות מד – קשר []
  8. הדר זקנים פרשת שמות (תוספות) על הפסוק ונערותיה הולכות – קשר, ועיין בתורה שלמה שם []
Posted in literature, Tanach | Tagged , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a comment

Exorcising Demons From the Halachah and the Universe

It is well know that Rambam, in his יד החזקה, somehow manages to avoid codifying any halachah that is rooted in what he (and rationalists generally) consider superstitious nonsense, without directly challenging or rejecting the formulations of Hazal. The archetypal example is his treatment of a pair of sugyos (previously discussed here) that indicate that a disembodied voice identifying its source as a particular individual is suspected of being a demonic impersonation:

גיטין

מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו:

וליחוש שמא שד הוא
א”ר יהודה כשראו לו דמות אדם
אינהו נמי אידמויי אידמו
דחזו ליה בבואה
אינהו נמי אית להו בבואה
דחזו ליה בבואה דבבואה
ודלמא אינהו נמי אית להו
א”ר חנינא לימדני יונתן בני בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו
ודלמא צרה היא
תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע”פ שאין מכירין:1

יבמות

מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול
מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו
ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו:

והלכו ולא מצאו: ודלמא שד הוה
א”ר יהודה אמר רב שראו לו דמות אדם
אינהו נמי דמו
דחזו ליה בבואה
ואינהו נמי אית להו בבואה
דחזו ליה בבואה דבבואה
ודלמא לדידהו אית להו בבואה דבבואה
אמר רבי חנינא אמר לי יונתן שידא בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו
ודלמא צרה הואי
תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין:2

Rambam’s codification of these passages omits any mention of demons and shadows:

וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר, כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי–הרי אלו יכתבו וייתנו: והוא, שיידעו אותו. ואף על פי שהעלוהו, ולא הכירוהו–הרי הגט כשר: שזה כשעת הסכנה הוא, שכותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין.3

כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו להעיד עליו, בודקין אותו ורואין אותו, אפילו בלילה לאור הנר, או לאור הלבנה. ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני, והרי נשכו נחש והרי הוא מת, והלכו ומצאוהו שנשתנה, ולא הכירוהו–הרי אלו משיאין את אשתו.4

While the reason for Rambam’s artful rephrasing of the Talmudic passages is surely obvious to anyone familiar with his rationalistic weltanschauung, all the important, early commentators of whom I am aware seem completely oblivious to this, offering instead various technical explanations and interpretations of Rambam’s formulations. Indeed, no less a figure than Maran, who elsewhere triggered the Gaon’s classic excoriation of Maimonidean skeptical rationalism (and the “accursed philosophy” in which it is rooted) by faithfully citing Rambam’s dismissal of the efficacy of incantations, which the Gaon understands as symbolic of a thoroughgoing rejection of popular supernaturalism in general, specifically including the belief in demons,5 here takes for granted that Rambam does indeed accept the existence of demons:

רבינו שהשמיט זה נראה דסבירא ליה דבתר דמייתי תנא דבי ר’ ישמעאל לא צריכי לבבואה כלל דכי היכי דלא חיישינן לצרה משום בשעת הסכנה הכי נמי לא חיישינן לשד וכ”כ בנמוקי יוסף בשם הריטב”א ורבו:6

כתב ה”ה ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה עכ”ל. כלומר שהשמיט דין השנוי במשנה מי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב”פ ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ולא כתבו כלל והיה אפשר לומר שטעמו משום דאמרינן בגמ’ ודילמא שד הוא ותירצו שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה וס”ל לרבינו כמ”ש הגאון שהביא הטור דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה הילכך לא עבדינן בה עובדא. אבל קשה דא”כ ה”ל להשמיט הא דתנן (גיטין דף ס”ו) מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דהא עלה נמי פריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא ומשני שראו לו דמות אדם ובבואה דבבואה. ורבינו כתב בפ”ב הא דמי שהיה מושלך לבור ולא כתב דחזו ליה בבואה דבבואה הרי בהדיא שסובר דעבדינן בה עובדא. לכן נראה שטעם רבינו הוא משום דבתר דאוקימנא ההיא נמי שעמד על ראש ההר וההיא דמי שהיה מושלך לבור כדחזו ליה בבואה דבבואה אקשינן ודילמא צרה הואי ומשני תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע”פ שאינם מכירים תו לא צריכינן לאוקומי דחזו ליה בבואה דבבואה ולפיכך גבי מי שהיה מושלך לבור לא כתב רבינו דחזו ליה בבואה דבבואה אלא כתב שהטעם מפני שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע”פ שאין מכירים מינה נשמע דה”ה למי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב”פ מת והלכו ולא מצאו שם שמשיאין את אשתו ולא חיישינן דילמא שד הוא ולא לדילמא צרה היא מאחר דבשעת הסכנה הוא ולפיכך השמיטו רבינו לגמרי לפי שסמך על מ”ש גבי מי שהיה מושלך לבור:7

It is not until the nineteenth century that we find אחרונים – including some of the greatest פוסקים of the generation – who do realize and acknowledge the true import of these Maimonidean passages.

Rav Zvi Hirsch Chajes holds this up as an illustration of the necessity of a thorough familiarity with the entirety of Rambam’s variegated oeuvre for the correct understanding of individual passages, although he emphatically [emphasis in the original] asserts his personal repudiation of this particular Maimonidean doctrine:

ועיין אה”ע סימן י”ז שתמהו על רבינו מדוע השמיט הדין בשמע קול איש פלוני מת דחיישינן שמא שד הוא ובבואה דבבואה לא חיישינן, ועיין תשובת הרשב”א סימן תי”ג שתפסו גם כן בזה, והרואה דברי רבינו פרק ז’ מספר המורה חלק א’ בביאור מאמרם ז”ל כל אותן ק”ל שנים שהיה אדם הראשון נזוף היה מוליד רוחות ושדים לא יקשה עליו מאומה, ואין אני מצדיק שיטת הרב בזה, אכן באתי להראות שכל דבריו המה מקושרים אחד לאחד עניים במקום זה ועשירים במקום אחר ועל כל דבר היה לו כוונה מיוחדת ומי שרוצה לשפוט דרכיו ונתיבותיו, הוא מוכרח לדעת כל דבריו בכל החיבורים ובכל המאמרים שנמצאו ממנו, ואז יבא על כוונתו ודי בזה להצדיק שיטת רבינו, …8

A truly provocative and remarkable explication of Rambam’s attitude here is expressed by Rav Yosef Shaul Nathanson (who is fully aware of the provocative nature of his thesis – “I say, with terror and fear …”):

אמנם כעת עיינתי והנה כבר נודע מ”ש הבית יוסף בסימן קכ”א המחלוקת הגדול דר”ש ודעימיה סוברים דאינו נקרא שוטה רק אותן ג’ דברים המנויים בריש חגיגה דף ג’ ע”ב ודעת הרמב”ם בפרק ט’ מהלכות עדות … והנה מלבד דלא נודע מקור דברי רבינו וכבר דברו בזה בבית יוסף וכסף משנה וכל גדולי עולם אף גם דלא נודע למה לא הביא הרמב”ם דברי הש”ס חגיגה ובירושלמי תרומות פרק קמא שהביאו השלשה דברים ומחלוקת ר”ה ור’ יוחנן והוא לא הזכיר כלל מזה ואין דרכו של רבינו להשמיט ובכל זה לא השיבו הגאונים כלום.

ולפענ”ד אומר אני באימה וביראה שלדעתי השמיט הרמב”ם זאת דהנה מה דאמרו הלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה ואמרו שם לעולם דעביד דרך שטות והלן בבית הקברות אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה והיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחזיה ועיין ברש”י שני פירושים והנה הרמב”ם השמיט הא דאמרו בגיטין דף ס”ו אימור שד הוא ומשני דחזי בבואה וכו’ והרמב”ם השמיט כל זאת והרב המגיד והכסף משנה ובבית יוסף סימן ק”כ האריכו על דבר השמטה גם הרשב”א בתשובותיו חלק א’ סימן תי”ג תפסו בזה

אבל האמת יורה דרכו שהרמב”ם הלך לשיטתו דלא האמין בשדים ובכל אלה אמנם יראתו קודמת לחכמתו ולא רצה לומר שאינו מאמין בזה וע”כ תפס לו עיקר כדברי ר’ ישמעאל ע”ש בש”ס וכן הרי”ף לא הביא כל זה

והנה גם כאן הוא לא חשב דברים אלו שיהי’ במציאות וע”כ השמיט זאת ולא רצה להביא ותפש בפשיטות שוטה מה שהוא לפי היקש השכלי ועל כן כתב ששוטה הוא מי שנטרף דעתו באחד מהדברים ודעתו משובשת שזה מצד היקש השכלי.9

I am not sure of the precise meaning of the phrase I have emphasized: does יראה refer to fear of Heaven, to Rambam’s awe and reverence toward Hazal and his reluctance to impugn their honor by baldly announcing their ontological error, or is one of the most eminent members of the traditional rabbinate of the nineteenth century anticipating Leo Strauss: Rambam artfully hid his skepticism, as he was too afraid to express his true beliefs!

The great Rav Yosef Zechariah Stern, who was as broad-minded and incisive, and vastly more erudite, than almost anyone, certainly recognized that the יד החזקה, certainly when looked at in toto, clearly rejects a superstitious worldview, but he seems to understand Rambam to believe that the world had fundamentally changed since the era of Hazal (who, as he has explained at length earlier, certainly did have a decidedly non-rationalist worldview), to the extent that he subtly but egregiously misquotes the above passage of Rav Nathanson:

ובנוגע לעיקר הדין כבר הארכתי בספרי זכר יהוסף לברכות ס”א בדהרמב”ם שלא העתיק בחבורו הא דמגילה ג. אסור ליתן שלום לחבירו בלילה יע”ש בתוספות, והא דברכות נא: אין מברכין על כוס שני, ועיין רש”י ותוספות ביומא וחולין משום שיבתא, ועיין רמב”ם פרק ג’ משביתת עשור הלכה ב’ ובתוספות יום הכפורים יומא עז: ד”ה מדיחה אשה ידיה וכו’ משש”ב ובאה”ח סימן ד’ ס”ה בא”י ס”ק ד’ ובמאורי אור חלק עוד למועד לחגיגה ט”ו ששה דברים כו’ ובמאורים לסימן תקנ”א ובחידושיו לפסחים קי”א שהאריך. ועיין ברמב”ם פרק י”ג מגירושין לענין בבואה דבבואה וכן לא הביא לענין זוגות, ועיין בתשובות הרשב”א חלק א’ סימן תי”ג בהשגתו על הרמב”ם בהא דגיטין סו. ובהרב המגיד וכסף משנה ובית יוסף סימן ק”כ ובית שמואל סימן י”ז ס”ק כ”ו וכ”ט וחלקת מחוקק ס”ק כ’ ובכתר כהונה סימן ס”ב דף נ”ב ע”ג ובסימן ס”ג ובשו”מ תנינא חלק ד’ סימן פ”ז אבל האמת תורה דרכה (ושם יורה דרכו ונמשך אחר טעות המורגל) שהרמב”ם הלך לשיטתו שאין מצויין בימינו אמנם יראתו קדמה לחכמתו ועל כן תפס לו עיקר כדר’ ישמעאל ולכן לא הביא גם כן הא דריש חגיגה וכו’ יע”ש, וכן הרי”ף לא חשב דברים אלו ותפס לפי היקש השכלי שהשוטה הוא מי שנטרף דעתו באחד מהדברים ודעתו משובשת, ועיין בנהורא שרגא ליבמות משש”ב ובשו”ת יהודה יעלה חלק או”ח סימן ט’ תמה שהשמיט הרמב”ם דין זה שלא ליתן שלום בלילה והאריך. ולא השגיח על דעת הרמב”ם שלא חשש לזה האידנא ובפרט בישוב10 ועיין בתוספות מגילה ג.. וכן השמיט הא דשבת ק”ט יד לעין תקצץ, וכה”ג הא דשבת י”ב אל ישאל צרכיו בארמי שאין מלאכי השרת נזקקין. והא דסנהדרין נט: שהזכירו גם התוספות מנחות סט:. ובפירוש המשניות בע”ג כי החזיון בכוכבים חזות שוא, ובאגרותיו שאין להניח דברים של דעת שכבר נתאמתו הראיות בהן ויתלה בדברי יחיד מן החכמים או שיש בהם רמז או אמרם לפי שעה, ולעולם אל ישליך דעתו אחריו כי העינים המה לפנים ולא לאחור, ורמב”ם פרק ט’ מנגעים משנה א’ ידוע שבטבריא מים חמים שעוברים על מקור גפרית. והוא מ”ש בשבת מ”א דחלפי אפתחא דגיהנם, ועיין בדרכי משה מהרצ”ח שבספרו עטרת צבי בדף ח’ ע”ג משש”ב בדהרמב”ם פרק י”ב מחובל [צריך לומר מרוצח] הלכה ה’ שלא יניח תבשיל תחת המטה שלא יפול בו דבר המזיק ואינו רואהו והראב”ד השיגו דבירושלמי משום רוח רעה, וכן מה שתפסו בתשובת הרשב”א סימן תי”ג כו’ והרואה במורה חלק א’ פרק ז’ בבאור מאמרם אותן ק”ל שנים שהיה אדם הראשון נזוף היה מוליד רוחות ושדים לא יקשה עליו מאומה וכו’, ובמכתב הר”ר שי”ר בראש ספר המוסר ובספ”ב מכתב א’ הערה ה’ והביא דהכסף משנה פרק ד’ מביאת מקדש הלכה ח’ שמתרץ כמ”ש הר”י קורקוס והש”א הרבה לתמוה על תירוצו. אולם במאמרי על פסקי הלכות הארכתי מכ”מ בדהרמב”ם בסגנון זה וכמ”ש בעצמו בתשובת פאר הדור דאשנויא לא סמכינן, ובפסחים יא: ויבמות צא: ובבא בתרא קלה. ועיין בתוספות שבת ע”ב סע”א ועירובין קד. סוף ד”ה הכי ובבא קמא כג: ד”ה מכלי, ורש”י שבת קכד. ד”ה מדוכה ור”ן נדרים סוף פרק השותפין סוף ד”ה הלכה וריטב”א עירובין יט: סוף ד”ה בעא ורא”ש ריש קידושין וכסף משנה פרק י”ח מפסולי המוקדשין דין כ’ ובכמה מקומות אין מספר ועיין במקום שמואל סימן מ”ט ואבני השהם סימן ל”ו בתשובת הגרא”ב וזכרון יוסף חלק או”ח סימן י”ב ד”ה עמ”ש מר כו’ מדהר”ן ואין כאן מקום להאריך בפרט זה שאינו נוגע לענינינו.11

So while Rav Stern deliberately calls attention to his rephrasing of the common aphorism “האמת יורה דרכו” to its grammatically correct form of “האמת תורה דרכה”, he makes no mention of his rephrasing of Rav Nathanson’s bold assertion that “the Rambam followed his opinion and did not believe in demons and in all these things” (“הרמב”ם הלך לשיטתו ולא האמין בשדים ובכל אלה”) to the much less provocative “the Rambam followed his opinion that they [demons] are not found in our times (“הרמב”ם הלך לשיטתו שאין מצויין בימינו”)!

In any event, Rav Stern’s implicit position that demons used to be a serious concern but are no longer common and that Rambam’s rulings reflect the situation in his day, albeit not that of Hazal’s era, is reminiscent of the celebrated view of the Kotzker Rebbe, who adds the twist that Rambam’s ruling was actually self-fulfilling, causing the demonic extinction, as Heaven deferred to his stance (why Heaven decided to prefer his view to the preponderance of mainstream, traditional opinion is not explained):

אמר לתרץ הרמב”ם במורה נבוכים שנתן טעם על הקטרת לבסם הריחות אמר לא אדע מה רוצים מהרמב”ם, הלא הוא בזוהר הקודש אך בזוהר הקודש כתוב לעכב הרוחות הרעות כדאיתא בג’ על תנופה, והרמב”ם למד הפירוש ריחות רעות והיא היא.
גם תירץ הרמב”ם שכתב שאין מצוים שדים, והלא בגמרא נמצא הרבה, ואמר כי מקודם הי’, ואחרי שפסק הרמב”ם שאין מצוים, גם בשמים פסקו הכי ולכן עכשו אין בנמצא.12

An even more bizarre version of the Kotzker’s position seems to be that Rambam deliberately ruled against their existence in order to accomplish universal exorcism!

גם שמעתי שאמר על הרמב”ם התמי’ שכתב שאין מצוי שדים וטעם הקרבנות כי מקודם מזבחים לשעירים ושדים כמו שנאמר ולא יזבחו עוד לשעירים והלא בגמרא נמצא כמה מעשיות משדים ואמר שהרמב”ם פסק כך שאינו נמצא בכדי שבאמת לא ימצא כי כאשר פסק זאת הרמב”ם פסקו כך בשמים וממילא אינו נמצא אבל באמת הי’ נמצא עד פסק הרמב”ם:13

Another towering nineteenth century posek who articulates the rationalist underpinnings of the aforementioned Maimonidean codifications is Rav Shlomo Mordechai Ha’Cohen Schwadron (Maharsham). He, too, indicates that he is revealing a secret, and reassures us that “we [as opposed to Rambam] are believers in everything that is mentioned in Shas, Medrashim, the Holy Zohar and Kabbalistic books”:

וזה רבות בשנים אשר כתבתי להרב הגאון זה סיני מהרש”ם שליט”א האבד”ק ברעזאן שפלא בעיני על הרמב”ם ז”ל שהשמיט מימרא זאת [של הסימנים בראש השנה] מספרו היד החזקה וצ”ע
והשיב לי הגאון ני’ וז”ל
הנה הרמב”ם ז”ל לשיטתו אזיל דסבירא ליה דכל הסימנין שאינו מהיקש הטבעי אין לעשות אותם לכתחלה סימן על העתיד [והביא שדעת חז"ל לא נראה כן] אבל על כל פנים הרמב”ם ז”ל לשיטתו השמיט כמה דברים כאלו.
וכבר כתבתי בתשובה לענין עגונה אהא דהשמיט הרמב”ם .. בבואה דבבואה והרב המגיד וכסף משנה נדחקו בזה.
ואני הייתי הולך רכיל מגלה סוד דהרמב”ם ז”ל במורה לא רצה לקבל אמונת מציאת השדים ובכל מקום שנוגע ענין זה השמיטו גם ביד החזקה והאמת עד לעצמו והראתי במקומות הרבה ברמב”ם שכן האמת …
ואנחנו המאמינים בכל מה שמוזכר בש”ס ובמדרשים וזוהר הקדוש וספרי קבלה ויקיים בנו סימנא טבא מילתא הוא עכ”ל הגאון שליט”א. …14

I have recorded a (basic and far from comprehensive) two part lecture series, available, along with associated notes, at the Internet Archive, on the skeptical attitude of Rambam and other traditional Jewish rationalists toward the occult; the first part discusses the rejection of sorcery and necromancy by the Gaonim, Ibn Ezra and Rambam, and the second focuses on the aforementioned sources acknowledging Rambam’s disbelief in the existence of demons and evil spirits. Much has been written about these topics; on the latter topic in particular, see the following discussions, which reference at least most of the aforementioned sources:

  1. גיטין סו. – קשר []
  2. יבמות קכב. – קשר []
  3. יד החזקה הלכות גירושין ב:יג – קשר []
  4. שם יג:כב-כג – קשר []
  5. שלחן ערוך יו”ד סימן קע”ט סעיף ו’, ביאור הגר”א ס”ק י”ג. יש שטענו שדברים קשים אלו נגד הרמב”ם, ובפרט מלת “הארורה”, הם זיוף והוספה מאוחרת ומעולם לא כתבם הגר”א, אבל האמת יורה דרכו שאין זה נכון; עיין לדוגמא פה, פה ופה, ובטוקבקים פה ופה. והמענה האחרונה היא להגאון אשר כל רז לא אניס ליה, הרב יוסף זכריה שטערן (תהלוכות האגדות פרק ו’ ד”ה ובענין הכישוף – קשר): “ועדות החותרים להטיל ספק שלא מעטו יצאו הדברים נגד הרמב”ם, רחוקה בעיני כמו מהחושבים להטיל ספק בהתיחסות הדברים להרמב”ם וכאשר התאמץ במגדל עוז להרב יעקב עמדין להטיל ספק בהתיחסות המורה נבוכים לרמב”ם” []
  6. כסף משנה שם ב:יג – קשר []
  7. שם יג:כב-כג – קשר. ועיין עוד מפרשי הרמב”ם: פרק ב’ הלכה י”ג – לחם משנה – קשר; מעשה רוקח – קשר; מרכבת המשנה – קשר; מעשה רוקח – קשר. פרק י”ג הלכה כ”ג – מגיד משנה – קשר; לחם משנה קשר; מעשה רוקח – קשר; מעשה רוקח – קשר []
  8. דרכי משה (זאלקווא ת”ר) עמוד ח: – קשר []
  9. שו”ת שואל ומשיב מהדורא תנינא חלק ד’ סימן פ”ז – קשר []
  10. תירוץ זה לקושית היהודה יעלה הוא היסוד למאמרו החשוב של רב חיים רפופורט, קובץ הערות וביאורים (שלושים שנה גליון ו’ תתקצ, שבת פרשת מקץ) עמוד 53 – קשר, אלא שלא ראה שכבר קדמו בזה הגאון רב שטערן []
  11. תהלוכות האגדות פרק ו’ ד”ה ובנוגע לעיקר הדין – קשר []
  12. אמת ואמונה אותיות תשג-שד, הובא פה []
  13. שיח שרפי קודש חלק חמישי אותיות מ-מא – קשר, הובא על ידי ר’ רפופורט שם []
  14. סגולות ישראל מערכת ר’ אות ב’ – קשר, הובא על ידי רב רפופורט שם []
Posted in audio, publications, theology and philosophy, אבן העזר | Tagged , , , , , , , , , , , , , , , | 1 Comment