Traveling With Small Children

In Which We Shall Consider The Reliability and Authority Of Landlubbing Batei Din On Nautical Matters, With Important Ramifications For the Subject Of Da’as Torah

Rebbetzin Tzipporah Heller relates this charming anecdote:

Faigy was in seventh heaven. She had seen planes in the sky and heard travel sagas from the kids in her kindergarten who had flown to family simchas abroad. Not only was she on a real plane, but she also got to sit next to her abba.

Suddenly, the static of the sound system interrupted the constant drone of the motor’s muffled roar. “Ladies and gentlemen, please take your seats and fasten your seat belts. We are experiencing a bit of turbulence.” Within seconds the words “a bit” were utterly irrelevant as the plane shook from side to side. Faigy’s small frame trembled with each jarring motion.

Her terrified brown eyes met her father’s gaze, and she said, “Abba, is this scary?”

He smiled reassuringly and said, “No. This sometimes happens on planes. Everything is all right.”

“Oh,” she said with a smile. She sat back in her seat feeling completely secure, enveloped in the sort of tranquility that we adults rarely encounter.1

[Emphasis added]



Are children more susceptible than adults to the rigors of travel? May parents subject their children to the stresses and dangers of a major voyage? Rav Yonah Landsofer has a fascinating discussion of these questions:

נשאלתי וזה לשון השאלה: אל אצילי ישראל גדולים חקרי לב החרש והמסגר המה העומדים על הדין ועל האמת להורות בני ישראל דרך ילכו בה יעמדנו על דבר אשר נתחברו יחדיו שלשה חברים דבוקים והסיעו לבן לנסוע לארץ ישראל המה ונשיהם ובניהם הקטנים עם הגדולים בני שנים ושלש שנים וסמוך לו מלפניו והנה רוב השומעים מנסיעה זו מרננים אחריהם באמרם שלא נשמע מעולם שיסע אדם דרך רחוק ורב בזה אל עמים אשר לא ידע שפת לשונם ודרך ימים וסכנות עם בנים קטנים ואם אדם רשאי לחבול בעצמם מי נתן לו רשות לחייב בניו הקטנים ואם כח אבנים כוחו לסבול צער טלטול טורח הדרך אולי אין כח בילדים הקטנים לסובלו וביותר שינוי האויר ונענוע הספינות ובית דין עירם רוצ’ לעכב על ידי הנסיעה הזאת מטעמים אלו ומעתה האנשים אלו שלמים הם לידע אם ימנעו מנסוע הזאת מכל זה שכתבו ואם יחושו לגזירת בית דין אם יגזרו עליהם אם לא:

תשובה [והאריך בנדון אם יש מצווה לעלות לארץ ישראל בזמן הזה, ואם זה נוהג במקום סכנה, ומה נקרא סכנה לענין זה, ושוב כתב] ונחזור למ”ש שאם אין סכנה פרטיית לקטנים יותר מלגדולים שרי להוליך בניו הקטנים עמו ואין לומר מכל מקום סכנה מיהא איכא והוה ליה חוב להם ואלו הם בני שכל לא היו מרוצים לנסוע שמה ואין חבין להם שלא בפניהם יש לומר דרשאין לעשות כן שאדם רשאי לעשות בשל חבירו כמו בשלו ובטענה זו פוטרים לשומרים ושותפין אפילו אם אירע תקלה בדבר והרי אבידת גוף מאבידת ממון אתי לן מכל אבידת אחיך ועוד מה התם שאדם רשאי לחבול בשלו ולאבד כל מאי שיש לו והכא אסור לאבד את עצמו ואם כן כל שמותר לעשות בשלו הכי נמי בבניו הקטנים ובחדא מחתא מחתינהו ואם כן כאשר אין בית דין מונעין אותו מנסוע אין להם למנוע אותו בשביל בניו הקטנים וזכות הוא להן וכיון דבזה אין ספק וכמה גדולים עשו מעשה הם עצמם לנסוע וגם כת החוששים לא חשו כי אם בשביל בניו קטנים אבל להגדולים לא ואני כתבתי שאין לחלק. …

ואומדן דעת הוא לקטנים דניחא להו לעשות המצוה בקטנותן דאינו דומה קולטתו מקטנותו עד שלא טעם טעם חטא וכשיזכה לנשמה בן י”ג שנים יזכה בה מקדושת ארץ ישראל:

ומצד החוש אנו רואים שאין לחלק בין קטנים לגדולים דהרי מצד סכנת טביעה ושבייה ולסטים הרי קטן וגדול שם הוא אם מטורח הנענוע … הרי הקטנים בטבעם קלי התנוע ורוב גידולם בתנועה להיותם מלאים מהלבינה: … ונראה לי סמך לדבר מעזרא שנסע לירושלים מן הגולה דרך רחוק מהלך חמשה חדשים ומפני הבושה לא ביקש חיל ופרשים מן המלך ללותן אף כי היו נשים וטף רב עמהן ומי מחל בעדם לתת נפשם בסכנה דרך רב כזה בלי (תיור?) אלו הקטנים מה עשו לסכן נפשם מפני הבושה אלא כל מאי שמותר לעשות בשלו גם בבניו הקטנים מותר ועיין בתשובת בני משה סימן כ”ז:

והרבנים הקרובים היושבים על איי הים כתבו אשר עיניהם רואי’ בכל יום נוסעים דרך ים לקצבי ארץ עם ילדים קטנים בני יומן והוי כי שאלתי פה אחד מהנוסעים עם בניו הקטנים ואמר כי מצד תנועות הים קטן קטן יותר קל לו לסבול תנועות הספינה והנאני שכוונתי הדין לאמיתו בזה

והנ”ל אם יגזור הבית דין שבעירם שלא לנסוע מטעמים הנ”ל רשאי לסמוך על אלו אשר (אינם) [לכאורה צ”ל עינם] ראו ההיפוך מהם כי לא ראינו אינו ראיה והרי זו כהורה בית דין ששקעה החמה והיא לפנינו דאין זה הוראה: ואם שנחוש להמרות פי בית דין מפני הכבוד כבר כתב המבי”ט בסימן קל”ט דאין לחוש לכיבוד אב ואם החמורה מכל שכן לגדרי בית דין וכבר אישתמיט ר’ זירא מיניה דרב יהודא רביה דבעי למיסק לארץ ישראל:2

Incidentally, I am quite baffled by Rav Landsofer’s assertion that:

שאדם רשאי לעשות בשל חבירו כמו בשלו ובטענה זו פוטרים לשומרים ושותפין אפילו אם אירע תקלה בדבר והרי אבידת גוף מאבידת ממון אתי לן מכל אבידת אחיך ועוד מה התם שאדם רשאי לחבול בשלו ולאבד כל מאי שיש לו והכא אסור לאבד את עצמו ואם כן כל שמותר לעשות בשלו הכי נמי בבניו הקטנים ובחדא מחתא מחתינהו

The Halachah is exactly the opposite! Maran rules:

השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו … הרי זה פושע וחייב לשלם ואף על פי שהניח הפקדון עם שלו אם ראוי לשמירה פטור ואם אין המקום ראוי לשמירה חייב בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים:3

  1. Hamodia Magazine, October 7, 2008, p. 36 []
  2. שו”ת מעיל צדקה סימן כ”ו, הובאו דבריו בפתחי תשובה אבן העזר סימן ע”ה ס”ק ו []
  3. שלחן ערוך חו”מ סימן רצ”א סעיף י”ד []
This entry was posted in theology and philosophy, אבן העזר, חושן משפט and tagged , , , , , , , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *