The Friendly Move

‘Mr Venus. It ain’t that I object to being passed over for a stranger, though I regard the stranger as a more than doubtful customer. It ain’t for the sake of making money, though money is ever welcome. It ain’t for myself, though I am not so haughty as to be above doing myself a good turn. It’s for the cause of the right.’Mr Venus, passively winking his weak eyes both at once, demands: ‘What is, Mr Wegg?’‘The friendly move, sir, that I now propose. You see the move, sir?’

‘Till you have pointed it out, Mr Wegg, I can’t say whether I do or not.’

‘If there IS anything to be found on these premises, let us find it together. Let us make the friendly move of agreeing to look for it together. Let us make the friendly move of agreeing to share the profits of it equally betwixt us. In the cause of the right.’ Thus Silas assuming a noble air.

‘Then,’ says Mr Venus, looking up, after meditating with his hair held in his hands, as if he could only fix his attention by fixing his head; ‘if anything was to be unburied from under the dust, it would be kept a secret by you and me? Would that be it, Mr Wegg?’

‘That would depend upon what it was, Mr Venus. Say it was money, or plate, or jewellery, it would be as much ours as anybody else’s.’

Mr Venus rubs an eyebrow, interrogatively.

‘In the cause of the right it would. Because it would be unknowingly sold with the mounds else, and the buyer would get what he was never meant to have, and never bought. And what would that be, Mr Venus, but the cause of the wrong?’1

We shall consider whether the basic contention of the supremely odious and ridiculous Silas Wegg has any basis in Halachah; are Messrs. Wegg and Venus entitled (legally, if most certainly not ethically, in light of Mr. Wegg’s relationship with Mr. Boffin, the proprieter of the dust mounds) to consider any property found therein as Hefker and to claim it for themselves?

The sons of Ya’akov tell Yosef’s steward2:

ויאמרו בי אדני ירד ירדנו בתחלה לשבר אכל. ויהי כי באנו אל המלון ונפתחה את אמתחתינו והנה כסף איש בפי אמתחתו כספנו במשקלו ונשב אתו בידינו. וכסף אחר הורדנו בידנו לשבר אכל לא ידענו מי שם כספנו באמתחתינו.

He responds:

ויאמר שלום לכם אל תיראו אלקיכם ואלקי אביכם נתן לכם מטמון באמתחתיכם כספכם בא אלי ויוצא אליהם את שמעון.

Ibn Ezra explains the response3:

יתכן שהיה לאדם מטמון בביתו שכחו כאשר שמו באוצר. ויצא בגורלכם, כי כספכם בא אלי:

The Ralbag elaborates4:

נתן לכם מטמון. כמו שפירש החכם אבן עזרא כי זה הבר היה מקובץ מאנשים רבים ויתכן שהיה לאחד מהם מטמון בבר אשר לקח ממנו יוסף ולזה לא זכה בו המלך והוא למי שהגיע אליו בגורלו וכן יתבאר הדין הזה בשני ממציעא

He even reiterates this principle as a To’eles:

התועלת הי”ח הוא במשפטים התוריים והוא מי שלקח תבואה מאנשים רבים ואחר מכר ממנו לאחר ומצא במה שהגיע לו ממנה מטמון הרי הוא שלו כי זה יורה שלא היה המטמון מהסוחר כי הוא קנה זה מאנשים רבים ואולם כשלא היה זה בזה האופן לא זכה בו זה הקונה וכבר נתבאר זה השורש בפרק ב’ ממציעא

The law to which the Ralbag alludes is a Mishnah in Eilu Me’zios5:

הלוקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו פירות ומצא בהן מעות הרי אלו שלו

Earlier in that Perek we have6:

מתניתין. מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו … גמרא. תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן אטו אמורים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא דשתיך טפי

Tosfos comment7:

וא”ת מצא בגל או בכותל ישן דתנן באלו מציאות הרי אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריים הוא אמאי לא קניא ליה חצרו וי”ל דבדבר שאין הווה שימצא לא קנה חצרו שלא מדעת

The Mordechai begins by offering the same explanation as Tosfos, and then proceeds to elaborate at some length8:

מצא בגל או בכותל ישן … ולא שייך כי האי גוונא למימר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וזכו בו הראשונים שקנו הכותל והגל דכיון דאין דבר ההוה כשאר המציאות שפעמים הווים לבא לא זכה בו כי כשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון הלכך לא זכה [דלא זכה] אלא בדבר שירצה לקנות [דחצרו] קונה [לו] בדבר הבא לחצרו אחר כך אבל בדבר שלא היה [בדעת] המוכר למכור ולא דעת הקונה לקנות לא קנה …

ומעשה באחד שקנה בדיל מן העובד כוכבים לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל חבירו בחזקת בדיל ונמצא שכולו כסף מבפנים אך מבחוץ היה מחופה בדיל ותבעו בדין שאינהו [אונאה] ופטרו אבי העזרי שאמר שלא זכה בו כשקנאו מן העובד כוכבים כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף מן הראייה שכתבתי לעיל והודה לו ר”ת

וכן אירע מעשה לפני ריב”א שמת גר בביתו והחזיק אחד מן התלמידים בזהב שבאבנטו וריב”א אמר דלא קניא מטעם חצרו דאפילו חצר המשתמרת אינה קונה דבר שלא היה לו לידע יותר משאר בני אדם …

ונשאל לה”ר אביגדור כהן על עובד כוכבים שאבדו לו מעות בבית ישראל ומצאן ישראל אחר וטוען הישראל שהאבידה בביתו כבר קנתה לי חצרי אפילו שלא מדעתי והשיב דלא מצי טעין הכי דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו אלא במידי דשכיח ורגיל למצוא … אבל דברים שאינם מצויין .. לא זכתה לו שדהו

והכי מוכח לקמן [והביא הדין דלקח פירות ומצא בהן מעות] … ולא אמרינן דתגר קני להו כי הוו ברשותיה משום דאין עשויין למצוא עכ”ל … ושלום אביגדור בר’ אליהו הכהן

The Ramo9 accepts the view of the Mordechai.

Based on the above, one might argue that any property hidden in the mounds by the deceased Mr. Harmon may be claimed by the finder, for essentially the reason given by Mr. Wegg; since the mounds are destined to be sold off and it is quite unlikely that anything hidden therein will be found by Mr. Boffin (the current owner) before the sale, perhaps Mr. Boffin isn’t Koneh the hidden property. Indeed, I believe that I once heard this very ruling from a prominent authority on Hoshen Mishpat, concerning a case along the lines of the following:

A man died, leaving a house to an heir, who rented the house to a tenant without ever entering it himself. The tenant found old bags apparently containing junk and asked the new landlord for instructions concerning them. Upon being told to dispose of them, he proceeded to do so, in the course of which he somehow discovered valuables contained therein, apparently placed there by the previous, deceased owner. Who is entitled to the property, the landlord or the tenant?

I recall that the Posek ruled in favor of the finder, based on the above opinions that one isn’t Koneh items of whose discovery within one’s possession there is negligible chance.

I believe, though, that this is incorrect; the above citations are referring קנין חצר10, which they are indeed asserting is not Koneh in the aforementioned circumstances. There is no indication that inheritance, which is not a מעשה קנין at all, is subject to any such restriction. We have seen that the Mordechai is qualifying the Talmudic statement that

חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו

by the restriction that

דבר [דאין הוה] כשאר המציאות שפעמים הווים לבא לא זכה בו

The Gemara is discussing קנין חצר; I know of no indication that the Gemara or the Rishonim’s qualifications to it are at all relevant to inheritance.

  1. Charles Dickens, Our Mutual Friend, Book II Chapter 7 [link] []
  2. בראשית פרק מ”ג פסוקים כ’ – כ”ב []
  3. שם []
  4. שם []
  5. דף כ”ו ע”ב []
  6. שם דף כ”ה ע”ב []
  7. בבא בתרא דף נ”ד ע”א ד”ה אדעתא []
  8. בבא מציעא רמז רנ”ח []
  9. חו”מ סימן רל”ב סעיף י”ח וסימן רס”ח סעיף ג []
  10. or קנין יד, the exact relationship of which to קנין חצר is beyond the scope of this discussion []
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

One Response to The Friendly Move

  1. Pingback: בין דין לדין » Blog Archive » Another Check to the Friendly Move

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *