More Paradoxical Poetry

[Our previous discussion of paradoxical poetry.]

From an interview with Rav Yehudah Amital (h/t: Prof. Alan Brill):

האם היתה לך נקודת משבר אמונית?

אני לא יכול לדבר על נקודת משבר. אתה חי במשברים כל הזמן. אצלי כל חג זה בעיה. בשמחת תורה, לדוגמא, דיברתי בישיבה על השואה, לא יכולתי לעבור שמחת תורה בלי השואה. אני כל הזמן דיברתי. בכל ערב תשעה באב, דיברתי בישיבה והנושא הזה העסיק אותי.

האם הדבר משפיע גם על ההתייחסות שלך לתפילה?

להיפך, כדברי ר’ יהודה הלוי “ברחתי ממך אליך”, אין לי דרך אחרת. אני זקוק לקב”ה, בלי זה אני לא יכול בכלל להתקיים. בלי האמונה הזאת אני מאבד את הכל. אבל זה לא כמו שלאנשים נדמה שכשיהודי דתי אז כל הבעיות נפתרות. אין דבר כזה. אבל אני זקוק לקרבתו. כמו שאדם לא יכול להיות בודד, הוא מחפש איזו קרבה, איזה עוגן. בשבילי האמונה בקב”ה זה העוגן החזק.

Translation:

Did you have religious crisis points?

I can’t speak of crisis points. One lives in crises all the time. For me, every festival is problematic. On Simchat Torah, for example, I would speak at the yeshiva about the Holocaust [because it was the day of my liberation]; I couldn’t let Simchat Torah go by without mentioning the Holocaust. I spoke about it all the time. Every eve of Tish’a be-Av I spoke about it at the yeshiva; the subject occupied me.

Did it also affect your attitude towards prayer?

On the contrary – as Rabbi Yehuda ha-Levi said, “I flee from You – to You.” I have no other option. I need God; without that I’m not able to exist at all. Without this faith I lose everything. But it’s not as people think, that when a Jew is religious then all the problems are solved. There’s no such thing. But I need His closeness. Just as a person cannot be alone, he seeks some intimacy, some anchor. For me, faith in God is that strong anchor.

I have emphasized the attribution of the poetic fragment to Rihal; others, including Rav Moshe Shmuel Shapiro, also ascribe authorship (of a slight variant) to him:

הנה באסון גדול כזה רואים את יד ד’ החזקה, איך שהמקום החזק בעולם נמחק ואין מקום בטוח אם לא על ידי שמירתו של הקב”ה. ואי אפשר לברוח מלפני ד’ אלא אליו וכדרבי ריה”ל “מפניך אליך אברח”.1

This is, however, apparently a misattribution; although the basic idea was a popular motif in medieval religious Jewish poetry, the author, at least of this particular phrase, is not Rihal but another great, earlier poet-philosopher, Ibn Gvirol, in his magnum opus כתר מלכות:

אֱלֹקי, אִם עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא גָּדוֹל ‑ / מַה תַּעֲשֶׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל?
וְאִם לֹא אוֹחִיל לְרַחֲמֶיךָ ‑ / מִי יָחוּס עָלַי חוּץ מִמֶּךָּ?
לָכֶן אִם תִּקְטְלֵנִי לְךָ אֲיַחֵל
וְאִם תְּבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי, אֶברַח מִמֶּךָּ אֵלֶיךָ / וְאֶתְכַּסֶּה מֵחֲמָתְךָ בְּצִלֶּךָ,
וּבְשׁוּלֵי רחֲמֶיךָ אַחֲזִיק עַד אִם רִחַמְתַּנִי / וְלֹא אֲשַׁלַּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי,

[An analysis of the poem and poet.]

As we have mentioned, scholars have noted the invocation of this idea elsewhere in medieval Jewish religious poetry:

אבן עזרא הותיר לנו כמה מהדוגמאות המצוינות ביותר של השירה הדתית העברית בספרד ובתחומים מסויימים אינו נופל מהרמים שבהישגיה. כך, למשל, אם היה נפוץ בימי הביניים המוטיב “אברח ממך אליך ואתכסה מחמתך בצלך”, הרי “הווריאציות של אבן עזרא על נושא זה מצויינת בשגב ביטויין, ואין רבות כמותן בכל שירת ימי הביניים”. [הציטוט הוא מ ח. שירמן]2

בפיוט ובשירה חוזרים ונשנים לפרקים צירופים מסויימים, מהם שכיחים אצל אחת העדות בלבד, ומהם מצויים אצל עדות שונות, מהם מלה במלה, ומהם בשינויים קלים. הצירוף “עזרה הישנה”, כלומר עזרת ד’ הידועה מקדם, נמצא החל ברבנו גרשם מאור הגולה (במאה ה – 10-11) אצל פייטני אשכנז, צרפת, איטליה, ורומניאה.

הצירופים “שעיר וחותנו”, “חתן וחותן”, “פרא ושעיר”, ככינוי לאדום וישמעאל, נמצאים בפיוטי האיטלקים, האשכנזים והצרפתים.

כמו כן השתמשו הרבה ממשוררי ספרד ופרובאנס בפנייה לאלקים בצירוף: “אברח ממך אליך” (שלמה אבן גבירול ב”כתר מלכות”. ושלמה דאפיירא (המאה ה-14) השתמש בו גם במכתבים כשבח לנדיבים: “ומפניך אברח נכח פניך, וממך ואליך אנוס לעזרה”.

[בהערה בשולי הדף:] [אוצר יהודי ספרד כרך ז (תשכ”ד) עמוד 29, ועיין שם הערה 7.

ואשר לעניין “אברח ממך אליך” – יש שראו כאן השפעת הפילוסופיה הדתית הערבית. אבל אם כי הרעיון נמצא באמת בספרות הערבית (החל במאה התשיעית) עיקרו עברי: על יונה נאמר: “ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ד'” (יונה א:ג), ואף על כן הגיע אל ד’, כמו שנאמר: “וימן ד’ דג גדול לבלוע את יונה … ויתפלל יונה אל ד'” (שם ב:א-ב). ובתהלים קלט:ז נאמר: אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח”, היינו אין מקום שבו לא תהיה. אחרי רבי שלמה אבן גבירול השתמש ברעיון זה גם רבי משה אבן עזרא בפיוטיו ושר:

אנוס לעזרה ממך אליך …
אברח עדי צלך (ברן יחד עמוד קיד)

ובפיוט אחר:

ממך צור לך בורחים (מושל רום ותחת, “הארץ” 14.9.58)

ואחריו השתמשו ברעיון זה בצורות שונות גם משוררים אחרים. אבל הניסוח היפה ביותר הוא של רשב”ג …

ועל השימוש ברעיון זה ועל מקורותיו כתבו: י. ד. אברמסקי ב”גליונות” כ”ד (תשי”א), עמוד 276; יהודה רצהבי ב”הארץ” ראש השנה תשי”ז; דב סדן ב”מחניים” סימן ל”ה (תשי”ח), עמ’ 25-35; א. מ. הברמן ב”הארץ” 14.9.58

השווה כעת גם דברי ישראל לוין ב”אוצר יהודי ספרד” כרך ח’, עמ’ 53-57.]

המשוררים והפייטנים ראו בצירופים אלה חומר לשוני שאין זכות בעלים עליו, מעין צירופי המקרא, שמקשטים בהם את הפיוטים ואת השירים ולא מזכירים את המקור, ולכן השתמשו בהם לצרכם.3

The theological idea so elegantly encapsulated by this bit of poetry was famously adopted by the Brisker Rav, as noted by Eliezer Brodt:

מדוע אכן אסורה השמחה בראש-השנה עד כדי שתיקנו שלא לומר בו את ההלל. ניתן להבין זאת כשנקדים לכך את טעם ביטול ההלל בראש השנה המובא בגמרא (ראש השנה לב ע”ב): “אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום כיפור? אמר להם: אפשר, מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!”.

אך שוב עלינו להבין, מדוע משום ש’מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו’ אין לומר הלל ביום זה? לכאורה, מה שייכות זה לזה?

רבותינו הראשונים דנו בכך ומבארים, כי משום ש’מלך יושב על כסא דין…’, יש להקדיש ימים אלו לתשובה ולבקשת סליחה וכפרה, ושעת תשובה אינה הזמן ראוי לשמחה. כך ביאר רבינו המאירי (פרובנס, ה’ט-עה), בעל ‘בית הבחירה’: “כוונת בעל המאמר, שאין ראוי בזה הזמן לעורר הלבבות בדברי שמחה אלא לעורר לבנו בדברי כיבושין ובענינים מרעידים הטבע ובדברים אלו כיוצא בו, הם מעוררים לשוב תשובה שלמה, ומפני זה תקנו שלא לומר הלל בראש השנה”. וככל הנראה, שאב דבריו מפירושו של הרמב”ם (ספרד ומצרים, ד’תתצח-תתקסה), למשניות, שנכתב בימי צעירותו: “לא קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום כיפור, לפי שהם ימי הכנעה ופחד ומורא מהשם יתעלה, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים ובקשה כפרה וסליחה, ובכל אלו ענינים אינו הגון השחוק והשמחה”. וכפל הדברים בחיבורו ‘משנה תורה’ שכתב בימי העמידה: “שמונה עשר יום בשנה מצווה לגמור בהן את ההלל… אבל ראש השנה ויום הכפורים – אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה”. ונמשך אחריו גם רבינו אהרן הכהן מלוניל (צרפת וספרד, נפטר בשנת ה’צ), בעל ‘ארחות חיים’, הכותב: “אין אומרים הלל בראש השנה, לפי שהוא זמן לעמוד ביראה ופחד, ולהיות כל אחד ירא וחרד מפשעיו”. וזו כנראה כוונתו של רבי פנחס הלוי מבארצלונה (ספרד, המאה הראשונה לאלף השישי), אחיו של הרא”ה ומחבר ספר ‘החינוך’, אשר דרכו להמשך אחר שיטת הרמב”ם: “ואולם שהיותו יום מועד לדון כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה… וזה הטעם שלא קבעו זכרונם לברכה לומר הלל במועד הזה, וכמו שאמרו שאין ראוי לו לאדם לומר שירה והוא עומד בדין, וכדאמר רבי אבהו… אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה…”.

ר’ חיים ברים לאחר שהוא העתיק דברי הרמב”ם לענין הלל ואימה כתב: “ומקור דברי הרמב”ם לקוחים מדברי המשורר האלוקי רבי שלמה אבן גבירול בשירתו ‘כתר מלכות’ שם כתוב אברח ממך אליך שמתוך הכרת הפחד והאימה מהדר גאונו אנו בורחים אל חיק אהבתו יתברך, ודכירנא ששמעתי את דברי הרמב”ם הנ”ל יוצאים בקדושה ובטהרה מפי הגאון הגאב”ד דבריסק זצוק”ל וינועו אמות הסיפים בשעת אמירתו ותהי לחרדת אלוקים, ועד היום חרוטים הדברים בלב שומעיו כבשעת אמירתו”.

Rav Shach, in a eulogy he delivered on the Brisker Rav, related a poignant conversation that took place between them shortly before the latter’s death (on the eve of the Day of Atonement), about the poem, the cognate Maimonidean passage, and the underlying theology (intellectual and emotional):

בימיו האחרונים של מרן הגרי”ז זצוק”ל, והימים – ימי ההכנה לראש השנה, שאל מרן “מה יהיה הסוף?” ואמרתי לנחמו בדברי הירושלמי (פרק קמא דראש השנה הלכה ג’): א”ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגו’, רבי חנניא ורבי יהושע, חד אמר איזו אומה כאומה זאת שיודעת אופיה של אלקיה. בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתכסה שחורים וכו’ לפי שאינו יודע איך דינו יוצא. אבל ישראל אינם כן, לובשין לבנים ומתעטפין לבנים וכו’ ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב”ה עושה להם נסים ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם. ודברתי אל לבו, כי כך גם עכשיו במצבו צריך הוא להיות בטוח שהקב”ה יעשה לו נס.

אולם מרן זצ”ל ענה: “במה, במה להיות בטוח?” וביאר מאמר הירושלמי הנ”ל על פי דברי הפיוט “כתר מלכות” לרבי שלמה אבן גבירול … וצריך להבין מה הביאור “אברח ממך אליך“, הלא לכאורה הבורח מזולתו אינו בורח אליו אלא בורח ממנו. והביא מרן זצ”ל שכך כותב גם הרמב”ם בפירוש המשניות פרק ד’ דראש השנה (לב:): “שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, לפי שהם ימי הכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו. עי”ש. וצריך ביאור כנ”ל מהו שאמר ומנוס אליו.

וביאר מרן זצ”ל, הנה ענין הבטחון שייך רק אצל מי שמרגיש המצאו בצרה גדולה, ואז במצב זה הוא סומך על הקב”ה ובוטח בו, זהו הנקרא “בעל בטחון”. והוא שאמר הפייט: “אברח ממך אליך” – כי במצב זה שהאדם כה חרד מאימת הדין ורצה להציל נפשו מדינו יתברך, אזי מדת הבטחון שבו יוצרת מצב שהוא בורח “ממך אליך” – מלפני ד’ אל ד’, דהיינו, שהוא מוצא מקום מחסה, מקלט ומבטח רק בצילו יתברך. אולם, אם האדם אינו מרגיש כלל בצרה האופפת אותו והוא שליו ובטוח בעצמו, אין זה בטחון כלל. ומעתה, מה שאמרו חז”ל בירושלמי כי בראש השנה שמחים אנו מתוך ידיעה שייעשה לנו נס, ולכאורה איך הדברים תואמים למהות היום, הלא יום זה הוא יום דין אשר גם מלאכים בו יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, ומוכרחים לפחד ולהיות ירא וחרד ביום הזה. אלא, כפי המבואר כך היא הדרך – תחילה צריך להשריש בלב את תחושת פחד הדין והיראה מלפני שופט כל הארץ, ומתוך הרגשה זו צריך לבא אל מדת הבטחון, להיות סמוך ובטוח בהקב”ה שיפקדנו לטובה ויטה את דיננו לכף זכות. ובהרגשה זו יש לנו לנהוג ביום הדין – להסתפר לכבודו, ללבוש לבנים ולהתעטף לבנים “לפי שיודעין שהקב”ה עושה להם נס”. וזו באמת מעלת כלל ישראל, שיש בהם מדת הבטחון בו יתברך שלא כשאר האומות. אולם, אם מתחילה אין האדם חרד מיום הדין, אם כן מה מקום יש לבטחון. וסיים מרן זצ”ל על עצמו ואמר: “ואם כן במה אהיה בטוח?”4

Here is a somewhat confused version of the above conversation:

ונראה לבאר ביותר עמקות את ההרגשה שצריכה להיות לנו בראש השנה, והוא שמהות ענין השמחה ביום הזה – היא דווקא מתוך פחד הדין, והבאור הוא על פי מה שמסופר על מרן הגרי”ז זצ”ל … כששמע הגרי”ז את הדברים, אמר שהנוסח “אברח ממך אליך” לקוח מדברי הרמב”ם בחובת היום של ראש השנה, בפירוש המשניות … והיינו שמהות היום זה לברוח מפחד המשפט אל הקב”ה בעצמו.5

[Ibn Gvirol died about seventy years before Rambam was born.]

Two later poetic expressions of this idea were composed in the sixteenth century. R. Yisrael Najara’s אנה אלך:

אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ אָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח
אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ וּבְצֵל יָדְךָ אָגִיל אֶפְרַח

[An essay on the poem.]

Rav David ibn Abi Zimra (Radvaz) composed a poem with the same title as Ibn Gvirol’s, and also borrowed the theological idea we have been discussing:

אברח מזעמך אליך ואל רחמיך ומתוכחות מוסריך אל ניחומיך ומאימת דיניך אנוסה אל חמלתך ומפחדך ארוצה אל חסדיך אשר אין להם קץ ותכלה ואחזיק בם עד אשר תאמר סלחתי כדבריך:6

Update: The poignant dialog between Rav Shach and the Brisker Rav at the end of the latter’s life is also recorded in שמושה של תורה, which it follows this passage:

סח מרן שליט”א [הרב שך]: כידוע, אומרת הגמרא (ראש השנה לב:) שאין אומרים הלל בראש השנה, משום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני הקב”ה, וישראל אומרים שירה?

פעם הראוני רבנו הגרי”ז מבריסק זצ”ל, את דברי הרמב”ם בפירוש המשניות למסכת ראש השנה (ד:ז) הכותב שאין אומרים הלל בראש השנה “לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מד’ ומברח ומנוס אליו”.

ויש להבין את לשונו, מהו “מברח (ממנו) ומנוס אליו”? אם יראה גורמת לבריחה וריחוק, כיצד זה תגרום ל”מנוס אליו” ולקירבה?

אלא, הסביר הגרי”ז, זהו כמשל הילד שאביו מכהו – ובשעת ההכאה הוא נאחז באביו בחזקה, לבקש בו מפלט והצלה. הוא כבורח ממנו ובורח אליו. כך יש להבין את הענין, כזה הוא הפחד מפני משפט שמים. יש לרעוד ולירא, וככל שיראים יותר כך מתקרבים יותר ומבקשים מחסה אצל הקב”ה עצמו!

בימיו האחרונים של רבנו הגרי”ז זצ”ל, היה ירא וחרד חרדתו של רבן יוחנן בן זכאי (ברכות כח:), ולפני ראש השנה האחרון לימי חייו, כשמרן שליט”א בא לברכו בברכת שנה טובה, שאל את מרן שליט”א בדאגה: “מה יהיה הסוף?” …7

  1. ישורון, יח, עמוד תפו []
  2. ישראל לוין, “אמנות ורעיון בפיוטי ר’ אברהם אבן עזרא”, אוצר יהודי ספרד, כרך ו’ עמוד 57 []
  3. א. מ. הברמן, “צירופים ופיוטים החוזרים ונשנים בפי משוררים שונים”, אוצר יהודי ספרד, כרך ט’ עמוד 54 []
  4. רב אלעזר מנחם מן שך, “מתוך דברי הספד על מרן הגרי”ז מבריסק זצ”ל – מרחשון תש”כ”, המלך המשפט (נדפס עם בזאת אני בוטח) (בני ברק תשס”ב) עמוד קסט, הובא בילקוט לקח טוב, ימים נוראים א’ (תשנ”ט), עמודים קצז-ח, ועיין דוד פלק, ענינו של יום – ב’, עמודים מג-ד []
  5. ר’ ניסן זלמן גולדברג, נזר המלך – ראש השנה, עמודים מה-ו []
  6. כתר מלכות (נדפס בספר אור קדמון לרב משה חאגיז) (וניציאה) – קשר []
  7. שמושה של תורה (מהדורה שניה מתוקנת: תשנ”ט), עמודים שז-ט []
This entry was posted in music and poetry and tagged , , , , , , , , , , . Bookmark the permalink.

2 Responses to More Paradoxical Poetry

  1. Mendel says:

    Is the passuk in tehilim אנה אלך מרוחך a question or a statement. If it is a statement it might serve as a source for this idea.

  2. Yitzhak says:

    Note that R. Najara’s poem begins with the words of that verse.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *