Trash-Talking Poets, From the Golden Age To the Ghetto

Rav Shlomo Ibn Gabirol’s Shefal Ruah (at Ben Yehuda, or Piyut.org):

שְׁפַל רוּחַ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה,
אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה.
לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינַי
כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָאֲדָמָה.
מְלֹא עוֹלָם, אֲשֶׁר אֵין קֵץ לְגָדְלוֹ,
הֲכָמֹנִי יְהַלֶּלְךָ, וּבַמֶּה?
הֲדָרְךָ לֹא יְכִילוֹן מַלְאֲכֵי‑רוֹם ‑
וְעַל אַחַת אֲנִי כַּמָּה וְכַמָּה!
אֲשַׁחֵר אֵל בְּרֵאשִׁית רַעֲיוֹנַי
אֲשׁר לִשְׁמוֹ תְהַלֵּל כֹּל נְשָׁמָה.

The Madregot perform an achingly beautiful rendition of the poem (YouTube), and Beri Saharof also has a version of it (YouTube).

I have been struggling for a while, though, to reconcile this lyrical profession of humility with the author’s wonderfully boastful introduction to his celebrated אזהרות:

אני השר, והשיר לי לעבד
אני כנור לכל שירים ונוגנים
ושירי הוא עטרה למלכים
ומגבעות בראשי הסגנים
והנני בשש עשרה שנותי
ובי שכל כמו בן השמונים.

I suppose that there’s technically no contradiction between abject humility in the presence of the exalted God and supreme conceit vis-à-vis one’s fellow mortals, but I don’t find that a very satisfying resolution. He was only sixteen at the time, though …

Rav Yosef Mashash observes that this sort of braggadocio and even one-upmanship was actually common among the Jewish medieval poets:

והמשוררים התחרו זה בזה. וכל אחד חשף את זרוע קדשו בשיריו. בחרוזים ובמשקלים חדשים לבקרים. והתפארו בפה מלא במעשיהם. כדי למשוך לב העם אל שיריהם. למען יהיו שגורים על פיהם. כמו המשורר הנשגב. כמוהר”ש בן גבירול ז”ל שאמר בשירו “באחד עשר תנועות” [כנ”ל] …

ואחר אמר

שירי כמו יין לכל מר נפש.
וכל נגוע מכה בו ינפש:

[ספר שירים כתי’ ישן]

ואחר הפריז על המדה. והטיח דברים. על שירי אחרים. שאמר.

שירי לכל שרים הוא בגדי חופש.
ושל זולתי כמו טיט ורפש: [שם]

וכן הראב”ע ז”ל. שלח לר”ת ז”ל. על נסותו כחו בחכמת השיר.

ומי הביא לצרפתי בבית השיר.
ועבר זר במקום קדש ורמס:
ולו שיר יעקב יומתק כמו מן.
אני שמש וחם שמשי ונמס:

[ס’ אוסף שירי הרא”בע ז”ל בעברית וגרמנית דף 144. וס’ תולדות חכמי ישראל ח”א דף 202. וס’ אוציש’ אות א’ אבן עזרא אברהם.]

ועוד מצאתי גמר השיר הנזכר בספר פיוטים מלוקטים כתב יד מו”א זצ”ל בימו נעוריו בש’ תרי”ג לפ”ק. שהעתיק מכתי’ ישן. והמחברים הנ”ל כלם בהעלם דבר מזה. וזה הוא.

אני לשיר כירדן לנעמן.
ואתה לו כפרפר ואמנה:
ומה לך בשירים השקולים.
ודי לך בשיר הודו ואנא:

ושם בספרים הנ”ל תמצא תשובת ר”ת ז”ל עם תשובת הרא”בע ז”ל בענוה יתירה. ובספר אוסף שירי הרא”בע הנ”ל. תמצא צורת אילן מלא שבחים נשגבים לר”ת. ששלח לו הרא”בע ז”ל. …1

This seems to have been a (somewhat more refined and elegant) early precursor of hip hop culture’s battle rapping and diss tracks:

Battle rap (also known as battle rapping or battle rhyming) is a type of rapping that includes a lot of braggadocio (bragging and boasting) content “combined with put-downs, insults, and disses against real or imaginary opponents”. Battling can occur on recorded albums, though battle raps are often recited or freestyled spontaneously in live battles, “where MCs will perform on the same stage to see who has the better verses”.

A diss track or diss song (also spelled dis) is a song primarily intended to disparage or attack another person or group. While musical parodies and attacks have always existed, the trend became an increasingly common in the hip hop genre as part of the hip hop rivalry phenomenon.

Almost exclusively in the rap genre are songs that make condescending remarks towards other people. …

We close with an excerpt from an interview with the great אתי אנקרי, who, despite her superlative talent, and despite her affinity for Golden Age poetry, nevertheless has a rather more appealing attitude:

אחד השירים האחרונים באלבום, “יעירוני רעיוני”, מזכיר מאוד את אנקרי הצעירה, וזה אולי לא מקרה. בניגוד לשאר השירים, שהולחנו מול הטקסט, “יעירוני רעיוני” הולחן ללא קשר לטקסט. זה קרה בבאלאנס לפני אחת ההופעות. “הרבה פעמים בבאלאנס אני מאלתרת בקול שלי ויוצאים שירים טובים, רק שאני לא זוכרת אותם אחר כך”, אומרת אנקרי. “להופעה הזאת, לא יודעת למה, הבאתי טייפ קטן והפעלתי אותו בבאלאנס. ופתאום באה המנגינה הזאת, עם כל הפיתולים המוזרים שלה. אחר כך חיפשתי טקסט, וכשמצאתי את ‘יעירוני רעיוני’ היתה התאמה מדהימה בין המלים ללחן. הייתי ממש שיכורה מזה, שיכורה ממתיקות ומהודיה. הרגשתי השגחה, שאני לא לבד. אמרתי כל הזמן, ‘אבא, אבא, איך אתה נותן לי כזה שיר, תודה לך, תודה לך’. אבל מכיוון שהשמחה והגאווה הן מאוד קרובות, הדגש פתאום עבר ממנו אלי. ‘איך אתה נותן לי כזה שיר. לי”.

הרגשת ששיחקת אותה, שכתבת שיר מצוין?

“כן, משהו כזה”.

נו, אז מה הבעיה עם זה? מגיע לך להתגאות.

“זה לכלוך, זה רחוק מהלב, זה לא אמיתי. זה כמו לעבוד את עצמך. הייתי צריכה להתפלל כדי שיוריד ממני את הקליפה הזאת”.

[English version of the above.]

  1. נר מצוה, מעשה למע”גאז, עמודים סה.-סו. – קשר []
This entry was posted in Uncategorized and tagged , , , , , , . Bookmark the permalink.

2 Responses to Trash-Talking Poets, From the Golden Age To the Ghetto

  1. maimon says:

    Good job! on the topic, I once had an inspiration while singing d’ror yikra from Dunash Ibn L’Brat that the stanza “n’ta sorek b’toch carmi” might be a veiled reference to his ideological adversary Menachem Ben S’ruk (sorek) in effect inviting him to be a part of his eternal vineyard. What do you think? is this at all plausible historically?

    • Yitzhak says:

      An interesting idea; I really don’t know enough about the antagonists and their feud to offer an opinion.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *