The Diligent Deadbeat

Kikar Ha’Shabat reports:

בית המשפט מחייב תלמיד ישיבה לצאת לעבוד כדי לכסות חובותיו

שופט בית משפט השלום בתל אביב, עודד מאור, קבע כי תלמיד ישיבה, הלומד 14 שעות ביום, וצבר חובות בגובה 285 אלף שקל מחוייב לצאת ולעבוד בכדי לכסות את חובותיו. “לימוד תורה אינו יכול לשמש עילה לאי פירעון החובות, ומוטלת על החייב לצאת ולעבוד על-מנת שיפרע את חובותיו”, נכתב בפסק הדין

חזקי שטרן – חרדים | י”ג בסיון תשעב 15:40 03.06.12

“לימוד תורה אינו יכול לשמש עילה לאי פירעון החובות, ומוטלת על החייב לצאת ולעבוד על-מנת שיפרע את חובותיו”, כך פסק בית משפט השלום בתל-אביב, באשר לחובותיו של תלמיד ישיבה לבנק הבינלאומי.

פסק בית המשפט ניתן בנוגע להליכים שנקט הבנק הבינלאומי נגד בחור בן 20, שאינו עובד ומצהיר כי “תורתו אומנותו”, אשר צבר חובות בגובה 285 אלף שקל.

לאחר שהתברר כי הבחור לומד במשך כ-14 שעות ביממה, וטוען כי בעקבות כך אינו יכול לצאת לעבוד, השיתו עליו בהוצאה לפועל תשלום חודשי נמוך במיוחד בסך של 150 שקל בחודש, והוא הוכרז כ’חייב מוגבל באמצעים’.

הבנק הגיש לבית משפט השלום בתל אביב ערעור על החלטת ההוצאה לפועל, והשופט עודד מאור החליט לקבל את הערעור ולחייב את הבחור לצאת ולעבוד כדי לכסות את חובותיו.

“יכולת ההשתכרות של תלמיד הישיבה היא גבוהה. גם על פי עמדת המשפט העברי, לימוד תורה אינו יכול לשמש עילה לאי-פירעון חובות, ומוטלת על החייב חובה לצאת ולעבוד על מנת שיפרע חובותיו, גם על חשבון הזמן שהוא מקדיש ללמוד תורה”, נכתב בפסק הדין.

השופט הרחיב בדבריו כי גם לפי המשפט העברי הכלל של פריעת חוב הוא בבחינת מצווה, ולימוד תורה אינו יכול לשמש עילה לאי פריעת חובות. “אין חולק על כך שמצוות לימוד תורה היא מצווה שערכה רב יותר משל כל יתר המצוות”, כתב השופט עודד מאור.

“אין חולק שמדובר בצעיר בריא בעל יכולת השתכרות משמעותית”, כותב מאור בהחלטה, “אין לקבל את הטענה כי עקב לימודיו אין הוא יכול לעבוד. הרי ניתן לשלב עבודה ולימודים צוותא חדא”.

במסגרת החלטת בית המשפט, התיק יוחזר לרשמת ההוצאה לפועל, שתקבע מחדש את גובה החיוב לאור יכולת ההשתכרות של הבחור החייב.

YWN’s version (h/t: CS):

Learning Torah Doesn’t Exonerate One from Paying Debts

The Tel Aviv Magistrate’s Court ruled that the study of torah cannot be used an excuse not to pay one’s debts. Justice Oded Maor ruled in the case of a lawsuit brought against an avreich by the International Bank for his failure to pay his debt. The court stated that the fact that he learns 14 hours daily and does not work is not a valid excuse and he must pay his debts.

The avreich wanted to make monthly payments of 150 NIS, as is commonly done in the case of an unemployed person. The bank was not pleased with this arrangement and challenged the payment schedule in court. The court sided with the bank, unwilling to hear the defense, which tried explaining the payment terms given to the avreich are in line with payment terms given to unemployed persons. The court however would not hear of it, insisting the avreich pay 5,000 NIS a month. The court was unwilling to view an avreich learning as one being unemployed, emphasizing that sitting and learning does not excuse one from looking for work, hence the learning of torah does not permit one to claim he cannot work.

The court instructed the court’s collection service to determine how much he can/should pay due to his circumstances and unwillingness to get a job.

While Judge Maor’s assertion that “Torah study cannot serve as an excuse for non-payment of debts” seems perfectly reasonable, his directive that “the obligation is incumbent upon him to go out and work in order to pay his debts” is apparently inconsistent with Mishpat Ha’Ivri, in which the normative position is that of Rabbeinu Tam, that “we do not compel him to hire himself out nor to perform any work in order to pay”:

אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע1

In justification of Judge Maor’s ruling, it is important to note that Rabbeinu Tam himself is reported to have ruled that judges may, at their discretion, compel a specific deadbeat in a particular situation to seek employment, לפנים משורת הדין, and / or as a קנס:

ואמנם כתב רבינו תם אם יראה בעיני הדיינים לקונסו לפנים משורת הדין טוב הדבר2

אומרים רבני צרפת כי תקלה וקלון הוא לבנות ישראל אשר אמרתי שאין לבעלים להשתכר לפרנסם, אמנם לקנוס לכל אחד לפי השעה טוב בעיני כי ההיא דקניס רב נחמן לההוא גזלנא (בבא קמא צו:) אבל להורות שקר ולקנוס (לכל אחד) לדורות לא יישר בעיני דלא מצינו מוכר עצמו להגבות כתובה לאשה ומזונות אלא כי ימוך אבל להניח באפונדתו אסור כדדריש בספרי (פרשת בהר פרק ז’), ואפילו בההיא חס רחמנא עליה ויוצא בשש, ופועל נמי דרשינן (בבא קמא קטז:) שהוא בכלל ולא עבדים לעבדים ומשום האי טעמא חוזר, ואם תאמר יאסר כיון שיכול לחזור שרי. …3

Hazon Ish (citing the above) writes similarly (at least in the context of a lazy individual):

ונראה דאף לדעת רבינו תם שאינו חייב להשכיר עצמו מדין חיוב גמור, מכל מקום הוא חוטא לנפשו ולאשתו וכבר הוכיח שלמה ע”ה בספר משלי את העצל ומשתדלין עמו לפתותו להשתכר ואולי אם מוציאין חכמים לכופו בשוטי הרשות בידם ולא משום חוב אשתו אלא כאב המכה את בנו והרב את תלמידו, וכ”ה במרדכי פרק אף על פי דרשות לקונסו לפנים משורת הדין,4

But as we have seen, Rabbeinu Tam insists that the issuance of a blanket, permanent ruling would constitute “falsehood” and is therefore inappropriate.

It turns out that even Judge Maor’s seemingly obvious fundamental assumption that “Torah study cannot serve as an excuse for non-payment of debts” is not entirely certain; Rav Yosef Engel entertains the possibility that even the opinion that holds a husband responsible to accept employment if necessary to maintain his wife may concede that a “Ben Torah” is exempt from disruption of his studies:

נלענ”ד דהיכא דהוא במקום איסור אין האיש משועבד אל אשתו כלל למזונות דהא קיימא לן דמזונות דרבנן והוא מתנאי בית דין ואין סברא ששיעבדו חכמים את האיש שיפרנס את אשתו על ידי איסור, ואפילו למאן דאמר דמזונות דאורייתא נמי פשוט שהוא כן דהיכא דאי אפשר לו להמציא מזון לאשתו זולת על ידי איסור ואפילו על ידי איסור קל אין מחויב …

ואולם לגבי ביטול מצוה לכאורה לא ברירא אם אין השיעבוד גם במקום ביטול מצוה, דאף על גב דקיימא לן בכתובות סב: דהתלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שנים ושלש שנים מכל מקום הרי ר”א שם אוסר, ואפילו למאי דקיימא לן דשרי הרי מצאנוהו רק במצוות תלמוד תורה דשקולה כנגד כל המצוות אבל שיהיה רשאי לצאת לצורך קיום מצוה אחרת אין מבואר, … ודעת רבינו אליהו המובא בתוספות כתובות סג. ד”ה באומר דחייב אדם להשכיר עצמו אפילו למלאכה לפרנס את אשתו אין מבואר אם אפילו בבן תורה ויצטרך לבטל מלימודו הדין כן5

אך לעניננו הדבר לכאורה פשוט ומוכרח שאין לו לעבור עבור מזונותיה אפילו נדנוד איסור דרבנן דלא עדיפא מדידיה וכשם שאין לו לעבור על איסור עבור מזונות עצמו כך אין לו לעבור על איסור עבור מזונות אשתו, ועיין כתובות ק. זיל לא עדיף מדידך,

It is likely, however, that Rav Engel’s consideration of the possibility that one need not disturb his learning in order to satisfy his financial obligation is limited to a husband’s conjugal maintenance duty, where the argument of “לא עדיפא מדידיה”, that the Halachah does not require him to do more for his wife than he would do for himself, is cogent, but even he would agree that an ordinary debtor cannot plead “ביטול תורה” as an excuse for nonpayment.

  1. שלחן ערוך חו”מ סימן צ”ז סעיף ט”ו, ועיין אוצר הפוסקים אה”ע סימן ע’ ס”ק י”ח, עמודים 27-30, בענין השיטות ומשאם ומתנם של הפוסקים בסוגיא זו []
  2. מרדכי כתובות רמז ר”ה, הובא באוצה”פ שם אות י’ עמוד 30 []
  3. תשובות רבינו תם, הובא בהגהות מיימוניות (אישות פרק י”ב אות ח’) בשם האביאסף, הובא באוצה”פ שם, ועיין ספר ראביה חלק ד’ (ירושלים תשכ”ה) סימן תתקי”ט (משפט הכתובה) עמודים רצא-צה – קשר []
  4. חזון איש אה”ע – נשים הלכות גיטין סימן ק”ח אות י’ ד”ה ולענין לכופו, הובא באוצה”פ שם []
  5. תשובת הג”ר יוסף ענגיל, נדפסה בסוף ספר חזון נחום כרך ב’ (ירושלים תשנ”ג) עמודים יד-טו אותיות כ’-כ”א, הובא באוצה”פ שם אות א’ ד”ה עיין בתשובת הר”י ענגיל עמוד 27 []
This entry was posted in news, אבן העזר, חושן משפט and tagged , , , , , , , , , , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *