The Rebellious Elder

S. asks:

It is my understanding that the Satmar Rav believes and taught that one must not show hakaras ha-tov to the Medinah (to be fair I think he also taught that one should not benefit from them, but as you point out, everyone does nevertheless).

We are also taught that the Satmar Rav’s views are and were mostly definitely a “ve-elu.”

How are these positions to be reconciled? This is of course a larger question – how and are we supposed to respect people whom are considered to be great who frankly spread such teachings?

R. Yitzchok Adlerstein answers:

I don’t know enough about the Satmar Rav’s position on hakaras hatov. Let’s assume, arguendo, that you are correct. Even so, there would be nuance to his position that you have not owned up to. When Hubert Humphrey campaigned for the Vice Presidency, he paid a visit to the Satmar Rav, who immediately opened the conversation with a question about Humphrey’s willingness to send more arms to Israel. Humphrey had been forewarned about Rav Yoilish’s views on the Zionist entity, and expressed his surprise. The Satmar Rav responded, “No, no. You don’t understand. We have a disagreement with members of the family – but we don’t want to see anyone in the family get hurt.” (Source: Dr. David Luchins)

That is gadlus, and that is not what we are witnessing coming from RBS-B or Kikar Shabbos.

Even if this were not true, we apparently differ on how to understand “eilu v-eilu.” Since I wrote the book, perhaps I can be excused for favoring the approach of Maharal who explicitly denies in Be’er HaGolah that both sides of any dispute are equally correct. He restricts that to only some disputes, such as those between Hillel and Shammai. In other cases, while there undoubtedly is much to learn from both disputants, one side may indeed possess far more of the truth. Personally, I have little problem applying that idea to many other disputes, in which I find myself strongly drawn to one side more than another. I’ve stopped losing sleep about that.

What you really want to do is egg me on to the next concession, and I will oblige. Let’s say I concluded that, as far as I could see, Gadol X was (shudder!) wrong. Ein le-dayan elah mah she-einav ra’os. I can’t force myself to believe what I don’t believe, nor even to pretend that I do.

Now what? Do I frame my appreciation of that Gadol in terms of the one position he takes that I find entirely unacceptable, and write off everything else he stood for? For that matter, am I devastated and destroyed when I find out that some of my rabbei’im were human (imagine that!) and had human failings? Or do I move on, and continue to be inspired by everything else they accomplished?

I’ve learned how to filter. Lots of good stuff gets through the filter, even after the unacceptable is blocked out. People who can’t do that will have very few people in life from whom they can learn – at least not real people, rather than figments of their imaginations. We have much to learn from great people, even after realizing that they will not be correct all the time.

This exact question – “how and are we supposed to respect people whom are considered to be great who frankly spread such teachings?” with respect to the Satmar Rav is discussed in an utterly fascinating responsum of Rav Yehudah Herzl Henkin. [The subject of the discussion has been expunged and replaced with “a certain Gadol”, but it is clearly the Satmar Rav.]:

תלמיד חכם שהפקיר באחרים האם צריכים לכבדו

לשואל אחד

קבלתי מכתבך האם צריך לקרוא ל(גדול אחד) בשם הגאון זצ”ל כמנהגך עד כה ומנהג כל חברך, מאחר שנתברר לך מתוך כתביו שלפי דעתו אתה ורוב העולם נדונים כאפיקורסים. ויש בשאלה פרט וכלל, …1

R. Henkin begins his assessment of the Satmar Rav’s character by quoting his grandfather as asserting that “had he lived in the Temple Era, he would have been judged as a rebellious elder”, which the grandson explains is not a slur against his righteousness (!), but a mere description of his intransigence:

ואולם מה ששאלת האם עליך לכבדו בכלל, לא אני ראוי לענות לך ומבעי להיות כשמואל הקטן אבל כיון ששאלת אי אפשר להשיבך בלא כלום. הנה הגמו”ז אמר עליו שאילו היה חי בזמן הבית היה נדון כזקן ממרא עכ”ל, ואין זה פגיעה בצדקתו כי אטו זקן ממרא לא היה גאון וצדיק והלא היה חכם שהגיע להוראה וסמוך בסנהדרין כמו שכתב הרמב”ם בהלכות ממרים פרק ג’ הלכה ה’ והוא דן והם דנים והוא קבל והם קבלו ורק גזרת הכתוב היא אחרי רבים להטות ולא תסור ומיתתו בחנק כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל. … ולזה קמאר הגמו”ז שמדה זו של (אותו גדול) שהיה חולק על כל העולם אילו החזיק בה בזמן הבית היתה מביאתו לדין זקן ממרא, אבל אין זה פגיעה בצדקתו.2

What R. Henkin cannot tolerate, however, is the Satmar Rav’s intemperate vitriol against great Torah scholars, even one as admired as Rav Kook:

אבל מה שהפקיר ברוב העולם ובפרט בתלמידי חכמים מפורסמים קשה. וגם בזה אזיל לשיטתו שלא השגיח בדעת אחרים, ולכן לא היה איכפת לו שגדולי עולם שבחו והעריצו את הגרא”י קוק ז”ל בחייו ולאחר מותו ולדוגמה מה שכתב הגרא”ז מלצר ז”ל בשנת תש”א גאון ישראל ותפארתו מוהרא”י קוק זצ”ל עכ”ל וכהנה רבות. איברא אף לשיטתו שמצא בכתביו דברי מינות כביכול מי סני לן מה שאמרו על ר’ הילל במסכת סנהדרין צט. שרא ליה מריה לרבי הילל וכו’ עכ”ל עיי”ש ולא ביזוהו אחרי מותו וכל שכן לאמר עליו יש”ו, …

R. Henkin suggests that it was these qualities of contentiousness and disputatiousness that prevented him from becoming a preeminent Halachic authority:

ואיני מאריך במה שהצדיק את דבריו וידועה הלצת האחרונים במסכת ברכות [יט:] שאין להתגרות בתלמיד חכם שמא עשה תשובה שמא קס”ד אלא ודאי כתב תשובה והתיר לעצמו, ברם לא מפיו אנו חיים וכיון שרוב רובם של פוסקים והגמו”ז בתוכם דחו דבריו בין בג’ השבועות בין בשאר ענינים שוב לא נשאר אלא מה שהפקיר לבזות תלמידי חכמים. ובפרט שלא זכה להיות עמוד ההוראה בדורו, ונראה לפי מה שדרשו במסכת מועד קטן יז. וחגיגה טז: מאי דכתיב (מלאכי ב’) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד’ צבקות הוא, אם דומה הרב למלאך ד’ יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו עכ”ל, ובשיר השירים רבה פרשה ח’ על הכתוב חבירים מקשיבים לקולך בר קפרא אמר למה קרא למלאכי השרת חברים לפי שאין ביניהם איבה וקנאה ושנאה ותחרות ומצות ופלוגת דברים עכ”ל, לכן כיון שהיה שורש איבה ומחלוקת לא דמי למלאך ד’ ולא בקשו תורה מפיו.

R. Henkin concludes that one should speak neutrally of the Satmar Rav, neither vituperating nor praising him:

וכן עיקר לעניננו שלא לגרום חילול השם, ולכן אף שעצת רבנו אברהם בן הרמב”ם לייסר החוטא בדברים וכו’ היתה אי אפשר אף בחייו של (אותו גדול) כמובן ואין לנו הכח להעמיד הדת על תלה מכל מקום אסור לנו לבזותו וכל שכן לאחר מותו. ומכל מקום כיון שתלמידיו למדים מדבריו לבזות יראים ושלמים כמו שהבאת מדבריהם וגם פשה הנגע הזה למרחוק בעו”ה לכן לחלוק לו כבוד הוי לחזק ידי המבזים תלמידי חכמים וגורם חילול השם נוסף, ועל כזה אמרו כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב. סוף דבר גם ברך לא תברכנו גם קלל לא תקללנו, ואתה בתמך תלך להיות מן הנעלבים ולא מן העולבים ולשמור על כבוד חכמים בכל מקום והקב”ה יוציא כאור צדקך וצדקת כל מאמיניו.

יהודה הרצל הנקין3

  1. רב יהודה הרצל הנקין שו”ת בני בנים חלק ב’ (ירושלים תשנ”ב) סימן ל”ד עמוד קכז – קשר []
  2. שם עמודים קל-קלא – קשר []
  3. שם עמוד קלג – קשר []
This entry was posted in Uncategorized and tagged , , , , , , , . Bookmark the permalink.

5 Responses to The Rebellious Elder

  1. S. says:

    This is fascinating, but my question was really less about how to respect an intransigent talmid chochom who sits apart from the rest of the sages of Israel, and one who is actively influential. I would say that R. Henkin’s responsum is better asked about the Rogachover, who could be downright nasty, but we can call it crusty, incorrigible, and even see it as cute. It’s less cute when a zaken mamre is raising an “army” of 10s of thousands – no offense to Satmar Chassidim.

    In any case, I’m not committed to this specific example. It’s not really about him, but any godol be-yisrael who, one believes, is really doing harm. You can even say the same thing about R. J. B. Soloveitchik in the view of the mainstream yeshiva world of his time.

  2. Yitzhak says:

    In his last paragraph, R. Henkin does address (what he considers to be) the problem of the Satmar Rav’s followers who see him as a model of disputatiousness, but I suppose that what’s really bothering you is the problem of the influence of ideas and doctrines that one considers fundamentally pernicious.

  3. Shalom Rosenfeld says:

    In one of Hekin’s (fils) English essays, he goes further to object that a quote from (R’?) Yoel Teitelbaum was cited by a rabbi affiliated with YU, an institution with which Rabbi Henkin isn’t formally affiliated, though his wife is. Namely: “why don’t we say yachid v’rabim halacha k’rabim? Oh, that only applies if The Yachid, Yichudo Shel Olam, is with the rabim.”

    Maybe G-d is on your side, maybe you’re on G-d’s side; maybe you’re holier than everyone else, maybe you’re not. But a clever pun can’t subvert the halachic process.

  4. Shalom Rosenfeld says:

    And contrast, of course, with the late Rav Menashe Klein zt’l. Rabbi Klein had some views that were … not popular in the circles I follow, put mildly; yet his approbation appears on Bnei Banim. Conversely, Rabbi Henkin writes explicitly (in “Contemporary Tsniut”): “I have no quarrel with Mishneh Halachot, who is a halachic authority and is entitled to his own opinion; I do have a quarrel with popularizers … who present it as the only valid opinion.”

  5. Yitzhak says:

    Shalom: Interesting. I took a quick look this morning at Equality Lost, but could not find the quote.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *