Feminine Feeble-Mindedness and the Testimony Of Women

Disclaimer: this post cites and analyzes a number of interesting sources from our tradition on a rather fraught topic; my personal views are not reflected therein.

From R. Eliyahu Haim Bar-Shalom’s monumental eight volume work, משפט הכתובה:

אשה אינה פסולה מחשש שהיא משקרת, או אינה יודעת לדייק בדבריה, דהיכן מצינו שאשה משקרת יותר מאיש, או שאשה נאמנת על דבריה פחות מאיש; אדרבא מוזכר פעמים רבות שהאשה נאמנת, ומקבלים את דבריה כמו שמקבלים עדים. וכגון להעיד טומאה לסוטה (עיין סוטה לא.). כמו כן בית דין מקבל עדות נשים בענייני שלום-בית שבין בעל לאשתו (עיין שלחן ערוך אה”ע סימן פ’ סעיף ט”ז). כמו כן עוד, תקנו לקבל עדות נשים במקום שאין רגילות להיות כי אם נשים, או בדברים שנשים מבחינות יותר מאנשים כמו פריטי לבוש של נשים, או במקום שיש בכך תקנת הצבור כמו קטטות ומכות שאין פנאי להזמין עדים כשרים דווקא וצריכים להרגיע את הרוחות מיד. (וכמבואר ברמ”א חו”מ סימן ל”ה סעיף י”ד). וכל הבית היהודי נשען על נאמנות אשה, ואפילו בדברים שיש לה בהן נגיעה אישית, ואפילו באיסורים היותר חמורים. כגון גבי איסור נידה אמרה תורה ‘וספרה לה’, היינו ובדקה לה, והיא לבדה נאמנת לומר מה מצבה. וכן נאמנת על בדיקת חמץ (כמבואר במשנה ברורה סימן תל”ב סעיף ח’). כמו כן נאמנת לומר שהכשירה את המאכל, ושאין לה חלב ודם או בשר וחלב או יין נסך, וכן שבדקה הבגד משעטנז, ושהכלים טבולים, ועוד. (ועיין תוספות גיטין ב: ד”ה עד, שנאמנותה היא כנאמנות עד אחד, ושבכל מקום שהולכים אחר עד אחד הולכים גם אחריה, ואפילו בדברים דאורייתא, חוץ מדבר שאינו בידה או שיש בו טירחה). ומכל זה מבואר שפסול אשה לעדות אינו מפני שיש עליה חשד שהיא משקרת או טועה, אלא הוא גזירת הכתוב, וכמו פסול קטן מתחת גיל י”ג והכשרו מעל גיל י”ג, וכמו פסול קרוב אף על פי שהוא מעיד לחובה, ועוד כיוצ”ב.

[א”ה. כמה פעמים נתבקשתי ליתן הסבר כלשהוא לפסול אשה לעדות. ואף על פי שאין צריך להסברים כי הדבר הוא גזירת הכתוב כאמור, וכמו שיבואר .. שעדות אינה פועלת על ידי שאנחנו מאמינים לעדים, אלא על ידי שהתורה הקדושה נתנה בהם כח שהדין יפסק על פי דבריהם, ובנשים לא נתנה התורה כח זה (והוא מסודות הבריאה, כשם שלא ניתן לנשים חשיבה שווה לגברים1 או כח פיזי שוה לגברים), כך שהנושא בכלל אינו נאמנות, או מחשבה שהאשה מסתמא משקרת חס ושלום. מכל מקום לרגל ריבוי השואלים אולי יש להסביר מעט שדין זה קשור גם לאופי שהאשה קיבלה בבריאה: כי “עדות” עניינה תיאור המעשה העובדתי בלבד, בלי כל פירוש וחוות דעת אישית. וידוע כי כל אדם “רואה” את המעשה שלפניו, על פי הדעות או הנטיות המוקדמות שיש לו בענין זה. ולכן תמצא ששני בני אדם רואים את אותו מעשה, וכל אחד רואה אותו בצורה שונה. היינו שלפי הדעות והנטיות המוקדמות שיש לו בענין זה, הוא רואה (בעיניו ממש) את הדבר או את המעשה באופן כך וכך, אחרת ממה שחבירו “רואה” בעיניו ממש. וזה ידוע לכל בעל שכל. נמצא אם כן שאפילו עובדות יבשות, מתוארות אצל בני אדם במילים שנותנות את הגוון שהם מפרש בו את המעשה. וזו עדות שאינה נקיה. ולכן בכל עדות מאיימים על העדים להתנתק מכל פירוש, ולספר העובדות הפיזיות שראו בלבד. והודיע לנו הבורא ית”ש, שכיון שניתנה לאשה בינה יתירה יותר מן האיש, כשהיא רואה דבר היא אינה יכולה לתאר אותו במנותק מהבינה יתירה שניתנה בה, והמילים שבהן תשתמש לעדות יכללו בהכרח גם פירוש שלה למעשה זה. וכיון שאנחנו רוצים רק תיאור יבש בלי כל נטיה להבין אותו כמו חוות הדעת של העד, לכן אי אפשר לקבל עדות אשה. כן יש לפרש קצת בהבנת הענין].2

[Emphasis in the original.]

I attended a lecture by the author, in which he unequivocally insisted on his initial position above, that the invalidity of feminine testimony cannot possibly be understood as anything other than a גזירת הכתוב, and he dismissed explanations (the provenance of which he seemed to consider murky and non-authoritative) that impugned women’s credibility or reliability as being conclusively refuted from the various cases cited above where their testimony is indeed accepted.

This argument is certainly not compelling; we can easily propose that although their credibility or reliability is indeed inferior to that of men, their testimony is nevertheless worth something, and it is therefore accepted in the abovementioned situations for the various reasons given by the Talmud and Poskim. In any event, here’s ספר החינוך:

ונוהגת [מצות עדות] בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים, שאין הנשים בתורת עדות לקלות דעתן.3

רב יחיאל מיכל טוקצינסקי elaborates, taking a decidedly different view of the question than R. Bar-Shalom:

בכלל: נשים דעתן קלות (שבת לג:), בנות אין דעתן מיושבות (מנחות קב), כי על כן בכל הכבוד שאדם חייב לכבד את אשתו עוד יותר מגופו .. ההולך בעצתה במילי דשמיא או במילי דעלמא המסתעפים גם לשמיא נופל לגיהנם (בבא מציעא נט). ובשביל קלות דעתה אין לסמוך בהרבה על נאמנותה .. ולכל סבה חשודה היא להכשיל את עצמה ואת אחרים: משום חשש קצת בושה עלולה היא להכשיל אותו ואותה בעבירות היותר חמורות, ולעשות המעשים היותר מגונים, כי על כן לא יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו (גיטין ו: וע”ש). גם במקום שיכולה להורות לעצמה קצת התר חשודה היא לעבור ולהעביר על אסור כגון שחברתה נותנת לה ואוכלת (חולין י: ועוד כדומה), ומשום קלות דעתן נחשבות נשים רבות כאשה אחת לענין אסור יחוד, ואין איש אחד מתיחד עם נשים הרבה אף שהן כשרות, מה שאין כן אשה אחת עם שני אנשים אין כאן אסור יחוד בלתי אם הם פרוצים וחשודים (קדושין פ’ ואה”ע כ”ב).4

רב טוקצינסקי explains that even where the testimony of women is generally accepted, this is only where there is no reason to suspect the influence of the feminine imagination and emotionalism; such faculties may not only affect her judgment and interpretation of what she has actually seen, but even motivate her to lie outright:

דמיון האשה

ובכל שום סבה הגורמת דמיון אנו חוששים שאומרת בדדמי, ולכן אף בדבר שהיא נאמנת ואנו אומרים שהיא אומרת נכונה מפני חומר שהחמרת עליה בסופה והיא דייקא ומנסבא – בכל זאת במקום שאפשר לשפוט בדמיון אנו חוששים שהיא אומרת בדדמי לה: כגון שיש קטטה בינה לבין בעלה השנאה גורמת דמיון ויכולה היא לצור בנפשה שהוא מת על פי איזו סבה דמיונית (יבמות קיד-קטז) ובאופן שבכלל אפשר לשער שמת – גבר עליה הכח המדומה אף שאין קטטה בינה לבין בעלה עד שמרהיבה בנפשה לבדות שקרים היוצאים מגבול דמיון כדי לאמת את המעשה הנדמה לה: כגון שבעלה במלחמה ודומה לה שנהרג עלולה לשקר ולומר נהרג וקברתיו אף שלא יער ולא דובים (שם ורמב”ם גרושין י”ג ופוסקים). גם בדבר שיש לה טורח כגון בבדיקת חמץ יכולה לשקר ולומר “שבדקה” כי מפני הטורח מקילה ותולה שאין כאן חמץ עד שיכולה לשקר ולומר בדקתי (ר”ן ריש חולין ד”ה וכלן). ובמקום שהיא מוחזקת בשנאה על חברתה אינה נאמנת לה אף בדבר שנאמנת לאחרת, כי מפני השנאה היא חשודה לשקר (יבמות קיז), ולא עוד אלא שחשודה לקלקל את חברתה גם אם על ידי זה תקלקל את עצמה באמרה תמות נפשי עם פלשתים (יבמות קיח), בלתי אם היא עושה מעשה של שליחות וכדומה אינה חשודה לרמות אף לצרתה (רא”ש קדושין נב, ואה”ע סימן ל”ו, סעיף ח’).5

[Emphasis in the original.]

רב טוקצינסקי proceeds to claim that none of these concerns apply to men:

וכל הדברים והחשדות הללו אינן בגברים: האיש הכשר להעיד איננו פסול משום שנאה, השונא פסול רק לדון כי השנאה מקלקלת ומעורת את עין שכלו ולא יראה מישרים אבל איננו חשוד לשקר ולהעיד דבר שאינו, גם אינו חשוד לטעות בדמיון, ונאמן הוא גם באסור דאורייתא וגם בדבר שיש לו טורח, רק להוציא מחזקה שהחזיקה בו אשיות אחת (ממון, נפשות, דבר שבערוה), צריכים שני עדים, ושנים זכרים נאמנים לכל דבר כמאה ואלף עדים.

From Gershon Holtzer’s survey article עדות אישה במשפט העברי:

הטעמים לפסלותה המקורית של האישה כעד

הטעמים לפסול האישה כעד עולים, אם כי בצורה עקיפה, מכמה מקומות בהם נידונה בעיית האישה כעד. הטעמים הם, כנראה, בעיקרם שנים: האחד משום מעלתה היתרה של האישה – ‘כל כבודה בת מלך פנימה’; ואילו הטעם השני, בניגוד גמור לזה הראשון, מתבסס דוקא על אופיה ותכונותיה המיוחדים של האישה, שהחכמים מגדירים אותם לפעמים כשליליים: “נשים דעתן קלה עליהן”, או “נשים עצלניות הן”.

הטעם הראשון לפסילת האישה כעד הוא, משום מעלתה היתרה של האישה. מעמדה החברתי המיוחד והמכובד, אשר מתבטא דוקא בצניעות ובעדינות הליכות ביתה – ‘כל כבודה בת מלך פנימה’, מונע מהאישה את ההופעה במקומות כגון ערכאות, אותם מאפיינים דוקא התקיפות, העמידה על זכויות – האכזריות שבמלחמת החיים – ומקומה של האישה לא יוכר שמה. טעם זה לפסילה משתמע, אם כי, כמובן בצורה עקיפה, מהתלמוד בבלי. הגמרא שם, מסיקה את ההלכה שהאישה פסולה כעד, מן הפסוק ‘ועמדו שני האנשים’. והגמרא תמיהה, אולי הפסוק דן בבעלי דין ולא בעדים? אם כי יוקשה במקרה זה, האם רק זכרים יכולים “לבוא לדין” – להזקק לבית דין אישית – ולא נקבות? ותשובת הגמרא היא, שהיה מתקבל על הדעת לומר שהאישה לא יכולה לבוא לדין משום שזה לא לפי כבודה, כי ‘כל כבודה בת מלך פנימה’, לכן מוצדקת שאלת הגמרא, אולי הפסוק ‘ועמדו שני האנשים’ מדבר בבעלי דין.

סוגיא זו מהווה – אם בצורה ישירה ואם בצורה עקיפה – את המקור למחלוקת גאונים וראשונים מסביב לבעיה: האם ראוי הוא לאישה להופיע אישית ובכל המקרים בבית דין כבעל דין? הציר המרכזי בבעיה הוא, האם הופעה בפני בית הדין הוא לפי כבודה של האישה? רב סעדיה גאון, הרי”ף, רמב”ן, המאירי והריטב”א מצדדים בדעה, שקיימת אפשרות כזו; ואילו הר”י ן’ מיגאש בשם רבו רב אלפס, הר”ח, ר”נ בעל הערוך והר”ן שוללים אותה.

מכ”מ, מהגמרא, גאונים והראשונים הנ”ל, על אף המחלוקת הקיימת ביניהם ביחס לאפשרות האישה לבוא אישית לבית הדין כבעל דין – משתמע בבירור שלא לפי כבוד האישה הוא להופיע בבית המשפט וזאת גם כאשר היא בעצמה בעל הדין. אם כן ברור, שנוכל לראות מגמה זו גם כסיבה וטעם לפסלותה של האישה מלהופיע בבית הדין כעד.

הטעם הנוסף לפסילתה של האישה מלהיות עד, יש לחפש, כאמור, בתכונותיה הנפשיות, כפי שחז”ל הבינו אותן. בירושלמי פסחים דן בבעיה אם האישה נאמנת על ביעור החמץ מהבית, ומעלה את הסברה שהנשים אין לסמוך עליהן בשל עצלנותן, ואינן נאמנות לומר שהדבר נעשה כשורה.

הלכה זו מקבלת משמעות גם בשטחים אחרים הדומים לזה המובא בירושלמי שם, כמו נאמנות האישה בקשר לניקור בשר בהמה, או נאמנותה על ברירת קטניות מתולעות מכאן כוון רעיוני נוסף לפסלותה של האישה כעד.

Further reading (probably more interesting from a sociological than a scholarly perspective): here (English), here, here, and here or here.

Update: Further discussion on קלות הדעת as a basis for the unfitness of women to testify.

Update: And more discussion.

  1. R. Bar-Shalom presumably sides with Larry Summers and Steven Pinker, against Elizabeth Spelke and Nancy Hopkins. []
  2. רב אליהו חיים בר-שלום, משפט הכתובה (תשע”א), כרך ו’ עמודים שעא-ב []
  3. ספר החינוך (מכון ירושלים תשמ”ח) סוף מצוה קכ”ב []
  4. רב יחיאל מיכל טוקצינסקי, האשה על פי תורת ישראל (ירושלים תר”פ) פרק ח’ אות ב’ עמוד לה – קשר. I am indebted to NAB for bringing this work to my attention. []
  5. שם פרק ט’ אות ב’ עמוד מה – קשר []
This entry was posted in אבן העזר, חושן משפט and tagged , , , , , , , . Bookmark the permalink.

9 Responses to Feminine Feeble-Mindedness and the Testimony Of Women

  1. ER says:

    The Ben Ish Chai in חקרי לב סימן י”ד takes the כל כבודה approach. Of note is the language of the question: ושמעתי אומרים טעם מפני דנשים דעתן קלות, ולא נתיישב על לבי טעם זה, ואם האדון נח לך בטעם הזה אל תזכירהו בתשובה שלך, תודיעני טעם המתיישב על הלב
    http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31373&st=&pgnum=196&hilite=

  2. CS says:

    Hmm…not sure what I think of this post. Or I’m sure, but I don’t want to comment.

  3. Shalom Rosenfeld says:

    The way I’d heard it quoted from RYBS was (as in the Mishpat Ivri article) related to women’s right to privacy; due to our connected system of obligations and rights, neither a king nor a woman may be subpoenaed; hence neither may take the stand (even at his or her own prerogative).

  4. DF says:

    Yitzchak – doesnt the entire discussion smack of aplogetics? I mean, is it not perfectly clear that in the eyes of the talmudic sages, women were, in fact, inferior, and thus not permissible to serve in court, absent extenuating circumstances? The Torah itself, ie, the Pentateuch, does not not speak on the issue. [The general outlines of the court system are spoken of in the generic masculine, and no inference can be drawn from it according to peshat.] However, the Torah does state, once in Genesis and later again in Leviticus, writh regard to the standardized valuations, that woman is inferior to man. Is it not clear the sages had distilled these values into their own when establishing the legal framework?

    Like you, this comment expresses no peronal opinion on the matter one way or another.

  5. Yitzhak says:

    I am not as sure as you are of Hazal’s overall valuation of women. Regarding your argument from ערכין, is it not possible that the standard valuations simply reflect differences in earning potential and productivity, rather than being an invidious contrast between the fundamental worths of males and females?

    This reminds me of Kenneth Feinberg’s somewhat muddled urging that the law (at least in the context of public compensation) should “declare that all life should be treated the same”, as opposed to the current system, which “required that I give more money to the stockbroker, the bond trader and the banker than to the waiter, the policeman, the fireman and the soldier at the Pentagon”.

    From a recent WNYC piece:

    In the report he delivered to Congress, Special Master Kenneth Feinberg pronounced the Victim Compensation Fund a success. More than 98 percent of those eligible participated. Only a handful of families sued the airlines.

    But Feinberg has also written that the formula was “defective.” He found valuing life to be an almost impossible task. “The family of the stockbroker and that of the dishwasher,” he wrote, “should receive the same check.” Or no check at all.

    The Victim Compensation Fund, he says, is not a model that should be repeated. …

    And in the end, there is no way to put a price on life.

  6. ER says:

    I just ran across this in Toras HaChida on Shoftim: אין עדות בנשים, ולמה, לפי שכחשה שרה שנאמר ותכחש שרה בקרבה

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *