The Rabbi and the Lady

The story is as old and as sad as Time itself, and Rav David Zvi Hoffmann’s evocative telling of this nineteenth century German version is vivid and poignant. A girl, “famed throughout the city for her beauty”, the daughter of a very poor but honest and upright father, leaves the stability and security of her family home to earn her own living in the big city, Berlin. Working there as a lowly glove-seller, her conduct was generally modest: “she had nothing to do with any man, she did not go strolling with any man, and she knew nothing about any ballet”, but she nevertheless attracted the attention of a certain rich man, to whose advances and promise to marry her she succumbed, surrendering her virtue and eventually bearing him a child. Her suitor was apparently, at least originally, genuinely and passionately in love with her, and had honestly intended to marry her, but his ardor cooled due to his parents’ objection to the marriage “for they wanted him to marry a rich woman, not a poor one”, and he therefore gave her up and broke his promise to her. Her uncle wanted to legally compel her lover to marry her, but the girl declared that “she does not desire to live with a man who hates her and is marrying her under duress”. The uncle then settled with the lover for twenty thousand marks, but the girl herself refused to participate in this dealing, “for this is against her honor to sell herself for a price of money”. The girl had no letters or other documentation of the affair; she claimed that she had burned them all immediately following the settlement “to leave no memory of the faithless and false [suitor]”, but the canny Rav Hoffmann suspected that she had actually been made to do so as a condition of the settlement.

A decade or so later, the woman, now thirty-six or thirty-seven years old, became engaged to marry a Cohen. When she told him of this one unfortunate episode in her past, he began to worry if he was permitted to marry her. Ironically, this was a classic case of Pope’s admonition that:

A little Learning is a dang’rous Thing;
Drink deep, or taste not the Pierian Spring:

because the fiancé, wholly trusting his fiancée’s account of the episode, only became concerned due to his ignorant belief that a Cohen is prohibited from marrying any woman who is not a virgin. Although, of course, this is not the case, and insofar as the woman was telling the truth, that her lover was an ordinary Jewish man (and not ערוה to her or a ממזר), the couple would be permitted to marry, Rav Hoffmann was troubled by the fact that the Halachah does not seem to allow us to believe the woman’s claim that her lover was indeed a כשר, and he struggles mightily to find sufficient basis to trust her.

In addition to the fascinating personal and historical aspects of this responsum, it is also a wonderful, textbook example of the knife’s-edge balance that the responsible Posek must keep; on the one hand, the Halachah is God’s word, and we mortals may not tamper with it, no matter how strongly we may desire to do so, but on the other hand, compassion must nevertheless inform our Psak (see our previous discussions of this issue: I, II, III, IV). Rav Hoffmann’s deep sympathy for the woman, whom he twice calls a virtual, or even actual, שוגגת, is marvelous and heart-warming, and he himself explicitly acknowledges that by ruling leniently, he’s basically bending the rules, at least slightly (“we are inserting ourselves into a narrow opening to permit her to a Cohen”), out of a desire to help her. [This occurs in the context of a point that resonates quite powerfully in the current era; he’s noting that he and his colleagues are doing this “even though there will certainly be found men, מורי הוראה, who will complain about us, and why do we need this aggravation? This is only because of our compassion for her …”]. The responsum is long, but one of the most poignant and interesting that I have ever read:

שאלה: עלמה אחת נשתדכה לכהן וקודם שהגיעה עת נישואיה הודית לו שכבר ילדה בן ומת זה עשר שנים, אך נתעברה מישראל פלוני כשר שהוא הבטיח לישאנה ורק מפני שאבותיו מיחו בדבר לא קיים הבטחתו ונתן לה סך עשרים אלף מארק כדי שלא תביא אותו לדין בערכאות לכופו שישאנה ואותו הכסף הוא כסף נדוניתה, ועתה שואל הכהן אם מותר לו לישא אותה העלמה שהוא מאמין שדבריה אמיתים וניכרים לו דברי אמת.

תשובה: בתחילה אמרתי למסדר קידושין אשר הציע לפני שאלה זו שיש לו למנוע מלסדר קידושין על פי פסק השלחן ערוך אה”ע בסימן ו’ סעיף י”ז והבית שמואל שם, אמנם אחרי אשר בא אלי מודע להאשה וסידר לי הדבר שניכרים דברי אמת שלכשר פלוני ורק לפלוני נבעלה ואמר שהוא שעת הדחק גדול שכבר נקבעה החתונה ונקראו הקרואים ותהיה בושה גדולה להכלה העלובה אשר רק על ידי פתויי העשיר הלז היטעה לזנונים וכמעט שוגגת היתה, ויש כאן חשש דומה לעיגון, כי אחרי הבושה הזאת אשר תפורסם לכל לא ימצא איש הגון שישא העלמה הלזו. אשר על כן אמרתי להתיישב בדבר ולהושיב בית דין ולדון על זה וקראתי לאהובי הרב הגדול מוהר”ר אברהם ביבערפעלד נ”י הרב בבית המדרש פה בערלין וצרפנו עמנו עוד בן תורה אחד וישבנו לדין וקראנו העלמה לפני הבית דין וכה וכה גמרנו הדבר.

תחילה איימנו את העלמה איום גדול ונורא שלא תאמר רק האמת כי תהיה מוצרכת לישבע על כל אשר תאמר שבועה דאורייתא, וכל דבר אשר לא תוכל לישבע עליו שבועה דאורייתא לא תאמר לפנינו כי שבועת שקר חמורה מכל עבירות דכתיב בה לא ינקה ותהיה מנודה בעולם הזה ובעולם הבא ועל כן לא תאמר רק האמת.

ואחרי האיומים האלה סיפרה לנו העלמה, איך שאביה הוא היה איש ישר ותם אבל עני מאד, ועל כן הוכרחה לנסוע לבערלין לבקש פרנסתה ונעשית מוכרת בתי ידים בבית מסחר אחד גדול וקבלה שכרה 75 מארק בכל חדש שהיתה מתפרנסת מהם בצמצום, כי לא היה לה חדר מיוחד רק דרה ביחד עם משפחה אחת ושם היה לה חדר לפנים מחדרם, ולא היה מקום לאיש לבוא אצלה בסתר, כי היה צריך ליכנס דרך חדר בעלי אכסניא שלה, גם לא היה לה דבר עם איש, לא הלכה לטיול עם שום איש, גם לא ידעה משום רקוד על באללע וכדומה.

ואחר כך שאלנוה: אם לא היה לה חדר בהצנע, האיך בא אליה אותו פלוני, ואחרי בכייה אמרה שפיתה ללכת עמו אל חדר שלו, כי הבטיח לה ונשבע לה בחיי אביו שישאנה.

גם סיפרה שאחרי אשר ילדה בן וחלה הילד אחר שנה ומת, בא בועלה תמיד ושאל בשלום בנו גם שילם שכר קבורה וגם נתן לשמש בית הכנסת אחד על ידה סך גדול שיאמר קדיש בעד הילד.

אמנם אחרי כן נתקררה אהבתו אליה יען שאביו ואמו עיכבו הנישואין, כי רצו שישא עשירה ולא ענייה. ואחרי אשר ראו קרוביה כי כלתה אליה הרעה, כי בועלה ומפתה בגד בה ורוצה להניח אותה באנחות, בא שאר בשרה (פעטטער שלה) הנה לריב ריב עם הבוגד והמשקר ורצו לכופו בערכאות שישאנה, אך היא אמרה שאינה רוצה לדור יחד עם איש אשר שונאה ורק בהכרח נושאה, ועל כן נתפשר שאר בשרה עם אותו פלוני באמצעות עורך דין אחד (רעכטסאנוואלט) מפורסם (גם שם של העורך דין אמרה לנו) והבועל שילם סך עשרים אלף מארק בעדה. אך היא בעצמה לא רצתה ללכת להתפשר בעד ממון, כי זה נגד כבודה למכור עצמה בעד בצע כסף, ורק שאר בשרה נתפשר ולקח את הכסף בעדה והרי הוא מונח אצלו במסחרו.

ואחר כך שאלנוה אם יש לה אגרות או שאר כתבים מאת בועלה, ואמרה כי תיכף ומיד אחרי הפשרה שרפה הכל אשר היה לה ממנו, למען לא יהיה זכר אצלו מהאיש הבוגד והמשקר.

אחר כך שאלנו מה שמו של הבועל והיכן דירתו כי אנחנו רוצים ללכת אצלו ולשאלו אם אמת הדברים כאשר סיפרה לנו. ותען העלמה בבירור: שמו פלוני ופלוני דירתו ברחוב פלונית נוממער פלוני, ובית מסחרו במקום פלוני ופלוני, בשעה פלונית תוכלו לדבר אתו, והוא לא יוכל לכפור כלום, כי הכל אמת ויציב כאשר סיפרתי.

ועוד אמרה לנו. כי אותו פלוני הוא כעת נשוי אשה ממשפחה עשירה ויש לו שני בנים מאשתו.

ואחרי הדברים האלה שלחנו את העלמה ונאמר כי נחקור ונדרוש אחר דבריה.

אחר זה קראנו לחתנה הכהן לשמוע דעתו, והוא גם הוא בכה ואמר שברי לו שכלתו אינה אומרת רק האמת, וברי לו ואין לבו נוקפו כלל, כי לא היה לה דבר עם איש זולת עם אותו פלוני ששיקר ובגד בה, כי נהגה תמיד בצניעות כאשר מעידים כל יודעיה. גם איש אחר סיפר לי שמכיר את העלמה הנ”ל זה שתי שנים, ושמץ פסול לא נמצא בה, ודבר ידוע ומפורסם לכל מכיריה, שהיא היתה מקדם בימי נעוריה מפורסמת ביופיה בכל העיר, ואיש פלוני העשיר אהבתה אהבה עזה ורצה לקחתה, אך כאשר אבותיו עכבו בדבר, בגד בה והניחה גלמודה. אך לא היה ידוע שהיה לה בן ממנו, כי המעשה שהיה, זה עשר שנים, וכבר נשתקע הדבר, ורק מעט קרובים ידעו בדבר, עד שהיא בעצמה גילתה הדבר לחתנה, ואילו שתקה לא היה נודע הדבר גם לחתנה.

אחר כך שאלנו את פי השמש של בית הכנסת אשר אמר קדיש בעד בנה שיאמר לנו מה שנודע לו מדבר זה, ויספר לנו, כי קראו לו בעת אשר הילד היה קרוב למות והוא ראה שם אותו פלוני העשיר בבית העלמה, והוא דיבר עמה ונהג עמה כאיש עם אשתו והיה נראה לו כאלו היא כבר נשואה לו, עד שדיבר עמה בלשון שמדברים עם אשה נשואה (מאדאם פרויא) אך אחרי אשר הלך האיש גילתה לו בבכיה שהיא עדיין אינה נשואה, רק שהאיש הבטיח לה לנושאה. והיא נתנה לו הסך, אשר נתן לה אבי הילד כדי שיאמר קדיש בעד בנה. ובכלל אמר השמש שמכל התנהגות האיש ראה בעליל שהוא אבי הילד ושהוא אוהבה של העלמה.

ואחרי החקירות והדרישות האלה נתיעצנו אם נלך עוד אצל הבועל לשאלו אם גם הוא מודה. אך הסכמנו שלא לילך מכמה טעמים. חדא שכאשר שמענו ממנו אין בו לחלוח יהדות, רק שבשם יהודי יכונה, והולך פעם אחת בשנה ביום הכפורים לבית הכנסת, אך אינו מתענה אפילו ביום הכפורים ואין צריך לומר שמחלל שבת בפרהסיא. ומעתה יש בזיון תורה ללכת אל איש כזה ולבקש ממנו שיודיע לנו את מסתריו, אשר בודאי מסתיר כעת מפני שבוש מאשתו אשר נשא שהיא ממשפחה עשירה. ואפשר שיענה לנו על שאלתנו בדברי בזיונות, בחשבו שאנחנו רוצים ללכדו באמרי פיו שיודה לנו כדי שיתבענו העלמה לערכאות ולגבות ממנו עוד סך כסף, ולא יהיה לנו שכר כי אם הפסד. הא חדא.

שנית נראה לנו הדבר שהפלוני הבועל כאשר שילם סך גדול של כסף היה מתנה שתשרוף העלמה כל האגרות אשר היו לה ממנו. כי היה רוצה לפטור עצמו בסך הזה מכל חובותיו ומכל התביעות, כי העורך דין אשר עשה הפשרה הזאת הוא מפורסם שלא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ובודאי ערך הכל באופן שלא יהיה לעלמה שום תביעה על העשיר. ואם כן בודאי רצה האיש הבועל שישתקע הדבר ולא יזכר עוד. ומעתה אם נבוא אנחנו ונאמר לו: את חטאיך אנחנו מזכירים היום בודאי יגער בנו ויאמר מה לי ולכם לכו לבית המדרש שלכם, כי אין לי דבר עמכם. ואם יהיה מכחיש יקשה הדבר למאד למצוא היתר לעלמה ותשאר גלמודה ועזובה.

אשר על כן נתחזקנו לדרוש ולמצוא היתר זולת הודאת האיש בשגם שהיא טוענת ברי שלכשר נבעלה אם כן אם נשאת לא תצא ורק לענין יוחסין מחמירין לכתחילה משום מעלה ואם כן אין כאן איסור דאורייתא. ובעזרת השם עלתה בידינו להתיר את העלמה לכהן חתנה. אך מתחילה אמרנו לה בפני החתן דברי כבושין שאנחנו נכניס עצמנו בפרצה דחוקה להתירה לכהן, אף שבודאי ימצאו אנשים מורי הוראה שיערערו עלינו ומה לנו לצרה זאת? אין זה רק מפני חמלתנו עליה, אך בתנאי שהיא תתנהג כאשה כשרה יהודית ותנהוג בכשרות גמור את ביתה ותשמור את כל מצות הנשים ובפרט מצות נדה בדקדוק גמור כאשר תלמוד מהאשה הצנועה אשר פקדנו עליה להורות לה איך תתנהג.

והעלמה הבטיחה לנו כבשבועה שתעשה הכל כמצותנו ותנהוג בכשרות ובדקדוק עד מקום שידיה מגיעות. ואחר כך התרנוה לינשא. וחילא דידן מן הדא.

ראש בראשון יש לה מגו דאי בעיא שתקא, כי כאשר שמענו כבר היה הדבר נשתקע, והחתן לא ידע מאומה מזה, ורק מיעוט מקרובים ידעו הדבר, ואילו שתקה לית דין ולית דיין שהיה אוסרה לכהן, כי בעיר גדולה כבערלין, אין אחד יודע מחברו, והרבה זונות נשואות לאיש, והוא אינו יודע שום דבר מה טיבה. ואי משום שיראה שמא יטעון טענת בתולים הנה היא בת ל”ו או ל”ז שנים וידוע שבשנים האלו אין להם כל כך דמים כי אם מעט, ובזמנינו רק מיעוט מדקדקין בזה, ואם תרצה תוכל לכפור ותאמר שחפהו שכבת זרע ותהיה נאמנת (כאשר ראיתי בתשובה אחת כמדומה שהיא תשובת מהרי”א או תשובת עין יצחק להגאון מקאוונא) ועוד הרי אם תטעון לאחר הנישואין לכשר נבעלתי בודאי לא תצא, ואם היתה רוצה לשקר בודאי טוב היה לה שתשתוק אלא ודאי האמת אתה (ועיין בתשובת רע”א מהדורא תנינא סימן ל”ח שגם הוא מתיר בנידון דומה לזה מטעם מגו).

והנה ראיתי בפתחי תשובה סימן ו’ ס”ק ט”ז שהביא בשם תשובת ברית אברהם שפקפק במגו כיוצא בזה אם לא הוי מגו למפרע כיון שהודית קודם בואה לבית דין ופלפל הרבה בזה. אך אחרי העיון נראה דבנידון דידן דהוי מגו דאי בעי’ שתקה וכל הודאתה לא היתה רק מפני שלא רצתה להטעות החתן שלה שפיר חשיב מגו.

ואצרף לזה מה שראיתי בשיטה מקובצת בשם בעל ההשלמה (בכתובות בסוגיא דנשבתי וטהורה אני בדף כג.) וז”ל שם: כתוב בהשלמה הא דתנן נשבתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר וכו’ איכא לעיוני אי אמרה נשבתי ולאחר זמן אמרה טהורה אני מי אמרינן הפה שאסר וכו’ וכו’ ובפרק שני דייני גזירות משמע דאמרינן בה הפה שאסר וכו’ דגרסינן התם ההוא שעשאה סימן לאחר וכו’ עד אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתי ממנו ונאמן פירש”י ז”ל כיון שאין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאו סימן לאחר וחזר ואמר לקחתיו ממך הפה שאסר וכו’ ולפירש”י ז”ל אפילו לאפוקי מיניה ולפירוש הרי”ף ז”ל הוא דקיימא ארעא בידיה מכל מקום שמעינן דאמרינן בה הפה שאסר הוא הפה שהתיר אפילו לאחר זמן ונראין הדברים הוא הדין בנשבית עכ”ל. – ומכל שכן בנידון דידן דתיכף ומיד אמרה שלפלוני נבעלה רק דלבית דין לא אמרה רק לאחר זמן כשבאת לבית דין ודאי דאמרינן מגו (ועיין בספר נחל יצחק להגאון מקאוונא סימן נ”ו סעיף ו’ ענף א’ מה שכתב לענין מגו חוץ לבית דין דמהני) הא חדא אחר זה ראיתי בנודע ביהודה תנינא אה”ע סימן י”ח ד”ה ועוד אחת שפירש גם כן דמגו כה”ג מהני עיי”ש. –

שנית שכבר הסכימו כמה מגדולי האחרונים הרי הם הקהלות יעקב וההפלאה והנודע ביהודה שהובאו דבריהם בפתחי תשובה סימן ו’ ס”ק ט”ו וט”ז (ועיין בשו”ת משיב דבר חלק ד’ סימן י”ג וי”ד) שאם הבועל מודה אפילו ברוב פסולין אצלה תנשא לכתחילה לכהן ולנודע ביהודה כאשר פירש דבריו רע”א לכל הפחות במחצה על מחצה, ובנידון דידן הוי כמחצה על מחצה דהא נראה מתוך דבריה שהסיחה לפי תומה שבדירתה לא היה יכול שום איש לבוא אליה ואזלא איהי לגביה דהוה ליה איהו קבוע. חוץ מזה גדולי אחרונים מתירין אפילו ברוב פסולין.

והנה בנידון דידן יש לחשב המעשים שעשה הבועל כהודאה ויותר מהודאה דלא על פי דבורו כי אם על פי מעשיו מוכח בעליל שהוא הבועל ואבי הילד שלה. חדא דנתן סך גדול עשרים אלף מארק לפצות את העלמה, וידוע דלא היה צריך ליתן לה כלום על פי הערכאות אם לא היה בא עליה, כי על ידי ההבטחה שישאנה אין עליו שום חיוב בדיני ערכאות.

וחוץ מזה אף אם בא עליה והולידה בן, אם היה יכול לטעון שהיתה לה שום קרבות עם אדם אחר, כגון שהלכה עם אדם אחר לטייל במקום מוצנע, לא היתה לה עליו שום תביעה. וכיון שכן והוא מצא את עצמו מחוייב ליתן לה סך גדול כזה בודאי לא היתה לו עליה שום טענה ועילה ולא היה לה דבר עם איש זולתו, ועל ידי מעשה זה הודה שבא עליה, וידוע דגם בשבויה מתירין אם פדאה משום דאמרינן לא שדי אינש זוזי בכדי, עיין כתובות לו:, ומכל שכן כאן דהוא ידע בעצמו אם בא עליה אם לא, ואי לאו דבא עליה אטו בשופטני עסקינן שישלם סך גדול בעלילת שקר, ובפרט כעת עתה אשר יש שופטים חכמים וצדיקים בארץ, ויודעים לעמוד על האמת, ושקר אין לו רגלים, ואין לאדם לירא שיתחייב על ידי עלילת שקר בדין הערכאות. ואם כן כיון דנתפשר האיש הפלוני לשלם כ’ אלף מארק הוי כהודאה גמורה שבא עליה.

נוסף לזה הרי כאן עד כשר שנהג עם הילד כעם בן ונתן שכר בעד אמירת קדיש, שבודאי אין לחוש, שהעלמה בעצמה שלמה הכסף בעד הקדיש ואמרה שקבלה מהאיש, דמה היה לה לשקר, ועוד הא ידענא בה דהיא ענייה היתה, ועוד מה היה לו להאיש לבוא שמה ולשאול תמיד בשלום הילד, ובודאי חזקה שהוא בנו, וכמעט סוקלין ושורפין על חזקה כזו.

נוסף לזה שהיה מפורסם בפי כל מכיריה שהיה האיש אוהבה ורצה לישאנה, גם נודע שהנהיגה את עצמה כל ימיה בצניעות ולא היתה מופקרת, רק מיוחדת לאותו פלוני.

גם חתן שלה אומר ברי לי שאומרת האמת ואין לבו נוקפו כלל, ואילו היה יודע הדין שפתויה שנבעלה לכשר מותרת לכהן לא היה עושה שום שאלה, כי ברי לו שלא נבעלה רק לזה, ורק מפני שהוא עם הארץ וסבר שכל פתויה אסורה לכהן בא לבית דין לישאל, וכל מכיריה ויודעיה של העלמה מחזיקין הילד שילדה לבן אותו פלוני, ואם כן גם כאן נוכל לומר להמפורסמות אין צריך ראיה.

אמנם ראינו שיש גם ראיה הגונה, ובצירוף המגו ראינו להתיר בשעת הדחק גדול, כדי שלא לבייש בת ישראל אשר חטאה בשגגה לפי דעת כל ונתחרטה חרטה גמורה על חטאה והבטיחה לשוב בתשובה שלמה. ועיין בית שמואל סימן ד’ ס”ק (מ”ג) (מ’); חת”ם סופר סימן ט’ י’ י”ח, וחלק ב’ סימן קכ”ב.1

This responsum yields many fascinating insights into Rav Hoffmann’s approach to the Halachic process, in both its theoretical and practical aspects, as well as his perspective on nineteenth century German society; we close by noting a remarkable detail of Rav Hoffmann’s proceedings – his calculated decision not to approach the alleged lover for confirmation of the woman’s story, since “he would certainly yell at us and say ‘what is there between us? go to your study hall, for I have nothing to do with you,’ And if he will deny [the affair], it will be very difficult to find permission for the girl and she will remain alone and abandoned.”

Rav Hoffmann is saying, in other words, that sometimes, if we fear the answer that we may get, we deliberately do not ask the question! This is similar to the idea of not performing a test to determine ממזרות when not Halachically necessary.

  1. שו”ת מלמד להועיל חלק ג’ סימן ד’‏ []
This entry was posted in Uncategorized and tagged , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *