Aggadah: Authoritative Or Umdena?

Freelance Kiruv Maniac (Dovid Kornreich) excerpts two series of passages from Rav Yitzhak Abohab’s beloved classic מנורת המאור; this one expressing the author’s views on “Chazal’s worldly wisdom and the authoritativeness of Aggada”, “[his assertion] that the Torah contains all the wisdom of the created world, and how it is heretical to scoff at the wisdom and lessons that Chazal derive from the narratives in Chumash”:

כל התורה מראש הספר עד סופו, ניתנה מפי הקדוש ברוך הוא למשה רבנו ע”ה, וכל הנאמר בה: ממעשה מרכבה וממעשה בראשית ותולדות הארבע יסודות וכח המחצבים וצמח האדמה ונפש החיונית ונפש המשכלת, הכל נאמר מפי הגבורה למשה רבנו ע”ה, באיכותם ומהותם וכחם ופעולתם ואסיפת הנפסדים מהם, הכל נכתב בתורה, בפירוש וברמיזה, בתיבות ובגמטריות, או בצורת האותיות הכתובות כהלכתן, או המשתנות בצורה, לפופות או עקומותאו בקוצי האותיות ובכתריהן…

וזה שאמרו “קושר כתרים לאותיות” (שבת פט., מנחות כט.), רצונם לומר, שצוה לכתוב סימנין באותיות ובתיבות בשישיג בהם החכם אמיתת המציאות. וזהו מה שאמרו במסכת עירובין…

וזה ביאור אחד משבעים פנים לתורה כמו שכתוב בהקדמת הספר…

והמלעיג על שום דבר מהסיפורים הכתובים בתורה וממה שדרשו רבותינו, הוא כופר ומגדף ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, כדגרסינן בפרק חלק…

And this “elaboration”:

כל מה שאמרו ז”ל, במדרשות ובהגדות, חייבין אנו להאמין בו כמו בתורת משה רבנו ע”ה, ואם נמצא בו דבר שיראה לנו שהוא דרך גוזמא או חוץ מן הטבע, יש לנו לתלות החסרון בהשגת דעתינו, אבל לא באמרם.

והמלעיג על שום דבר מכל מה שאמרו ז”ל נענש כדגרסינן במסכת עירובין…

ובא ללמדנו, שהחכמים והחסידים אפילו שיחה בטילה שלהם צריכים תלמוד וכל שכן תוכחתם. וכל דבריהם דברי אלוקים חיים ולא נפל דבר אחד המם ארצה.

ובכל מה שנמצא כתוב בשמם, יש לכל אדם להאמין שהוא דבר אמיתי.

ואל ילעיג עליו לא בפיו ולא בלבו, שאם ילעיג יענש.

על כן יהא זהיר מלדבר כנגדם וכנגד דבריהם וילמד מדבריהם מה שיוכל כפי כח שכלו כמו ששנינו בפרק שני מאבות…

There is, however, another relevant and fascinating passage from the work that he does not cite, which may require us to reconsider accepting the original passages at face value:

כתב רב שרירא גאון ז”ל במגלת סתריו על ענין האגדות, “הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרו מדרש ואגדה אומדנא נינהו”, ואמר עליו כי דבר זה על קצת מהמדרשות שאמרו האחרונים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא, ועל דברים מעטים מדברי אגדה שבתלמוד, שכתובים באומד, כגון מה שאמרו בריש פרק הזורק, במסכת שבת (צ”ו ב’) תנו רבנן מקושש זה צלפחד, והדומים לזה, אבל רובם הם סודות וחכמות עליונות ומוסרים ומדות טובות והנהגות בני אדם ותיקון הגוף והנפש, ואין ראוי להניח הרוב בשביל המיעוט, כי גם גופי תורה הנדרשים בשלש עשרה מדות יש בהם דברי יחיד ודעות שהוא דבר ברור שאין הלכה כמותם, ונכתבו להוציא האמת מתוכם. וכבר נשאל מרבינו האי גאון ז”ל מה הפרש יש בין המדרש והאגדה הכתובים בתלמוד ובין הכתובים חוץ לתלמוד, והשיב, כל מה שנקבע בתלמוד הוא מחוור ממה שלא נקבע בו, על כן במדרשות שאינם כתובים בתלמוד, אחזתי מהם דברים מעטים הצריכים יותר לכוונת החיבור, ובמדרש שמצאתי כתוב בתלמוד אחזתיו ולא ארפנו, זולתי בדברים מעטים שלא ראיתי תועלת להזכירם בחיבור זה כפי כוונתו1

The cited work of Rav Sherira Gaon is apparently not extant, but the quote also appears in the twelfth century work ספר האשכול:

ואמר מר [רב] שרירא הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרי מדרש ואגדה אומדנא נינהו, ויש מהן שהוא כך, כגון דברי [ר’] יהודה בענין וזאת ליהודה שאמר ששמעון מוכלל עם יהודה, שהרי מצינו חלקו ביהושע בתוך נחלת יהודה, והרבה יש שאינו כן, כגון מה שאמר ר’ עקיבא דמקושש היינו צלפחד, וכגון שאמר ר’ שמעון שצום העשירי זה עשרה בטבת, והם הזכירו דעתו של כל אחד ואחד, ואנו לפי שכלו יהולל איש. וכן אגדות שאמרו תלמידי התלמידים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא וזולתם, רובם אינו כן, ולכך אין אנו סומכין על דברי אגדה. והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא מדבריהם, ואין סוף ותכלה לאגדות.

ונשאל ממר רב האיי ז”ל מה הפרש בין ההגדה והמדרש הכתובין בתלמוד שאינן מצויין להסיר שבושן, וההגדות הכתובות חוץ לתלמוד. והשיב כלל זה שכל מה שנקבע בתלמוד מחוור הוא ממה שלא נקבע בו, ואף על פי כן הגדה ומדרש אף על פי שכתובין בתלמוד אם לא יכוונו ואם ישתבשו אין לסמוך עליהם, כי כללינו הוא אין סומכין על ההגדה, אלא מה שקבוע בתלמוד שאנו מוצאין להסיר שבושן ולחזקן יש עלינו לעשות, כי לולא שיש בו מדרש לא נקבע בתלמוד. ומה שאין אנו מוצאין דרך לסלק שבושו נעשה כדברים שאין הלכה. ומה שלא נקבע בתלמוד אין אנו צריכין לכל כך, אלא מעיינין בו אם נכון הוא ויפה, דורשין אותו ומלמדין אותו, ואם לאו אין אנו משגיחין עליו.2

Here is a composite version of Rav Sherira’s remarks: the editors note that they have used Albeck’s Eshkol (from which the above was taken) as their base text, and supplemented it with Auerbach’s version, as well as אוצר הגאונים [they have also interpolated some explanatory expansion]:

כתב רב שרירא גאון ז”ל במגילת סתרים על עניין האגדות: הני מילי דנפקי מפסוקי, ומקרי מדרש ואגדה, אומדנא נינהו הדברים הללו היוצאים – הנדרשים מן הפסוקים, ואשר נקראים ‘מדרש’ ו’אגדה’, הם אומדן – השערה, אינם מוחלטים, ואינם כהלכה פסוקה. ויש מהן שהוא כך, שהוא מאומת בפשט כגון דברי ר’ יהודה בעניין “וזאת ליהודה” (דברים לג, ז) שאמר (עיין מדרש תנאים דברים לג, ז ומדרש תהלים צ, ג) ששמעון מוכלל עם יהודה, שהרי מצינו חלקו ביהושע בתוך נחלת יהודה “מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם” (יהושע יט, ט) , והרבה יש שאינו כן שאינו מאומת בפשט, כגון מה שאמר ר’ עקיבא (שבת צו:) דמקושש היינו מה שנאמר בבמדבר (טו, לב) “ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת”, מי היה האיש? צלפחד. וכגון שאמר ר’ שמעון (ראש השנה יח: על זכריה ח, יט “צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה”) ש”צום העשירי” זה עשרה בטבת. והם הזכירו דעתו של כל אחד ואחד שאמר ר’ שמעון בשם ר’ עקיבא שהצום הוא בעשרה בטבת, ואילו הוא, ר’ שמעון, חולק ואומר שהוא בחמשה בטבת , ואנו רואים שלפי שִׂכלו יהֻלַּל איש (משלי יב, ח) כל אחד יפרש לפי דעתו. וכן אגדות שאמרו תלמידי התלמידים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא וזולתם, רובם אינו כן אינם מאומתים בפשט, ולכן אין אנו סומכין על דברי אגדה. והנכון מהם מדבריהם, מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא נסמוך עליו. ואין סוף ותִכְלה וקץ לאגדות.

Several centuries later, the question of what exactly the Gaon had meant by his somewhat cryptic statement was a point of contention between Azariah de Rossi and his great, fierce critic, Maharal. De Rossi understood Rav Sherira to be saying that אגדה is mere opinion, and consequently less authoritative and binding than הלכה:

ואמנה אשר יוציאנו מן המצור הזה יהיה הגאון האמתי רב שרירא ז”ל וגם בנו ההולך בדרכיו הגאון רב האי ז”ל במאמרים הביאם בעל המנורה בהקדמתו, וזה כי רב שרירא ז”ל במגלת סתריו על דבר האגדות כתב וז”ל הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרו מדרש ואגדה אומדנא נינהו, ורב האי בנו כאשר נשאל מה בין המדרש והאגדה הנכתבים בגמרא והכתובים חוצה לה השיב כי הנקבע בגמרא הוא מחוור ממה שלא נקבע בה.

אשר מאלו נקח שהאגדות בלי ספק אינם הלכה ודאית ומקובלת אבל אומדנא בעלמא מן הממציא אותה, ויש ממנה דבר דבור על אופניו אהוב חביב ונחמד, וממנה גם כן בהפך כי לא כל אדם זוכה ליטול בה את השם כאשר יאונה גם כן ביתר שערי בינה. …

ובכן עם כל מה שהצענו למעלה בשבח דבריהם ז”ל לא נחדל מלומר כי האגדות אשר תכליתן כפי הוראת תארן מלשון נגד ונפק הוא למשוך את לבות בני האדם אל משמע דברינו, לא בלבד שמיעת האזן כההיא דר’ במכילתא פסוק (שמות טו:י) נטית ימינך ושיר רבה פסוק (שיר השירים א:טו) הנך יפה רעיתי שבהיותו דורש ראה הצבור מתנמנם וכדי לעוררן אמר אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא בכרס אחד, אבל שמיעת הלב שהוא העקר לקבל את הלמודים ולהמשך על פיהם מן הפחיתיות אל המעלות ובפרט לאהבתו יתברך,3

Maharal was utterly appalled:

ודבר זה מה שנמצא בשם רב שרירא הני מילי דנפקא מפסוקי כו’ עשה עטרה לראשו, ועל כל דבר ודבר מדבריו אשר הם אסורים להביט אליהם כל שכן שישא האדם אותם על שפתיו. הביא דברי הגאון הנ”ל לתלות באילן גדול בחבלי שוא ובעבותות חטאה, וכתב … הנה האיש הזה בסכלותו נתן לדברי חכמים כמה דמיונים לפתות ההמונים, כאשר תראה שיאמר שהם המצאה ותחבולה לפתות ההמון, וכל אלה הם דברי לעג בלבד ודינו ידוע. [ועיין שם שהאריך להשיג עליו.]4

and he insisted that his opponent had completely misunderstood the Gaon:

אמנם אשר רצה לתלות באלנא רברבא קדישא שנמצא בשם רב שרירא גאון, הנה לא הבין דברי הגאון, שאם היה כוונת רב שרירא כמו שהבין כי דברי אגדה אינם ברורים רק הם לפי המחשבה, למה היה לו לומר הני מילי דנפקא מגו פסוקא, וכי לא נמצא אגדות רק אותם שיוצאים מן הכתובים, ולמה לא כלל כל אגדה לומר אומדנא הוא ולכך לא הבין את דבריו. כי הגאון ז”ל בא לומר, שאל יאמר כי כאשר דרשו דבר מן המקרא והם באמת רחוקים מן לשון המקרא. ועל זה אמר כי הם אומדנא, ר”ל הסברא מחייב זה רק שסמכו הענין על הכתוב, ואם לא היה הדעת והסברא מחייב אותם לא היו דורשים אותם מן המקרא, וזהו לשון אומדנא נינהו ופשוט הוא. וגם לא מר בריה דרבינא חתם על הא מלתא, שיעשה האיש הזה דבר זה ראש ותכלית לדבריו לתלות באילן גדול בחבלי שוא.

But as we have seen, it is clear that Rav Abohab had also understood the Gaon to be rejecting or minimizing the authoritativeness of אגדה, although he downplays the implications of this by limiting it to the minority of such material, insisting that the majority consists of invaluable wisdom, and declaring that “it is not appropriate to abandon the majority because of the minority”. And although Maharal repeatedly suggests that the attribution of the statement to Rav Sherira is unreliable, he fails to acknowledge the two important medieval sources for this attribution, neither of whom seems to have had any doubt about its authenticity.

This polemical tactic of Maharal, the impugnation of a venerable but uncomfortable source, is a harbinger of the dubious attempts by various contemporary conservative thinkers, most famously Rav Moshe Meiselman, to deny Rabbenu Avraham b. Ha’Rambam’s authorship of the celebrated (or notorious, depending on one’s philosophical orientation) מאמר על דרשות רז”ל:

We should also note a very similar sentiment to that of Rav Sherira appears in the מבוא התלמוד, traditionally attributed to Rav Shmuel ibn Naghrela (Ha’Nagid) (or, if you prefer, أبو إسحاق إسماعيل بن النغريلة‎ / Abu Iṣḥāq Ismā‘īl bin an-Naghrīlah):

והגדה הוא כל פירוש שיבא בתלמוד על שום ענין שלא יהיה מצוה זו היא הגדה ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת.

ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז”ל הלכה בענין מצוה שהיא מפי משה רבינו ע”ה שקבל מפי הגבורה אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו. אבל מה שפירשו בפסוקים כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו ולפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים האלו לומדים אותם והשאר אין סומכין עליהם:

Ironically, this particular attribution actually is somewhat dubious, with some scholars arguing for alternate authorship of the Preface; I do not currently have access to the relevant scholarship.

We close with R. David Bigman’s application of the Gaon’s idea to assuage the offense to the modern, feminist sensibility given by various apparently misogynistic Talmudic passages:

איך אפשר שלא לחוש מבוכה מול משפטים דוגמת – “אישה גולם היא”, “אין אישה אלא ליופי, אין אישה אלא לתכשיטים, אין אישה אלא לבנים”, “נשים- דעתן קלה” ועוד משפטים שונים, קשים לעיכול ולא מתקבלים על הדעת

זה קורה בבית המדרש לעיתים קרובות. יושב תלמיד מול הגמרא, לומד, חוקר, מעמיק, גדל, משייט לו בין דיון הלכתי לסיפור אגדה, בין פסק הלכה לאמירה הגותית, הוא פוגש דיונים מעמיקים, דעות מרתקות, וסיפורים מדהימים. לפתע את ההתעלות הטמונה בתלמוד תורה, מפר משפט אחד קטן וצורם. הרי איך אפשר שלא לחוש מבוכה מול משפטים דוגמת – “אישה גולם היא”, “אין אישה אלא ליופי, אין אישה אלא לתכשיטים, אין אישה אלא לבנים”, “נשים- דעתן קלה” ועוד משפטים שונים, קשים לעיכול, לא מתקבלים על הדעת. …

ובכן הרגישות לכבוד האדם בכלל וכבודן של בנות ישראל בפרט אינה נטע זר בתוך התרבות התורנית ואין לוותר אליה בקלות. אם כן איך נוכל להתמודד עם אמירות שאינן מסתדרות עם תפיסה זו? …

דרך אחרת, מצויה בדורנו, היא ניסיון להסביר את דברי חכמים על רקע תקופתם. הבעיה עם גישה זו היא ההשלכה על עולם ההלכה ועם בעיה זו יש להתמודד בכנות. על אף הכבוד שאנו רוחשים לחכמה האדירה הטמונה באוצרות האגדה, ולחן הספרותי הרב שבה, אנו חייבים להחזיר עטרה ליושנה, להבחין אבחנה ברורה וחדה, בין עולם ההלכה ועולם האגדה. אבחנה זו מצויה לרוב בראשונים ואחרונים. ראשון הדוברים, למיטב ידיעתי הרב שרירא גאון המצוטט בספר האשכול: …

ובכן המדרש והאגדה אינם אמת צרופה ולא מסורת אלא השערה של תלמיד חכם והשיפוט נותר בעיני הלומד. ואף ממשיך רב שרירא באמירה חריפה עוד יותר: …

במשפט הזה – “אין סומכין על דברי אגדה”, מגיעה לידי ביטוי ההפרדה המוחלטת שעושה רב שרירא גאון בין דברי הלכה לדברי אגדה. אין פה הבעת זלזול או חוסר חשיבות באגדה, אבל חשוב לזכור שמדובר בדעה אישית שאינה מחייבת. לעומת האגדה, ההלכה דרך אחרת לה, ואמנם גם בה יש לעמדתו של הפוסק משמעות, אך הוא פועל במסגרת מסורת מסיני וכבול לדרכים המקובלות של ניהול משא ומתן הלכתי. פסיקתו תזכה, מן הסתם, לביקורות של חכמים בני דורו ובדורות הבאים, וכן לבדיקת הרלוונטיות של פסיקתו למציאות משתנה. מספיק עיון מועט בספרות השו”ת להתבסם מדרכה של ההלכה. …

  1. מנורת המאור, הקדמה למנורה – קשר, קשר []
  2. ספר האשכול (מהדורת אלבעק: ירושלים תשמ”ד) הלכות ספר תורה דף נט:-ס. / עמוד 157 – קשר []
  3. מאור עינים (ווילנא תרכ”ו) אמרי בינה פרק ט”ו עמוד 210 – קשר []
  4. באר הגולה, באר הששי עמוד קלד ד”ה בפרק ט”ו – קשר, ועיין כאן []
This entry was posted in Uncategorized and tagged , , , , , , , , , , , . Bookmark the permalink.

8 Responses to Aggadah: Authoritative Or Umdena?

  1. e-man says:

    I think this: Rav Sherira Gaon in Otzer Hagaonim 376 on this Gemora, in Brachos 286 proves the Maharal wrong, no? It is basically the same opinion as Rav Avraham ben Harambam that is found in the ein yaakov. It seems like Rav Sherira Gaon thought agadita was by no means authoritative.

  2. e-man says:

    This Gemorah is the Gemora in Kedushin

  3. e-man says:

    What happened to my comment about Rav Shreira Gaon?

  4. e-man says:

    I found the sources in the footnotes in the hebrew artscroll on Gittin, the part that talks about the medicine, I think it is daf 56a

  5. e-man says:

    Here it is translated:

    i. Otzar Hageonim, Gittin 68, #376 :

    אוצר הגאונים, תשובות שעו – גיטין סח; ז”ל

    ודשאלתון למיכתב לכון הני אסואתא דמי שאחזו קורדיקוס מן רב ושמואל עד פסאקא דמתניתין, האיך קיבלוהו ופירושו בלשון הגדים. צריכין אנן למימר לכון דרבנן לאו אסותא אינון ומילין בעלמא דחזונין בזמניהון וכחד חד קצירא אמרונין ולאו דברי מצוה אינון הילכך לא תסמכון על אלין אסותא וליכא דעביד מינהון מידעם אלא בתר דמבדיק וידע בודאי מחמת רופאים בקיאים דההיא מילתא לא מעיקא לה וליכא דליתי נפשיה לידי סבנה. והכין אגמרו יתנא ואמרו לנא אבות וסבי דילנא דלא למעבד מן אילין אסותא אלא מאי דאיתיה כגון קיבלא דקים ליה לההוא דעביד ליה דלית ביה עקתא. וכולהו מילי לא צריכינא לפרושנון וטעמי ליכא לגלואינון אלא מילי דחזיננא דעמיקן עליכון התם. עכ”ל

    We must inform you that our Sages were not physicians. They may mention medical matters which they noticed here and there in their time, but these are not meant to be a mitzvah. Therefore you should not rely on these cures and you should not practice them at all unless each item has been carefully investigated by medical experts who are certain that this procedure will do no harm and will cause no danger [to the patient]. This is what our ancestors have taught us, that none of these cures should be practiced, unless it is a known remedy and the one who uses it knows that it can cause no harm. [translation in “Freedom to Interpret”, by Rabbi Aryeh Carmell]

    ii. As quoted in the responsum of Maharam Alashkar, cited in III-B-1.

    From this site http://torahandscience.blogspot.com/2006/04/rav-sherira-gaon.html

  6. e-man says:

    also, when I originally said kiddushin, I meant Gittin. Sorry for the confusion.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *