Poetic License To Kill

Rav Yosef Qafih regales us with this legend of the origin of a literary feud between Rabbi Yehudah Ibn Bal’am and Rabbi Moshe Ibn Gikatilla:

It is related, that Ibn Bal’am was the Hazzan in the synagogue of which Ibn Gikatilla served as the head, and once Ibn Gikatilla was absorbed in the game of chess, and was late to arrive at the synagogue for the Arvis prayer, and Ibn Bal’am did not wait for him and began the prayer without him, and when Ibn Gikatilla arrived, he said about him “ולא אבה ד’ אלקיך לשמוע אל בלעם” and Ibn Bal’am was consequently furious, and from that day on he was transformed into a sharp critic of the views of Ibn Gikatilla on Biblical exegesis.1

Rav Qafih gives us no hint as to the provenance of this delightful, albeit rather preposterous anecdote.

The Halachah contains a noteworthy exemption for מליצה from the penalties for criminal insult:

וששאלתם על אותו ראובן שקרא תגר על ממוני הקהלות שנתנו כמה יחידים ספרדים לק”ק רומניא שיכתבם בברג”א שלהם בפנקס המלך והם צועקים למה מסרת אותנו ביד קהלות שאין אנחנו מהם ולא מתפללים שלהם שלא ירחמו עלינו וקרא עליהם המקרא הזה ואת בני יהודה מכרתם לבני היונים למען הרחיקם מעל גבולם ונועצו מקצת יחידי הקהלות לומר שיש להעניש את האיש הזה יען וביען קראם יונים ולא כל הימנו שיאמר משחק אני והוא מתלהלה מורה חצים כמו שכתב הרב קולון בתשובה עתה יורנו רבינו מה דינו:

תשובה מאחר שדרך צחות נאמרה אין בזה גנאי שדרך שיתוף הלשון אמרה [ועיין שם שביאר שאף יהודים נקראים על שם מושבם וכדומה, ושוב כתב:] ואף על פי שיש לפקפק בלשון הזה שהזכיר את הספרדים דבני יהודה ואותם בני יונים דמשמע דהני לאו בני יהודה אינון אין בזה קפידא כיון שלשון המקרא הוא אף על פי שלא יצדק כל הכתוב בדקדוק דרך צחות ומליצה אמרה לפי שאי אפשר בענין אחר

ולא דמי לההוא עובדא דההיא איתתא שאמרה לרב יהודה על מר שמואל אנן ידעינן ליה אוכם ורבה כריסיה גוצא ורבה שיניה שהאשה ההיא פושעת היתה וכי לא מצאה סימן אחר

ואמרו על הרב מהר”י אבואב שהיתה עינו אחת סמוייה שהיה מלך פורטוגל אומר ב’ עינים יש לי במלכותי שאין בכל העולם ערוך להם עין נשר פורטוגאל ועינו של רבי. פעם א’ היה מהלך בדרך בשדה וישב לו הרב על שן סלע א’ וב’ נכבדים ישבו א’ מימין וא’ משמאל והיה בחור א’ תלמידו עומד לפניהם והרב ז”ל בדיחא דעתיה והיו מדברים בדברי צחות ופנה הרב אל התלמיד ואמר לו אמור אתה אמר לו תן לי רשות שאשב אמר לו שב ישב על האבן ואמר על אבן אחת שבעה עינים אמר הרב תהני ליה צחותיה שאם לא כן אפקרותא היא כי ההיא אתתא דאמרה קמיה דרב יהודה שמואל רבך הכי דיין אמר לה ידע’ ליה אמרה ליה ידענא ליה גוצא ורבה כריסיה אוכם ורבה שיניה אמר לה רב יהודה לבזויי ליה קא אתית תהוי ההיא אתתא בשמתא

ובגמרא ערובין מצינו שאמר ריש גלותא על ר’ קרי עלייהו חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו כלומר שידעו לאסור שלא ילך לאכול בפרדס שלא הוקף לדירה ולא ידעו לעשות תיקון לדבר ודרך צחות אמרה

וזכורני על גדול א’ מחכמי ק”ק רומאניא כשהיה מתרעם על דייני ק”ק ספרד בפני זקני עמו היה קורא על עצמו הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה כלומר שבני ספרד שבאו גרים בארץ לא להם גדלו ויעשירו ורוצים להשתרר עליהם וזו קשה מן הראשונה שזה הכתוב בעכו”ם הוא דכתיב וכן תרגם אונקלוס תותב ערל די בניכון אלא דרך צחות נאמרה ואף זו כיוצא בה

הנלע”ד הצעיר יוסף בכמהר”ר משה מטראני זלה”ה2

[Note particularly the fourth and sixth paragraphs.]

Maharit is not claiming that a wag is exempt from sanctions as a reward for his wittiness; he is arguing that we overlook the negative connotations of his words, since he was compelled to the particular phrasing that he used by the dictates of his art.

  1. Rabbi Moshe Ben Maimon, Letters, Rav Yosef Qafih trans. and ed., Jerusalem 5747, p. 87 n. 82. []
  2. שו”ת מהרי”ט חלק ב’ יו”ד סימן ט”ז []
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *