How Does A Poem Mean?

On Yom Tov, while reading Rav Yehudah Ha’Levi’s beautiful, classic poem יום ליבשה, I was reminded of an old perplexity. The stanza:

הִטְבַּעְתָּ בְתַרְמִית
רַגְלֵי בַת עֲנָמִית
וַּפַעֲמֵי שׁוּלַמִּית
יָפוּ בַנְּעָלִים

is translated by Artscroll as:

Because of her deceitfulness, You caused the Anamite daughter’s feet to sink;
but the footsteps of the wholesome one were beautiful in shoes1

This understanding of the sense of the stanza, that the ‘deceitfulness’ is that of the Egyptians, for which they were duly punished, follows that of several earlier commentaries, including that of Rav Ya’akov Emden:

בתרמית. בשביל תרמית לשונם הטבעת אותם:2

Rabbi Ya’akov Goldman notes that Mateh Levi also understands the verse thus, as we shall see.

But this is quite strange! This reading seems unnatural, and there would seem to be a much more obvious interpretation: that God drowned the Egyptians through His stratagem of luring them into the sea, as explained in the Biblical narrative:

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן.3

Indeed, some commentators do read the poem this way. Rav [Yosef] Shalom of פיזענץ:

ואגב נבאר הפסוק זה הנ”ל לכו וראו וגו’ בדרך שכתב הרב אלשיך סדר זו ובד”א על תהלים סימן ע”ז. הא דהולך ד’ הים ברוח קדים עזה כל הלילה כדי להטעות המצרים לחשוב הרוח קדים עזה קרע הים ולא ד’ פעל כל זאת ויחשבו שגם הם יעברו כן. וכן פירש ביפ”ת בשם הרמב”ן אך כדי שלא ישגו בו זרע קודש ישראל לומר גם הם עברו והרוח קדים עשה הפעולה בקע הב”ה כל מימות שבעולם אף במקום שלא הגיע הרוח אליו ולסיבה זו שם הקב”ה הים לחרבה שנתייבש קרקעו’ הים עד שעברו ברגל מה שאי אפשר להעשות על ידי הרוח והא דהוצרך שני פעולות בקיעות כל המימות ויבשו’ הארץ חד לישראל שיראה דנתיבש ונעשת כמין גליד ובקיעו’ כל המימות שיכירו וידעו כל אפסי ארץ שמאת ד’ היתה זאת

ומבואר הפסוק לכו וראו וגו’ נורא עלילות על בני אדם שבא בתחבולה ועלילה על בני אדם המה מצרים. הפך ים ליבשה על ידי רוח קדים עזה כדי להטעותם לרדוף אחר ישראל ואם תאמר מאן מודיע לנו שלא טעו בזה גם ישראל וסברו הרוח קדים פעל כל זאת לזה אמר בנהרי עברו ברגל מה שאי אפשר להעשות על ידי הרוח בזמן קציר

וזה ביאר הפייטן בפיוט ים ליבשה … פירושו ים ליבשה ביום שנהפך הים ליבשה נהפכו כל מצולים שבעולם לפרסם שמאת ד’ היתה זאת ולא הרוח פעל כל זאת ואם לחשך אדם למה נתן הקב”ה מקום לטעות הרוח עזה לזה אמר הטבעת בתרמית רגלי בת ענמית שהתחכם למצרים להטביען במים ובלאו הכי מי פתי יסור הנה לילך תוך עומקי מים רבים אחרי ישראל שהם מלומדים בניסם העביר רוח קדים עזה חשבו הרוח קרע הים ועברו ישראל דרך הטבע וגם המה יעברו ברגל ולהוציא מלב החושבים סרה דלמא האמת נעשה הפעולת על ידי הרוח הוצרך להבקע כל מימות שבעולם. התינח כל אפסי ארץ ומאן מודיע לבני ישראל שפעולתו אמת על ידי הקב”ה לזה אמר ופעמי שולמית יפו בנעלים מה שאי אפשר להעשות כמין גליד בזמן קציר להתיבש כל כך:4

Rav Aryeh Zvi Frumer, Rav of קוז’יקלוב and Rosh Yeshivah of ישיבת חכמי לובלין:

הטבעת בתרמית רגלי בת ענמית / ופעמי שולמית יפו בנעלים – כן הוא בשיר-הגאולה של רבי יהודה הלוי, המתחיל ב”יום ליבשה” – ואומרים אנו פיוט זה בשביעי של פסח.

יש לבאר דהנה מה שהוצרך להיות קריעת ים סוף עם תרמית, שיאמרו המצרים נבוכים הם בארץ (שמות יד:ג), – נראה, דהנה גם ברכת יצחק ליעקב היתה על ידי מרמה, וכבר הקשה על זה הר”ן ז”ל בדרשות (דרוש החמישי), ואענה גם אני חלקי בזה. [ועיין שם מה שביאר על דרך הקבלה]5

Yet a third explanation of the stanza is offered by Rabbi Goldman:

בפזמונו הידוע של ר”י הלוי לברית מילה “יום ליבשה” אשר קבעוהו במחזורים, בגאולה לשביעי של פסח, נאמר. הטבעת בתרמית רגלי בת ענמית, והמפרשים נבוכו בפירושה של “בתרמית”. במטה לוי מפרש בשביל תרמית לשונם של מצרים. ובמעשה ארג יאמר, י”מ מלשון בא אחיך במרמה, ותרגומו בחכמה. וכן יפרש הגאון יעב”ץ בסדורו, כלומר, בתרמית, בשביל תרמית לשונם הטבעת אותם. וכל חיך טועם יטעום טעם ריר חלמות בפירוש הזה.

וברור לי כי כונתו של המשורר היא על האמור במכילתא בשלח פסוק ב’ וז”ל, והנה מצרים נוסע אחריהם, נוסעים אין כתיב כאן, אלא נוסע, מגיד שנעשו כולן תורמיות, תורמיות, ופירשו המפרשים, תורמיות-כתות, ז”א שנעשו כתות, כתות, ובירושלמי סוטה פ’ משיח מלחמה, ישנה מלה זו בטית, עברו כנגד טורמיות שלהן. ופירשו המפרשים, שבלשון רומי הוא כלי מלחמה לירות אבני בליסטראות וחצים.

ויאמר המשורר, הטבעתם כתות כתות, או הטבעתם עם כלי מלחמתם, וזוהי מליצה יפה וברורה, ואפשר עוד להגיה, בתורמית או בטורמית, כי המדפיסים לא ידעו פירושה דמלה דא, ותקנו – כדרכם בקדש – בתרמית, אבל תרמית היא הגהתם זאת.6

I have no idea why he is so “certain” that his exegesis is correct, given that it involves some fairly obscure etymology, and possibly a textual emendation, whereas our explanation seems perfectly straightforward and natural. Moreover, he confuses the matter further by implying that Rav Emden, Mateh Levi and Ma’aseh Oreg are all of the same view; surely the latter’s translation of תרמית as חכמה indicates that the poet’s reference is to God’s תרמית, and not the Egyptians’, as per Ran Emden and Mateh Levi.

Further reading: the poet and teacher Sarah Friedland Ben-Arzah (see here and here) has a good essay on the poem and its structure, in which she notes that the common texts of the poem are actually missing the second verse:

יוֹם בְּצַר נִכְבַּדְתָּ
וְאֵלַי נֶחְמַדְתָּ
וְלָךְ עֹז יִסַּדְתָּ
מִפִּי עוֹלֲלִים

  1. Siddur Eitz Chaim / The Complete Artscroll Siddur (Nusach Sefard) First Edition (1985), p. 230. []
  2. סידור בית יעקב (לעמבערג תשס”ד), חלק ראשון, אות ברית – סדר המילה עמוד קג. פירוש זה נדפס גם בסידור תפלה למשה (ר’ משה קורדווירא) (פרעמישלא – תרנ”ב / 1891) עמוד תיב. – קשר, וגם בסידור עולת תמיד (לר’ נתן נטע משינאווא) (ירושלים) – קשר []
  3. שמות יד:א-ד – קשר []
  4. יד אבי שלום (אופיבאך – ת”פ), פרשת בשלח עמוד כג. – קשר []
  5. ארץ צבי (תל אביו תשמ”ה), חלק שני (פסח) עמוד סט (תרפ”ז) – קשר []
  6. בני אשר (יפו – תרפ”ד [שנת השמיטה]), חלק שני עמודים קו-ז – קשר []
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *