Diabolists and Counterfeiters

Leonard Lopate recently interviewed the novelist Anne Rice; they discussed Rice’s long and complicated religious history, and her latest novel Of Love and Evil, the second installment in her series Songs of the Seraphim (excerpt).

From the interview:

Lopate: In this novel, Malchiah [an angel] sends Toby [O’Dare, a (former?) assassin] back to sixteenth-century Rome to answer the prayers of Vitale de Leone, a young Jewish doctor. Vitale has become concerned about his own safety because the very ill patient he’s trying to cure desperately, a Christian named Nicolo, who also happens to be a good friend, is not getting better. Doesn’t Vitale understand as a Jew that if Nicolo dies that he’s going to be blamed? This is during the Inquisition, isn’t it?

Rice: Exactly, right, and it was very dangerous at that time for a Jewish physician – but, Jewish physicians did have the right to be indemnified against being held responsible if their Gentile patients died. They had a right to ask for an indemnification. But Vitale in the novel is in real danger because the house he’s living in next door to the patient now has a spirit or a ghost of some kind, so he’s being accused of, of, consorting with the devil, basically. And it is the time of the Inquisition, and he, he’s in peril, and when somebody like that is in peril in the Jewish community in those days, the whole community can suffer.

Lopate: Well, Jews were blamed for the Black Plague, earlier.

Rice: Sure.

Lopate: In this case, the real reason that Nicolo is sick is because he’s being poisoned by his brother who’s feeding him caviar laced with seeds from a deadly tropical plant …

Indeed. Collective punishment for an individual’s malfeasance was the grim reality for Jewish communities in the bad old days. This is apparently the basis for an important ruling of Rav Menahem (of) Mirzburg (“מגדולי חכמי אשכנז במאה הי”ד”), allowing the community to inform the Gentiles of the criminality of one of their number:

וכן מי שעוסק בפסולין או בגזיזת מטבע או בכל דבר שיכול לבא מזה פשיעה לקהל אם הקהל התרו בו שלא לעשות ולא השגיח יכולים להגיד לגוים פלוני עסק באילו עניינים מכוערים ואם לא עשה כן אלא פעם אחד וחדל או יחדל ודאי אסור להגיד לגוים ואפילו יחיד שבא מחמת כן כבר לידו עלילה שסבורים הגוים שהוא עשה מותר לומר פלוני עשה ולא אני:1

Rema’s codification:

הגה מי שעוסק בזיופים וכדומה ויש לחוש שיזיק רבים מתרין בו שלא יעשה ואם אינו משגיח יכולין למסרו לומר שאין אחר מתעסק בו אלא זה לבד2

The Darke Moshe’s citation of the ruling utilizes the term ‘Rodef’:

כתב מוהר”ם מריזבורק מי שרודף רבים בעסקיו כגון שעוסק במטבעות פסולין או בגזירת מטבעותוכדומה לזה אם התרו בו הקהל ולא השגיח יכולין למסרו לגוים ויחיד שבא לו עלילה בגינו יכול לומר שהוא אינו עושה אלא פלוני.3

And Gra explicitly invokes the laws of Rodef as the rationale for this Halachah, bringing Talmudic proofs that the lack of intentionality is irrelevant, and arguing by analogy to Moser that the criminal is considered a Rodef even though the potential harm is indirect and uncertain:

מי שעוסק כו’. דגם כן רודף הוא ואף שאין מתכוין כמ”ש בההיא חמרא בבא קמא שם [קיז:] ובסנהדרין [עב:] איתביה כו’ יצא ראשו ואף שאינו רק גרמא כמו במסור שאף על ידי ממון קל כמו תיבנא ואף שאינו רק חששא כמו במסור וכן מחתרת וכיוצא ועיין סימן תכ”ה סעיף א’ בהג”ה וסעיף ב’:4

Here’s Rav Moshe Feinstein’s analysis of this Halachah, arguing that it does not contradict his position that it prohibited to turn over a Jewish thief to the civil authorities:

ובדבר גנב שגנב ספר תורה וכלי כסף מבית הכנסת, אם מותר למסרו לערכאות המדינה ולמשטרה (פאליס), שידוע שהם דנים ביסורי הגוף במאסר הרבה שנים, הנה לכאורה פשוט שאין שייך להתיר. אף אם לא היה כלל איסור לידון בדיני המדינות לפני שופטי המדינה, אבל הא אין לנו למוסרו לדונו בדברים שלא שייך בדיני התורה, שהוא ממון כפי שומת הבקיאין, והם דנים ביסורים שזה לא חייבה תורה. …

[ועיין שם שהביא ראיות לזה, ושוב הקשה חילק בין דינו לדין מהר”ם מירזבורק:] והא דעוסק בזיופים, ויש לחוש שיזיק רבים, איתא ברמ”א … ומשמע דיזיק רבים שכתב, איירי שיאמרו הערכאות שגם אחרים עוסקים בזיופים, כדכתב שאומרין שאין אחר מתעסק אלא זה, היינו שרק בדרך זה שהוא להציל את האחרים שגרם שיאמרו על האחרים שעושין זה, רשאי. אבל בשביל שהזיק זיופו אף לרבים, לא התיר למסרו אף בלשון זה.

והנה איתא בדרכי משה … ולכאורה משמע שבמזיק רבים יכולין למוסרו לשלטון להדיא, ורק יחיד שבא לו עלילה בשבילו יכול גם כן למוסרו לשלטון רק בלשון שמצדיק עצמו. אבל אף בדרכי משה פירושו שאיכא רבים שהשלטון רוצה לעונשם בשבילו, שזה שייך ללשון מי שרודף רבים. לא על מה שהוזקו על ידי זה שלקחו מטבעות המזויפים בטעות, ונודע להם שהוזקו בממון, אלא שעל ידי שהטעה אותם שהן מטבעות, הוציאו מטבעות המזויפין לאחרים, והם תובעין אותם לשלטון, שמותרין למוסרו להדיא. ויחיד שנעשה עליו עלילה זו בשבילו, יכול למסור אותו לשלטון רק בדרך זה, שהוא להצדיק עצמו, לומר שהוא לא עשה זה אלא פלוני שהטעהו.

והרמ”א החמיר למעשה, שאף ביש לחוש שגם רבים יזיק שיעלילו עליהם עלילה בשבילו, נמי ימסרוהו רק בדרך זה. והרמ”א לא הזכיר כלל הדין באם יחיד בא עליו עלילה בשבילו. אבל מסתבר דליכא חילוק לדידיה, דלא יפלוג בתרתי על מה שכתב בדרכי משה ועיין בסמ”ע ס”ק ל’.

על כל פנים בגנב ובמזיק אסור למוסרו לשלטון. ולא קשה מעובדא דר”א בר”ש ור’ ישמעאל בר’ יוסי בבבא מציעא דף פג:, כדתירץ הבית יוסף בסוף סימן שפ”ח, דכיוון שנתמנו על זה מהמלכות שאני, והביא זה מתשובת הרשב”א.5

  1. נימוקי רב מנחם (מ)מירזבורק – קשר, קשר []
  2. הגהות רמ”א חו”מ סימן שפ”ח סעיף י”א []
  3. דרכי משה שם []
  4. ביאור הגר”א שם ס”ק ע”ד []
  5. שו”ת אגרות משה, או”ח חלק ה’ סימן ט’ אות י”א – קשר []
This entry was posted in Uncategorized and tagged , , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *