Self-incrimination

I am learning the Sugya of Overes Al Das1:

מתניתין. ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה …

גמרא. מאכליתו שאינו מעושר: היכי דמי אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע לא צריכא דאמרה ליה פלוני כהן תיקן לי את הכרי ואזיל שייליה ואשתכח שיקרא:

ומשמשתו נדה: היכי דמי אי דידע בה נפרוש אי דלא ידע ניסמוך עילוה … לא צריכא דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי את הדם ואזל שייליה ואשתכח שיקרא ואיבעית אימא …

ולא קוצה לה חלה: היכי דמי אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע לא צריכא דאמרה ליה פלוני גבל תיקן לי את העיסה ואזיל שייליה ואשתכח שיקרא:

The Rishonim discuss the Gemara’s apparent reluctance to resolve its מנא ידע concerns by suggesting that the woman had confessed her infractions2; Rav Ya’akov Meshulam Orenstein offers a novel explanation3:

והנלע”ד בזה עם מה שכתב הרב בעל כנסת הגדולה בחו”מ סימן ל”ח גבי אומר עדות שקר העדתי דאינו מתחייב על פי הודאת פיו. דכיון דקנס חכמים הוא לא עדיף מקנס דאורייתא דמודה בקנס פטור וכאן הא דמפסדת כתובתה על ידי שעברה על דת היא מטעם קנס חכמים …

Rav Orenstein surprisingly neglects to mention that the Shach strongly disagrees and insists that the principle of מודה בקנס פטור does not extend to Rabbinic קנסות, although the Maharshal apparently agrees with Rav Haim Benveniste that it does not. The Maharshal4:

ואם הודה המוסר מעצמו, כבר כתבתי בהגוזל קמא, גבי דינא דגרמי, שאינו קנס. ואם כן ממילא מחויב לשלם בהודאתו, וכן נמצא בשם הר”י מקורבי”ל בעל הסמ”ק להדיא:

The Shach5:

[הביא את דברי מהרש”ל, והשיג עליו] ולא נהירא דאף דהוי קנס מכל מקום לא אמרינן מודה בקנס פטור רק גבי קנס דאורייתא ולא בקנס דרבנן וכן משמע בפוסקים … וכן הוא להדיא במרדכי פרק הגוזל בתרא וז”ל ואם הודו כמה גרמו להם להפסיד חייבים לפרוע כל מה שהודו דאף על גב דמודה בקנס פטור ודינא דגרמי הוי קנסא דרבנן הני מילי בקנס דאורייתא משום דכתיב אשר ירשיעון אלקים פרק למרשיע את עצמו אבל קנסא דרבנן מחייב בהודאת עצמו ושלום אביגדור ברבי אליה הכהן עכ”ל והוא פשוט:

Rav Aryeh Leib Heller6 notes that Rav Yehonasan apparently holds that the principle does extend to Rabbinic fines7:

[מתחילה כתב שם שהחיוב לשלם לחבירו כשחוטף מצוה ממנו הוא או משום קנס או משום תקנה “כדי שיהו המצות חביבין על בעליהן”, וסיים] ונפקא מינא בין קנסא לתקנתא דאי הוה קנסא מודה בקנס פטור ואי תקנתא היא אף על גב דמודה שלא מחמת פחד עדים חייב לשלם. ה”ר יהונתן ז”ל:

  1. כתובות דף ע”ב ע”א []
  2. עיין שם ברשב”א, ריטב”א, מאירי ור”ן []
  3. ישועות יעקב אה”ע סימן קט”ו ס”ק ב []
  4. ים של שלמה בבא קמא פרק הגוזל בתרא סוף סימן נ []
  5. ש”ך חו”מ סימן שפ”ח ס”ק נ”א []
  6. קצות החושן שם ס”ק י”א ועיין עוד בדבריו בסוף סימן פ”ז ס”ק ל”ב ובסימן שפ”ו ס”ק ד []
  7. שיטה מקובצת בבא קמא החובל דף צ”א ע”ב ד”ה אנא בעינא []
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *