The Needs Of The Many And The Needs Of The One

The needs of the many outweigh the needs of the few, or the one.

The actual context in which this was uttered involved self-sacrifice, not the compulsory harm of the few or the one on behalf of the many, and by one who would have died anyway, had he not given his life on behalf of his friends. And so we ask: may we ever demand a man’s life to promote the general good?

I recently learned this Sugya:

מתניתין: וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אינן נאמנין ובזמן שהן מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד אמר רבי אלעזר אימתי במקום שיש עוררין אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד ר’ שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן מעלין לכהונה על פי עד אחד:1

[גמרא:] … הכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיניה ואתו ביה תרי ואמרי בן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ודכולי עלמא מצטרפין לעדות והכא במיחש לזילותא דבי דינא קמיפלגי תנא קמא סבר כיון דאחתיניה לא מסקינן ליה חיישינן לזילותא דבי דינא ור’ שמעון בן גמליאל סבר אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן2

The Tana Kama holds that we prohibit the Cohen from eating Terumah because of זילותא דבי דינא.

Rav Yitzhak Aramah horrifyingly extends this idea to explain the following Sugya:

תנו רבנן מעשה באדם אחד שיצא ליהרג אמר אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותי ואם אין בי עון זה תהא מיתתי כפרה לכל עונותי ובית דין וכל ישראל מנוקין והעדים לא תהא להם מחילה לעולם וכששמעו חכמים בדבר אמרו להחזירו אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא יהרג ויהא קולר תלוי בצואר עדים

פשיטא כל כמיניה לא צריכא דקא הדרי בהו סהדי וכי הדרי בהו מאי הוי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לא צריכא דאף על גב דקא יהבי טעמא למילתייהו (כי ההוא מעשה דבעיא מיכסא)3

The Gemara’s conclusion is unclear; if the witnesses indeed offer a plausible explanation for their original testimony which they are now recanting, why, then, do we nevertheless proceed with the execution of the convict? The Akeidah explains:

לכאורה יש להקשות דאי איתא דסהדו מצו חדרו כשנתנו אמתלא לדבריהם ואי זו גזירה נגזרה לשם שאי אפשר להשיב והלא לא הרגו עדין ואם חפץ השם להמיתו לא יגלו העדים האמת עד שימות.

אלא שיראה שכוונתם לומר שהענין כלו הוא לחוס על כבוד בית דין כי איך יחל בהתפרסם קלונם על ידי חזרת זה האיש בהודאת העדים בעצמם אחר שכבר טעו לחתוך דינו למיתה על פיהם כי היום נודע לכל שלא עמדה להם חכמתם גם לא היתה יד ד’ אתם להצילם משפוך דם נקי על פי אלו העדים ומנהו והלאה לא יהיה כח בית דין יפה בעיני העם ויפרקו קול מוראם מעליהם ויבא נזק גדול לכללות התורה והמצות אשר בית דין מצווין להכריח עליהם. ולזה ראו שיהרג זה אחר שנגזרה גזרתו בדינם כאלו נהרג להעמיד תקון הכלל. והקולר יהא תלוי בצואר העדים לענין הרע הפרטי הזה …4

This is positively Orwellian; we deliberately put to death a man whose guilt we have no reason to assume, the only evidence against him being the recanted testimony of admitted perjurers, and the justification for this is that otherwise, severe damage to the court’s prestige would ensue, which would ultimately hamper its ability to regulate the communal religious life! This is the sort of thing we associate with the monstrous statist dictatorships of the last century; is this really the view of the תורת ד’ תמימה משיבת נפש?

The apparent execution of men for crimes they did not commit, for the sake of the public weal, occurs in one of the saddest and most chilling of Biblical narratives:

ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את פני השם ויאמר השם אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמרי ובני ישראל נשבעו להם ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה. ויאמר דוד אל הגבעונים מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת השם. ויאמרו לו הגבעונים אין (לי – כתיב) [לנו – קרי] כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש להמית בישראל ויאמר מה אתם אמרים אעשה לכם. ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו נשמדנו מהתיצב בכל גבל ישראל. (ינתן – כתיב) [יתן – קרי] לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום להשם בגבעת שאול בחיר השם ויאמר המלך אני אתן …

ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי. ויתנם ביד הגבענים ויקיעם בהר לפני השם ויפלו שבעתים יחד (והם – כתיב) [והמה – קרי] המתו בימי קציר בראשנים (תחלת – כתיב) [בתחלת – קרי] קציר שערים.5

Aside from its poignancy, this episode is quite perplexing; we know of no massacre perpetrated by Shaul against the Givonim.

The Bavli explains that this is a reference to Shaul’s indirect harming of the Givonim by the killing of their patrons, the Cohanim of Nov::

וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן …6

The Yerushalmi, on the other hand, seems to understand that Shaul actually did murder some Givonim:

שלח דוד וקראן אמר להם מה לכם ולבית שאול אמרו לו על ידי שהמית ממנו שבעה אנשים שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וסופר וחזן ושמש …7

Rashi8 cites both the aforementioned Talmudic passages. Rav Sa’adiyah Gaon explains that Shaul did indeed massacre the Givonim, during his destruction of Nov:

יש לשאול … ויש לשאול אנה הרג שאול את הגבעונים. ונשיב כי בהכותו נוב עיר הכהנים היו שם הגבעונים עמהם חוטבי עצים ושואבי מים, והרגום עם הכהנים:

ומה שאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה כי [אם] מיתר האמורי, לפי שהכהנים מחלו על דם אחיהם והם לא רצו למחול.

ומה שאמרו יותן לנו שבעה אנשים מבניו, לפי שלא נשארו מן ההורגים אלא אלו השבעה, ועליהם אמר ואל בית הדמים …

ומה שאמר ויחמול המלך על מפיבושת, פירש רב סעדיה גאון וישמח, כי מפיבושת לא היה מן ההורגים כי קטן היה, כמו שאמר הכתוב (לעיל ד, ד) כי בן חמש שנים היה בבוא שמועת שאול ויהונתן, לפיכך פירש ויחמול וישמח, כמו וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו, כי הבן העובד אין צריך חמלה אלא אדם שמח בבנו העובד אותו. וכן פירש ויחמול וישמח, ושמח עליו שלא נכשל בדבר על הברית והשבועה שהיה בינו ובין יהונתן, וכי היה אוהבו מאד, לפיכך שמח על בנו שלא נכשל בזה הדבר וניצל ממיתה זו: … אלה השאלות והתשובות כך סידרם רבינו סעדיה גאון ז”ל:9

Mezudos explains similarly:

ואל בית הדמים. ועל מה שהיו בית שאול בית הדמים, כי דם שפך ולא מיחו בו ישראל. וחוזר ומפרש מהו הדם ששפך, ואמר על אשר המית את הגבעונים כי כשהרג כהני נוב הרג אז גם הגבעונים שהיו בה חוטבי עצים ושואבי מים לבית ד’. אבל מה שהמית כהני נוב לא יוכלו למחות בו באמרו שמרדו בו והיו בקושרים עם דוד: …

ויבקש שאול להכתם. בקש להרוג את כולם בעת אשר קנא לכעוס על ישראל ויהודה על מה שלא גלו אזנו בדבר מרידת דוד ומצא אז עילה עליהם לומר שגם הם ידעו ממרידת דוד בהיותו בעירם בנוב ולזה בקש להכות את כולם ולא עלתה בידו והרג מקצתם והנשארים ברחו לנפשם:10

A careful reading of the cited passages indicates a couple of noteworthy differences between the exegeses of Sa’adiyah and Mezudos; Sa’adiyah merely states that they were massacred in the course of Shaul’s Nov campaign, whereas Mezudos maintains that he deliberately killed them out of fury at what he believed to be their complicity in David’s insurrection. Sa’diyah explains that the reason for God’s avenging the Givonim, as opposed to the Cohanim of Nov, was that the latter had forgiven their murderers, while the former had refused to do. Mezudos, on the other hand, suggests that Shaul was able to justify his killing of the Cohanim on the grounds that they had indeed been complicit in the insurrection. [He seems to be saying that even though Shaul accused the Givonim, too, of complicity, as above, that claim was not credible, and opposition to that extension of his massacre was therefore morally requisite.]

Radak also understands that Shaul had indeed killed the Givonim, but he disconnects this with his campaign against Nov, proposing instead that his motives were a desire to replace them in their role as temple servants with Jews, and to avenge their bad faith dealing with the Jews centuries earlier:

ולפי פשט הפסוקים נראה כי לא נאמר דבר הגבעונים על נוב עיר הכהנים שהרגם שאול בכלל הכהנים, שהרי אמרו האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו, נראה כי להם לבדם כלה ודמה. ועוד שאמר בקנאותו לבני ישראל ויהודה, שגזר שלא יהיו הגבעונים חוטבי עצים ושואבי מים לבית ד’, כי אמר מוטב שיהיו מישראל שמשים לפני ד’, ועוד מפני שרמו את ישראל וגנבו את דעתם, ובטעות נשבעו להם נשיאי העדה. וקנא שאול בדבר זה והרג מהם, וגירש מהם הנשארים שלא ישבו בארץ ישראל, וזהו שאמר נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל:

ואף על פי שנראה כי לכוונה טובה עשה זה שאול, נענש על המעשה הזה, כי יהושע נביא ד’ נתנם להיות חוטבי עצים ושואבי מים לבית ד’, וכדי לקיים השבועה שנשבעו להם לא רצה להרגם, אף על פי שבטעות נשבעו להם, כדי שלא יהיה בדבר חילול ד’. כי יאמרו השומעים, הנה נשבעו להחיותם ואחר כך הרגום, אין שבועת ד’ חשובה בעיניהם, ויהיה בדבר חילול ד’. וכל שכן בימי שאול, שהרי כמה דורות היה להם שנשתקעו בישראל שהיה בהריגתם חילול ד’ גדול, ושאול לא חשש לחילול ד’ על השבועה, לפיכך נענש זרעו בדבר זה:11

We have heretofore addressed the technical exegetical difficulty with this narrative; we turn now to the overarching moral questions. Is it just that children shall be executed for the sins of their parents? Were Shaul’s children indeed complicit in his crime, whatever it was? We have already seen that Sa’adiyah claims that the hanged men had indeed participated in Shaul’s massacre, but Radak rejects this as farfetched:

ואם תאמר מפני מה נענש זרעו במה שחטא הוא, יתכן כי אלו הבנים היו מההורגים הגבעונים. גם יתכן כי לא היו אלו השבעה מההורגים, שהרי קטנים היו אז, כי שאול לא מלך אלה שתי שנים, ומירב נתננה לעדריאל לאשה מעת שחשב לתתה לדוד. …12

Radak explains that Divine justice may punish children for the sins of their parents, at least when the former are sinful too:

אבל זה העונש לא היה מידי אדם, כי כשאמר הכתוב (דברים כ”ד, ט”ז) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, לא אמר אלא במיתה בידי אדם, שאין לבית דין לענוש האב על הבן ולא הבן על האב, אבל בידי שמים כתיב (שמות כ’, ה’) פוקד עון אבות על בנים וגו’, והוא כשהבנים אינם צדיקים, כמו שאמרו (ברכות דף ז’ ע”א) כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. וזו המיתה אף על פי שהיתה בידי אדם, במצות הקל היתה והרי היא כמיתה בידי שמים:13

The Bavli gives an extraordinary answer to this question:

והא כתיב לא יומתו אבות על בנים וגו’ אמר רבי חייא בר אבא אמר אבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא14

The Talmud seems to be expressing the shocking moral logic of the Akeidah; it is preferable to kill innocent men, than to allow the profanation of God’s name.

Update: Further discussion of this topic.

  1. כתובות דף כ”ג ע”ב []
  2. שם דף כ”ו ע”א – ע”ב []
  3. סנהדרין דף מ”ד ע”ב []
  4. עקידת יצחק סוף פרשת שופטים [סוף שער ששה ותשעים]‏ []
  5. שמואל ב’ פרק כ”א פסוקים א – ט []
  6. יבמות דף ע”ח ע”ב – ע”ט ע”א []
  7. סנהדרין פרק ששי הלכה ז []
  8. שמואל שם ריש הפרק []
  9. הובא ברד”ק ריש הפרק, ואיני יודע מקור הדברים []
  10. שם פסוקים א וב []
  11. רד”ק שם []
  12. שם []
  13. רד”ק שם []
  14. סנהדרין שם []
This entry was posted in Uncategorized and tagged , , , . Bookmark the permalink.

One Response to The Needs Of The Many And The Needs Of The One

  1. Ritva’s explanation of the Sugya contradicts yours (as well as making your shock somewhat moot) – see ד”ה ומהדרינן מוטב שתעקר.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *