Indian Giving

Note

I am aware that the Europeans have, at least sometimes, behaved quite abominably toward the Native Americans, and I mean no disrespect toward the latter by the use of the titular phrase, whose origins are apparently in a fundamental misunderstanding between the two very different cultures.

Pharaoh, Avram and Sarai

We recently read:

ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ: ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את: והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אתי ואתך יחיו: אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך: ויהי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה הוא מאד: ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה: ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים: וינגע יהוה את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם: ויקרא פרעה לאברם ויאמר מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך הוא: למה אמרת אחתי הוא ואקח אתה לי לאשה ועתה הנה אשתך קח ולך: ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אתו ואת אשתו ואת כל אשר לו:1

The Torah is quite clear that Pharaoh’s gifts were motivated by Sarai’s putative single, eligible status, as Avram himself had anticipated. It would seem, then, that Pharaoh would have had the right to demand their return upon discovering his misapprehension, based on the concept of אומדנא דמוכח:

לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על פי האומד אף על פי שלא פירש כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה ואחר כך בא בנו אין מתנתו קיימת שהדברים מוכיחים שאלו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין מתנתו קיימת:2

The Ittur

The Ittur cites a relevant Gaonic ruling:

ושדרו ממתיבתא מאן דכתב לאשתו בשעת נישואין ומגרש לה אומרין אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא קני לה אלא מעתה מאן דיהיב מתנה לאינש דרחים ליה ערביך ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם דכי יהיב מתנה לרחמיה ונפל איבה ביניהון דנימא הדרא מתנה האי לאו מתנה היא ועוד כך עושין רבותינו הראשונים וכל דייני דמתיבתא ואבות ב”ד הראשונים כך היו דנים3

While it is clear that the Ittur is ruling that one may not revoke a gift due to a deterioration of his relationship with the recipient, the actual text of the Ittur as given here, from an offset of the standard eighteenth century edition, is incomprehensible and probably corrupt. Fortunately, I recalled that I have discussed this passage of the Ittur in a lengthy unpublished monograph on the laws of Umdena, which I excerpt here:

כתובות (דף נ”ד ע”א) “איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין מה שעליה … אמר רב נחמן … הלכתא כוותיה דרב … מאי טעמא כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה”. וכתב הרי”ף “ושמעינן מינה דמאן דגריש לאתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין לו מה שעליה דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה”. והר”ן כתב (שם) “וכתבו הגאונים ז”ל דדוקא במלבושים וכיוצא בהם אמרינן דלא אקני לה אדעתא למיפק אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה וכי נפקא לא מפקינן מינה” והביא ראיה לזה, וכן כתב הריב”ש (שו”ת סימן ש”א) “גם מה שאמרת … דודאי הבעל שנתן מתנה לאשתו מתנה גמורה מתנה היא ואין שמין לה, שכן כתבו בשם הגאונים ז”ל … ואני אומר מה שאמרת בשם הגאונים ז”ל אמת הוא ומדעתי הוא”. …

[ושוב הבאתי את דברי העיטור, וכתבתי:] והשער חדש פירש דבריו, שבעל שנתן מתנה לאשתו ושוב גירשה שהמתנה חוזרת, ואף דבמתנה דעלמא בודאי לא אמרינן שכשנפלה קטטה ביניהם שהמתנה בטלה, שאני בעל משאר נותן.

אבל הריב”ש (שם) הביא דברי העיטור בנוסח אחר “מה שמצאת כתוב בעטור … דשדרו ממתיבתא דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה, לא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, דאלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם. והכא נמי דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון איכסא, הדרא מתנה, הא לאו טעמא הוא. ועוד כך עושים רבותינו ז”ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו’ ע”כ בעטור. וכל זה אמת ונכון …”. הרי שהריב”ש גריס בעטור “לא אמרינן”, ולפי זה דעת העיטור דלא אמרינן אומדנא אף בבעל, כמו דלא אמרינן אומדנא בשאר נותן. [והמגיה בריב”ש מהדורת מכון ירושלים כבר העיר שמילת “לא” חסרה בעטור, ועוד העיר “ובפתח הדביר שם לא היה לפניו תשובת הריב”ש שלפנינו בעת שהגיה ובאר כונת העטור”, וראינו שגם בעל “שער חדש” נכשל בזה.]

ולפי גירסת הריב”ש, דעת העיטור היא ממש כדעת הגאונים שהביאו הריב”ש עצמו והר”ן רבו, וכן כתב הבית יוסף (אה”ע סימן צ”ט) “וכתב עוד הר”ן בשם הגאונים דדוקא במלבושים … וכתב הריב”ש בסימן ש”א שכן כתב בעיטור בשם רבותינו הראשונים וכל דייני מתיבתא”

ובשו”ת חת”ם סופר (אה”ע חלק א’ סימן קמ”א והובאו דבריו בפתחי תשובה אה”ע סימן צ”ט אות ז’ [השני]) האריך להביא דברי הראשונים ושוב כתב “והנה כללא כיילי הגאונים דשדרא ממתיבתא אפילו סרחא עליו לעולם המתנות שלה חוץ ממורדת בדרך שפוחתין מכתובתה עיין מבי”ט ובלבוש כתב אפילו מצא בה ערות דבר והדין עמו דלעולם נימא השתא הוא דאיתרע ועד עתה היתה טובה וישרה ואם כן חל המתנה שעה ואיכא סברת הגאונים אטו מאן דיהיב מתנה לפלוני צדיק ונעשה רשע יחזור מתנתו בשביל זה מכל מקום נראה לי בנושא אשה בחזקת כשרות ונותן לה מתנות ואחר כך נודע שהיא אסורה עליו מכבר קודם נישואין כגון שזנתה מרצונה בין אירוסין לנישואין או שנבעלה לפסול כהונה בהיותה פנויה ובעלה כהן וכל כיוצא בזה נראה לי שכל המתנות חוזרת להבעל דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ”ל דהרי ודאי מאן דיהיב מתנה לחברו בחזקת שהוא אוהבו ונמצא דבאותו שעה לא היה אוהבו בודאי חוזרת המתנה דהוה ליה (טענות) [טעות] אי לאו משום דדברים שבלב אינם דברים והרי לא פירש בהדיא על מנת שתהיה אוהב שלי אבל אי היינו דיינין על דברים שבלב היתה המתנה חוזרת בלי ספק והכא הרי אזלינן בתר אומדנא דהרי כל הדין בנוי רק על אומדנא … ואומדנא הוא שלא נתן לה מתנות אלא משום חיבת ביאה שלה וכיון שנמצא שגם באותה שעה לא היתה ראוי לביאה שלו ועומדת להתגרש ממנו פשיטא דחוזרת המתנות כולם”

Hasam Sofer’s ruling that a man who marries a woman, not realizing that she is prohibited to him by Torah law, may revoke any gifts that he has given her, is quite difficult, since it is apparently flatly contradicted by an explicit ruling of the Shulhan Aruch:

הנושא אחת מחייבי לאוין, … ואם לא הכיר בה אין לה מנה ומאתים, אבל תוספת יש לה4

Beis Shmuel, citing Ran, explains:

אף על גב כשהיא בעלת מום או יש עליה נדרים והיה מקח טעות אין לה תוספת, תירץ הר”ן שאני מומין ונדרים דאין אדם מתפייס, אבל באיסור יש לומר שסברה שמא (מפייסו) [תפייסו] משום הכי לא גיל[ת]ה לו.5

Since the Halachah is that she retains her right to any promised Tosefes, even though she has not even actually received it yet, why does Hasam Sofer require her to return gifts of which she has actually already taken possession?

Returning to Avram and Pharaoh, the Halachah is clear that a gift can be revoked if it has been given under a false impression of the recipient’s true relationship to the donor, and it seems to follow that Pharaoh’s misapprehension of Sarai’s eligibility would similarly be grounds for a revocation of his gifts, insofar as they had clearly been given under the premise of her availability.

Addendum

We have seen that the aforementioned passage in the Ittur is corrupt, and indeed, the text of the Ittur is notoriously unreliable in general. The absence of a decent edition of the work is quite likely due, at least in part, to widespread belief in the Curse:

ושמעתי מרבנן קשישאי בעה”ק ירושלים ת”ו שקבלו מהזקנים דספר העטור וספר רבינו ירוחם הם מבחינת סוד עלמא דאתכסיא, וכל מי שעושה באור עליהם או נאבד הביאור או חס ושלום יפטר במבחר ימיו, וספר העטור כבר כתבנו דכמה רבנים עשו פירוש ונאבדו והרב בני יעקב נח נפשיה בן ל”ב טהור, וכן רבינו ירוחם הרב מהר”ש יונה עשה באור לחלק אדם וחוה וקרא שמו מגיד לאדם, ולמישרים קראו מגיד מישרים ונאבדו, וכמה”ר אשר שלם התחיל לחבר עליו כמו שהראה בספר מטה אשר ונפטר לבית עולמו בקוצר שנים, והרב נתיבות משפט מעט מזער שביאר ונח נפשיה דרב, גם הרב מהר”א לפפא הי”ל באור על רבינו ירוחם כמו שכתב תלמידו הרב משכנות יעקב ונאבד. ומכאן תראה קדושת הרב מהר”א גירון שעשה באור לאיזה חלק מהעטור ויצא לאור והאריך ימים ושנים תנצב”ה:6

Indeed, an acquaintance of mine, active in the editing and reissuing of important Seforim which are not extant or have not been printed in high quality, modern editions, particularly those of Sephardic Rabbanim, once told me that he was greatly desirous of republishing a specific one of the works mentioned by Hida, possibly the בני יעקב, but was afraid to do so because of the Curse. He told me that he had consulted with a major Posek in Erez Yisrael, who was reluctant to take responsibility for his wellbeing and to reassure him that he would be okay.

  1. בראשית פרק י”ב פסוקים י – כ []
  2. שולחן ערוך חו”מ ריש סימן רמ”ו []
  3. ספר העיטור אות כ’ כתובות חלק ששי דף ל”ו ע”ב []
  4. שולחן ערוך אה”ע ריש סימן קט”ז []
  5. בית שמואל שם ס”ק ג []
  6. שם הגדולים מערכת ספרים אות ע’ ערך עטור ס”ק ל”ב, להורדה כאן, ועיין עוד מערכת גדולים אות י’ ערך רבינו ירוחם אות שפ”ב, להורדה כאן []
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

4 Responses to Indian Giving

  1. D. says:

    I am aware that the Nazis have, at least sometimes, behaved quite abominably toward the Jews …

  2. Yitzhak says:

    Touche!

    I did vacillate for a while about using the phrase at all, and I did consider how Jews might feel if someone use the verb ‘Jew’ in its pejorative sense of ‘to engage in sharp practice’, even with a disclaimer such as I used. My judgment may have been wrong.

    However, I do not believe that there is any comparison, not in degree and certainly not in kind, between the Nazi genocide and the admittedly often highly immoral treatment of the Native Americans by the Europeans. In the latter case, there was no deliberate, systematic attempt at extermination, and at least according to Wikipedia, the primary cause of the decimation of the indigenous population was the (generally, if not always, unintentional) introduction of new diseases by the settlers:

    Most mainstream scholars believe that, among the various contributing factors, epidemic disease was the overwhelming cause of the population decline of the American natives because of their lack of immunity to new diseases brought from Europe

    Additionally, I did clearly note that the phrase in question derived from a misunderstanding, not from objectively immoral behavior on the part of the Native Americans.

    In regard to my rather mild and tentative condemnation of European behavior in general, I was reluctant to write something more unequivocal since I am not well versed in the history of the era, and I did not feel sufficiently confident to pen a more definitive condemnation of the Europeans.

  3. wolf2191 says:

    Have you seen Y. Galinsky’s article concerning the “curse” on R. Yerucham in your N. 6?

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *