Private Utility and Value in Halacha

Machon Mishnas Rav Aharon recently republished the sefer Din Emes, by Rav Yitzhak Navon1. Here’s the last piece in the responsa section:

שאלה ראובן שהפקיד אצל שמעון את טבעתו אשר הוא חקוק שמו עליו ונאבד הטבעת בפשיעה, וראובן טוען שישלם לו גם דמי החקיקה, ושמעון משיב שאינו חייב לשלם אלא דמי הטבעת והאבן ולא דמי החקיקה כיון שלא הזיק לו דבר השווי לכל אדם, יורנו המורה הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.

תשובה דבר פשיטא לי שחייב נמי שמעון לשלם לראובן אף דמי החקיקה, ומנא אמינא לה אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, מהא דכתב הרא”ש פרק החובל [סימן א’] והביאו בנו בסימן ת”כ סעיף י”ז וז”ל, וכתב אדוני אבי הרא”ש ז”ל ששמין הנזק לכל אדם כפי מלאכתו כגון אם היה עבד נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה נפחתו דמיו בשביל חסרון רגלו והוא דבר מועט ואם קטע ידו הוא דבר מרובה כו’ ע”ש. הרי לך בהדיא דחייב המזיק לשלם דמי נזקו אף שאינו שוה ידו לכל אדם והוא הדין בנידון דידן. ומההיא דשורף שטרותיו של חבירו ליכא להביא ראיה (א”ה יבי”ן ע”כ מצאתי)

This question of whether, when appraising an item, to include value or utility which is specific to the victim but irrelevant to the general populace, has been a matter of considerable dispute for the last two centuries; I shall cite some of the important sources and then give a bibliography for further reference.

The Nesivos writes2:

[נראה] דדבר שאינו שוה בעצמו למכרו וליקח דמים בעדו רק ששוה לאיש ההוא אין המזיק חייב לשלם

The Maharsham agrees3:

ומה ששאל בגזל דבר ששוה אצלו שוה פרוטה ולהנגזל לא שוה פרוטה או להיפוך אם יש בו דין גזל שוה פרוטה … אבל באמת הכל תלוי אם שוה לכל העולם שוה פרוטה, ואם אינו שוה אלא להנגזל בלבד דינו כפחות משוה פרוטה, כמו שכתב בנתיבות המשפט סימן קמ”ח … [ועיין שם עוד]

The Erech Shai4 and the Helkas Yoav5, on the other hand, reject the position of the Nesivos.

Rav Akiva Eiger6 also apparently disagrees with the Nesivos:

ואולם גם בשליח בחנם לכאורה הוי נוגע דשמא איבד הגט ויצטרך לשלם להבעל מדין שומר, לא מבעיא אם הנייר היה שוה הרבה אלא דגם בלאו הכי יש לומר דהגט שוה להבעל יותר מצד שכר כתיבת סופר וכדומה [ואני מסופק בזה דיש לומר כיון דאין גופו ממון לא עדיף משטרות דאין חייבים עליהם מדין שומר].

Rav Shlomo Zalman Auerbach7, however, has a detailed analysis of the Nesivos’ position, and according to his conclusion there’s no contradiction between the positions of Rav Akiva Eiger and the Nesivos:

כתב הנתיבות המשפט בסימן קמ”ח … ובפשוטו רגילים ללמוד דבריו שאיו חייבים לשלם אלא אם כן יכול הבעלים למכרו ולקבל עבורו ממון אבל אם שוה ממון רק לבעליו בלחוד פטורים. וגם יש לדון לפי זה במי שיש לו מזכרת כוס או כלי אחר שירש מאביו או מזקנו אשר ידוע שלכל אחד מזכרת כזו יקרה בעיניו ושוה אצלו יותר, כמה חייבים לשלם עבור זה אם הפסידו …

והנה לכאורה משמע פשוט לפי דבריו שאם אחד יכתוב על נייר של פלוני שאינו במכירה ואחרים לא ישלמו עבור זה הרי הוא פטור מלשלם לו, וכן אם קרע שטר גט או מכר וכדומה, לא יצטרך לשלם לבעל השטר אפילו עבור הנייר משום שאינו שוה לאחרים במכירה, וזה דבר תמוה דאדרבה מסתבר שצריכים לשלם לו גם שכר הסופר לכתוב שטר או מכתב, וכמו כן במי שהוציאו מתוך פיו מאכל לעוס שלא שוה כלום לאחרים מה סברא היא לפטור.

ולכן נראה לברר, דבדבר שהוא ממש ממון נראה דצריכים לשלם לו כפי שהוא צריך להוציא כדי לקנות חפץ כזה שהפסידוהו ולא נמדד כלל בכמה יוכל למכור זה לאחרים ולפעמים משלמים לו פחות, דהתורה אמרה מכה נפש בהמה ישלמנה ולשון ישלמנה היינו להשלים שיהיה לו בהמה אחרת ולא מספיק מה שישלם לו כשיעור שהיה מקבל אילו היה מוכר לאחרים … [ועיין שם עוד איך שמסביר את דברי הנתיבות]

The Even Shesiya8 has an analysis of the liability one has for losing someone elses passport. His position is based on the Nesivos, which he apparently accepts, to which he adds an interesting twist:

שאלה אחד הפקיד פאס [דרכון] אצל חבירו ונאבד ממנו בפשיעה אם חייב לשלם או הוי בכלל שטרות דנתמעטו מדין שומרים:

תשובה הנה בדבר זה ממש נשאל בספר שואל ומשיב מהדורה קמא חלק א’ סימן ל”ח וכתב שחייב לשלם דלא דמי לשטרות … והנה בזה צדקו דבריו מכל מקום לענין גוף הדין נראה שיש חילוק בדבר בין אם בעל הפאס הוא כעת במקום דירתו ואינו צריך ליקח פאס אחר רק בשביל שצריך לנסוע למקום אחר מוכרח הוא להוציא הוצאות כדי לקבל פאס אחר ובין אם הוא עכשין שלא במקום דירתו ולא מתדר לו שם בלא פאס והוא צריך לקבל פאס אחר והוא על פי דברי הנתיבות בסימן קמ”ח שפסק להלכה דדבר שאינו שוה בעצמו למוכרו ולקבל בעדו דמים רק שהדבר בעצמו שוה הוא לאיש הזה לחוד אבל אין יכול למכור זאת לזולתו אז אם אחד הזיק לו אין המזיק חייב לשלם לו

[והאריך הרבה בדברי הנתיבות, ושוב כתב] לפי זה יש להבין מה שפסק הרמב”ם הובא בחו”מ סימן שפ”ו דבגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאינו שוה כלום רק לגזלן שיכול לומר להנגזל הרי שלך לפניך ואפילו הכי אם בא אחר ושרפו חייב לשלם להגזלן אף דאינו יכול למכור לאחרים וכן קשה באמת מאי טעמא דרבי שמעון שסובר שהמזיק קדשים שחייב באחריותן שחייב לשלם הא קיימא לן בפסחים דף פ”ט דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ועיין בקצות סימן שפ”ו שאף רבי שמעון מודה בזה והא לשיטת הנתיבות המשפט כל דבר שאינו בכלל מכירה אינו גם כן בכלל מזיק וכן ראיתי שמקשים עליו אבל באמת ניחא כי עד כאן לא אמרינן דעל ממון כזה אינו חייב אלא דוקא במקום דאין הניזק צריך לקנות חפץ אחר … בזה דוקא פטור כי הא ליכא כאן גרמי כיון שאינו צריך להוציא עוד מעות מכיסו וגם על גוף ההיזק גם כן אינו חייב כיון שאינו ממון למוכרו לאחרים מה שאין כן במזיק קדשים שחייב באחריותן או בשורף החמץ שעבר עליו הפסח נהי דפטור גם כן משום מזיק הם עצמם כיון שגם הם הוי בכלל ממון שאינו יכול למוכרם מכל מקום כיון שעל ידי כן צריך להוציא עוד מעות מכיסו לקנות קרבן או לשלם לו בעד חמצו חייב משום דינא דגרמי דהא גרם לו לשלם במעות ממש וברור הוא:

לפי זה הכא נמי לענין הפאס שהוא גם כן מדברים שאינם נמכרים ואינו שוה פרוטה אלא רק לדידיה לחוד דינא נמי הכי הוא שאפילו מזיק ממש פטור רק אם הוא במקום שמוכרח להשתדל פאס אחר בשביל שאין מניחין אותו להיות בל”ז אזי דמי ממש למזיק קדשים שחייב באחריותן או לשורף חמץ שעבר עליו הפסח שחייב לשלם מה שאין כן אם הוא בביתו במקום שאין מכריחין אותו לקבל פאס אחר פטור ואף שאינו יכול לנסוע לעסקיו בלתי הפאס ועל ידי כן מוכרח הוא גם כן להוציא מעות מכיסו מכל מקום זאת לא הוי רק בכלל מבטל כיסו של חבירו שאף מזיק בידים פטור בו ולא עדיף מהדקיה באינדרונא שפטור בו גם כן כנלע”ד:

For further reference:

  • Beis Yitzhak9
  • Avnei Nezer10
  • Devar Avraham11
  • Hazon Ish12
  • Sefer Hamaor13
  • Ohr Lezion14
  • Be’er Sarim15
  • Kovetz Meishiv Behalacha16
  • Piskei Din Yerushalayim17
  • Am Hatorah18
  • Imrei Yaakov (commentary on Shulhan Aruch Harav)19
  • Shomrei Mishpat20

Update: here

  1. son of Rav Yehudah Navon, author of the Kiryas Melech Rav, and grandson of Rav Efraim Navon, author of the Mahane Efraim []
  2. סימן קמ”ח ס”ק א []
  3. שו”ת מהרש”ם חלק ו’ סימן ר”ט []
  4. ריש סימן שפ”ו []
  5. חלק ב’ סימן צ”א []
  6. שו”ת רע”א תנינא סוף סימן פ”ג []
  7. שו”ת מנחת שלמה חלק ג’ סימן ק”ד / מהדורה תנינא סימן קל”ה בהמדורה החדשה []
  8. שו”ת אבן שתיה חו”מ סימן פ”ד []
  9. שו”ת בית יצחק אה”ע סימן ע”ג אות ט []
  10. שו”ת חו”מ סימן כ”ט []
  11. שו”ת דבר אברה”ם חלק א’ סימן ט’ אותיות ד – ה []
  12. בבא קמא סימן ו’ אות ג []
  13. סימן מ”ט []
  14. סימן ד []
  15. שו”ת באר שרים (שלזינגר) חלק ב’ סימן נ”ט []
  16. גליון ז’ עמוד ע”ט []
  17. חלק ו’ עמוד קע”ג אות ב []
  18. ג, י”ד (תשנ”ז) עמוד פ”ה []
  19. ריש נזקי ממון ביאורים ד”ה ע”ד לשלם []
  20. סימן ש”ג ס”ק ח’, שו”ת סימנים ע”א וצ’ – משא ומתן בין המחבר (הרב מסעוד בן שמעון) והרב זלמן נחמיה גולדברג []
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

One Response to Private Utility and Value in Halacha

  1. Pingback: Alicorns and Amulets | בין דין לדין

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *