The Villainous Valet Revisited

My treatment of the Villainous Valet, along with an oral version of the same material, was received with considerable skepticism. My conclusion, that Halachah would hold neither the valet nor his employer liable for the ticket sent to the vehicle’s owner, is apparently quite counterintuitive. While I stand by my basic position, in this post I shall consider some lines of reasoning that had not originally occurred to me.

My friend and colleague Hillel pointed out to me that Rabbi Yehiel Tauber considers a similar case, and while Rabbi Tauber agrees with my basic analysis that the penalty for torts would not apply, since the harm caused is indirect (גרמא), he nevertheless finds the person to whom the vehicle was entrusted liable on other grounds:

שאלה: המשאיל לחבירו מכונית (קאר בלע”ז) שלו, וחבירו הניחו במקום שאין לו רשות להניחו שם מטעם חוקי המדינה, ועל ידי זה הוטל עליו קנס (טיקע”ט) מהמשטרה (פאליס בלע”ז) והמשאיל תובע מהשואל שישלם לו ההיזק שנעשה על ידו, מה דינו אם מחויב השואל לשלם או יכול לפטור עצמו בטענת גרמא בניזקין פטור בדיני אדם.

תשובה: חייב לשלם להמשאיל.

אם הניחו במקום שבוודאי יקבל קנס (טיקעט) פשיטא שחייב מדינא דגרמי דהוי כמו אחווי אחווי וכמראה לגנב גוי מקום מחתרת שחייב לשלם כמבואר ברמ”א סימן שמ”ח, אך אם הוא באופן שיש ספק אם יקבל קנס לכאורה היה לנו לפוטרו מטעם גרמא דכל שאינו בריא הזיקא להרא”ש ודעמיה הוא רק גרמא, אף על גב דיש אומרים ששומר חייב אפילו בגרמא עיין בדברי גאונים כלל צ”ח אות מ”ג, אבל במקום אחר ביארנו דזה דווקא אם הוזק הדבר שנעשה עליו שומר, אבל אם רק נגרם על ידו היזק לממון אחר כמו הכא אז דינו כשאר בני אדם.

אך מכל מקום יש לחייבו מטעם אחר דהא דהשלטון מחייב את בעל המכונית אף על פי שהוא לא עשה עול רק השואל, הוא משום דהשלטון מתחשב עם בעל המכונית כמו ערב כיון שהמכונית שלו. (וכן יש כמה משכירי מכונית (קאר רענטי”ל) שיש להם קשר ישר עם המשטרה ועל כל טיקע”ט של השוכר בא מיד הטיקע”ט אליו) אם כן זה דומה לדין המבואר סוף סימן קכ”ח דאין לך אדם נתפס על חבירו שיהיה חייב לשלם רק מי שנתפס על מס המלך משום דכל אחד נעשה ערב לחבירו עיי”ש,

ועיין עוד בט”ז שם בסעיף ב’ דמלמד שהיה אורח אצל הבעל הבית והיה חייב מעות לעכו”ם והלך לו בלי לשלם ועל ידי זה הוצרך הבעל הבית לשלם כיון דידוע מנהג העכו”ם שפוסקים שהבעל הבית מחויב להעמיד המלמד שהחזיקו בביתו נעשה כמו ערב בעדו עיין שם, וכמו כן בנידון דידן חייב השואל לשלם מה שהוזק על ידי הטיקע”ט.1

Rabbi Tauber’s first argument, from the Halachah of נתפס על חבירו, does not appear convincing. Maran rules:

מי שנתפס על חבירו ולקח עכו”ם ממונו בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם: אין לך מי שנתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך בעברו עליהם הוא או חיילותיו הרי זה חייב לשלם לו והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים:2

The rule is that if Reuven’s property is seized by the government due to an obligation of Shimon’s, Shimon must compensate Reuven. This applies where the government compels Reuven to satisfy Shimon’s obligation, but not where the primary obligation is upon Reuven himself. This point is made by Rabbi Ya’akov Avraham Cohen, in the context of a driver who is ticketed for the failure of his passenger to fasten his seatbelt. One rabbi had argued that the passenger must compensate the driver based on the principle of נתפס על חבירו, but Rabbi Cohen firmly disagrees, based on the above logic:

קנס על אי חגירת חגורת בטיחות שמוטל על הנהג כשהיושב לצידו אינו חגור האם צריך היושב לשלם לנהג

שאלה: ראובן לקח ברכבו את שמעון בטרמפ, וראובן הנהג היה חגור חגורת בטיחות, ושמעון שישב לצידו לא היה חגור, והמשטרה עצרו את הרכב בדרך, וחייבו את שמעון בקנס על אי היותו חגור, וגם על ראובן הטילו קנס נפרד, כפי שקובע החוק, שגם הנהג חייב בקנס על שהיושב לצידו אינו חגור, וראבון דורש משמעון שישלם לו את הסכום שהוא צריך לשלם לרשויות, כיון שהוא גרם לו את הקנס, ושמעון מסרב לשלם – מה הדין.

תשובה: לענ”ד נראה דשמעון היושב פטור מלשלם את הקנס שמוטל על הנהג.

א. מטרת הקנס היא שהנהג יקפיד וישים לב אם הנוסע חגור ולכן הוא המיט על עצמו את הקנס [ודין חוקי התנועה על פי התורה]

והנה הרי החוק הטיל את הקנס על הנהג, מתוך מטרה שכשהוא רואה שהיושב לצידו אינו חגור, שיעיר לו ויחייב אותו לחגור, ואם ההוא אינו מסכים, אז שלא ימשיך לנסוע כך, או שיוריד אותו מרכבו, ואם כן כיון שראובן המשיך לנסוע הרי “הוא גרם לעצמו את הקנס”, [מבלי להכנס לכך, האם החוק מוצדק מבחינה הלכתית, מכל מקום סוף כל סוף זהו החוק הקובע, מה עוד שהרבה מחוקי התנועה ניתן למצוא להם סמך בהלכה, וכבר אמרו גדולי הפוסקים שאם בית דין היו מתקנים את חוקי התנועה היו התקנות הרבה יותר חמורות, ויש לפלפל בזה עוד על פי מה שכתב בשו”ת חתם סופר (חו”מ סימן מ”ד) שבחוקים שהם לתקנת ולטובת בני המדינה הרי אף בשלטון ישראל אמרינן דינא דמלכותא דינא ויש להאריך בזה, אמנם בחוקי התנועה שכל מטרתם הוא שמירת נפשות נראה לכאורה דקיימא לן כהחתם סופר, והחוקים הללו מחייבים בדין תורה, ועל כל פנים יהיה איך שלא יהיה סוף כל סוף הוא מחויב על פי החוק לשלם] וגרם לעצמו זאת כיון שלא השגיח, וחבירו לא נקרא מזיק, כיון שהנהג בעצמו המיט על עצמו את הקנס.

ב. אין לדון בזה משום נתפס על חובות חבירו לשלטונות שחבירו חייב לשלם לו כיון שדרכם למשכן אחד על חובות חבירו

ואין לדון בזה מדין הנתפס על חבירו דקיימא לן להלכה בשולחן ערוך (סימן קכ”ח סעיף ב’ וסימן שפ”ח סעיף ו’) דאין לך נתפס על חבירו שהוא חייב, חוץ מנתפס מפני המס הקצוב או שאר מיסי המלך דבכהאי גוונא חייב חבירו לשלם לנתפס, וביאר המגיד משנה (בפרק ח’ מהלכות חובל ומזיק הלכה ו’) הטעם דבנתפס על מס המלך חייב לשלם לו, וז”ל מפני שמחוקי המלך למשכן מחמת דברים אלו איש על חבירו, אם כן אינו בדין שיפסיד זה עכ”ל [עייש”ה ובמשנ”ת לעיל סימן מ”א אות ב’ ואות י”ט – כ”ג], ומבואר דבאופן שחוקי המלך למשכן אחד על חבירו, אז חייב חבירו לשלם לזה שנתפס, ורב אחד רצה לומר, דהוא הדין בקנס על חגורת בטיחות, דכיון שחוק המדינה קובע שהנהג חייב לשלם גם אם הוא עצמו היה חגור ורק זה שלצידו לא היה חגור, הרי הוי כנתפס [הנהג] על חבירו [היושב לצידו], וכיון שחוקי המדינה לתפוס את הנהג על עבירות חבירו, הרי בכהאי גוונא חייב חבירו לשלם לנהג.

ג. דבנדון דידן החוב הוא על הנהג אלא שהגורם לכך הוא חבירו [מה שאין כן בנתפס החוב הוא על חבירו]

ולענ”ד השוואה זאת הוי כטעה בדבר משנה, דהרי כל נדון הפוסקים בנתפס על חבירו, הוי באחד שנתפס על “חובות חבירו” [דאז יש לדון אם חייב או פטור, אי אמרינן איתרע מזלו שנתפס על חובות חבירו ומשמיא אנסוהו, וכמו שכתב הבעל התרומות (שער ע’ סעיף ב’), או שחוב חבירו הוי הגורם לכך, ובמקום שחוקי המלכות למשכן אחד על חבירו, אז בוודאי דחוב חבירו הוא הגורם, דהרי זהו הסדר והחוק, שממשכנין אחד על חבירו, ואין כאן שום מזל רע של הנתפס, ועיין עוד לעיל סימן מ”א באורך] מה שאין כן בנדון דידן “הנהג נתפס על חובות עצמו”, דהרי החוב והקנס הוטל “עליו” בגלל חבירו, דהיינו שהחוק מחייב אותו לשלם בגלל שחבירו אינו חגור בחגורת בטיחות, אבל הקנס הוא חוב שלו אלא שהגורם לכך הוא חבירו, ועוד, הרי הקנס הוא בגרמתו, שלא העיר כלום ליושב בצידו, והמשיך ליסוע, ואין כלל שייכות לדין נתפס על חבירו, והדברים פשוטים ביותר לענ”ד.3

In Rabbi Cohen’s case, it is clear that the law holds the driver responsible independent of any liability of the passenger himself; this is obvious from the fact that both of them are fined. In Rabbi Tauber’s case, perhaps we should view the obligation as being primarily upon the driver, which is apparently Rabbi Tauber’s point in emphasizing that the owner’s responsibility is merely that of an ערב. I am not a lawyer, however, and I do not know if this is correct. Would the ticket be issued to the driver if he were found in the illegally parked vehicle? Clearly, actual knowledge of both statutory and case law is necessary for an accurate analysis of this issue.

Rabbi Tauber’s argument from the Taz is also not quite so simple. Taz is commenting on a ruling of Rema:

מלמד שהיה אצל בעל הבית והלוה לעכו”ם על משכונות ויצא משם ולא פשר עצמו עם העכו”ם ויצא משם והניח קצת מעותיו ביד בעל הבית ורוצה לעכבם כי הוצרך להתפשר עם העכו”ם אין יכול לעכבם4

Taz limits this to where the Ba’al Ha’Bayis has not yet been required to pay the Melamed’s debt; if he has already been forced to pay, then he may charge the Melamed:

ונלע”ד מדכתב בהגהת מרדכי וז”ל מלמד הלך ולא פשר עם הגוי וכו’ משמע דוקא דעדיין לא פשר כבר והוה ליה עליו החוב לשלם … אבל כל שהתפשר בברי ודאי נשתעבדו נכסיו תיכף

ואין לומר דלא הוי אלא גרמא בניזקין דפטור דאין לך ערב גדול מזה כיון דידוע מנהג העכו”ם שפוסקים שהבעל הבית מחויב להעמיד המלמד שהחזיקו בביתו ומעיקרא נעשה כמו ערב בעדו ויכול לתפוס כל שיש עליו בבירור חוב על ידי פשרה שעשה …5

Taz seems to be arguing that just as an ערב who accepts ערבות on behalf of a debtor and subsequently pays the debtor’s obligation to the creditor may then demand that the debtor repay him, so too the Ba’al Ha’Bayis, by allowing the Melamed into his house has accepted de facto, if not de jure, ערבות, since he is fully aware that the עכו”ם will compel him to satisfy the Melamed’s debts, and if he is indeed compelled to pay them, he may then turn and demand compensation from the Melamed, just as an ערב may.

This argument is, however, problematic. What, indeed, is the legal basis for the debtor’s obligation to compensate an ערב who has a paid a debt on his behalf? Kezos explains, distinguishing between where the debtor has requested the ערבות and where he has not:

ולענ”ד נראה דאם נכנס ערב מאליו דאז לא שוי’ שליח לפרוע אלא הא דצריך לחזור ולפרוע היינו משום דהוא נהנה דפרע חובו ואף על גב דפורע חוב של חבירו פטור הכא בערב חייב וכמו שכתב בסימן קכ”ח ס”ק ב’ ע”ש …

אבל באומר ערביני משלם או באומר ערביני דעושה לו נמי שליח לפרוע דנעשה כאומר ערביני משלם ואם כן כיון דעביד שליחותו צריך הוא לפרוע לו …6

Kezos’s first principle, נהנה, certainly doesn’t apply in Rabbi Tauber’s case – the driver of the vehicle receives absolutely no benefit from the owner’s payment of the ticket. The application of Kezos’s second principle also seems dubious; since the ticket is issued against the owner, not the driver, can we really say that by borrowing the vehicle, he has implicitly instructed the owner to pay the ticket on his behalf7?

My friend Hillel suggested to me a third possibility: perhaps Taz means that the Melamed stands in the role of ערב vis-a-vis the Ba’al Ha’Bayis. Since the Ba’al Ha’Bayis, by accepting the Melamed into his house, has thereby exposed himself to liability, perhaps the Melamed is implicitly agreeing to indemnify him against the possibility of loss on his account. [This would then be a third possibility for the general obligation of a debtor to compensate an ערב who has paid his creditor on his behalf; the ערב has originally exposed himself to this liability on behalf of the debtor, who therefore accepts the responsibility of indemnifying him from that loss.] This idea involves some tricky and difficult aspects of the laws of ערבות, including the concept of זרוק מנה לים ואתחייב אני לך, which are beyond the scope of this post; the interested reader is directed to my comprehensive paper on זרוק מנה לים and to Rabbi Zvi Hirsch Dishon’s discussion of the same in his משפט הערב8.

  1. יחיאל טויבער, משיב בהלכה, סימן י”ג עמודים כ”א – כ”ב []
  2. שולחן ערוך חו”מ סימן קכ”ח סעיף ב []
  3. רב יעקב אברהם כהן, עמק המשפט – הלכות ערבות, עמודים תכ”ה – תכ”ו []
  4. הגהת שולחן ערוך שם []
  5. ט”ז שם []
  6. קצות החושן סימן ק”ל ס”ק א, ועיין בספר משפט הערב, חלק ביאורי משפט סימן ל”ג שדן בסוגיא זו []
  7. We can debate whether Kezos’s principles really apply even in the case of the Taz, but they certainly do not seem to hold in the case of Rabbi Tauber, as I have argued. []
  8. חלק ביאורי משפט סימן ט”ו []
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *