Two Chief Rabbis On Rabbinic Wills And Halachic Ways

Rav Ben Zion Meir Hai Uziel was asked the following question by Rav Refael Baruch Toledano:

על דבר הקובלנא שהציגה לפני, מזל טוב בת אליהו סימי, על הבחור דוד לחדאד בן מכלוף, שהבן שנולד לה מקרוב הוא (הוא) של דוד שהבטיח לישאנה, ולכן נשמעה לו ובא עליה כמה פעמים, ונתעברה ממנו, … לכן תובעת להכיר העובר הנ”ז, ולפרוע לה דמי הנקתו ומזונו וכסותו …1

Rav Toledano apparently felt that the desparate circumstances of such children born out of wedlock should motivate the Posek to find a basis for obligating the putative fathers to support them, in spite of the fact that the earlier precedents may not have easily yielded such a conclusion:

והנה מעכ”ת הפוסק יצ”ו [כתב] … בזמננו בעונותינו הרבים שכל יומא פרקיה הוא [כלומר, שיש הרבה מאד מעשים כזה], ואין לך יום שאין קללתו מרובה, ויוצא מזה כמה קללות, שלא היו לעולמים, א. שהאשה עושה כל תצדקי להפיל עוברה ב.’ משליכה את ילדה סמוך ללידתו בחוצות, ג.’ שהורגים את ילדיהם בידים, ד.’ מוכרים אותו לנכרים לשמד, ה.’ ילד זה בהיותו עזוב מאביו גדל ללא תורה ומצוה, וללא תרבות ודרך ארץ, מכל אלין יוצא שיש לפנינו דיני נפשות ושפיכות דמים, לפיכך עלינו לחפש לזכות ילדי בני ישראל העשוקים, יתומים בחיי אביהם, שעיניהם תלויים לחכמי ישראל, ואומרים חנוני, חוסו עלינו, ואם אבותינו חטאו, אלה הצאן מה עשו

Rav Uziel proceeds to launch into a magnificent tirade on the illegitimacy of allowing such considerations to influence the Halachah:

אמנם מצוה וחובה היא עלינו ישראל בני רחמנים לרחם על בנות ישראל שחטאו, להקל מעליהן סבלן ולרחם על יתומים מאביהם, בכל מה שיהיו לאל ידינו, לכלכלם, ולחנכם בתורה ודרך ארץ, כמו שכן אנו חייבים לבנים שהם ממזרים ואסורים לבא בקהל, אבל אין מדת רחמים זאת מסלפת את הדין, וכלל גדול הוא במשפט תורת ישראל: ודל לא תהדר בריבו (שמות כ”ג ג’) לא תחלק לו כבוד לזכותו בדין, ולומר דל הוא, אזכנו ואכבדנו (פירש”י), וכן נאמר: לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל, וכו’, בצדק תשפוט עמיתך, (ויקרא י”ט ט”ו), שלא תאמר עני הוא וזה העשיר חייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות (פירש”י), הא למדת שגם נשיאות פני דל, הוא בכלל עול במשפט, ורז”ל הוסיפו ואמרו: אין מרחמים בדין, (כתובות פ”ד.) כלומר אין מרחמין בדין לאיש על חשבון חבירו, אלא הדין צריך להיות אמת לאמתו, וברור כבקר וכאחותו (סנהדרין ז:).

צעקת ילדים אומללים אלה, אמנם מגיע לאזנינו, ומעוררת את כל איש מישראל, וכל הצבור לטפל ברחמים עם בריות עלובות אלה, מהם עשוקים מיד עושקיהם כח, וכדרשת רז”ל: ושבתי אני ואראה את כל העשוקים, דניאל חייטא פתר קרייה בממזרים, והנה דמעת העשוקים אבותם של אלו, עוברי עבירות, ואילין עלוביא מה איכפת להון, כך אביו של זה בא על הערוה, זה מה חטא ומה איכפת לו, ואין להם מנחם מיד עושקיהם כח. מיד סנהדרי גדולה, של ישראל שבאה עליהם מכחה של תורה, ומרחקתן על שום לא יבא ממזר בקהל ד’, ואין להם מנחם, אמר הקב”ה עלי לנחמן, (ויקרא רבה ל”ב ו’, קה”ר ד’ ג’)

סנהדרי גדולה הם עושקי כח בכחה של תורה, וזאת היא חובת תפקידם, וזאת היא זכותם הגדולה שהיא זכותם של ישראל, וממנה אין לזוז ימין ושמאל, אמנם כבני אדם אין אנו יכולים להבטיח לעצמנו אמתותן של הדברים, ויכול להיות דין מעוקל, מחסר ידיעה ברורה. ומסיבת התכחשות בעלי הדין על האמת שבלבבם, ועל זה אמרו רז”ל, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אין לו לדיין לירא ולמנוע עצמו מן הדין, אלא לפי מה שעיניו רואות לידון, ויתכוין להוציאו לצדקו ולאמיתו ושוב לא יכשל, ויקב הדין את ההר, (סנהדרין ו’:), ובעלי הדין שמתכחשים אל האמת עליהם נאמר: ארור מכה רעהו בסתר, והם ישאו את עונם וגרם פשעיהם, ובית הדין וכסאו נקיים מד’ ומישראל.

דברים אלה כתבתי, לפי שראיתי בימים אלה רבים נוטים ליסד פסקי דינם על נמוקים אלה של שינוי הזמנים ומצבים, ועל הרגשים רחמניים. לזאת מצאתי מחובותי להגיד דברים קצרים אלה, שהם ממצים מקרא קצר שבתורה, כי המשפט לאלקים הוא, וכל מגמת הדיין בישראל צריכה להיות לדעת משפט האלקים כמו שנאמר בתורת קדשו, והתפרש בדברי רז”ל, ממשה מפי הגבורה ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.

אחרי הקדמה קצרה זאת, אסורה נא לעיין בדין זה ממקורו: …

[All emphases added, except that of the verse ודל לא תהדר בריבו, which is present in the original.]

At first blush, Rav Uziel’s eloquent but rigid insistence on Halachic purism is difficult; the axiology of Halachah clearly allows for, and sometimes even insists on, the influence of the practical consequences of a decision in general, and compassion for the desperate straits of a petitioner in particular, on the decision making process. For example, here is an excerpt of Rav Shlomoh Yosef Zevin’s analysis of Rav Yitzhak Elhanan Spektor’s character and its impact on his Agunah decisions:

הצדק והצדקה אינם מזדהים. הצדק הוא ההעמדה על קו הדין, לפעמים אף בבחינת “יקב הדין את ההר”. מדת האמת. הצדקה היא לפנים משורת הדין. מדת החסד. הצדיק האמתי יש בו משום צדק וצדקה כאחד.. האמת והחסד משמשים בכתר אחד, ואין אחד מהם נכוה מחופתו של חברו. וכזה היה רבן של כל בני הגולה רבי יצחק אלחנן, זכרו לברכה. האמת נר לרגליו, … ויחד עם זה לא היה גבול לטוב לבו, לב הזהב. אהבה בלי מצרים, ורחמים, רחמים רבים, לכל ציבור ולכל יחיד, לכל כשל ונדכה ולכל גלמוד ועזוב. טוב ומטיב לרעים ולטובים. …

הצדיק בבחינת נושא הצדק מתגלה בכל חיבוריו הקלאסיים … איני יודע אם יש ענין אף להצדיק בבחינת עושה צדקות ולשו”ת הלכותיות. אבל עובדא היא כי ברוב תשובותיו מכריע ר’ יצחק אלחנן לצד ההיתר. אמנם בראיות והוכחות ובמשא ומתן של הלכה, אבל המסקנא לרוב היא להקל. חכמי האמת אומרים, כי בית שמאי שורש נשמתם היא מגבורות עליונות, ובית הלל – מחסדים עליונים. דומה, כי שורש נשמתו התורנית של ר’ יצחק אלחנן חוצב ממדת החסד. ביחוד אנו רואים מדתו זו בשאלות העגונות. ב”עין יצחק” (הראשון), למשל, באו יותר משבעים שו”ת בעגונות (רובן ככולן בנשים עגונות, ואחדות באנשים מעוגנים) לכל מקצועותיהן (מיתת הבעל, קידושין, גיטין, סוטה וכו’) – ובכולן, מלבד באחת מהן, הסיק להיתר. תשובה יחידה בלבד (אה”ע, סימן ל”ד) יצאה באיסור.2

[Emphases in the original.]

What, then, does Rav Uziel find wrong with Rav Toledano’s declaration that:

עלינו לחפש לזכות ילדי בני ישראל העשוקים, יתומים בחיי אביהם, שעיניהם תלויים לחכמי ישראל, ואומרים חנוני, חוסו עלינו, ואם אבותינו חטאו, אלה הצאן מה עשו

Upon further consideration, I think that Rav Uziel’s point is both clear and compelling. All of his exhortations toward Halachic purism and injunctions against the admixture of extraneous considerations are in the context of Mishpat. As long as we are dealing with ritual law, בין אדם למקום, we can and should allow our decisions to be shaped by consideration for their effects, but when the issue is בין אדם לחבירו, the adjudication of a dispute between two parties, then the rule is:

ודל לא תהדר בריבו, אין מרחמים בדין, ויקב הדין את ההר

Consider the ramifications for a Dayyan called upon to decide the Halachah in a case of a recalcitrant husband who refuses to give his wife a divorce. If the above is correct, we would have the following distinction: if the husband is unquestionably in the wrong, for example, if he indisputably, repeatedly beats his wife or abandons her, then even though the Halachah does not generally allow for the ruling of כפיה בשוטים in such cases3, the Dayyan is nevertheless permitted and even urged to try to find some Halachic basis for compelling the husband to give a Get. We are not infringing on the husband’s rights by this; he’s a Rasha, and the only obstacle preventing us from ruling כפיה is a בין אדם למקום concern for the extremely serious issues of Eshes Ish and Mamzerus that can arise in the event of a גט מעושה שלא כדין. If, however, there is some legitimate dispute between husband and wife, then no matter how much sympathy we may have for the plight of the wife, we are absolutely forbidden against the slightest deviation from Din, as Rav Uziel has argued at length.

Relevant here is a celebrated interchange between Judge Learned Hand and Justice Holmes:

I [Judge Hand] remember once I was with [Justice Holmes]; it was a Saturday when the Court was to confer. It was before we had a motor car, and we jogged along in an old coupé. When we got down to the Capitol, I wanted to provoke a response, so as he walked off, I said to him: “Well, sir, goodbye. Do justice!” He turned quite sharply and he said: “Come here. Come here.” I answered: “Oh, I know, I know.” He replied: “That is not my job. My job is to play the game according to the rules.”4

Justice Holmes is also quoted as saying:

I have said to my brethren many times that I hate justice, which means that I know if a man begins to talk about that, for one reason or another he is shirking thinking in legal terms.5

Incidentally, Rav Uziel does actually ultimately (after six pages of detailed Halachic analysis) hold the putative father liable for the maintenance of the child:

מנמוקים אלה נראה לע”ד לחייב את התובע שבשאלה דידן, דוד לחדאד, בן מכלוף דמתו’ וואדזאן, במזונות בנו מהתובעת מזל טוב בת אליהו סימי, והרי הוא כבנו לכל דבר וחייב במזונותיו, ופרנסתו וחנוכו ככל חובת אב לבניו

אסיפא דמגילתא, אייתי לן הרה”ג הפוסק יצ”ו, עדיות שנתקבלו בבית דינו שבהן הודה הנתבע הנ”ל, שעובר זה שהוא נתבע עליו למזונותיו, הוא בנו לפיהן קם דינא בשופי, שהוא חייב במזונותיו וחנוכו ככל חובת אב לבנו, ולית דין צריך בשש, ולמכתב לחזקיהו, הנני מסכים אתו להלכה ולמעשה, וד’ עמו שהלכה כמותו.

והנלע”ד כתבתי.

Update: Senator Jon Kyl apparently agrees with Rav Uziel and Justice Holmes (hat tip):

Jon Kyl, the second-ranking Republican in the U.S. Senate, warned president-elect Barack Obama that he would filibuster U.S. Supreme Court appointments if those nominees were too liberal. …

“He believes in justices that have empathy,” said Kyl, speaking at a Federalist Society meeting in Phoenix. The attorneys group promotes conservative legal principles.

Kyl said if Obama goes with empathetic judges who do not base their decisions on the rule of law and legal precedents but instead the factors in each case, he would try to block those picks via filibuster.

Update II: My thesis that seeking leniencies is generally permitted in areas of בין אדם למקום, and that Rav Uziel’s objection was merely to bias in a matter that is בין אדם לחבירו was challenged, and the challengers pointed out that one of Rav Uziel’s arguments against the legitimacy of a Halachist’s invocation of compassion is from a passage discussing bastardy, which is surely בין אדם למקום. I concede that this is a serious argument against my interpretation of Rav Uziel, and I had indeed overlooked that reference, but I nevertheless feel that my overall point still stands, and that Rav Uziel’s primary concern is with the perversion of Din (בין אדם לחבירו), as most of his sources indicate. Although of course any outright distortion of Halachah is always unacceptable, it still seems to me that he’s invoking a special concern and arguing for a higher standard when there’s another party involved.

Much of the discussion occurred on the Avodah Mailing List:

  1. שו”ת משפטי עוזיאל בדיני אה”ע סימן ב []
  2. סופרים וספרים, תשובות, עגונות בתשובות רבי יצחק אלחנן []
  3. עיין שו”ע אה”ע סימן קנ”ד פתחי תשובה אותיות ז – ח []
  4. This anecdote, as well as two other versions of it, are quoted and sourced in Michael Herz, “Do Justice!”: Variations of a Thrice Told Tale, available here, or here for the full version. []
  5. ibid. []
This entry was posted in Uncategorized and tagged , , , , , , , , , , , . Bookmark the permalink.

One Response to Two Chief Rabbis On Rabbinic Wills And Halachic Ways

  1. Pingback: בין דין לדין » Blog Archive » Mercy and Justice

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *