Cognitive Dissonance

In the course of this interesting discussion at אישים ושיטות over whether the arguably disappointing and unpleasant portrait of Rav Ya’akov Emden that emerges from his (ostensible) autobiography מגילת ספר is an argument (along with its somewhat unusual provenance) to doubt its authenticity, Wolf2191 notes that:

Chayei Yehuda is the same kind of work as [מגלת ספר].

Indeed, it is. The portrait of Rav Leon (Yehudah Aryeh) Modena that emerges from that work is fascinating, bordering on the bizarre. One wishing to maintain the principle that all Gedolim have been men of impeccable character is forced to reject at least one of these two propositions:

  • Leon Modena was a Gadol
  • Leon Modena wrote (all of) חיי יהודה

The great Posek Rav Eliezer Yehudah Waldenberg rejects the former, whereas R. (Avraham) Aryeh Goldschmidt instead rejects the latter.

Rav Waldenberg’s dismissal of “this Italian scholar” as a man of bad character, to whose Halachic rulings we need ascribe no importance, for “Is his Torah not as the Torah of Doeg, which is from the lips and outward?”, appears as an addendum to a responsum in which he vehemently argues against the legitimacy of utilizing for prayer music of impure provenance:

בשולי התשובה

על החיתום ראיתי בספר שו”ת זקני יהודה להחכם האיטלקי ר’ יהודה אריה ממודינה סימנים ו’ וקל”א מה שכתב בשבח הזמרה בבית הכנסת על פי חכמת המוסיקה, ובהיתר כפילת מילי-התפילה וכו’ כיעו”ש.

הנה הספר שם איננו מדבר כלל מהתרה לנגן גם בניגוני עגבים, וגם לרבות לא מנגינה בכלים.

ואמנם מתוך שבחו שם הנגינה לפי חכמת המוסיקה הוא בא לספר בגנותם של המתנגדים לזה (שגדולים וטובים ממנו היו) ומתבטא בדברים בוטים, בכנותו השצי”ם שאינם מתפללים לפי זה בשם “נוערים כחמורים ולא ינעימו קולם ויקרא עליהם נתנה עלי בקולה”, או שצועקים “אל אלקי אבותינו ככלב וכעורב”. וגם עצם שבחו את הנגינה בבית הכנסת על פי חכמת המוסיקה, ואף הש”ץ אשר יוכל להשמיע קולו יחידי כאלו עשרה משוררים יחד, הוא מגוחך ובלתי מקובל, וכפי שכותב שם בעצמו שהמתנגדים לכך היו “רובם מתופשי התורה”, ולא מתקבל על דעת-תורה גם מה שמתיר שם כפילת המילים, כמפורסם וכידוע מדברי ספרי הפוסקים וגדולי הדורות שצעקו מרה נגד צרעת ממארת זאת, שאוכלה ומכלה את התוך זו הכוונה, ועוד כמה רעות שאין לפרסם כאן.

אולם אין להתפעל מדברי החכם האיטלקי הזה, והדבר לא צריך להיות לפלא אם כותב מה שכותב, כי היו היה האיש אדם הפכפך, המתהפך בדיעותיו כחומר חותם, מנהל מלחמות נגד רבני וגדולי עירו בצורה לא פחותה ממלחמת המשכילים נגד רבני דורם, ולא בעיני אחד היה מוחזק ככופר, והנראה מכפי עדות עצמו הלך בלי כובע על הראש ברחובות קריה (יעוי’ זקני יהודה שם סימן כ”א. ובתוך המשך דבריו שם כותב “כי דברי רז”ל צריך להבינם כפי המקום והזמן והאדם … כי אין קץ לדברים שמצינו להם ז”ל אסורים שנעשו מותרים בחילוף הזמן והמקום”, ויאמר נא ישראל הלשכזה רב-פוסק יקרא?) לעג מהאוסרים משחק כדור רגל בשבת (שם סימן כ”ב), וכל ימיו עד זקנה ושיבה היה משחק בקוביא ולא היה יכול בשום פנים להגמל מזה הגם שהיה מפסיד סכומים עצומים והדבר גרם להפרעת חיי המשפחה שלו (יעויין מדברי עצמו בזה בספרו “חיי יהודה”).1 חיבר ספרים נגד חכמת הקבלה והזוהר הקדוש ועוד, למד ולימד להתחבר עם הנוצרים וכומריהם, הטיף למיזוג חכמת ישראל וחכמת יון (יעוין בספרו שם ומהמובא והמצוטט במבוא לספר זקני יהודה) זלזל במנהגי ודיני ישראל תוך כדי הטפתו מידעו על צורך השמירה עליהם [יעוין בספרו חיי יהודה שם שכותב שהגם שצר לו על עשותם כל זה בימי בין המצרים אשר חובה עלינו להיות מצרים ודואגים על חורבן בית קדשנו והעיר אשר נראה בה ד’, עם כל זאת הוא מבקש ממנו שיהי לרצון לפניו להודיעו מתי יהיה זאת ולהמציא גם לו מקום שמה שיוכל גם הוא לבוא ולראות. ובמקום אחר שם הוא מעיד על עצמו וכותב, שביום י”ז בתמוז שחמשה דברים אירעו בו לישראל רעים וחטאים, נכנסה בו רוח שטות ושחק בקוביא והפסיד וגו’ כיעו”ש.] ואם כן לאיש חכם אשר כל אלה דברים גרועים לו, היש להתחשב עם פסקי הלכות שכותב כביכול ככל העולה על רוחו? והאם אין תורתו כתורתו של דואג שהיא מן השפה ולחוץ?

על כן לא מעלה ולא מוריד כלל ממה שכתב בזקני יהודה בתשובה שם אשר למעשה חכמי עירו התנגדו לו, על כך החריפות, ובראשם הגאונים הבעל גדולי תרומה והבעל דבר שמואל ז”ל (יעו”ש במבוא הספר). ובמקומות אחרים אין ללמוד מדבריו ומפסקיו, כי אם כאשר נוכחים לדעת באמיתות הדברים כשלעצמם, וכולי האי ואולי. ואין להאריך בכאן יותר.2

We have previously discussed, at some length, an earlier part of this responsum, in which he sharply disputes Rav Yisrael Moshe Hazan’s endorsement of the practice of “great, famous scholars”, who would, in preparation for the prayers of the Days of Awe, visit the churches (“מאחורי הפרגוד”) on “their holiday”, to learn the sacred music in order to utilize it for “wondrous קדישים וקדושות”.

Other discussions of this general issue:

R. Goldschmidt’s rejection of the authenticity of חיי יהודה occurs in a footnote to a biographical sketch of Rav Azariah Figo, in which he discusses his Venetian Rabbinic colleagues, including Modena, “the most respected and senior of them, considered the chief of the city’s Rabbis” but whom he delicately acknowledges was a “colorful personality” and “different in his attitudes and conduct from the typical Rav”:

בתקופת כהונתו של הרב עזריה פיג’ו בויניציא כיהנו בה גם ר’ שמחה לוצאטו ור’ יהודה אריה די מודינא, שהיה הנכבד והזקן שבהם ונחשב כראש רבני העיר – אישיות רב גונית ומחבר עשרות ספרים בכל השטחים, הלכה, דרוש, שירה, דקדוק אוטוביוגרפיה ועוד מאמרים בנושאים שונים, בעיקר בעניני אמונה.

הריא”ם היה בעל ידע רב בחכמות כלליות ושלט בכמה שפות. בין עסוקיו הרבים היה גם מורה בחוגים נוצריים, וכמה כמרים נחשבו כתלמידיו. אפשר לראות בו דמות של רב “מתקדם”, וכך גם נחשב בין בני קהילתו.

ואולם עם היותו כה שונה, לכל הדעות, מהרע”פ, התיחס הלה אל הריא”ם בכבוד, כפי שנראה מהתכתבותו עמו במשא ומתן הלכתי. בשו”ת זרע אנשים סימן כ”ג כותב הריא”ם לרע”פ: “י”ר מלפניך להחזיקני כאב ואוהב נאמן כי ככה זכרון מעכ”ת חקוק על לבי תמיד באהבה”.

[בהערה שם מזכיר את תשובתו המפורסמת של רב יהודה אריה ממודינא בענין השחוק, המובאת בספר פחד יצחק לר’ יצחק לאמפרונטי, וכותב:] עצם הבאת התשובה על ידי ר’ יצחק לאמפרונטי – תלמיד תלמידו של הר”מ זכות – ב”פחד יצחק”, מלמדת על כך שעל אף היותו של הריא”ם שונה בדעותיו ובהתנהגותו מן הרב הטיפוסי, בכל זאת לא הוציא עצמו מן הכלל. וגם החיד”א בשם הגדולים לא כתב בגנותו, הגם שלא הללו.

אמנם כמה חוקרים “משכילים” נמנו וגמרו בגנותו, גם בדעותיו הפסולות כביכול, וגם בתחום מוסריותו, (בענין זה ראה אצל [אבא] אפלבוים, שם [“ר’ עזריה פיג’ו”, דראהאביטש תרס”ז, ע”פ “עמק ברכה” לר’ יוסף הכהן], וב”אוצר הגדולים” בערך הריא”ם ועוד). אך הללו נתלו בעיקר בספרו האוטוביוגרפי “חיי יהודה”, שבו אכן מצטיירת דמותו של הריא”ם בצורה שלילית ביותר, בעיקר מזוית השקפה מוסרית תורתית, אך גם מנקודת ראות כללית, ספר זה המתאר פרקי חיים מילדות ועד שיבה, נכתב לפרקים, בעת התרחשות המאורעות, דבר זה כשלעצמו נותן לנו מקום למחשבה – הקרובה יותר להנחה וקביעה מלהשערה, שהספר אינו אלא זיוף, שכן רחוק מן הדעת שתלמיד חכם מובהק כהריא”ם לא ימחוק דברים שכתב עשרות שנים קודם לכן בעת כעס וצער על הרצח בנו, דברים אשר פשוטי עם לא היו מתכבדים בפרסומם. יתר על כן – גם לאחר שנים רבות בכל עת שנזכר ה”מחבר” בבנו לא נמנה מקללות מגונות כאילו אירע המעשה באותם ימים. ובעיקר קשה להאמין שאדם בעל פעילות רוחנית עניפה כהריא”ם יתאר את עצמו בספר שעיקרו ליצנות ודברי הבאי, ושבו הוא מתאר כקלפן ורודף בצע, וכאדם אשר כל טרדותיו בעולמו היו בעניני העולם הזה. ועל כל זאת יש להוסיף כמה תמיהות וסתירות בגוף הספר אשר לא כאן המקום לפרטם, כפי הנראה, איפוא, שהספר זוייף על ידי איש זדון מתוך מניעים ברורים.3

R. Goldschmidt characterizes those who have been “נמנו וגמרו בגנותו” as “משכילים”; he is either ignorant of, or deliberately chooses to ignore, Rav Waldenberg’s severe condemnation.4

And so there you have it. As Fox News Channel says:

We Report, You Decide

I will, however, remind the reader to consider this bit of Shakespearean wisdom before jumping to any conclusions:

There are more things in heaven and earth, Horatio,
Than are dreamt of in your philosophy.5

And since I cannot let a discussion of music, sacred and otherwise, pass without a reference to the superlative אתי אנקרי, I will note that her ואני אשיר [Warning: (recorded) קול אשה] is the best piece of devotional music that I have ever heard. Full stop.

Update: אישים ושיטות has a fascinating follow-up discussion of various attitudes toward the related issues of the authenticity of חיי יהודה and the measure of Modena himself. He mentions this letter of Yashar and these two letters of Shir, as well as various other sources.

  1. See here, and Andy’s comment thereto []
  2. שו”ת ציץ אליעזר, חלק י”ג סימן י”ב, בשולי התשובה []
  3. ספר התרומות (מכון ירושלים – תשמ”ח), מבוא, עמודים 25-26 []
  4. The second edition of the volume of ציץ אליעזר containing the passage in question was published in 5745; R. Goldschmidt’s edition of the ספר התרומות was published in 5748. []
  5. Hamlet, Act 1 Scene 5 – link. []
This entry was posted in Uncategorized and tagged , , , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *