חכם עובדיה, מאור עינינו

Menachem Mendel writes:

In Ynet (Hebrew) Kobi Naḥshoni has a review of sorts of Rabbi Ovadiah Yosef’s third and final volume on the laws of mourning, Ḥazon Ovadiah al Aveilut. …

That a popular online news site chose to write about Rav Ovadiah’s book, testifies to his status as a mainstream cultural and religious figure in Israeli society whose appeal goes being his faithful. One only has to look at his Facebook page, yes he has a Facebook page that as of now 7,610 people “like,” to realize how widespread this appeal is.

My favorite reference to Hacham Ovadyah in Israeli culture occurs in an episode of מעורב ירושלמי, a popular and critically acclaimed Israeli television series, chronicling the lives of the religiously observant Jerusalemite “Sadeh” family of Djerban extraction, descendants of a Rabbinic dynasty.

The fine sixth episode of the first season revolves about the religious and personal cleavages between three generations of the family:

  • Hacham / Saba Eliyahu, the gentle, learned and pious grandfather, who yearns after (his nostalgic recollection of) the simpler, purer rhythms of the religious life of the Djerba of his youth, and is suffused with melancholy over his increasing powerlessness, irrelevance and loss of independence due to age and infirmity
  • His son Shimon, a man of deep personal integrity and honor, firmly committed to observance, not merely out of custom, but from sincere belief in God and Providence, who is nevertheless an ambitious and materialistic, and somewhat selfish, building contractor, content to do what is commanded of him while living a thoroughly worldly life
  • Shimon’s eldest son Efraim, essentially Haredi, deeply dissatisfied with his father’s worldliness, and longing to leave the family business behind him and live a Kollel lifestyle

The tension between Shimon and Efraim explodes into open warfare with the birth of Efraim’s first son, Shimon’s first grandson. Shimon is ecstatic, and sees the infant as the continuation of the Sadeh lineage. Efraim does too, but his idea of the Sadeh ideal is the series of Rabbanim that came to an end with his father’s quitting Yeshivah to enter the building trade, and he is absolutely determined that the child be molded into a much more spiritual and religious personality than that of Shimon. This disagreement is symbolized by the primary dramatic conflict of the episode, the question of who shall be the child’s Sandak at his Bris; Shimon initially takes for granted that it will be him, but Efraim wants his Rosh Ha’Yeshivah instead, and in the first of the following two scenes, he drops this bombshell at the climax of a great quarrel with his father, leaving the latter dumbfounded and devastated. A secondary question, and the topic of the latter scene, is what to name the child; the wise and conciliatory Saba Eliyahu attempts to persuade Efraim to name him Shimon, according to the Sephardic custom, adducing a responsum of Hacham Ovadyah in support:

[Efraim has not show up at the construction site, and Shimon is forced to run down to resolve some problems with “the pouring” [of concrete, IIUC]. In characteristic fashion, Shimon quickly and efficiently resolves the difficulties. When Efraim finally shows up, Shimon is not happy:]

שמעון: איפה אתה? איפה אתה לעזאזל, איפה?

אפרים: השיעור של הרב שלי התארך. לא יכלתי לעזוב באמצע.

שמעון: לא יכלת לעזוב באמצע? כמעט הרסו לי את היציקה, אתה יודע את זה?

אפרים: מצטער, אבא.

שמעון: שלושים פעם אמרתי לך אתמול להיות כאן כשהם יוצקים. ידעתי שזה יקרה. איפה הראש שלך, תגיד לי. איפה. בתחת? תתעורר, אפרים, אחרת לא נגיע לשום מקום. אני לא מבין איך אתה רוצה לנהל את העסק הזה יום אחד?

אפרים: זה אמרת כבר מליון פעם. אני לא רוצה לנהל את העסק. אני רוצה ללמוד בישיבה. אתה אף פעם לא מקשיב לי.

שמעון: מה יש לי להקשיב לשטויות האלה? טוב, קדימה, תעלה למשטח העליון. תראה מה קורה שם.

אפרים: אני כבר לא ילד, אבא.

שמעון: אתה לא ילד? אתה מתנהג כמו תינוק. אתה לא רוצה לנהל את העסק? איך תפרנס את ארבעת הילדים שלך? איך? תהיה חיוק, תגדל פאות. תגלח את הראש. תחמם את הכסא בישיבה ותיקח ממני כל החיים. אה?

אפרים: אל תדאג, אבא, אני לא אקח ממך שום דבר. בעזרת ד’ אני אהיה גדול בתורה. אני אהיה רב יום אחד. הכל יהיה בסדר.

שמעון: אז תקבל נדבות של ביטוח לאומי ומשרד הדתות. זה מה שאתה רוצה?

אפרים: אבא, אתה קטעת שושלת של רבנים שישבו ולמדו תורה במשך שנים. אני רוצה לחבר את השושלת הזאת. גם בשביל הנשמה שלך.

שמעון: למה, אני לא מקיים מצוות? אני לא מאמין? מה הבעיה שלך, תגיד לי? כואב לך שאני לא טפיל שחי על חשבון הממשלה? שאני מייצר מקומות עבודה, נותן לאנשים לאכול?

אפרים: חומר, אבא, זה הכול חומר. אני רוצה לחיות חיים רוחניים.

שמעון: חיים רוחניים. ומי יפרנס אותך, את אשתך, את הילדים? מי? הרב שלך? השרלטן הזה …

אפרים: הרב שלי הוא צדיק. הלוואי והייתי מגיע לקרסוליים שלו. ואני רוצה שהוא יהיה הסנדק של הבן שלי.

[Shimon stares at Efraim for a few moments, then turns his back on him and walks off.]

[Saba Eliyah and Efraim are seated at a table with several dozen books piled on it, several of them open:]

אליהו: עד ספר חסידים היה מקובל לקרוא לילד על שם אבותיו גם בעודם בחיים. רק אצל האשכנזים מובאת הדעה שאסור לקרוא לילד על שם אדם בחייו, אבל מהגמרא ברור שמותר ואדרבא. בשות יביע אומר, חלק ה’ סימן כ”א, כתוב שאצלנו מדקדקים לקרוא לילד דווקא על שם הסבא החי. וזה, זה כבוד גדול עבוד הסבא.

אפרים: [מנענע את הראש לכמה דקות] מה קרה?

אליהו: כלום. נמאס לי מהתה הזה. אני מתגעגע לקפה.

אפרים: אתה יודע שזה לא טוב לך ללחץ דם, נכון?

אליהו: [מדפדף בספר שלפניו] תן לי סיגריה.

אפרים: סבא.

אליהו: אני כבר שישה חודשים מרגיש בריא כמו שור.

אפרים: [צוחק] כמו שור? אז למה לא יכולת לבוא לטקס של המכרז?

אליהו: [לא עונה. מדליק סיגריה.]

אפרים: אני לא מאמין. הוא לא נורמלי. הוא שיקר. הוא המציא עליך סיפור שאתה חולה.

אליהו: הוא בטח לא התכוון.

אפרים: [בכעס] מה לא התכוון? סבא, איך אתה מסכים שהוא עושה לך את הדברים האלה? אתה לא רואה שהוא מתבייש בך בפני אחרים?

אליהו: מה פתאום מתבייש? אני אבא שלו.

אפרים: [בתוקף] עובדה. הוא בועט בכל מה שנתת לו. לא כואב לך שהוא לא בא להתפלל אתך כאן?

אליהו: כשהוא בא להודיע לי שהוא עוזב את הישיבה, כאב לי יותר.

אפרים: כן, בטח. לא היה בזה מספיק כסף.

אליהו: [מסיר את המשקפיים] אתה יודע. כמה שבועות אחרי שהגענו ארצה, אבא שלך הלך איתי למשרד הדתות כי אני רציתי לדעת איזה קהילה אשמש כרב. אני לא אשכח את המבט של האבא שלך כשהפקיד שאל אותי אם יש מישהו שיכול להמליץ עליי. תאמין לי, אם הוא היה יכול, היה טורף את הפקיד. באותו היום, הוא עזב את הישיבה והלך לעבוד בבניין.

אפרים: [מאנח]

אליהו: דע לך, אפרים, אבא שלך נמצא כאן. [משים את ידו על לב אפרים.] אם אתה בכעס עליו, אתה בכעס עם עצמך. [מלטף את אפרים על הפנים והכתף.]

This entry was posted in Uncategorized and tagged , , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *