Speaking Truth About Those In the World Of Truth

For S.B.

Several years ago, we cited a favorite passage of my father from Rav Yaakov Kamenetsky’s אמת ליעקב, asserting that there is no prohibition of לשון הרע on the dead, and even הוצאת שם רע is only forbidden by Rabbinic institution, and not Biblically prohibited:

[באמת] לשון הרע אינו אלא על החיים, ועל מתים מותר מצד הדין ואינו אלא חרם הקדמונים [עיין או"ח סימן תר"ו סעיף ג'], והחרם אינו אלא על מוציא שם רע ולא על לשון הרע.

I recently learned that both these claims are disputed.

The medieval sources of the prohibition against speaking ill of the dead consist of several passages in the מרדכי:

ונהגו רבותינו ואמרו שתקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים שהם שוכני עפר
ורבים תמהו מה ראו על ככה ולא דבר רק הוא מהם כי באנו להגדה דר’ תנחומא פרשת ואתחנן אמר משה לפני הקב”ה רבש”ע כל הכעס הזה עלי למה וכו’ אמר לו אתה אמרת שלח נא ביד תשלח ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך לא ד’ שלחני ואם בריאה יברא ד’ שמעו נא המורים הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך אמר לו ממך למדתי שאמרת מחתות החטאים האלה בנפשותם אמר ליה אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם:1
וכן על חירוף של שוכני עפר אלו היה עדות בדבר או שהיתה מודה היה לה ליקח מנין ולילך על קברו ולבקש מחילה מן המת כדאיתא בפרק בתרא דיומא2
השיב ר”מ על עשיר שקרא בן גדולים בחור חשוב ממזר בן ממזר דינא דגמרא ידוע הקורא לחבירו ממזר סופג את הארבעים והכל לפי מה שהוא אדם [אם רגיל] בכך ראוי לקונסו יותר [אף לפי כבוד הגדולים] שבקש לפגם בקבר שפגע ונגע ביקר חקר כבוד והמחרף יחוש לעצמו ויסגוף עצמו בתעניות ובמלקיות וגם ממון יתן ויתכפר לו אולי יש תקוה כי מאד יש עון גדול ועונש לשלוח יד בקדושים אשר בארץ כדאמרינן פרק חומר בקדש …3

Prof. Nahum Rakover argues that we cannot conclude from the need for a special edict against speaking ill of the dead that without such an edict this would be permitted, as we can understand the edict as merely intended to strengthen a preexisting prohibition. He is, however, inclined to accept the other assumption of Rav Yaakov that the edict only interdicts false libel (הוצאת שם רע), and not truth, arguing that this is indicated by the language of the מרדכי and שלחן ערוך in their descriptions of the anathema, as well as the rooting by the מרדכי of the edict in the medrash he brings, in which G-d indicts Moshe for the falsehood of his defamation of the Patriarchs. He does note that the comments of the מרדכי and Rema concerning the “insulting of those who reside in the earth”, which do not mention the anathema, make no mention of falsehood, and he explains that these passages are concerned not with the Rabbinic edict, but with the basic prohibitions against slander, which are indeed not limited to falsehood:

לשון הרע על המת

אשר לביוש ולשון הרע על המת, אנו מוצאים שראו דבר זה כחמור עד שהתקינו תקנות וחרמות כנגד מוציאי לעז ושם רע על המתים. וכבר הבאנו למעלה פסק דינו של הרשב”א על “עשיר שקרא בן-גדולים… ממזר בן ממזר”.
[ועיין שם שהביא את דברי המרדכי, ושוב כתב:] מעצם העובדה, שהוצרכו חכמים לתקן תקנה מיוחדת בדבר דיבה על המת, אין להסיק שלולא תקנה זו היה הדבר מותר, מאחר שאין הדבר בגדר האיסור של לשון הרע – כי ניתן לפרש את התקנה כך, שבאו לחזק את האיסור הקיים בלאו-הכי.
ונראה שלא נתקנו התקנה והחרם אלא על סיפור לשון הרע על המת בדבר שקר, ולא על סיפור אמת. מסקנה זו עולה מתוך הדברים המובאים ב”מרדכי” בעניין זה, בו הוא מדבר על “להוציא לעז ושם רע”. ו”הוצאת שם רע” הוא המונח המתייחס ללשון הרע על דבר שקר. וכן לשונו של המחבר בשולחן ערוך (או”ח תר”ו, ג) “תקנת קדמוננו וחרם שלא להוציא שם-רע על המתים”.
אותה מסקנה עולה גם מתוך התבוננות באסמכתא לחרם אותה מביא ה”מרדכי”. בדברו על החרם הוא אומר: “ורבים תמהו: מה ראו על ככה?” כלומר, מה ראו להתקין תקנה זו; ועל כך הוא משיב: “ולא דבר ריק הוא מהם”. כלומר, יש טעם לכך. והוא מביא אגדה, בה מסופר כי הקב”ה כעס על משה, שאמר ‘והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים’ “וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו, שאמרת לבניהם כך? אמר לפניו (משה): רבה”ע, ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה בנפשותם. אמר לו: אני אמרתי ‘בנפשותם’ ולא ‘באבותם’. כלומר, ההקפדה היתה על שהוצאה דבה על אבותם, בכך שקרא להם ‘חטאים’. והנה לפי אגדה זו הטרוניא של הקב”ה היתה על הוצאת שם רע על האבות על שקר: “וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו?!”. וכך אף משתמע מדברי המרדכי הראשונים, שהובאו לעיל, בהם הוא מדבר על חרוף סתם, ולא על הוצאת שם רע, ולכן אינו מזכיר כאן את תקנת הקדמונים והחרם.
אמנם, לשונו של רבי משה איסרלש היא: “המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין”. וכאן המדובר על “מדבר רע”, ולאו דוקא על “הוצאת שם רע”; ברם, נראה שאין הלכה זו מתבססת על החרם, אלא על הדין.4

The author of the following article disagrees with Rav Yaakov on both counts, insisting that even true slander of the dead is prohibited, contrary to the view he has “heard” (but not seen documented?) attributed to Rav Yaakov,, and that the anathema merely reinforces a preexisting prohibition against speaking ill of the dead:

לשון הרע על מת

בעניין איסור לשון הרע על מי שכבר מת: הדין הוא שאסור לדבר לשון הרע על מת. …
[יש] חרם הקדמונים שלא להוציא שם רע על המתים, ואין לומר שכל האיסור הוא רק בהוצאת שם רע ולא בדיבור לשון הרע, דעיין באליהו רבה שם שמבואר בדבריו שהאיסור הוא גם כן בלשון הרע,5 אמנם שמעתי שדעתו של הגר”י קמנצקי זצ”ל שאין את החרם רק על מי שמוציא שם רע ולא על מי שמדבר לשון הרע, אמנם מדברי הא”ר מוכח שלא כדבריו וכמו שנתבאר.
ובעיקר העניין יש לעיין אם יש איסור לדבר על המתים והחרם רק בא להחריף את האיסור ולהוסיף עליו גם חרם, או שבאמת מצד הלכות לשון הרע מותר לדבר על מת וכל האיסור הוא מחמת החרם.
ועיין באליהו רבה בהלכות יום הכיפורים [שם] שמבואר שמי שמדבר על מת צריך לבקש ממנו מחילה [וכן מבואר במטה אפרים] ולכאורה מוכח שיש איסור גם בלי החרם, שהרי מסתבר שאם מצד הלכות לשון הרע אין בעיה לדבר על מת היינו משום שאינו יודע מזה וגם אם הוא יודע זה לא איכפת לו [וכמו שנבאר] ולא שייך לבקש ממנו מחילה על זה, ואם רואים שהם סוברים שיש כאן ענין של בקשת מחילה, אם כן וודאי שפשוט להם שיש איסור לדבר על מת לשון הרע כמו שאסור לדבר על חי משום שהוא יודע מזה ואיכפת לו. ועיין בא”ר שם שמבואר להדיא שיש איסור לדבר לשון הרע על מת גם בלי החרם.
וכ”ד הגאון ר’ בנימין זילבר זצ”ל שהחרם רק בא להוסיף איסור, ובלי החרם גם יש איסור, ולכאורה בפוסקים הנ”ל מוכח כדבריו.
אמנם עיין בערוך השולחן שחולק וסובר שמדברי הגמרא בברכות [יט] מבואר שאין שום איסור לדבר לשון הרע על מת מכיון שהוא אינו יודע מזה וגם אם הוא יודע זה לא איכפת לו וכל האיסור הוא רק מצד החרם שעשו הקדמונים.

An audio recording of a presentation I recently delivered on this topic is available at the Internet Archive.

  1. מרדכי יומא רמז תשכ”ד, וכן במרדכי בבא קמא פרק החובל רמז ק”ו בשם אבי העזרי []
  2. שם בבא קמא פרק החובל רמז פ”ב []
  3. שם בבא קמא רמזים ק”ה-ק”ו []
  4. נחום רקובר, ” על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי” (סיני תשכ”ב), פרק שלישי #13 – קשר []
  5. איני יודע הוכחתו מהאליה רבה שהאיסור אפילו בלשון הרע ולא רק במוציא שם רע []
Posted in audio, comparative law, GWCK, Night Kollel, torts, חושן משפט | Tagged , , , , , , , , | Leave a comment

Tortious Malediction

For S.B., who is a blessing, not a curse.

Prof. Eugene Volokh:

Prayer as Attempted Murder?

A reader asks an interesting question:

Some Christian Reconstructionists are urging their fellows to pray for the death of John McCain so that Sarah Palin will be become President. [Example here.] Are those who pray for McCain’s death guilty of attempted murder, and are those urging them to do so guilty of incitement? It seems to me that they are. Although I don’t believe that their prayers can have any effect, it seems to me that this falls into the same category as the oft-discussed firing of an unloaded gun or firing a gun into a bed that turns out to be empty. The intent to kill is present and an action has been taken in furtherance of that goal. Christians should presumably be all the more clear that this is attempted murder insofar as they believe prayer to be efficacious.

This, it seems to me, is a good illustration of the limits of analogy. It’s true that asking someone to commit murder may well constitute attempted murder (as well as the crime of solicitation). The test for attempt is generally not just that “an action has been taken in furtherance of that goal” — different jurisdictions require different amounts of conduct, but all require more than just “an action” for an attempt prosecution (as opposed to for a conspiracy prosecution, where an agreement plus an overt act, even a relatively minor one, generally suffices). But when a person has asked another human being to commit the crime, especially when he hopes that the other person will commit the act with no further help from the requester, that would usually qualify. And indeed it generally doesn’t matter if it turns out that the request couldn’t possibly work, for instance because the person asked would never commit the crime, or was accidentally given an unloaded gun, or some such.
But people aren’t the same as God, either to atheists or to religious people. One way of seeing that is that God’s action wouldn’t be illegal. To those who believe in God, as he is conceptualized by most Americans, God’s action wouldn’t even be immoral. (It’s true that some people say “If God killed people for this-and-such, he would be evil,” but usually they are people who don’t believe that God does that.) It would be within his authority as, in a sense, the ultimate sovereign of the world.
In fact, if there is an analogy here, it would probably be to a petition to the President asking him to order an assassination that he could lawfully order (or, as to the other part of the reader’s question, to exhortations to the public aimed at getting people to petition the President to order such an assassination). I would say that it’s even legal to petition the President to order assassinations that are illegal; but, as I said, there’s nothing illegal in God’s hastening someone’s death.
We could try to come up with precise constitutional foundations for this, for instance that the request to the President is protected by the Petition Clause of the First Amendment, and that a request to God is protected by the Free Exercise Clause. Or we could focus on a legal distinction between asking someone to do something that is legal for him (or Him) to do from asking a contract killer to do something that is illegal for him to do. Or we could focus more practically on the relative unlikelihood that a person who tries to cause death by prayer will switch to a gun if prayer fails. (That’s one reason we punish attempted killers even when their attempts were factually impossible, for instance because the gun is unloaded: We figure they are quite likely to try with a loaded gun next time.) But we don’t have to choose, because all these factors strongly point in the same direction, and strongly suggest that asking God to end a person’s life is very far from asking an acquaintance or a prospective contract killer to do the same.
(I should note that there has been a little judicial commentary on attempts to kill by voodoo or witchcraft, as best I can tell unanimously opposing criminal liability in such situations. See Commonwealth v. Johnson, 167 A. 344 (Pa. 1933) (Maxey, J., dissenting); Attorney General v. Sillem, 159 Eng. Rep. 178 (1863). But I’m not sure this is a perfect analogy, either, and in any event there’s not much real law on that.)

I imagine that what little law there is in this area will concern crimes such as attempted murder, as the law will generally not (at least in the modern era) recognize any actual supernatural causation of harm. Halachah, by contrast, has no general crime of attempted murder (עדים זוממין being a notable exception), but on the other hand, mainstream halachists typically do believe in the possibility of supernatural causation of harm. [In fact, contrary to what I assume is the markedly negative direction of the historical trajectory of belief in the supernatural within the secular juridical profession, belief in the supernatural is arguably more widespread among contemporary halachists than it was, say, among their medieval counterparts, during the heyday of Jewish rationalism.]

The question of the halachic liability for the causation of harm via supernatural means was first considered in a terse responsum of Rav Ya’akov Hagiz, which suggests the possibility (“אפשר”) that murder via [the utterance of] a [Divine] Name, or sorcery, is analogous to, inter alia, killing via a fired arrow, as per the Biblical expression “Their tongue is as an arrow shot out”:

שאלה ההורג נפש על ידי שם או כישוף מהו.
תשובה אפשר דכיון דבדבורו עביד מעשה הו”ל דומיא דמימר וכזורק חץ להורגו ועליהם נאמר חץ שחוט לשונם (תלים קכ”ז) [ירמיה ט:ז].1

Rav Yehudah Assad accepts this position unreservedly:

ועל דבר מי שהרג נפש מישראל על ידי שם או כישוף פשיטא מלתא דחייב כמו שהבאת בשם תשובת הלכות קטנות .. וטעמ’ נראה לי דקרא כתיב ומכה אדם יומת.
והנה במרע”ה מצינו שהכה בשבט פיו ובשפתיו המית רשע כמאז”ל ופירש”י הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את כו’ שהרגו בשם המפורש וכתיב ביה לשון ויך את המצרי אם כן גם כה”ג במשמע ובכלל מכה אדם יומת הוא כיון דבדיבוריה עביד מעשה היינו הורגו בידים וחייב עליו כנ”ל.2

Rav Ya’akov Yisrael Kanievsky (the Steipler) has a lengthy discussion of this general question; his conclusion distinguishes between the reliable harnessing of preexisting paranormal forces, where he strongly feels that the causation of harm is considered the invoker’s action, and the request or instigation of the Heavenly Court to impose punishment upon another, which he considers to be merely indirect causation (גרמא):

ונראה דדוקא תפלה או קללה שאינו מובטח שתפעיל [רק בהסכמת הבית דין של מעלה באותה שעה על ידי זה נענש הלה] דכל כה”ג לא מחשב מעשה של המקלל רק מעשה בית דין של מעלה אבל קללה בהאי רגע דאז כביכול זה כבר הובטח מתחילת הבריאה דזה מועיל ומשום הכי נחשב “מעשה דידיה” היינו מעשה של המקלל עצמו ולא רק כגורם שהבית דין של מעלה יענשו …
וממוצא דבר יתבאר שמכל הני דוכתי הנ”ל אין ראיה לנדון הלכות קטנות שהורג על ידי שם או כישוף דכאן כבר נגזר משמים באופן הכרחי שהשבעה כזו או כישוף כזה תהרוג ומתייחס ההריגה לאדם העושה את ההשבעה או הכישוף ומחשב רוצח גמור כדברי הלכות קטנות, ואינו דומה לכל הני דוכתי הנ”ל שהבית דין של מעלה גומרין הדבר על ידי פסק דין של מעלה והאדם הלייט אינו אלא גרמא וכנ”ל, כנלענ”ד בירורא דהאי מילתא.3

I recently gave a lecture which began with a survey of the various opinions in our tradition as to whether Balaam’s curses, and curses in general, actually have any supernatural power to cause harm, and proceeded to a discussion of the above sources on criminal and civil liability for the causation of harm via supernatural means, and related topics; a recording of it, as well as my notes on the topic, are available at the Internet Archive.

  1. שו”ת הלכות קטנות ב:צח – קשר. []
  2. תשובת מהרי”א / יהודה יעלה אוח:קצט ד”ה ועל דבר מי שהרג – קשר. []
  3. קהלות יעקב בבא קמא (הוצאה שניה: בני ברק תשמ”ח) סוף סימן מ”ה (“בדבר מזיק על ידי סגולה”) עמודים קמג-מד. ועיין חבצלת השרון (ירושלים תשס”ו) שמות עמוד לו; עם התורה מהדורא ב’ חוברת י”ג תשמ”ז עמוד יג – קשר. []
Posted in audio, B&L, comparative law, GWCK, theology and philosophy, torts, חושן משפט | Tagged , , , , , , , , , , , | Leave a comment

In Praise Of Folly

Disclaimer: The following incident took place a number of years ago, and my account is at best only roughly accurate:

I was observing Rav Nissim Karelitz’s קבלת קהל. A very earnest and pious looking אברך approached Rav Nissim with some sort of pullback motor powered toy car, and asked him if operating it was permitted on shabbas. R. Nissim, with a beatific smile, gently suggested that learning Torah would be preferable. The chagrined אברך hastened to explain that he was not, of course, asking for himself, but for a young child, who might occasionally need a break from more spiritual activity. R. Nissim was undeterred: “He, too, should preferably learn!”

The classic argument over the value and legitimacy of play (on Shabbas and Yom Tov in particular) concerns playing ball on Yom Tov in an area without an eruv; various rishonim, followed by Rema, attest to such a custom of ball playing and endorse it, considering fun a legitimate Yom Tov need, while the more austere Maharshal, while grudgingly willing to allow play by children, cannot countenance it for adults:

משנה

מתני’ בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין:1

תוספות

לאו דוקא קטן למולו דה”ה שלא למולו דשרי גם טיול דהא אשכחן נמי דמשחקין בכדור שקורין פלוט”א בלע”ז ביו”ט ברה”ר אע”ג דליכא אלא טיול2

מהרש”ל

ודבר תימה להתיר ביום טוב לשחק בכדור, דאין בו צורך היום כלל, אלא שחוק של ילדים, שלא הגיעו לכלל חיוב, הנח. אבל גדולים, נראה מנהג רע בעיני, כי זה אינו טיול, אלא שיחת ילדים, וקלות ראש. ואף שרבינו ירוחם (נ”ד ח”א) כתב כדברים האלו משום רבינו תם לא ניחא לי, כי אפשר שהוא לא בא אלא ליישב המנהג שנהגו כן. ואי איישר חילי אבטלנה, שהרי הרא”ש שהעתיק דברי רבינו תם לא הזכיר דבר זה, ואף בטור לא הביאו. ומענין הכדור בשבת כתבתי בפרק כירה סימן ל”ו, ואין דומה זה להוצאת קטן, מאחר שאביו משמח בו, וגיגועו על בנו, גם כן שמחת יום טוב היא, שלא יהא עצב על בנו.3

I recently was delighted to see that Rav Shlomo Kluger (Maharshak) stoutly defends innocent fun against Maharshal’s Puritanism, insisting that enjoyment is entirely subjective and includes whatever one finds enjoyable and noting that even דברים בטלים are permitted insofar as one enjoys them:

ובאמת אין זה תימה דגדולה מזו מצינו גבי שבת מי שיש לו תענוג משמיעת דברים בטלים וכו’ מותר לו לשמוע וכן בחורים המתענגים בקפיצתם מותר בשבת הרי דדבר התלוי בעונג תלוי בדעת האדם במה הוא נהנה כן ה”נ בזה כיון דבעינן רק צורך קצת אף זה הוי בכלל צורך וזה פשוט:4

Also worth noting in this general context is the recognition by the very serious minded sages of medieval Ashkenaz that a little recess from (Torah) study can sometimes be a good thing for a child, “and we do not compel him against his will”:

פעמים שהוא בריאות לתינוק שנותנין לו מעט ריוח מן הלמוד ואין כופין אותו אלא לרצונו5

Update: The Debrecener also disapproves of fun.6

  1. ביצה יב. – קשר []
  2. תוספות שם סוף ד”ה ה”ג רש”י, וכן פסק הרמ”א או”ח תקיח:א []
  3. ים של שלמה ביצה פרק א’ סימן ל”ד – קשר, הובא במשנה ברורה שם ס”ק ט []
  4. שו”ת האלף לך שלמה אוח:שלט – קשר []
  5. הגהות אשר”י בבא מציעא פרק ו’ סימן ו’, הובא בש”ך חו”מ סימן של”ג ס”ק כ”ו []
  6. שו”ת באר משה ח:קעב – קשר []
Posted in Uncategorized | Tagged , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 Comments