Price Gouging the Desperate

A famous scene from Shakespeare’s Richard III:

ACT V SCENE IV. Another part of the field.

Alarum: excursions. Enter NORFOLK and forces fighting; to him CATESBY


Rescue, my Lord of Norfolk, rescue, rescue!
The king enacts more wonders than a man,
Daring an opposite to every danger:
His horse is slain, and all on foot he fights,
Seeking for Richmond in the throat of death.
Rescue, fair lord, or else the day is lost!



A horse! a horse! my kingdom for a horse!


Withdraw, my lord; I’ll help you to a horse.


Slave, I have set my life upon a cast,
And I will stand the hazard of the die:
I think there be six Richmonds in the field;
Five have I slain to-day instead of him.
A horse! a horse! my kingdom for a horse!


We have previously posted a detailed analysis of whether the trade King Richard proposes would constitute אונאה; the issue is whether one who pays more than the normal price out of desperation subsequently has a claim of אונאה. I recently encountered discussion of this case in R. Dr. Aaron Levine’s Case Studies In Jewish Business Ethics:

While a complaint of overcharge is not given validity when the reference price is anything but the current market norm, an exception to the rule can be identified: “It has been taught, R. Judah b. Batera [mid-1st. cent.] said: The sale of a horse, sword, and buckler on [the field of] battle is not subject to ona’ah, because one’s very life is dependent upon them.”

Given the life-threatening environment of the battlefield, the vendee would pay, if he had to, any sum to acquire the implements of war. Economists describe a desperate need of this sort with the phrase “perfectly inelastic demand.” Consider, too, that the buyer, for all intents and purposes, will not hazard to investigate market alternatives during a raging battle. The vendor therefore enjoys a monopoly position here.

Since the vendee’s demand for a horse or weapon in the battlefield zone is perfectly inelastic, he certainly receives subjective equivalence for whatever price he agrees to pay for these articles. This is the reasoning of R. Judah b. Batera. Whether his ruling represents mainstream talmudic thought is a matter of dispute among the early decisors. [R. Dr. Levine proceeds to cite various poskim who address this question, whom we have cited in our previous post.] …

The acceptability of R. Judah ben Batera’s opinion, according to R. Moses ha-Kohen of Lunel, a thirteenth-century French decisor, hinges heavily upon the validity of assimilating his battlefield case with the fugitive-ferryman case discussed at Bava Kamma 115a. Here, the Talmud relates that if an absconding criminal agrees to pay a ferryman an above-market price to provide him with conveyance across a river, he is entitled to recoup from the ferryman the differential involved.

The point of similarity between the two cases is that in both instances the buyer’s interest in the product involved is price-inelastic; i.e., he would agree, for all intents and purposes, to pay any price the seller insists on. In the ferryman-fugitive case, since the conveyance averts the fugitive’s imminent capture, the latter certainly receives subjective equivalence in his transaction with the ferryman. Nevertheless, if his fugitive status were removed, his demand for the conveyance would probably be described as price-elastic, and he would presumably not value the service above market price. With his price-inelastic demand reflecting transitory subjective value, the fugitive is entitled to recoup from the ferryman any amount he paid him above the competitive norm. Similarly, remove the condition of war and the vendee would presumably not agree to pay the asking price at hand for the implements of war.

Though R. Moses ha-Kohen advances no specifics to explain why this assimilation should be rejected, two points of dissimilarity stand out. First, whereas the demand-inducing factor in the battlefield case affects all market demanders equally, causing the aggregate demand schedule for implements of war to shift upward, no such upward shift in demand occurs in the fugitive-ferryman case. The demand-inducing factor uniquely affects the fugitive’s subjective evaluation of the ferryman’s services, leaving everyone else’s demand for the service unaffected. Second, whereas a competitive norm exists for the services of the ferryman at the time the fugitive struck his bargain, no competitive norm exists at the time an individual buys implements of war on a battlefield. While the commercial market for horses and weapons is normally subject to a competitive norm, the marketplace for these articles completely collapses within the framework of the battlefield zone. The economic environment that prevails in such a scene effectively precludes the emergence of a competitive price for these articles. Resource mobility and knowledge of market alternatives are conspicuously absent here, as the movement of market participants is severely restricted. With economic activity characteristically unorganized and sporadic, the market for these articles becomes minutely fragmented. Within this framework, price is determined by the individual bargains buyers and sellers reach. Since the buyer’s bid determines value here, his ona’ah claim should be denied, notwithstanding the circumstantial nature of his demand in this case.

What proceeds clearly from the school of thought that accepts the analogy between the fugitive-ferryman case and the battlefield case is the general principle that exercise of monopoly power, when the relevant aggregate demand schedule is perfectly inelastic, is ethically immoral.

Selling at whatever price the market will bear when the relevant demand the monopolist faces is price-elastic, however, presents no moral issue in Jewish law. This is evident from the long-standing sanction given to the communal practice of auctioning the privilege of performing a public ceremonial function of a religious character to the highest bidder. With the ceremonial honor put up for sale unavailable elsewhere, the competitive bidding among the auction participants determines value. Hence, no moral issue is raised here. Capitalizing on “site value”, auctioning a rare painting, and selling the patent rights of a new invention to the highest bidder provide other examples of monopoly pricing under conditions of elastic demand.2

The basic inference from the case of the fugitive and the ferryman of the general principle that a deal made by someone “under pressure” to pay an unfairly high price need not be subsequently honored is also articulated by Ritva:

גמרא קידושין

רב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן אמר ליה לדידי חזי לי חמש סלעים אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבה הוא ומבעי ליה סודרא ארישיה אבל כולי עלמא לא כי הא דמר בר רב אשי זבן סודרא מאימיה דרבה מקובי שוי עשרה בתליסר:3


פירוש וקים לן ודאי דשוה חמש לדידיה, אבל כולי עלמא דלא שוי’ ליה לא, ואף על גב דקבלי’ עליה לאו כל כמיניה.
ושמע’ מהכא שהמוכר חפץ לחבירו בשית ובשוק לא שוו אלא חמשה, אי להאי לוקח שוי שיתא אין בו אונאה, דבתר דידיה אזלינן, כי היכי דחשבינן ליה הכא דשוי חמש סלעים,
מיהו בדשוי’ לזבונא שיתא כי אורחיה, אבל אי לדידיה לא שוי’ אלא מפני שהוא דחוק בדבר, האי ודאי קציצה מתוך בדחק לא שמיה קציצה, ואפילו נתן לו הדמים חוזר וגובה אותם ממנו, והכי מוכח ביבמות … ושמעינן מינה שכל המתנה בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו, יכול לומר משטה אני בך, ומכאן ללוקח סמנין הרבה בדמים יקרים מפני חולי הדוחק, דלא מחייב אלא בדמיהן וכן כל כיוצא בזה, מיהו אם התנה בשכר הרופא הרבה, חייב ליתן, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים, וכן כתב אדונינו הרמב”ן ז”ל, וכן שמעתי מפי מורי נר”ו.4

It is worth noting that among contemporary secular economists and philosophers there is also no consensus on whether taking advantage of the misfortune of others to profit by raising prices constitutes immoral “price gouging” or is merely the standard and legitimate business practice of “charging what the market will bear”; here’s how Prof. Michael J. Sandel, an expert on the subject of justice, describes the debate (h/t: Minds and Discourse):

In the summer of 2004, Hurricane Charley roared out of the Gulf of Mexico and swept across Florida to the Atlantic Ocean. The storm claimed twenty-two lives and caused $11 billion in damage. It also left in its wake a debate about price gouging.

At a gas station in Orlando, they were selling two-dollar bags of ice for ten dollars. Lacking power for refrigerators or air-conditioning in the middle of August, many people had little choice but to pay up. Downed trees heightened demand for chain saws and roof repairs. Contractors offered to clear two trees off a homeowner’s roof — for $23,000. Stores that normally sold small household generators for $250 were now asking $2,000. A seventy-seven-year-old woman fleeing the hurricane with her elderly husband and handicapped daughter was charged $160 per night for a motel room that normally goes for $40.

Many Floridians were angered by the inflated prices. “After Storm Come the Vultures,” read a headline in USA Today. One resident, told it would cost $10,500 to remove a fallen tree from his roof, said it was wrong for people to “try to capitalize on other people’s hardship and misery.” Charlie Crist, the state’s attorney general, agreed: “It is astounding to me, the level of greed that someone must have in their soul to be willing to take advantage of someone suffering in the wake of a hurricane.”

Florida has a law against price gouging, and in the aftermath of the hurricane, the attorney general’s office received more than two thousand complaints. Some led to successful lawsuits. A Days Inn in West Palm Beach had to pay $70,000 in penalties and restitution for overcharging customers.

But even as Crist set about enforcing the price-gouging law, some economists argued that the law — and the public outrage — were misconceived. In medieval times, philosophers and theologians believed that the exchange of goods should be governed by a “just price,” determined by tradition or the intrinsic value of things. But in market societies, the economists observed, prices are set by supply and demand. There is no such thing as a “just price.”

Thomas Sowell, a free-market economist, called price gouging an “emotionally powerful but economically meaningless expression that most economists pay no attention to, because it seems too confused to bother with.” Writing in the Tampa Tribune, Sowell sought to explain “how ‘price gouging’ helps Floridians.” Charges of price gouging arise “when prices are significantly higher than what people have been used to,” Sowell wrote. But “the price levels that you happen to be used to” are not morally sacrosanct. They are no more “special or ‘fair’ than other prices” that market conditions — including those prompted by a hurricane — may bring about.

Jeff Jacoby, a pro-market commentator writing in the Boston Globe, argued against price-gouging laws on similar grounds: “It isn’t gouging to charge what the market will bear. It isn’t greedy or brazen. It’s how goods and services get allocated in a free society.” Jacoby acknowledged that the “price spikes are infuriating, especially to someone whose life has just been thrown into turmoil by a deadly storm.” But public anger is no justification for interfering with the free market. By providing incentives for suppliers to produce more of the needed goods, the seemingly exorbitant prices “do far more good than harm.” His conclusion: “Demonizing vendors won’t speed Florida’s recovery. Letting them go about their business will.”

Attorney General Crist (a Republican who would later be elected governor of Florida) published an op-ed piece in the Tampa paper defending the law against price gouging: “In times of emergency, government cannot remain on the sidelines while people are charged unconscionable prices as they flee for their lives or seek the basic commodities for their families after a hurricane.” Crist rejected the notion that these “unconscionable” prices reflected a truly free exchange:This is not the normal free market situation where willing buyers freely elect to enter into the marketplace and meet willing sellers, where a price is agreed upon based on supply and demand. In an emergency, buyers under duress have no freedom. Their purchases of necessities like safe lodging are forced.The debate about price gouging that arose in the aftermath of Hurricane Charley raises hard questions of morality and law: Is it wrong for sellers of goods and services to take advantage of a natural disaster by charging whatever the market will bear? If so, what, if anything, should the law do about it? Should the state prohibit price gouging, even if doing so interferes with the freedom of buyers and sellers to make whatever deals they choose? …

Sandel continues with his analysis of the issue.

I recently gave a brief talk on the possibility of rescission of a deal made by someone under pressure, in the context of the broader question of the halachic valuation of something that is worth more to a specific individual than the price assigned to it by the market; the lecture is available, along with some brief notes on the general topic, at the Internet Archive.

  1. Richard III, Act V Scene IV []
  2. R. Dr. Aaron Levine, Case Studies in Jewish Business Ethics, pp. 158-60. []
  3. קידושין ח.‏ []
  4. חידושי הריטב”א (מוסד הרב קוק) שם עמודים עד-עה ד”ה לעולם. []
Posted in audio, literature, Night Kollel, אונאה, חושן משפט | Tagged , , , , , , , , , , , | Leave a comment

The Or Sameah’s Ouroboros

Our previous post cited Rav Ya’akov Emden’s barb that “it seemed to us, in our tranquility in the Diaspora, that we have already found an alternate ארץ ישראל and ירושלים …”. This foreshadows a famous passage of Rav Meir Simha of Dvinsk, in which he warns against thinking that Berlin is Yerushalayim. R. Meir Simha’s point is actually rather more complex and sophisticated than that brief quote suggests; he’s positing the existence of a national spiritual cycle where once the development of Torah culture reaches its apex, nothing is left for the new generation to contribute, and so the natural human desire to innovate engenders sophistical criticism of the tradition, resulting in its eventual rejection as falsehood and the forgetting of one’s roots and the abandonment of one’s religion for the study of alien languages, “and he will think that Berlin is Yerushalayim …”:

כך היא דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות, והגירוש, ואחר כך יתעורר בם רוח אלקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו, הלא אין ביד הדור החדש להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם, מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש, יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה, עוד מעט ישוב לאמר שקר נחלו אבותינו, והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף ממקלקלתא ולא יליף מתקנתא, יחשוב, כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים לא עשיתם ואל תשמח ישראל אל גיל בעמים.
אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק, אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשינו, ולשונות זרים המה כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ד’, אשר נבאו על גזע ישי באחרית הימים, ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה. ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קדש ובניו יוסיפו אומץ ובחוריו יעשו חיל בתורת ד’, יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה. ובזה יתקיים ויחזק אומץ. …1

While the basic theme that success carries within it the seeds of its own destruction is a common one, R. Meir Simha’s take on it is original, fascinating and provocative:

  • It is usually material success that is considered dangerous, as it causes one to become comfortable, complacent and arrogant (וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.); R. Meir Simha is asserting the fatal danger inherent in spiritual success.
  • Contrary to the common idea that spiritual growth is basically a never-ending journey, R. Meir Simha seems to assert the reality of a spiritual plateau, beyond which it is difficult if not impossible to progress.
  • R. Meir Simha seems to understand that the ultimate motivation for criticism and rejection of tradition and religion, and their abandonment for foreign culture is not an inherently wrong-headed attitude, but merely the double-edged natural human desire for spiritual creativity and innovation; in the initial phase of the spiritual cycle, this desire is constructive and fosters religious progress, and it is only once the spiritual plateau has been reached that the urge becomes destructive and engenders spiritual regression.

The language of R. Meir Simha’s eloquent expression of the human need for creativity and innovation, which I have emphasized above, is a clear allusion to the classic Talmudic treatment of the legitimacy of religious innovation:

העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר”מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו
חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר
דרש להן מקרא זה וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום אלא מקום הניחו [רש”י: כשיבאו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם] לו אבותיו להתגדר [רש”י: להתגדל] בו אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו
מכאן [רש”י: שראינו שקבל רבי עדות זו ולמד הימנה אע”פ שדבר תימה הוא שהרי מעולם היו נוהגין בו איסור למדנו שאין מזיחין תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לאמר לא שמעת] לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו ואמרי לה אין מזניחין אותו ואמרי לה אין מזחיחין אותו מאן דאמר מזיחין כדכתיב ולא יזח החשן ומאן דאמר אין מזניחין דכתיב כי לא יזנח לעולם ה’ ומאן דאמר מזחיחין דתנן משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל2

A lecture I recently gave on this topic of the legitimacy of religious innovation is available at the Internet Archive.

  1. משך חכמה בחקתי ד”ה והנה מעת היות ישראל בגוים []
  2. חולין ו:-ז. []
Posted in audio, theology and philosophy | Tagged , , , , | 1 Comment

פינו במזרח, ואנחנו בסוף מערב

What are we to make of the fact that despite all our pious declarations of misery over our exile and yearning to return to ארץ ישראל, we Diaspora Jews do not generally trouble ourselves to make aliyah? Rav Ya’akov Emden indeed considers the historical Jewish indifference to ארץ ישראל grievously sinful, and the cause of our people’s endless suffering throughout our bitter exile, including the catastrophic destruction of Spanish Jewry:

ידוע שחובת המתפלל לכוין גופו כנגד ירושלם. ומפורש שנוי ומשולש בתנ”ך …
וכאן ראינו לזכור ירושלם שנית. לומר שלא יספיק זה הרושם והרמז שאנו עושם לזכר ולדוגמא וסימנא בעלמא. אלא היכא דלא אפשר. אז תעלה לנו הכוונה והמחשבה הטובה ותצטרף למעשה. הנמנע מפני האימה והסכנה. כי האונס פטור מכל דבר וההכרח לא יגונה. אמנם לא ישובח. ולא תועיל הכונה במקום שאין טענת אונס גמור ובשעת רווח. ולזה צריך כל אדם מישראל לעשות בלבו הסכמה קבועה ותקועה לעלות לדור בארץ ישראל. (על כל פנים כשתמצא ידו די ההוצאה וקצת מעמד סיפוק פרנסה. אם בדרך מלאכה או איזה מו”מ. לקבל ההספקה הנצרכת וההכרחית. כדי ליישב הארץ הקדושה השוממה מבלי בניה) ולהשתוקק להיות זוכה להתפלל שם לפני היכל המלך. אף על פי שחרב לא זזה שכינה ממנו. והדר בחו”ל עובד ללא אלקי אמת. כמ”ש דוד המלך ע”ה אשר גרשוני מהסתפח בנחלת ד’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים. ואמרו חז”ל (עבודה זרה ח.) ישראל שבחו”ל עובדי עבודה זרה בטהרה הם.
על כן שמעוני אחיי ורעי המתגוררים בארץ לא לנו על אדמה טמאה. זכרו זאת והתאוששו. זכרו את ד’ וירושלים תעלה על לבבכם התקוששו וקושו. המזכירים את ד’ אל דמי לכם תמיד לא יחשו. ואת תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה עושו גושו חושו.
ואל תחשבו להשתקע בחו”ל חס ושלום לקיים ואכלה אתכם וגו’. זאת היתה חטאת אבותינו הראשונים שגרמו בכיה לדורות כי מאסו ארץ חמדה. והיא שעמדה לנו בגלותינו המר שלא אחד בלבד עמד עלינו. אלא בכל דור לא שקטנו ולא שלונו. על צאורינו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו. כמת מלב נשכחנו. אחר ששכחנו דירת ארץ ישראל לגמרי. אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה להתיישב שם לדור. כי אם אחד ממדינה ושנים בדור. אין איש שם על לב מבקש אהבתה. דורש שלומה וטובתה. ולא מצפה לראותה. כמדומה לנו בהיותנו בשלוה בחו”ל שכבר מצאנו ארץ ישראל וירושלים אחרת דוגמתה. על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארץ שפניא וארצות אחרות בשלוה בכבוד גדול מימי החורבן זמן רב קרוב לאלפים שנה (מזמן חורבן בית ראשון) ושוב נתגרשו ממנה עד שלא נשאר שם ושארית לישראל בארץ ההיא. צדיק הוא ד’ כי יצא מדעתם לגמרי ענין גלותם והתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ויעשו נאצות. והתערבו זרע קדש בעמי הארצות. ציון היא דורש אין לה [ברכות לב] היינו עזובה היינו שכוחה. גם היא נאנחה. ותשב אחור. ודודה חמק עבר שלח ידו מן החור. והבנים חשך תארם משחור. הלכו שחוח בגוים לא מצאו מנוח. מות מחיים נבחר להם בחור. כל זאת באתנו. כי כארז נמשלנו. ארץ צבי שכחנו. לשוב אל ארץ מולדתנו לא זכרנו. עיר קברות אבותינו לא דרשנו. אל גיל כעמים שמחנו. לאד בגוים אין תורה לקבוע דירה חשקנו. …1

Rav Shlomo Kluger (Maharshak), on the other hand, infers from the fact that “Hassidic Rabbis” in general, and Rav Yisrael of Ruzhyn and his sons in particular, “who certainly had the wherewithal to emigrate”, nevertheless declined to do so, that the halachah follows the opinion that there is actually no imperative to make aliyah in contemporary times:

אם הוי סוגין דעלמא כדעת הסוברים דבזמן הזה כופין לעלות דמצוה הוא למה אין עולין הרבנים החסידים לארץ ישראל אשר בכחם ודאי לעלות והרב המפורסם המנוח מו”ה ישראל מרוזין ז”ל למה לא נסע לארץ ישראל הוא ובניו שליט”א ובעל כרחך סוגיין דעלמא הוי כדעת הסוברים דבזמן הזה אין מצוה …2

A lecture I recently gave on the commandment (according to many) to settle ארץ ישראל, and various dispensations from it, is available at the Internet Archive.

  1. סידור בית יעקב, סולם בית א-ל, אות ו’‏ []
  2. שו”ת האלף לך שלמה אה”ע סימן קי”ח []
Posted in audio | Tagged , , , , , , , | Leave a comment