Oaths and Their Consequences

One of the most complex and multifarious topics within Hoshen Mishpat and Even Ha’Ezer is that of the judicial oath – its various types, the circumstances which call for their administration, and the consequences for a litigant’s failure to take them. The sheer volume of literature notwithstanding, however, oaths are rarely, if ever, administered by contemporary Batei Din. I have long been obsessed by this point, and I have yet to see any documentation of the time of and reason for their obsolescence. We do know that throughout the nineteenth century, at least, the judicial oath was still a fairly routine part of the court’s business, and although Hasam Sofer1 does mention, explain and endorse a custom to refrain from taking even true oaths, even at the cost of offering significant concessions to one’s opponent to avoid the necessity of swearing, a careful reading of his remarks indicates that he is referring merely to the voluntary piety of litigants, and not to any categorical refusal by the court to administer oaths.

I just encountered this little anecdote, told by Rabbi Aharon Surasky about Rav Shmuel Baruch Werner, which certainly helps illustrate why Batei Din are so reluctant to administer oaths, although we also see that they did still do so at least occasionally as recently as several decades ago, if efforts to dissuade the litigant from insisting upon his right were ultimately unavailing:

ומעשה באדם שנתבע לפניו בדין תורה, ויצא שנתחייב להישבע. אמר לו הגאון ר’ שמואל ברוך, האידנא לא נהגינן לחייב שבועה, אלא על שני הצדדים להתפשר בתביעותיהם. סרב הלה וטען שתובעים אותו בשקר ואינו מוכן לפשרות אפילו יצטרך להישבע. ניסה שוב הגאון ר’ שמואל ברוך לשכנע אותו שיסכים לפשרה, כי לא אריך להישבע גם שבועת אמת, אולם הוא התעקש שברצונו להישבע דוקא. בלית ברירה קבעו בבית דין יום מסוים לשבועתו, והגאון ר’ שמואל ברוך עם הדיינים היו שרויים יום זה בתענית ויחרד לבם, והבעל דין בא לפניהם כשהוא תקיף בדעתו ונשבע כרצונו, אך תיכף ומיד כשיצא מבית הדין פגעה בו מדת הדין לא עלינו ונהרג מפגיעת אוטובוס רחמנא ליצלן, ויהי למופת כי לא ינקה וגו’ (והיה מציין הגאון ר’ שמואל ברוך כי אחרי השבעה הגיעו בני האיש ההרוג לבקש מחילה מבית דין).2

And there is a story of a man who was summoned before him for a Din Torah, and it came to pass that he was obligated to swear. The Gaon R. Shmuel Baruch said to him, today we are not accustomed to obligate one to take an oath, but it is rather incumbent upon the two sides to settle their claims. He refused and argued that they were suing him falsely, and that he is not prepared to compromise even if he shall be required to swear. With no choice, the Beis Din fixed a particular day for his oath, and the Gaon R. Shmuel Baruch, along with the judges, sat that day and fasted and their hearts trembled, and the litigant came before them strong-minded and he swore as he willed, but immediately as he exited the Beis Din he was afflicted by strict judgement, may it not befall us, and he was killed in a bus accident, may God save us, and it was a wonder, as it says “he shall not be absolved etc.” (And the Gaon R. Shmuel Baruch would note that after the Shivah, the sons [or children] of the killed man arrived to seek forgiveness from the Beis Din).

Another case in which a Beis Din of the Rabbanut, in the year 5737, handed down a ruling obligating a party to swear was the subject of this appeal to a panel consisting of Rav Eliezer Goldschmidt, Rav Yosef Qafih, and Rav Shaul Yisraeli:

לפנינו ערעור וערעור נגדי על “פסק-דין חלקי” (כשם שניתן לו על ידי בית הדין) של כבוד בית הדין האזורי לתל אביו-יפו מיום כ”ט טבת תשל”ז (תיק 9451/לד) בו נאמר כדלהלן:

א. על הנתבע-תובע להשבע שבועת היסת, להכחיש את טענותיה של התובעת. …

על זה הוגש ערעור מטעם הנתבע על חיובו בשבועת היסת, וערעור נגדי מטעם התובעת, בו חוזרת על תביעתה לחייב הנתבע ממון כפי התביעה, ולחילופין שבועת התורה ולחילופי חילופין – שבועת המשנה.3

Somewhat relevant to our question of the legitimacy of actually taking the judicial oath is the discussion among the nineteenth century Poskim of a partner who represents the partnership’s interests in court, and is held liable due to his refusal to take an oath ordered by the court. Must he bear the loss himself, or is it considered a business loss, to be divided among the partners as are other losses? Variations of this question are discussed by Rav Moshe Teitelbaum,4 Rav Shlomo Drimer,5 Rav Yitzhak Aharon Ettinger (Itinga) Ha’Levi,6 Rav Yekusiel Asher Zalman Enzil,7 Rav Yosef Haim of Baghdad,8 and Rav Dov (Berish) Wiedenfeld (the Tchebiner Rav).9

  1. שו”ת חושן משפט סימן צ’, הובא בפתחי תשובה חו”מ סימן פ”ז ס”ק כ”ב []
  2. ספר הזכרון לר’ שמואל ברוך ורנר, שם משמואל – ראשי פרקים ממסכת חייו וקצות דרכיו, עמוד כ”א []
  3. ספר משפטי שאול – פסקי דין אשר נדונו בבית דין הגדול בירושלים, סימן מ”ה []
  4. שו”ת השיב משה, סימן פ”ח – קשר []
  5. שו”ת בית שלמה, סוף סימן נ”ז … וע”ד אשר שאל []
  6. שו”ת מהרי”א הלוי, חלק ב’ סימן י – קשר []
  7. שו”ת מהריא”ז ענזיל, סימן כ”א – הספר נמצא פה, אבל הדף שבו סימן זה חסר []
  8. שו”ת רב פעלים, חלק ב’ סימן ו – קשר []
  9. שו”ת דובב מישרים, חלק א’ סימן נ”ג []
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *