If You Don’t Want It, Give It Back.

Rif (and Rav Hai Gaon):

והיכא דזבין אינש מידי ולאחר זמן איגלי ליה דאית ביה מומא דהוה ביה מעיקרא מקמי דליזבני אית ליה לאהדורי למריה ולא אמרינן בכי הא הא שהה ליה בכדי שיראה לתגר ולקרובו דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה אבל גבי מומין מקח טעות הוא וכל אימת דמיגלי ליה מהדר ליה למריה והכי כתב רבינו האי גאון זצ”ל1

Rambam:

וכן המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח. מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא. והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום. אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר:2

Magid Mishneh:

ודין המום שאין לו זמן נתבאר בהלכות בפרק הזהב …

ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר:3

Rav Hai Gaon, Rif and Rambam rule that a buyer’s right to return a defective item does not expire; he may do so whenever he discovers the defect, as long as he has not continued to use the item after discovering the problem. Two closely related questions present themselves:

  • Does this hold even where the buyer does not immediately, upon discovery of the defect, report it to the seller and return the item?
  • Can these authorities agree with the anonymous opinion cited in Magid Mishneh that a buyer who could have inspected the item and discovered the defect at the time of purchase, and declined to do so, forfeits the right to subsequently reverse the sale?

As we shall see, both these questions are the subject of considerable debate among the Aharonim.

Regarding the first question, Rabbi Yitzchok Rosedale declares that a buyer who delays informing the seller of a defect he has discovered does indeed forfeit the right to reverse the sale:

The Shulchan Aruch states that if one purchases an item and later realizes that it has a mum – a defect – he may return the item even after many years. However, there are a few important conditions that must be met in order to be able to return this item: …

2. Express Dissatisfaction: Once the consumer realizes that the item has a defect, he must express this dissatisfaction to the seller to let him know he would like to nullify the sale. If the consumer recognizes the defect but waits beyond a reasonable amount of time to let the seller know, this lack of action indicates that the buyer is mochel – forgives his rights to return the item.

מדברי הרמב”ם [הנ”ל] משמע דעד שמשתמש במקח לא חשיב מחילה. אבל הרדב”ז (סי’ קל”ו – ח”ד סי’ אלף ר”ו) מביא בשם רב האי גאון דהיכא דהוי הדין עם שמעון צריך לישבע שמעון שלא הרגיש במום זה עד עתה, עכ”ל. ודייק המחנה אפרים (הל’ אונאה סע’ ד’) דמיד כשמרגיש הלוקח במום שצריך להחזירו, ואם אינו מחזירו מיד נחשב ההמתנה למחילה ושוב אינו יכול לטעון מקח טעות. וכן משמע ברי”ף בב”מ (דף נ) שכתב וז”ל והיכא דזבין איניש מידי ולאחר זמן איגלי ליה דאית ביה מומא דהוה ביה מעיקרא מקמי דלזבניה, אית ליה לאהדורי למריה ולא אמרינן בכי הא, הא שהה ליה בכדי שיראה לתגר או לקרובו, דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה. אבל גבי מומין מקח טעות הוא, וכל אימת דמיגלי ליה מהדר ליה למריה, והכי כתב רבינו האי גאון זצ”ל, עכ”ל. ומלשון “וכל אימת דמיגלי ליה וכו’” משמע דצריך להחזירו מיד, דאם לא עשה כן נחשב מחילה.4

It is indeed true that Mahane Efraim, after initially acknowledging that Rambam implies that a buyer may always return a defective item, even after a delay of “many days” from his notice of the defect, as long as he has not continued to use it, ultimately seems to conclude, based on an inference from Radvaz, that if the buyer delays informing the seller after noticing the defect, he forfeits the right to reverse the sale. But as we have alluded earlier, Mahane Efraim is far from the only one to consider the matter.

Some of the earliest, most intricate and most important analysis of our topic is by Rav Yom-Tov (Maharit) Zahalon, who discusses both our questions. He begins by arguing at length that Rambam’s language implies that a buyer may always return a defective item (as long as he has not continued to use it after discovering the defect), even if he could have discovered the defect at the time of purchase, and even if he delays reporting the problem to the seller after discovering it:

[כתב] הרמ”בם [כנ”ל] … וכתב הרב המגיד [כנ”ל] … והרמ”בם לא סברי כההיא יש מי שכתב אלא אפילו יכולין לראותו ולהבחינו חוזר כל זמן שנגלה לו המום וזה פשוט ומבואר מכמה טעמי

חדא מדתלי טעמא במקח טעות וכיון דהוי מקח טעות לא נתנו בו שיעור

ותו דאי סבר דאם יכול להבחינו ולא הבחינו אינו חוזר אם כן היינו דין אונאה דאם יכול להראותה לתגר ולא הראהו אינו חוזר ואם אין יכול להראותה כגון שאין תגר בקי בעיר חוזר כל זמן שיבא הבקי ואם כן הכא בנידון דידן במום הוי הכי דאם יכול להבחינו לאלתר אינו חוזר ואם אינו יכול להבחינו לאלתר חוזר כשיבחין ואם כן מאי איכא בין מום לאונאה שכתב הרי”ף דלא אמור רבנן בכדי שיראנו לתגר אלא לאונאה אבל במומא כל אימת דמתגלי ליה מיהדר ליה למאריה דהוי מקח טעות עכ”ל הרי משמע דיש הפרש בין מום לאונאה ואם כדברי היש אומרים לא יש הפרש ביניהם כלל אלא ודאי לדברי הרי”ף ז”ל אפילו יכול להבחין לאלתר ולא הבחינו חוזר לעולם משום דמקח טעות הוא ולא קנה אלא חוזר לעולם.

וגדולה מזו דאפילו ידע במום אחר שקנאו ולא הזהירו לא מחל ולא מיבעיא אם היה יכול להבחין ולא הבחין אלא אפילו הבחין וידע לא מחל ויכול להחזיר אפילו לאחר זמן כל שלא נשתמש תדע ממה שכתב הרמ”בם

הלוקח מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע המום אבל אם נשתמש מחל עכ”ל

הרי נראה ברור מדבריו דאפילו אם יכול להבחינו ולא הבחינו מדתלי טעמא במקח טעות ואמר אפילו לאחר כמה שנים משמע כדפי’.

ועוד מדכתב והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע המום אבל נשתמש אחר שידע המום מחל משמע דוקא אם נשתמש אחר שידע אבל אם לא נשתמש בו אפילו שהיה המקח בידו אחר שידע המום לא מחל דלא אמרינן מחל המום אלא כשנשתמש אחר שראה המום אבל אם לא נשתמש אפילו ראה המום לא אמרינן מחל וזה חדוש עצום הוא שאפילו ראה ממש המום ולא החזירו לאלתר חוזר לעולם כל עוד שלא נשתמש בו ולא מיבעיא אם היה יכול להבחינו ולא הבחינו שזה פשיטא שחוזר כשיבחין אלא אפילו ראה המום אחר שלקחו יכול להחזירו אחר כך כל עוד שלא נשתמש בו אחר שראה המום דלא אמרינן מחל במום אלא כשנשתמש בו כן נראה לעניות דעתי מדברי הרמ”בם דאם לא כן אלא תכף כשראה ולא החזירו אינו יכול לחזור אם כן לפלוג ולתני הרמ”בם ולימא הכי והוא שלא ידע המום אבל אם ידע המום ולא החזירו מחל אלא ודאי מדלא פליג הכי אלא אם נשתמש בו ולא החזירו משמע דאפילו אם ראה וידע כיון שלא נשתמש בו לא מחל ומכל שכן דלא סבר באותה סברא שכתב הרב המגיד דיש מי שכתב דאם יכול להבחינו ולראותו ולא ראהו מחל פשיטא דלא סבר הכי הרמ”בם דגדולה מזו סבר דאפילו ראה וידע כל שלא נשתמש בו לא מחל

אף על גב דיש להקשות לכאורה לזה דכתב הרמ”בם

וכן הלוקח וכו’ ונמצא בו מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפילו לאחר כמה שנים

דמשמע מדקאמר שלא ידע בו הלוקח שאם ידע בו הלוקח שוב אינו יכול לחזור הא לאו מלתא היא דהתם דוקא שידע בו קודם שלקחו הילכך כיון שידע קודם ולקחו מורה שאינו מקפיד בו אבל כל שלא ידע בו קודם אף על פי שידע בו אחר כך לא מפני זה יקרא שמחל אלא שלמחר ולמחרתו יחזירנו אבל כשנשתמש בו ודאי מחל שאם לא מחל לא היה משתמש בו אבל ראיית המום אחר שקנאו אף על פי ששהא יום או יומיים אין בכך כלום כך נל”עד לדעת הרמ”בם ז”ל מכח הכרחיות עצומות.5

But after all that, Maharit Zahalon ultimately concludes, based on the language of Rif, that Rambam actually agrees that once the buyer has discovered the defect, he must return the item immediately, or else forfeit the right to do so, and he explains that Rambam’s condition of ‘utilization’ is really a stand-in for ‘notice’, the former generating a presumption of the latter (although he nevertheless still insists that Rambam remains irreconcilable with the opinion cited by Maggid Mishneh that the possibility of discerning the defect at the time of purchase is sufficient to deny the buyer the right to reverse the sale):

ובאמת דקשה לזה לישנא דאייתי הרב המגיד משם הרי”אף חולק על זה שכתב [כנ”ל] … הרי מוכח מדברי הרי”אף דכל אימת דמגלי מומא בעי לאהדורי מיד ולא כמו שנראה מדברי הרמ”בם דאפילו ראה כל עוד שלא נשתמש בו יכול להחזירו לאחר זמן …

[ועיין שם שהאריך לפלפל בכוונת דברי הרמב”ם, והעלה לדחוק בכוונתו וכדי ליישבם עם דברי הרי”ף רבו:] ודוחק לפרש לשון הרמ”בם שמה שכתב והוא שלא נשתמש אחר שראה המום שר”ל שלא נשתמש דאם נשתמש מסתמא ידע המום והוי השמוש אחר שידע המום משום דחזקה אין אדם שותה בכוס וכו’

זה אין לפרש דאם כן היה די שיאמר והוא שלא נשתמש במקח אבל אם נשתמש במקח חזקתו שראה ומחל. אבל מדכתב והוא שלא ישתמש במקח אחר שראה משמע דתרתי בעינן …

[ועיין שם שפלפל עוד, והעלה:] וצריך לדחוק ולפרש כדפרישית כדי שיהא דעתו מסכים לדעת רבו הרי”אף ז”ל.

אמנם מכל מקום נפקא לן דאף על גב דהיה יכול לבדוק ולהבחין ולא בדק ולא הבחין אין בכך כלום וכשיודע לו יכול לחזור דמקח טעות הוא ולעולם חוזר.

הא קמן דבמום הוי מקח טעות ולא אמרינן ביה דינא דכדי שיראנו כדאמרינן באונאה אלא הוי מקח טעות ולעולם חוזר כל שלא נשתמש בו.

Elsewhere:

כתב הרמ”בם זל”הה [כנ”ל] … וכתב הרב המגיד ז”ל [כנ”ל] … ובודאי שהר”יף והרמ”בם ז”להה חלוקים על סברא זו של יש אומרים מדכתב הרי”ף ז”להה [כנ”ל] … הרי דכתב בכדי שיראנו לתגר לא אמור רבנן אלא באונאה אבל במקח טעות לעולם חוזר משמע דאפילו היה יכול לראותו דאי מיירי דוקא באינו יכול לראותו ולהבחינו אם כן מאי איכא בין מום לאונאה הא גבי אונאה נמי אם אינו יכול להראותו חוזר עד שימצא תגר אלא ודאי אפילו היה יכול להבחינו לעולם חוזר ולזה תלה טעמא מפני שהוא מקח טעות כלומר שכיון שהוא מקח טעות לא שייך ביה שעור כדי שיראנו או לא יראנו כיון דהמקח הוא בטעות אין כאן מקח ולעולם חוזר וכן כתב הרמ”בם ז”ל שזה מקח טעות הוא וכו’ כלומר שכיון שהוא מקח טעות אין כאן מקח ולעולם חוזר אפילו היה יכול להבחינו ולהראותו. וזהו פשוט ולא היה צריך ביאור אלא שראיתי מי שמתעקש ולהוציא מלבו כתבתי ופשוט הוא

אלא שקשה בעיני דמדברי הרמ”בם ז”ל נראה דאפילו שהה זמן רב אחר שידע המום כיון שלא נשתמש בו אחר שידע המום יכול לחזור אפילו אחר כמה שנים שכן כתב ז”ל

וכן המוכר וכו’ ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזיר אפילו לאחר כמה שנים שזהו מקח טעות הוא והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע המום אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר עכ”ל

נראה מדבריו דאפילו שהה זמן רב אחר שראה המום כיון שלא נשתמש בו אחר שראה המום ולא קאמר והוא שלא שהא אחר שראה המום משמע דאף על גב דשהא אחר ראיה כיון שלא נשתמש בו יכול להחזירו

וקשה דלישנא דהרי”ף משמע איפכא … הרי משמע מדקאמר וכל אימת דמתגלי ליה מיהדר דבעי תכף כד מתגלי ליה לאהדוריה הא לאו הכי מחילה הוי

וכן משמע ממאי דקאמר ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן אינו חוזר וכו’. הרי משמע מכאן שהכל תלוי בשעת ראיית המום שאם ראוהו ולא החזירו או היה יכול לראותו לסברת היש אומרים מחל. וצ”ע דהר”מבם שכתב ונמצא במקח מום מחזירו אפילו לאחר כמה שנים משמע אפילו אחר כמה שנים אחר ראיית המום כיון שלא נשתמש בו וצ”ע …

נמצא שעלה בידינו שמקח טעות לעולם חוזר אפילו היה יכול להבחינו ולראות מומו …6

Maharit Zahalon’s contemporary, Rav Haim Shabsi (Maharhash), takes precisely the opposite view; after some initial vacillation, he ultimately accepts the simple reading of the language of Rambam, that a defective item may always be returned, against the implication of Rif that if time passes after the discovery of the defect, the buyer is presumed to have waived his right of return:

אך נסתפקתי קצת בזה הענין, אי מאי דאמרן שחוזר לעולם היינו לאפוקי מדין אונאה ששיעורו בכדי שיראה לתגר ולומר שאפילו לא מצא הטעות עד זמן רב חוזר, אבל מכל מקום אחר שמצא הטעות ועבר זמן אחר כך ולא תבע איכא למימר דמחיל.

ויש מקום פורתא לדייק קצת, דהא גבי מקח שנמצא בו מום שישוה לדין זה בענין חזרה שחוזר לעולם כמו שהשום הרמב”ם וסמ”ג וכן כתב הרב המגיד [פרק ט”ו ממכירה הלכה ג’] שהם שוים בדין זה.

וכתב הרי”ף [כנ”ל] … נראה קצת דלא מיעט אלא כשעבר זמן עד דמגלה דכל אימת דמגלה הדר ליה למאריה, אבל אם עבר זמן אחר דמגלה וידע איכא למימר דמחיל.

והן אמת כי מה שנראה יותר בזה הוא שסתמא אמרו חוזר ואפילו לאחר כמה שנים משמע בכל גוונא, שהרי הרמב”ם וסמ”ג והטור [סימן רלב סעיף ד’] לא כתבו שום גוונא גבי מקח שנמצא בו מום שאינו יכול להחזיר אלא כשנשתמש בו אחר שידע וראה המום. וז”ל הרמב”ם … וכן בסמ”ג והטור, ואם איתא לא לישטמיט שום אחד מהם לומר שאפילו לא נשתמש אם עבר זמן אחר שראה המום שאינו יכול להחזיר.

[ועיין שם שהאריך לפלפל בדברי המגיד בהלכות מכירה והלכות אישות, ובדברי הכסף משנה בהלכות אישות, והעלה:] ואף על פי שאין דעתי הקלושה מכרעת נגד הקטנים כל שכן נגד גאון עולם, מכל מקום נראה לי הנכון … והכא גבי מקח כיון דסתמא אמרו דמקח טעות או מום חוזר לעולם אפילו עבר זמן אחר שמצא המום או הטעות יכול לטעון.7

Another who takes Rambam at face value, that a defective item may always be returned, even if the buyer delays after noticing the defect, is Mishneh Le’Melech, who uses this as a premise to argue that a fortiori would Rambam reject the anonymous opinion in Maggid Mishneh that a buyer who could have inspected the item but declined to do so forfeits his right to return it:

מה שכתב הרב המגיד ז”ל בשם יש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן שאינו חוזר …

שוב דקדקתי בדברי רבינו במה שכתב והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום משמע דאפילו ראה המום ושתק חוזר דאי לא מאי איריא נשתמש אפילו ראה ושתק אינו חוזר.

ומעתה הדברים קל וחומר בהיה יכול לבדוק ולא בדק דודאי חוזר.

ומעתה דברי הר”ב פני משה חלק ב’ סימן נ”ה שהביא עצות מרחוק ללמוד דרבינו חולק עם יש מי שכתב צ”ע:8

Curiously, Mahane Efraim’s own son, Rav Yehudah Navon, and his grandson and namesake, Rav Efraim Navon, also deal with an inference from the same aforementioned responsum of Radvaz that a buyer who delays suing the seller for the reversal of the sale is presumed to have waived his right to do so, and they explain why the inference is not really compelling – but they are discussing a different inference, and they do not seem to have noticed the one adduced by the family patriarch!

עוד כתב הרב הנזכר [הרדב”ז הנ”ל], תו כתב איכא טעמא אחרינא לקיים מקח זה שהרי הוליך שמעון הבגדים לחנותו ומראה אותם לקונים ומשפש[פ]ים בו ורואה שיש הגוון שלו, והיה זמן מרובה בין המכירה להעמדה בדין ובודאי מחל, ודמי ממש להא דכתב הר”מ ז”ל אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל.

ודבריו קשים, דמדברי רבינו נראה בפירוש שאפילו ראה ושהה כמה שנים כל שלא נשתמש במקח יכול לחזור בו, והתם בנדון שלו לא הזכיר שנשתמש.

ותירץ בני החכם ר’ אפרים נבון נר”ו דמשתמש מיקרי, שמפני זה נראה שהוא עשיר ובאים לו קונים ועל ידי זה קונים ממנו דברים אחרים.

ואפשר עוד דסבירא ליה (דשפשש) [דשפשף] הוי כנשתמש, עיין בפרק י”ו דין ו’ בלחם משנה.9

In any event, it appears that Rabbanim Yehudah and Efraim (the second) Navon also accept (at least as Rambam’s intention) the plain reading of Rambam that a buyer may always return a defective item to the seller, even if he does not do so immediately upon discovery of the defect.

  1. רי”ף בבא מציעא ל: בדפי הרי”ף []
  2. יד החזקה הלכות מכירה טו:ג – קשר []
  3. מגיד משנה שם []
  4. Rabbi Yitzchok Rosedale, A Defective Sheitel and the Chasunah is Tommorow!, in LakewoodLocal, June 16, 2011 – link. []
  5. שו”ת מהרי”ט צהלון סימן ק”ה עמוד צב:-צג. – קשר []
  6. שם סימן רכ”ה עמוד קעח. – קשר []
  7. שו”ת תורת חיים (זכרון אהרן: ירושלים תשס”ג) חלק א’ סימן כ”א ד”ה אך נסתפקתי קצת בזה הענין, עמוד מו.-מז. []
  8. משנה למלך קנין פרק ט”ו הלכה ג []
  9. קרית מלך רב (מכון משנת רב אהרן: תשס”ו) הלכות מכירה פרק ט”ו דין ג’ עמוד תשמה ד”ה עוד כתב הרב הנזכר []
This entry was posted in חושן משפט and tagged , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *