Lead Us Not Into Temptation II

I have previously mentioned the systematic flouting, for at least several centuries, of an apparently unambiguous Talmudic prohibition against lending money without witnesses. I shall cite here the attempts of various Poskim to provide a justification for this.

Rav Malkiel Tannenbaum suggests that even Rav who states that the lender is “עובר משום לפני עור” only means a מידת חסידות, not a binding prohibition1:

והנה בזמן הזה אין נזהרים כלל בדבר זה והוא פלא שכל ישראל יעברו על דין מפורש בש”ס ופוסקים בלי חולק. אבל באמת יש יסוד למנהג זה על פי מה שכתב הריטב”א במגילה (דף כ”ח) שהאיסור להלוות בלא עדים הוא רק ממדת חסידות. ולא מן הדין. ונראה ראיה לדבריו מהא דבבא מציעא שם שאמרו לרב אשי דרבינא מקיים כל מילי דרבנן. וניסה אותו בדבר זה. וקשה איך עלה על דעת רב אשי שרבינא יעבור על איסור גמור. וכי מה בין זה לבשר עוף בחלב או לטלטל בכרמלית וכדומה. וגם מה רבותא הוא דמקיים כל מילי דרבנן הלא כבר אמרו חז”ל בעירובין (דף כ”א) ובברכות (דף ה’) שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. אבל הכוונה כמו שכתב הריטב”א דהוי רק מדת חסידות ואמרו לרב אשי דרבינא מקיים כל מילי דרבנן אף שאמרו רק למדת חסידות בעלמא. ולזה ניסה אותו רב אשי בדבר זה. כן נראה ברור שעל זה נסמך מנהג ישראל ואם אינם נביאים וכו’.

Rav Avraham Yaffah-Schlesinger also suggests this justification for the prevailing disregard of the Gemara’s injunction, and after a critical survey of various other suggestions of the Aharonim, maintains that this is the only really satisfying approach2:

ראשית שאלת מדוע לא מקפידים על הא דמבואר .. דאסור להלוות בלא עדים והעושה כן עובר משום לפני עיור לא תיתן מכשול …

והגם דבלשון הרמב”ם .. נאמר “אסור” להלות שלא בעדים וכן כתב המחבר הנ”ל, כבר כתב הרב החיד”א בספרו יעיר אוזן עין הזוכר (מערכת האל”ף אות ק”ג) בשם התוספות תענית (י”א ע”א) גבי אסור לשמש בשני רעבון, דאסור למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות עי”ש. ובהמשך דבריו, ציין לריטב”א מגילה (כ”ח ע”ב ד”ה תיתי לי) דכתב גבי שותפות עם עכו”ם הגם דנאמר אסור, אין כאן איסור מן התורה או איסור דרבנן, אלא מידת חסידות וכענין שאמרו אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים וכו’ עי”ש … ואם כן לדעת הריטב”א דהיא מידת חסידות היה מקום ללמד זכות על אלה שאינם מתחסדים בזה, אך עם כל זה טעמא טובא עדיין בעינן כיון שנפסק להלכה בשו”ע.

[ושוב האריך בדברי הפלפולא חריפתא, ובדברי הפרי יצחק והערוך השולחן שנביא להלן, ולמעשה לא נתקררה דעתו בדבריהם, והעלה] סוף דבר שבאם יש ללמד על אלה שלא מדקדקים בזה הוא בעיקר מטעם מה שכתבתי לעיל בשם הריטב”א במגילה (כ”ח ע”ב) דסבירה ליה דהדין הוא רק מצד מידת חסידות, אך כמובן מלשון הרמב”ם והטור והשו”ע לא משמע הכי, ולכן בודאי דראוי לדקדק בזה, והמיקל לא הפסיד ותו לא מידי בזה.

The approach of Rav Tannenbaum and Rav Schlesinger is not entirely satisfactory, since, as Rav Schlesinger himself notes, the wording of the Shulhan Aruch אסור להלוות בלא עדים does not seem to support the interpretation of the Ritva; even if the Gemara occasionally uses the word אסור for a Middas Hassidus, the Shulhan Aruch surely would clarify the point.

Rav Yitzhak Blazer has a lengthy and intricate argument that the concern for לפני עור is no longer applicable subsequent to the institution of שבועת היסת, but he nevertheless concludes that this is only a justification for the Minhag Ha’olam and one should definitely not be lax about this;  here is his opening and his conclusion3:

אם יש למצוא סמך למה שנהגו העולם להלוות זה לזה מעות בלא עדים ובלא שטר וזהו נגד דינא דגמרא .. ומבואר ברמב”ם וטור ושו”ע .. דעובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ע”ש:

תשובה בס”ד. …

זהו הנראה לי לישב מנהגן של ישראל שאין מדקדקין בכך ומשום דלאחר התקנה של שבועת היסת לא שייך הא דלפני עור כנ”ל וכרבינא ורב אשי כנ”ל. אולם לדינא חלילה לזוז מפסק השו”ע דאסור להלוות שלא בעדים דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול שזהו דעת כל הראשונים הרי”ף והרמב”ם והרא”ש. ואפילו לפי מה שכתבתי נהי דלפני עור ליכא מכל מקום המלוה שלא בעדים גורם קללה לעצמו. והנזהר בזה תבוא עליו ברכת טוב:

Rav Avraham Litch-Rosenbaum responded to Rav Blazer with a lengthy analysis of his responsum; in the concluding paragraph of his reply, he proposes a new reason for the apparent widespread disregard of the Halachah4:

ומה שנוגע לעיקר הדין, הנה המלוה שלא בעדים עושה שלא כדין, ואם מנהגא הוא, אפשר בדוחק ליישב המנהג שבהיות שהנוהגים להלוות בלא עדים המה סוחרים המלוים זה לזה, פעם מלוה זה לזה, ופעם זה לזה, ואי אפשר להם לעשות זה בעדים שאין רצון הסוחרים שידעו האחרים מהלואה, והוי כמו אי אפשר בענין אחר, ואמרינן בשבת דף י”ח ע”ב גבי גיגית ונר וקדירה אפקורי מפקר להו, וכתבו התוספות שם דאף דהפקר צריך להיות בפני שלשה, כאן שרי דאי אפשר בענין אחר, ואם כן הסוחרים העושים כן מסתמא אפקורי מפקרי להמעות כדי שלא יעשו איסור וגם אי אפשר בענין אחר, ואם אחר כך משלחין להם המה זוכים מן ההפקר, והסוחרים שאין דעתם לכך פשיטא שעושין איסור, גם האנשים שאינם סוחרים, או שאינם צריכים לכך, אין להם שום היתר ועוברים על לפני עור, כפשטא דלישנא דשו”ע, ואפילו בזמן שהוא קשה להזדמן עדים אפילו הכי לא ילוה בלא עדים, דזהו לדעתי כוונת הש”ס דאמרינן שלח ליה רב אשי בפניא דמעלי שבתא דהזמן קצר להביא עדים ולכתוב כתבא, כדמשמע בהשיטה מקובצת שהבאתי יע”ש, אפילו הכי שלח לו רבינא שיביא עדים והוא הנכון לענ”ד,

I am rather baffled by Rav Litch-Rosenbaum’s suggestion that the lender is Mafkir his money; if so, how can he subsequently enforce collection of the debt against a recalcitrant borrower? I concede that there is actually a sort of parallel for this in Hilchos Shabbos5:

אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לא”י כדי שיעשה בה מלאכה בשבת שאדם מצווה על שביתת בהמתו … ואם השאילה או השכירה לא”י והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת ועיכבה בשבת יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת …

הגה ואם רוצה יכול להפקירה לפני ג’ בני אדם כדין שאר הפקר, ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה, דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת

Apparently, however, most Aharonim understand that all we are saying here is that the Hefker is implicitly understood to be only for the duration of Shabbos, and that afterward the animal reverts to the possession of the original owner, but on Shabbos the animal is indeed fully Hefker, and were someone to take possession of it on Shabbos it would indeed become (permanently) his. Even according to those who understand that even on Shabbos the Hefker is only effective for the ritual purpose of avoiding the prohibition of Sh’visas B’hemto, and does not actually allow an interloper to acquire the animal, this sort of dichotomy would still seem to be limited to situations whose ritual aspects can be separated from their Hoshen Mishpat ones. In our case of lending without witnesses, however, I would think that if the lender has an actionable claim against the borrower, then the borrower who denies it is stealing, and the lender has therefore violated Lifnei Iver6.

Perhaps Rav Litch-Rosenbaum means to suggest that he is Mafkir the money contingent on an eventual denial of the debt by the borrower and subsequent failure on his own part to prevail in Beis Bin or court, but he certainly doesn’t make that clear.

The Aruch Ha’shulhan has yet another justification for the prevailing custom7:

ומה שאין נזהרים עתה בזה ולוים זה מזה גמילת חסדים בלא עדים ובלא שטר משום דמכירין זה את זה ונאמנין זה לזה ויודע המלוה שלא ישכח ולא יכפור לו [נ”ל]:

Rav Avraham Yaffah-Schlesinger considers this a very weak justification8:

ולענ”ד טעם קלוש מאד הוא ללימוד זכות, ועדיין חובה עלינו ללמד זכות טובה ובריאה על כך.

  1. שו”ת דברי מלכיאל חלק ד’ סימן קל”ו ד”ה והנה בזמן הזה []
  2. שו”ת באר שרים חלק ג’ סימן ס”ח []
  3. שו”ת פרי יצחק חלק א’ סימן מ”ח ועיין חלק ב’ סימן מ”ט []
  4. שו”ת בן יהודה סימן קנ”ד סוף הסימן ד”ה ומה שנוגע לעיקר הדין []
  5. שו”ע או”ח סימן רמ”ו סעיף ג []
  6. עיין שער הציון שם ס”ק כ’ שסיכם את השיטות בקיצור והעלה שהעיקר שצריך שיהיה הפקר גמור ביום השבת, וכן סתם במשנה ברורה ס”ק י”ח []
  7. חו”מ ריש סימן ע []
  8. שו”ת באר שרים חלק ג’ סימן ס”ח סוף אות ד []
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *