כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו

May a ממזר marry a ממזרות? This is apparently an open and shut case; after all, Maran rules succinctly and unequivocally that he may, and no dissenting opinion is found in the major commentators:

ממזר נושא ממזרת.1

But of course, nothing is ever that simple; the issue here stems from a comment of בית שמואל on an earlier ruling of Maran:

גר ועבד משוחרר מותרים בממזרת, וכן ממזר מותר בגיורת ובמשוחררת משום דקהל גרים לא אקרי קהל, והולד ממזר.2

מותרים בממזרת. … ונראה לי מותרים היינו מצד ממזרת אין איסור, אבל מכל מקום אסור להרבות ממזרים כי בניו הם ממזרים.3

Does this injunction of בית שמואל apply to the marriage between a ממזר and a ממזרת as well? The only source on this question cited in אוצר הפוסקים is פני משה (קלעוואן)‏, who initially argues that it does not, but then cites a Yerushalmi that apparently prohibits such a union:

הנה מלשון הש”ע שכתב לעיל סעיף כ”ב גר ועבד משוחרר מותרים בממזירים וכאן בסעיף כ”ד כתב ממזר נושא ממזירת ולא כתב לשון מותר בממזירת כמו לעיל על כרחך צריך לומר דהוא מהאי טעמא דשם גבי גר ועבד משוחרר אף על גב דמותר היינו מצד ממזירות אין איסור אבל מכל מקום אסור להרבות ממזירם כי בניו הם ממזירים ולכך לא כתב לשון נושא לכתחילה מה שאין כן בממזר בממזירות כתב לשון נושא משום דבזה יש לומר כיון דשניהם ממזירם הם מותר אפילו לכתחילה

וכן משמע מלשון הבית שמואל שכתב בס”ק ל”ה גבי גר ועבד משוחרר דאסור לכתחילה בממזרות וכאן גבי ממזר בממזירות לא כתב הבית שמואל כלום דאסור לכתחילה

אמנם במראה כ”ב כתבתי בשם הירושלמי דאפילו ממזר בממזירות אסור כדי שיתכלו ממזירים מן העולם4

I recently saw an interesting discussion of this question in the pages of הפרדס, in the context of the commotion over the Langer affair. It began with a brief comment in passing in an eloquent essay by Rav Shlomo Wolbe, defending the law of ממזרות and insisting on the primacy of the Halachah and its integrity:

ואל יטיפו מוסר לתורת אלקינו לאמר: מה פשע הממזר כי ריחקתו התורה ללא עוול בכפו! שאלה זו שכל תינוק שואל אותה לא היתה זרה גם לחז”ל (ראה ויקרא רבה סוף פ’ אמור), ומסתמא עלתה גם על דעת אלוקים, והאלקים שגזר ששיכרות וזיפיליס ישפיעו לרעה על בריאות הילדים הוא שגזר גם על בנים מניאוף שיהיו ממזרים, וכלל גדול הוא בתורה: “אלקיהם של אלו שונא זימה!” (סנהדרין קו).

אולם – יתכן בהחלט שפעם אדם הנולד מהורים כשרים על ידי סיבות טראגיות נולד ונקבע ממזר. כיצד הוא יסבול ממזרותו, כשהוא שומר תורה ומצוות? האם גם הוא ירגיש כאילו התורה עשתה לו עוול? לא ולא. הוא יקבל זאת כרצון השם, ישא אשה המותרת לו (ממזרת או גיורת) ויעמידו דור ישרים יבורך וידעו כי בזה הם עושים רצון השם, לא פחות מכל יהודי כשר, ובטוחים בהשם יתברך כי יהיה בעזרתם ככל אדם המשתדל לקיים רצון הבורא.5

One would think that this is pretty unexceptionable, but a subsequent issue of הפרדס contained a reply by a רב אהרן שוחאטאוויץ, of New Haven, Connecticut, expressing amazement that Rav Wolbe could have written the words that I have emphasized, and that the editor could have published them:

היתכן שכת”ר בעינו החדה לא ראה המאמר קודם שנדפס? הלא ידוע ההלכה מחז”ל ובשו”ע שאין נחיצות להאריך בזה, שאף על פי שממזר אסור לבא בקהל מותר לישא ממזרת (כמו כן שפחה או גיורת) מצא מין את מינו – אבל מבואר, בבית שמואל .. שההיתר רק מצד ממזרות אבל מכל מקום אסור להרבות ממזרים, וזה אפילו בגר שנשא ממזרת על אחת כמה וכמה בממזר שנשא ממזרת. אם כן איך כתב הרב הנ”ל שיעמידו דור ישרים יבורך – לא פחות מכל אדם כשר. ד’ יציל בני ישראל מדור ישר כזה! הלא בכל אופן הילד ממזר, לא דור ישרים.6

The very next issue of הפרדס contained a lengthy and vehement rebuttal of this view:

באמת יש לתמוה על הרב שוחאטאוויץ שנחפז להחליט לאיסור כאילו הדבר מוסכם בין הפוסקים שממזר לא ישא ממזרת. ולפע”ד שגה מאד במה שכתב “אפילו בגר שנושא ממזרת ועל אחת כמה וכמה בממזר שנושא ממזרת”. כי הסברא נותנת לחלק בין גר וממזרת (או ממזר וגיורת) לבין ממזר וממזרת, כדלהלן.

דברי בית שמואל שהרב שוחאטאוויץ תומך בהם את יתידותיו נכתבו על דברי המחבר בשו”ע אה”ע סימן ד’ סעיף כ”ב “גר ועבד משוחחר מותרים בממזרת וכן ממזר מותר בגיורת ובמשוחררת”, … דברי בית שמואל אלו אמנם מובאים בבאר היטב, אולם עדיין צריכים אנו למודעי שהדברים שנאמרו בלשון “נראה לי” נתקבלו להלכה על ידי הפוסקים. יעויין בבית מאיר שם וז”ל “כן הוכיחו תוספות גיטין מ”א, ובקושייתם סברו דמותר אך מכח קושיא תירצו הכי, ולהפוסקים שהביא (בבית שמואל) ס”ק ל”ב דממזרת אסורה בעבד אינו מוכרח, ואפשר דלהכי כתב ונראה לי”.

ואפילו אם נאמר שיש לחוש לדברי בית שמואל ולאסור גר בממזרת כדי שלא להרבות ממזרים, יש טעם ונימוק לחלק ולומר שאינו כן בממזר לממזרת, כי בגר וממזרת נתערב זרע כשר בפסול ונטמע בו מה שאין כן בממזר וממזרת שכבר שניהם פסולים. ועוד יש לחלק דגר אפשר לו לישא כשרה אבל ממזר אסור בכשרה. [ועיין שם שהביא את דברי הפני משה.]

ולולא דמסתפינא הייתי אומר שמעיקרא דדינא פירכא, היינו שאפילו בגר וממזרת קשה ודחוק להעמיס בדברי המחבר את דעת בית שמואל שרק מצד ממזרות מתיר המחבר ושנשאר עוד האיסור כדי שלא להרבות וכו’. הלא המחבר כתב את דבריו להלכה למעשה, וכשהוא כותב שגר ועבד משוחרר מותרים בממזרת איך נגיד שלא התכוון רק מצד ממזרות ושבאמת למעשה יש איסור כדי שלא להרבות וכו’. …

[ועיין שם שהאריך, והעלה:] ויש עוד להוסיף בנדון זה שלפי הסוברים שממזר חייב במצות פריה ורביה (יעויין בפרי מגדים משבצות זהב באו”ח סימן ר”מ ובמנחת חינוך סימן א’) לא יתכן לאסור לממזר לישא ממזרת כדי שלא להרבות וכו’ כי איך יקיים את מצות פריה ורביה. ואי תימא שיכול לקיים את המצוה על ידי שישא שפחה ויטהר את בניו כדאיתא בסימן ד’ סעיף כ’ ולא ירבה על ידי כך ממזרים – זה אינו כי באם ישא שפחה בניו אינם נחשבים כשלו ולא קיים בזה את מצות פריה ורביה, כמוזכר שם במנחת חינוך.

ועל כל פנים יש להסיק מכל האמור לעיל שאין לתמוה על הכותב, הרב ש. וולבה שליט”א, במאמרו בהפרדס .. ולא על העורך שהדפיס את הדברים הללו.7

For some reason, a slightly different version of the above article appeared five months later in הפרדס, with the last paragraph this time reading as follows:

וכשאני לעצמי איני מן המתמיהים על הרב שלמה וולבה שכתב את הדברים … וכלפי דברי הרב אהרן שוחאטאוויץ הכותב “הלא בכל אופן הילד ממזר, לא דור ישרים”, נאמרו דברי המשנה במסכת הוריות ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.8

  1. שו”ע אה”ע סימן ד’ סעיף כ”ד []
  2. שם סעיף כ”ב []
  3. בית שמואל שם ס”ק ל”ה []
  4. פני משה (עם מראה הפנים) על שו”ע אה”ע (קארעץ תקע”ח), שם ס”ק כ”ד – קשר []
  5. הפרדס, שנת מ”ו חוברת ג’ (כסלו תשל”ב), עמוד 22 – קשר []
  6. שם, חוברת ז’ (ניסן תשל”ב), עמוד 38 – קשר []
  7. שם, חוברת ח’ (אייר תשל”ב), עמוד 24 – קשר []
  8. שם, שנה מ”ז חוברת א’ (תשרי תשל”ג), עמוד 12 – קשר []
This entry was posted in Uncategorized and tagged , , , , . Bookmark the permalink.

3 Responses to כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו

  1. Shalom Rosenfeld says:

    Fascinating.

    I fail to comprehend Rabbi Shuchatowitz’s fortiori. At least from a strictly halachic perspective, the offspring of a mamzer is a mamzer; is there such thing as a “doubly a mamzer”? (Kabbalistically, I have no idea …)

    Reminds me of the well-meaning Russian lady who proudly told me: “My husband Cohen and I Cohen, so our son can be High Cohen!” — no such requirement, see Yevamos 7:6.

    Above opinions aside, the mamzer would have to weigh out whether to seek a mamzeres/giyores and have a fairly normal wedded life (albeit creating more mamzerim), or do some variation of the Mishna’s mamzer-be-gone formula. An awkward situation regardless. I suppose the mamzeres’ best option would be a ger who has already fulfilled pru urvu?

    Yasher Koach as well for the column title. I suppose you could defend any criticism by saying you’re just quoting Bava Kama, but hooray for Ecclesiasticus!

  2. Yitzhak says:

    The amusing tale of my first encounter with Ecclesiasticus: I had noticed James Agee’s and Walker Evans’s Let Us Now Praise Famous Men in a public library, and I immediately said to myself: “Hey, I know that phrase – it’s the title of the introductory poem to Kipling’s Stalky & Co.!

    So I tried some internet sleuthing (this was years ago, or eons in internet time), and I kept seeing references to Ecclesiastes. But that couldn’t be right, firstly, as I was pretty sure that the phrase wasn’t in קהלת, and secondly, the citation was to Ch. 44, and of this I was certain, that קהלת did not have that many chapters!

    Eventually, I somehow cleared up the muddle; I learned that the Gentiles call Ben Sira / Sirach “Ecclesiasticus”, and that there had been a conflation of Ecclesiastes and Ecclesiasticus …

    The Vulgate:

    laus patrum laudemus viros gloriosos et parentes nostros in generatione sua

    Douay-Rheims:

    Let us now praise men of renown and our fathers in their generation.

    Or, the more popular King James Version, utilized by Kipling, Churchill (see below), and Agee and Evans:

    Let us now praise famous men, and our fathers that begat us.

    Note that even someone as literate as Winston Churchill apparently fell into this error.

  3. The confusion happens too often. The standard abbreviation for Sirach/Ecclesiasticus is “Eccles”, while that of Qohelet/Ecclesiastes is “Eccl”. I always use Sir and Qoh for the two respectively, for precisely that reason. I’ve noticed others moving in this direction, too, as the “apocrypha” make their way more into the mainstream.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *