Blaming the Victims

The Leonard Lopate show recently had a segment on Jonathan Torgovnik’s photographic exhibition “Intended Consequences: Rwandan Children Born of Rape” at the Aperture Gallery:

During the 1994 Rwandan genocide, hundreds of thousands women [sic] were subjected to massive sexual violence by members of the infamous Hutu militia groups, known as the Interhamwe. Among the most isolated survivors are women who have borne children as a result of those rapes.

Serendipitously, shortly after hearing (part of) the segment, while looking for something else entirely I chanced across this quite startling and rather disturbing suggestion of Avnei Nezer that a rape victim cannot become pregnant unless she at some point during the attack actually desires her assailant (and submits willingly to him):

אך לאחר העיון ספק אונס בנתעברה יש לפקפק אם לחושבו לספק, דלכאורה קשה על הש”ס כתובות דמחשיב ספק אונס לספק, והא בש”ס בבא קמא (צ”ט ע”ב) דטבח אומן שקלקל פטור וצריך להביא ראיה שהוא אומן, והטעם בזה נראה פשוט משום דפטור אומן דאנוס הוא, ולשון הש”ס אונס רחמנא פטריה, והרי החיוב ודאי שהזיק והפטור ספק חייב, וכיון שמוציאין ממון על כרחך דכודאי שאינו אונס משוינן ליה, ואם כן למה נצרף זה לספק, אך התירוץ פשוט דהיתר סוטה באונס מוהיא לא נתפשה וכשהיא נתפסה היינו נאנסה אין התחלת איסור, והטעם דאיסור סוטה לבעלה מפורש בפרק קמא דסוטה (ט’ ע”א) היא נתנה עיניה במה שאינה שלה, וכשהיא באונס לא נתנה עיניה כלל, ואין צריך לפטור מולנערה לא תעשה דבר, רק שאין כאן התחלת חיוב:

אך בנתעברה הלוא עיבור האשה על ידי מיין נוקבין ועל ידי תשוקתה נפתח פי המקור לקלוט הזרע כנודע, ואם היתה אנוסה מתחילה ועד סוף ולא רצתה בו כלל אי אפשר שתתעבר, רק שיש חשש שמא תחילה באונס וסופו ברצון דמותרת לבעלה והטעם כמו שכתב הרמב”ם שיצר שהלבישה סופה לרצות, וכיון שבאמת נתרצית ונתנה עיניה בו רק שהיתה מוכרחת לרצון זה, אין היתרה רק מלנערה לא תעשה דבר, …

ואמנם יש להביא ראיה דבנתעברה אין לספק באונס, ממה שדנוה לתמר בשריפה אף שלא ראו גוף המעשה רק ממה שהרתה לזנונים וניחוש שמא אונס הי’ ומספיקא היכי קטלינן לה, אלא ודאי כמו שכתבנו משום דבאונס מתחלה ועד סוף אי אפשר שתתעבר, וכיון דודאי על כל פנים סופה ברצון לא חיישינן שמא תחלתה באונס:

ויש לדחות מדלא טענה שאונס היתה אין להסתפק בכך, … כיון שנתברר שזינתה, על כל פנים הי’ לה לטעון שאונס היתה אם האמת כן, על כן דנוה בשריפה בסברת מדלא טענה, …1

[Emphasis added.]

While there seem to be some indications that female orgasm can be beneficial for conception, it does not appear to be strictly necessary. I consulted a colleague of mine who is well versed in fertility related Halachah, and he was surprised at Anvei Nezer’s contention.

  1. שו”ת אבני נזר אה”ע סימן מ”ד אותיות ג – ז: קשר []

Human Trafficking

From Fugitive Slaves (1619-1865):

Reasons for escape. — First, why did the slave seek to escape? However unlike the attending circumstances, we find upon investigation that the negro’s desire to run away may be traced to one of but three or four motives. …

A third and very effective cause was the fear of being sold South, where slave life, spent in toil under the merciless masters of the rice swamps and cotton fields, was seen on its darkest side. Such was the horror with which the slave regarded this change, that the threat of it was constantly used by owners as one of the surest means of reducing their rebellious slaves to submission. In the Virginia Slave Mother’s Farewell to her Daughters who have been sold into Southern bondage, Whittier has well expressed their feelings.


			Gone, gone, — sold and gone
			To the rice swamp dank and lone, —
			Where the slave-whip ceaseless swings,
			Where the noisome insect stings,
			Where the fever demon strews
			Poison with the falling dews,
			Where the sickly sunbeams glare
			Through the hot and misty air,—
				Gone, gone, — sold and gone
				To the rice swamp dank and lone

		

Many cases of this kind came to light through the examinations at the Underground Railroad stations. Three brothers once learned that the next day they were to be sent South with a slave trader then in the vicinity. Filled with terror at the prospect, they preferred the danger of death in the swamps to the certainty of life in the unknown country. That night they made their escape, but it was only after weeks of wandering in swamps and morasses that they reached a haven.1

Halachah recognizes that advance knowledge of a sale may induce a slave to flee, and therefore instructs the court to refrain from publicizing upcoming slave sales:

אמר אמימר משמיה דרב יוסף בית דין שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין …

איתיביה רב אשי לאמימר שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל הא שוה בשוה מכרן קיים מאי לאו דלא אכרוז …

אלא לעולם בדלא אכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין עליהן כאן בדברים שאין מכריזין עליהן ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהן העבדים והמטלטלין והשטרות

עבדים טעמא מאי שמא ישמעו ויברחו מטלטלין ושטרות שמא יגנבו2

  1. Marion Gleason McDougall and Albert Bushnell Hart, Fugitive Slaves (1619-1865) pp. 54-55, available here. []
  2. כתובות דף ק’ ע”ב, וכן נפסק בשולחן ערוך אה”ע סימן ק”ד סעיף ד’ וחו”מ סימן ק”ט סעיף ג []