Ibn Ezra As Halachic Man

Maharshal begins his notorious attack on what he views as the intellectual chauvinism of the Sefardim, and their cultic veneration of Rambam in particular:

ולעומתו ברוך יאמר הספרדי אומר לעולם צדקו דברי המחברים אם הוא מן הספרדים. ובפרט דברי הרמב”ם שהיה מעולה בכל מעלות בפנימות וחיצונות וכל חכמי הצרפתים כקליפות השום נגדו.1

He then proceeds to criticize Rambam for (purportedly) recommending to his son the study of Ibn Ezra, “who was not a Talmudist”:

ושרי ליה מריה שגרמתיה הוא וגורם דיליה הוא. אם כן הוא מה שנמצא באיגרתו בכתב שכתב לבנו וגזר עליו ללמוד ספרי החכם ר’ אברהם אבן עזרא אשר לא היה בעל תלמודא. ורוב בנינו ופירושו על דרך התכונה והטבעי וקבלת חיצונות. והתריס בכמה מקומות נגד דברי חכמי התורה והתלמוד. או מבלי השגחה או מבלי ידיעה.

[The emphasized (added) phrase indicates that Maharshal himself acknowledges some doubt about the authenticity of this letter – more about this below.]

He then backtracks, however, from the sharpness of his condemnation of Ibn Ezra, although he does maintain his disapproval, and he criticizes Rambam for (purportedly) sneering at the French scholars:

וכבודו במקומו מונח כי חכם גדול היה ואין משיבין את הארי. כי אין הולכין אחר פירושיו לא לחיוב ולא לפטור לא לאסור ולא להתיר. כי עשה כמה פעמים נגד ההלכה אפילו נגד חכמי המשנה ונגד אמוראי התלמוד בלי מספר.

ואמת שמעתי אומרים עליו שכך היה מכריז והיה מודיע לרבים שאינו רוצה לישא פנים אלא לפרש עד מקום אשר שכלו יגיע לולי הקבלה. כאשר רימז במקצת מקומות בפירוש התורה לולי הקבלה הייתי אומר כו’.

אף על פי כן לא צדקו דבריו בעיני. ולפי דעתי שכבר נתן עליו הדין. כי נתן יד למינים ולצדוקים ולקלי האמונה. אני הגבר אשר ראה עני עמו.

ואף כל זאת ששיבח אותו הרמב”ם ונתן לו העטרה החרשתי. כי דרך קצת בדרכיו בעניין חכמת פילוסופים וחידותם. וסברו שבאותה החכמה זכו ועלו לשלימות ולתכלית הנפש הנשארת. הלואי שתהיה עלייה ותו לא מידי.

אבל לא היה לו להרמב”ם די בזה. אלא שגינה חכמי הצרפתים ואמר שלא יראה להם שהם מכירים הבורא אלא מתוך אכילת בשר שור שלוק מטובל בחומץ ובשומן. …

Ironically, while Maharshal attacks Rambam for his (purported) laudation of Ibn Ezra, and, more egregiously, for his (purported) crude jeering at the French scholars, Rabbi Yitzhak Sheilat proceeds in exactly the opposite direction; he marshalls both these points (among various other considerations) as evidence against the authenticity of the Testament of Maimonides in which it appears, and he comments that it is unfortunate that one great as Maharshal should have been misled by this letter to write as he did, especially as he himself had alluded to its possible unreliability (as we have seen):

אך באמת אין אנו זקוקים לשום הוכחות חיצוניות, שכן הכתוב הזה מזויף מתוכו, מצורתו ומתוכנו: תחילתו דרשנות אלגורית רדודה, עם סממנים מחשבתיים-רמב”מיים כביכול, וסופו התקפה שלוחת-רסן על חכמי צרפת וחלק מיהודי צפון אפריקה, ודברי שבח והערצה מופלגים לר’ אברהם אבן עזרא ולתורתו. כל הדברים הללו לא יכלו לצאת מעטו של הרמב”ם. והרי נימוקים אחדים:

א. יחסו של הרמב”ם אל חכמי צרפת ידוע לנו היטב מכמה וכמה איגרות מקוריות, ובמיוחד מהאיגרת האחרונה ששלח אל עדת לוניל, שבה תולה הרמב”ם את יהבה של היהדות כולה בצרפת וחכמיה (לעיל, תקנח, 16. הרמב”ם אינו מבחין בין צרפת-פרנצה ופרובנס-פרובינציה, ע’ עמוד תל”ג). ההתקפה הגסה על חכמי צרפת שבאיגרתנו אינה אלא תוצאה של הפולמוס על ספרי הרמב”ם שהתפתח אחרי מותו, שאחד ממוקדיו העיקריים היה, כידוע, בפרובנס.

ב. את ר’ אברהם אבן עזרא מזכיר הרמב”ם פעם אחת ויחידה בכל כתביו הידועים לנו, באיגרת לר’ שמואל אבן תיבון, בה הוא כותב: “וכן כשבא אצלנו ר’ מאיר החכם היקר שהיה למד אצל ר’ אברהם (בר’ דוד) הרב הגדול שבפושקיירש ואצל ר’ יעקב הרב זצ”ל ואצל ר’ אברהם (א)בן עזרא נ”ע וכו’ (לעיל תקל, 9, וע’ בהערות שם). הבדל התארים לגדולי ההלכה הצרפתיים, ולחכם המקרא הספרדי ראב”ע, הוא לטובת הראשונים. הזייפן דנן, אשר הציקה לו הקושיה הגדולה על דבריו מן העובדה שהרמב”ם אינו מזכיר את אבן עזרא ותורתו בכתביו – מצא לו פתרון קל: “ראב”ע אשר העירני על ענינים רבים ולא ידעתי בהם אלא אחר שחיברתי פירוש המשנה והחיבור שקראתיו משנה תורה וספר מורה הנבוכים” (לא היה די להזכיר את ה’מורה’, האחרון ? …) …

לסיכום, נראה בבירור כי ‘צוואה’ זו אינה אלא בדיה ספרותית מתקופת הפולמוס על כתבי הרמב”ם, שנתחברה על ידי “משכיל” ספרדי ממעריצי הרמב”ם והראב”ע, אשר שמר טינה לצרפתים מחד, ולחלק מיהודי צפון אפריקה מאידך, ודבר אין לה עם הרמב”ם.

[בהערה:] יש להצטער על שגדול כמהרש”ל, … הלך שולל אחר ‘איגרת’ זו (למרות שרמז לפקפוקו במהימנותה), וכתב מה שכתב. 2

We have previously discussed Rav Menachem Kasher’s reconciliation of Ibn Ezra’s stated position in his debate with the “Sadducee” on the topic of Helev with the actual Halachah. Rav Kasher’s remarks are at the end of a lengthy excursus on the topic of פשוטו של מקרא, at the beginning of which he attempts to demonstrate that it was specifically Ibn Ezra, “the chief of the Pashtanim”, as opposed to various other exegetes, “the pillars of the Halachah”, who adressed the crucial question of the tension between Peshat and Derash, and he concludes that while the latter maintain that we are permitted to explain even the Halachic passages of the Torah in ways that contradict the Talmudic tradition (although, of course, the actual Halachah is still as Hazal teach), Ibn Ezra insists that these verses be explained only in accordance with the tradition:

נפלא הדבר הנה רש”י, הרשב”ם, ר”י מאורלייניש והרמב”ן רבותינו עמודי ההלכה, לא מצאו שום קושי וסתירה בדרכם בספריהם שחברו על התורה לבאר גם על פי פשוטו של מקרא, אפילו נגד ההלכה, על היסוד שדברי תורה מתחלקים לכמה טעמים ושבעים פנים לתורה וכמו שיתבאר לקמן. ודווקא האבן עזרא ראש הפשטנים כשהגיע לשאלה זו של פשט ודרש הרגיש שזו שאלה חשובה מאד ואי אפשר לעבור עליה בקלות, והשתדל לבארה ולהניח כמה יסודות חשובים בנושא זה. [ועיין שם שהביא מדבריו בכמה מקומות.] …

מבואר מדבריו הנ”ל שבפסוקים המדברים במשפטים וחוקים, יש לנו לרחק הפירוש שהוא שלא כהלכה, וכן רואים אנו בפירושו כשמביא פירושים בפשטא דקרא כשיטת המכחישים (הצדוקים-קראים) הוא מדחה אותם ומראה על שגיאותיהם ומשתדל להוכיח שפירוש חז”ל מתאים ומדויק על פי עומק דקדוק הלשון ובפשטא דקרא.

ודעת הראשונים הנ”ל הוא שמה שנוגע להלכה למעשה האמת הוא כפירוש חז”ל ואין לנו חס ושלום לנטות מפירושם, אבל בפירוש הכתובים מותר לפרש פשטא דקרא אפילו בפסוקים שמדברים מהלכה. …3

In a footnote, Rav Kasher rebuts Maharshal’s aforemontioned accusation that Ibn Ezra was “abetting sectarians, Sadducees and the light-minded with his commentaries”:

[הערה:] וצ”ע על המהרש”ל … ולפי מה שהבאתי לעיל הרי מבואר להיפך שהאע”ז יצא בחנית וחרב נגד המינים והצדוקים והוא החמיר בענין זה יותר ממפרשים אחרים כמש”ל. וכנראה כוונתו מה שהביא הפירושים ושיטות שונות בענינים שונים בתנ”ך שאינם נוגעים להלכה למעשה רק בדעות ואמונה, אבל בזה הרי נהגו כן כמה מהראשונים. …

But while Rav Kasher may be correct that Ibn Ezra does not usually diverge from Hazal in the area of Halachah, even he is forced to concede that at least occasionally, he does:

אמנם מצינו גם להאע”ז לפעמים מביא פירושים בפשטא דקרא שלא כהלכה אבל בדרך כלל שמר על שיטתו להתרחק מלפרש בפסוקי הלכה שלא כהלכה.

Following are two cases where Ibn Ezra seems to flatly contradict the Halachah. The first is his apparent claim that the prohibition against cooking a kid in its mother’s milk applies only to its actual mother’s milk, and arbitrary milk is only prohibited due to the possibility that it may contain the mother’s milk:

ומנהג רוב האדם שאין להם צאן ויקנו החלב בשוק והחלב יהיה מאוסף משיות רבות, אולי הקונה הגדי לא ידע אנה אמו והנה אם קנה חלב, אולי יש בו חלב אם הגדי שקנה ויהיה עובר. וכל ספק שהוא מן התורה לחומרא.4

It is quite clear from the Talmudic discussion that the prohibition is most certainly not limited to the actual mother’s milk,5 but perhaps Ibn Ezra is merely giving the reason for the blanket prohibition of the Torah, and is positing a sort of Biblical גזירה.

Another case where Ibn Ezra seems to ignore a Halachah that even תינוקות של בית רבן know is his explanation of the womens’ right to the field in the narrative of the גאולה in מגילת רות:

אשת המת קנית. … כי האשה יש לה כתובה גם האם יורשת הנשאר …6

Now, it is one of the most fundamental principles of inheritance law that a woman does not inherit her children, as is explicitly stated (twice!) in the very first Mishneh of יש נוחלין:

האיש את אמו … נוחלין ולא מנחילין

האשה את בניה … מנחילין ולא נוחלין

While I have no idea how Ibn Ezra’s comment can possibly be reconciled with the Halachah, perhaps we can at least suggest Ibn Ezra was less particular about fidelity to Halachah in his exegesis of passages that are primarily narrative, as opposed to those that are primarily legislative.7

Update: Wolf2191 points us to an important essay by Prof. Yitzchak (Isadore) Twersky ?‎‏ההשפיע ראב”ע על רמב”ם, a general survey on the relationship between Ibn Ezra and Rambam, in which he discusses the Testament. Twersky cites Sheilat, but notes that contra Prof. Gershom Scholem, the view that is a forgery is not unanimous:

צריך להעיר גם כי ברור שלא “הכל מסכימים עליה שהיא מזוייפת” ומענין לראות מי מבין חכמי ישראל במרוצת הדורות הסתמך על מסמך זה ומי פסלו והרחיקו. המהרש”ל, למשל, בהקדמה לים של שלמה מסופק ואילו ר’ יעקב עמדין משוכנע שהאגרת אינה מהימנה כלל וכלל.8

In a footnote, he quotes Rav Emden’s rather vehement rejection of the letter, but notes that Hasam Sofer seems to have considered it authentic, and that even some contemporary scholars do likewise:

ר”י עמדין, מטפחת ספרים, פרק ט’, עמוד 71: “ומשם נראה כזב ודבר שקר שבאגרת אחרת, המייוחסת גם כן לר”מ שכתבה לבנו ומזכירו לעיין בפירושי אב”ע ומפליג בשבחו מאד, שבח המגיע לכזבים נגלים, מרבים הבל של חטא, כי בה העלה מדרגתו למעלת א”א ע”ה.”

מאידך, עיין ר’ משה סופר, שו”ת חתם סופר, יו”ד, הקדמה (פתוחי חותם) מצטט בניחותא “מ”ש הרמב”ם ז”ל אל בנו ר’ אברהם.” גם בימינו יש חוקרים שאינם מטילים דופי באגרת; למשל, י’ פינקל, עיין להלן הערה 33; ע”צ מלמד, מפרשי המקרא (ירושלים, תשל”ח) כרך ב’, עמוד 521‏9

Wolf2191 also notes a detailed survey by R. Tzvi Ya’akov Ha’Levi Lehrer of the various attitudes historically taken by Jewish thinkers toward Ibn Ezra and his often atalmudic exegesis.10

The question of Ibn Ezra’s influence on Rambam is also discussed here.

  1. הקדמת מהרש”ל לספרו ים של שלמה, בבא קמא []
  2. איגרות הרמב”ם (מעליות: ירושלים תשמ”ח), כרך ב’ עמודים תרצז-ח []
  3. חומש תורה שלמה, כרך י”ז עמודים רפז-ח []
  4. פירוש אבן עזרא, שמות כג:יט – קשר []
  5. See BT Hullin 113a – 114b []
  6. פירוש אבן עזרא, רות ד:ה – קשר []
  7. See the detailed discussion in Rav Shmuel of Uceda’s אגרת שמואל (Ruth ibid.) of the rights of the two women to the property, and of the exact nature of the גאולה and its place within the Halachac framework – link. []
  8. Twersky, I., 1993, “Did R. Abraham Ibn Ezra Influence Maimonides?” in Rabbi Abraham ibn Ezra: Studies in the Writings of a Twelfth-Century Jewish Polymath, I. Twersky and J.M. Harris (eds.), Cambridge, U.S.A: Harvard University Press [Hebrew], p 23. []
  9. שם הערה 9 []
  10. Zefunos, 3 (Year 1:3), “The ‘Ibn Ezra’ In the Eyes of the Great Ones of the Generations”, pp. 80-86. []
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

2 Responses to Ibn Ezra As Halachic Man

  1. wolf2191 says:

    Have you seen Prof. Twersky’s article on Ibn Ezra and Rambam? I will email it in case you haven’t

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *