Kimhi On Christianity

On the recommendation of my friend Dan Rabinowitz, I recently visited the Library of Congress’s Words Like Sapphires: 100 Years of Hebraica at the Library of Congress, 1912–2012 (after briefly joining this year’s March for Life). One of the most interesting items on display was a first edition ([Bologna?] 1477) of Rav David Kimhi (Radak’s) commentary to Psalms opened to a heavily censored page:
Censored page from Radak's commentary to Psalms - end of Psalm 22.

Shown here is one of the earliest printed Hebrew books and the first with any portion of the Hebrew Bible. Like many Hebrew books from Italy, this copy shows the censorship instituted by the Catholic Church in 1553 following the public burning of the Talmud and other Hebrew books in cities across Italy. The historical and cultural processes over the centuries clearly play themselves out on the page displayed. A censor marked out the lines deemed offensive to the Church, which were re-written by the owner of the book into the margins. However, over time the black gall–ink of the censor’s pen has faded and, thanks to the work of the Library’s expert conservators, the original text is once again revealed.

[The beautiful, large [49M], gloriously high-resolution [5165×3259] original of the above image, in which one can clearly read the original printed text beneath the censor’s faded redaction lines, as well as the handwritten marginal text, is available here.]

I was unable at the time to make out what it was that the censor had found objectionable, and could merely see that the passage in question was at the end of the commentary to Psalm 22. Subsequent investigation revealed that the offending passage was Radak’s citation, and subsequent vehement rebuttal, of the Christological interpretation of the Psalm, למנצח על אילת השחר, as referring to Jesus’s persecution by the Jews and his ultimate crucifixion, a fate he deliberately chose in order to bring about the salvation of humanity. [Note that most printed editions of the commentary omit the passage entirely: Crimona 5321, Frankfurt am Main 5472, Amsterdam 5525, Amsterdam 5525, Lublin [5657?], Yerushalayim 5764 (this last one ironically titled פירוש רבנו דוד קמחי השלם); I have found it only in the edition of Salonika 5282 and in several modern, scholarly editions: Tel Aviv 5706, Yerushalayim 5727 and Bar Ilan’s מקראות גדולות הכתר.]:

וזה המזמור פרשו אותו הערלים על ישו, והוא מספר כל הרעות שעשו לו ישראל. והנה צועק הבן לאב מתוך הצרות ואומר: א-לי א-לי למה עזבתני, וכן כל המזמור. ושבשו מלת כארי ידי ורגלי ואמר כארו: לשון כי יכרה איש בור (שמות כא, לג), שתקעו מסמרים בידיו וברגליו כשתלו אותו. והטעה אותם הפסוק, ונפשו לא חיה, ואמרו: כי זה הוא אלוה שיכרעו לפניו כל יורדי עפר, והוא לא רצה לחיות נפשו, כי בתנאי זה ירד לקחת בשר שיהרגו הבשר ויושעו בזה יורדי גהינם, לפיכך לא רצה לחיות את נפשו אלא מסר עצמו ביד ההורגים אותו.1

Radak proceeds to sharply refute this exegesis, gleefully pointing out the inherent theological incoherence of the account and its many incompatibilities with the Biblical text:

ועתה ישמיעו לאזנם מה שפיהם מדבר!
הם אומרים כי לא רצה לחיות את נפשו ולהצילה מיד ההורגים אותו, אם כן למה היה צועק: א-לי א-לי למה עזבתני רחוק מישועתי, והוא לא רצה להיות נושע? והלא שכח תנאו!
ואומר: ולא תענה, והוא לא רצה להיות נענה?
ועוד אם הוא אלוה הוא עצמו יושיע עצמו,
ועוד שאמר: תהלות ישראל, והם המריעים לו? והיאך אמר: שהם מהללים הא-ל?
ועוד אמר: בך בטחו אבותינו, ואם הוא כמו שהם אומרים, לא היה לו אלא אב אחד?
ועוד האלוה יאמר על עצמו שהוא תולעת ולא איש!
והנה אמר: גל אל ד’ יפלטהו יצילהו, אם על הבשר לא פלטהו ולא הצילהו, ואם על האלהות לא היה צריך הצלה.
ואמר: כי אתה גחי מבטן: הוא עצמו המוציא מבטן.
ואמר: אספרה שמך לאחי. והאלוה אין לו אחים.
והנה כזב. כי הספור וההלל וההודאה אחר ההצלה הם והנה הוא לא נצל.
ואמר: כל זרע יעקב כבדוהו … כי לא בזה ולא שקץ ענות עני: וישראל המריעים לו, וענותו בזה האב ושקץ, והסתיר פניו ממנו, ובשועו אליו לא שמע. הנה כל דבריו שקר.
ואמר: כל משפחות גוים, והנה היהודים והישמעאלים לא יאמינו בו.

Here’s another censored page from this edition:
Another censored page - end of Psalm 72.

R. Y. L. Ha’Cohen Fishman (Maimon) discusses the vicissitudes of the anti-Christology in Radak’s commentary to Psalms, noting that a compilation these passages has been published in various works titled תשובות הרד”ק לנוצרים, which neglect to note that they are actually extracted from the commentary:

בראשונה השמיטו מפירוש הרד”ק לתהלים מה שכתב לסתור את דעת הנוצרים, אשר רצו להוכיח מספר תהלים על אמתת אמונתם, ראה מזמור ב’ פסוק י”ב; מזמור י”ט, פסוק י’; מזמור כ”ב, פסוק ל”ב; מזמור מ”ה, פסוק י”ח; … כן הושמט בדפוסים האחרונים … מה שכתב הרד”ק בסוף מזמור ע”ב … גם בסוף מזמור פ”ז, … השמיטו המדפיסים … וכמו כן בסוף מזמור ק”י … השמיטו בדפוסים שונים … מאמר שלם מאת הרד”ק …

הקטעים האלה מפירוש הרד”ק לתהלים נגד הנצרות, שנשמטו בכמה דפוסים נאספו על ידי מלקט אחד ונדפסו בספרים שונים בשם “תשובות הרד”ק לנוצרים”, מבלי להודיע שכל זה לוקח מפירושו לתהלים.2

R. Fishman proceeds to note that there is also a published disputation of Radak against the Christians, as well as published glosses to the Gospels, in which he discusses the (well-known) contradictions between its various books and claims that he has seen “French converts, pious and scholars in their laws, who have converted due to this”:

מלבד זה נדפס בספר “מלחמת חובה”, קושטא ת”ע, גם ויכוח הרד”ק עם הנוצרים … אבל מלבד הויכוח שלו וגם תשובותיו אלו, נדפס מאת הרד”ק גם השגות על האון-גליון ברבעון הצרפתי חוברת קל”ב עמוד רמ”ט והלאה ע”ש שהוא כותב בתוך דבריו על דבר הסתירות שבין ספר אחד לשני והוא כותב:

וכבר ראיתי גרים צרפתים, חסידים, חכמים בנימוסיהם, שנתגיירו מפני זה”;

R. Fishman concludes by suggesting that it was the existence of the putatively Torahphilic Albigenses sectarians in twelfth century Provence, Radak’s region, that emboldened him to publicly attack Christianity:

ואמנם יודעים אנו מפי ספרי התולדה כי בימים האלה, היה בצרפת הדרומית בפרובינציאה זאת המדינה שבה דר הרד”ק, מרכז חשוב לתורה וליהדות, ושם נוצרה אז בתוך הנוצרים כת האלביגענזים שהיו נוטים בלבם אחרי תורת היהדות, והיו ביניהם כאלה שאמרו גלוי ומפורש, כי תורת היהדות מצאה מסלה בלבם, ועל-כן אין כל פלא אם רבנו דוד קמחי מצא עוז בנפשו בימים ההם לצאת בגלוי נגד הנצרות

Further reading (and looking at pictures):

  • An article on the Words Like Sapphires exhibit.
  • Discussion of the Library’s collection of early Hebrew Bibles and the censored 1477 edition of Radak’s commentary to Psalms.
  • The Library’s guide to “The Books of the People of the Book”.
  • Raymond Apple on the anti-Christology in Radak’s commentary to Psalms.
  • Menahem Cohen on same.3
  1. ר’ דוד קמחי: הפירוש השלם על תהלים (מוסד הרב קוק: ירושלים תשכ”ז) סוף מזמור כ”ב עמוד נח – קשר []
  2. דברים אחדים מאת רב י. ל. הכהן פישמן, בתוך ספר תהלים עם פירושו הארוך של רבנו דוד קמחי ז”ל (תל-אביו תש”ו) – קשר, ועיין גם אברהם דרום, ר’ דוד קמחי: הפירוש השלם על תהלים, מבוא – קשר []
  3. Introduction to the Keter Mikraos Gedolos Psalms, pp. 20-23. An interview with Cohen – YouTube. []

Fixing Cleopatra’s Nose

A couple of years ago, we discussed the question of the permissibility of plastic surgery for cosmetic purposes, and we noted R. Chaim Jachter’s characteristically excellent discussion of the topic, in which he notes that both Rav Moshe Feinstein and Rav Ya’akov Breish discuss very similar sounding cases of a young woman who wished to undergo rhinoplasty to enhance her desirability as a mate:

Parenthetically, it seems that Rav Moshe and Rav Breisch were addressing the same case and that the Rav who submitted the question to Rav Moshe also submitted it to Rav Breisch for adjudication (this is conjecture, as Rav Breisch’s responsum is not dated and the Igrot Moshe does not identify the questioner).

While R. Jachter’s hypothesis is certainly plausible, as R. Breish’s correspondent, R. Shalom Yehezkel Rubin-Halberstam, was a frequent correspondent of Rav Moshe, and I believe that there are other other cases of him turning to multiple authorities on a single question, it turns out, as I recently discovered, that there is at least one other responsum addressing this question, posed by someone else to Rav Yitzhak Isaac Liebes:

שלו’ וברכה ברבייה והמשכה לידידי מכובדי הרב הגאון המפורסם כש”ת מו”ה רי”א סגל שליט”א.

ענוותו תרבני לחוו”ד העניה בדבר שאלתו אודות הבתולה שרוצית לעשות ניתוח על חוטמה להקטינה כי חוטמה ארוך קצת והיא יראה שלא תשא חן בעיני הבחורים לכן היא מוכנת לעבור ניתוח והוריה מסופקים אם מותרת לעשות כן מפני סכנת הניתוח. זהו תוכן שאלתו.

תשובה:

תנינן במתניתן דכתובות דף ע”ב כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים. ובבכורות פרק מומין אלו תנינן גבי מומי כהנים חוטמו גדול מאבריו או קטן מאבריו ובברייתא בגמרא דף מ”ד תנא כאצבע קטנה, וכן הוא ברמב”ם בפרק ח’ מהלכות ביאת מקדש הלכה ז’ יעו”ש, ולפי זה אף על פי שאיני יודע שיעור גדלות החוטם מכל מקום על כל פנים קצת מום הוא בחוטם שלא כדרך כל אדם ממילא יש לה מקום לחשוש לקישויים למצוא זיווג הגון לפי כבודה, ועיין בשו”ת חות יאיר סימן ר”כ מובא בפתחי תשובה ס”ק ב’ בנידון שאחד רצה לבטל קשר השידוכין מחמת שנודע לו שהכלה יש לה חוטם ארוך יותר מן הראוי יעו”ש,1 ואף על פי שמסקנתו שאין בדבריו כלום מכל מקום חזינן שעל כל פנים ריעותא היא להכלה ומקלקל את צורת הפנים ותואר יפיה לכן יש לעיין, א) מצד חובל בעצמה, ב) משום חשש של סכנה שאסור לאדם לסכן את עצמו.2

R. Liebes summarily dispenses with the first concern of self-injury, on the grounds that this is permitted in case of need, and he proceeds to analyze the question of the assumption of risk, in which context he asserts that in contemporary times, “when medical science has already developed to a high level”, the risk associated with superficial surgical procedures, particularly plastic surgeries “which are everyday occurrences”, is minimal, and our girl, who is concerned that “she will not find favor in the eyes of all who see her” is therefore permitted to undergo the surgery to improve her appearance, for, as Hazal say, “אין אשה אלא ליופי – i.e., she has no objective and worry other than to be beautiful, this is settled in her nature, and that is her character”:

אולם בזמנינו כבר נתפתחה חכמת הרפואה לדרגא גבוהה וניתוחים חיצוניים אינם בגדר הסכנה ובפרט ניתוחים פלסטיים שזהו מעשים בכל יום והעיקר הוא הזהירות מזיהומים שיכול להתהוות כתוצאה מהניתוח ואותו החשש הוא גם כן בעקירת שן ומכל מקום שום אדם לא עולה על דעתו שצריך לעשות שאלת חכם אם מותר לו ללכת להרופא ולהיכנס לספק סכנה מחשש זיהום הדם רק כיון שיש לו כאב ויסורין מוכרח הוא ללכת להרופא לעקור את השן בבטחון בד’ שהכל יעלה לו בסדר, כמו כן יש לומר בנידון דידן בהבתולה הנ”ל מכיון שהיא יראה שלא תשא חן בעיני כל רואיה זה גם כן יסורין ודכאות רוח ונפש, ולכן יש מקום להתיר לה ניתוח פלסטי לשפר חזות פניה כי אין אשה אלא ליופי כמאמרם ז”ל בש”ס תענית ד”ל ר”ל שאין לה מגמה ודאגה אחרת רק להיות יפה, זה מונח בטבעה וכך הוא אופיה.

ועיין בתוספות שם בתענית ד”ד בתוד”ה יכול שכתבו אי נמי דגבי אשה לא דייק עלמא אלא ליופי, ומצינו בתורה הקדושה שהאמהות הקדושות נשתבחו ביופיין וחז”ל הקילו לנשים להתקשט בימי אבלן שלא תתגנה על בעלה כמבואר ביו”ד סימן שפ”א, לכן אשה שחושבת בעצמה שתואר פניה משונה משל כל אדם מצטערת מזה וזה באמת צער גדול עבורה כמבואר בתוספות שבת ד”נ בד”ה בשביל שכתבו על הא דאיתא התם מגרר אדם גלדי צואה וגלד מכה שעל בשרו בשביל צערו וכתבו על זה בתוספות שם דאם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בני אדם שרי דאין לך צער גדול מזה יעו”ש, מכל שכן בתולה שהגיע לפרק בתולה נשאת בודאי הויא לה צער גדול אם היא חושבת שזה מום גדול שיש לה חוטם לא לפי הרגיל.

[ועיין שם שפלפל עוד בזה, והעלה:] לכן לדינא לפיע”ד דמותרת לעשות כן והשם יתברך יצליח דרכה למצוא זיווג הגון וכיון דדשו בה רבים שומר ישראל ישמור אותה להתחזק ולהתרפא והיתה לה שמחת עולם.

  1. עיין אוצר הפוסקים אה”ע חלק י”ג סימן ל”ט ס”ק ח’ דף צח ע”ד וחלק ט”ו סימן נ’ ס”ק ל”ו אות י”ד דף צה ע”ג []
  2. שו”ת בית אבי חלק ב’ חו”מ סימן קנ”ב – קשר []

Making A Joyful Noise Unto the Lord

From a recent review by Gil Student of R. Yisroel Miller’s In Search of Torah Wisdom: Questions You Forgot to Ask Your Rebbi:

I found R. Miller’s explanation of a Yeshiva prayer service particularly interesting. I cannot recall any book discussing this so frankly. When we pray, we strive for an atmosphere of pleading for our lives. In the Yeshiva world, “[t]hey worked to try to feel that they were standing and speaking before Hashem, and that Hashem was actually listening to every word…” (p. 87). But serious prayer is difficult and those who do not or cannot strive for such a lofty ideal have other ways to find meaning. Singing in shul is fine for some people but the Yeshiva world strives for a higher plane of spiritual connection. Condescending but honest and polite.

Joel Rich (in a comment to the above) is unconvinced:

I would say Condescending and lacking in self awareness but honest and polite. One could just as easily say, Crying in shul is fine for some people but the Chassidic world strives for a higher plane of spiritual connection.

Does all prayer really always need take on the tone of pleading for one’s life, even the shevach and hodaah?

The quintessential Litvish attitude toward prayer is deliciously expressed by the great Rav Yosef Zecharyah Stern, in a responsum addressed to his friend and admirer Rav Haim Hizkiyah Medini on the holding of weddings in synagogues (a topic we shall return to in a future post, בג”ה). R. Stern vituperates the idea of adding any musical accompaniment to prayer, or conducting any ceremony involving music in a synagogue, because of both the inherent inappropriateness, as well as the חילול השם (!) this would engender, and while his primary opposition is to instrumental music, his language implies a strong distaste for a capella music, too:

בדבר השאלה מרב אחד מידידיו, שהבטיח לו שאם ירצה ידרוש על זה מגדולי זמנינו ויודיענו תשובתם, ואף שאם הם יתירו לו לא יבטל דעתו ואין רצונו שיקרא שמו בהיתר זה כלל.

והנה השואל כותב שעיקר שאלתו אם לנגן בבית הכנסת בכלי זמר, אבל ממכתבו [ניכר] שיסוד שאלתו לענין קידושין וחופה בבית הכנסת ועל הכלי זמר השאלה טפילה לו, ורק שרוצה שהטפל בתשובתו יפטר את העיקר, גם חותר להתיר על ארגאל בעת התפלה גם אם יהי’ שלא בעוגב ורק בשאר זמירות זרים ושירי נכרים, ואם כי מאד נגד רצוני להשיב בענין זה אשר כבר דשו בו רבים, ובפרט שלא ידעתי שם השואל וכבר השיב לו תשובתו בהחלט, וכנראה שהשואל מסמאלענסק או חרסאן וכדומה בערים שהי’ שם הרב מלבי”ם כפי מכתב השואל שאמרו לו שנוהגים כן בפה וגם עוד לפני המלבי”ם היה כן, לכן אחשוב למותר להשיב בזה לכבודו, רק להבטיחו אשר אם יבקש ממני אידרש לו.

ורק על דברי מעלתו ביחוד אשיב לו בקצרה, מה שכתב אשר בעיקר עשיית החופה בבית הכנסת רע עליו המעשה כאשר כתב כי בעירו מקפידים הגוים שלא להביא מנגנים בתוך בית תפלתם בשום זמן, וזה נחשב להעדר כבוד על המעשה ששמע בעיר הסמוכה כעשרים שנה וכו’, ולהשערתי היה בעיר סימפעראפיל, וכתב עוד והמנהג כשעוברים דרך בית תפלתם פוסקים נגינתם עד שיעברו הרחק מבית תפלתם, כן מקפידים הישמעאלים עם הנוצרים זולת הקאטולים, וגם מעלתו אינו מניח שינגנו בחצר בית הכנסת כשמביאים הכלה, וכמדומה לו שגם בעה”ק כן המנהג כו’. ולדעתו אף אם יהי’ מותר מהדין, כל שהנכרים מקפידים מעשותו בבית תפלתם יש למנוע בבית הכנסת שלנו.1

R. Stern proceeds to discuss the general question of learning morality from, and establishing Halachah based on, non-Jewish practice, an issue we have previously discussed and to which we shall also return, בג”ה, in a future post, but subsequently argues that in our context, we are certainly obligated to take non-Jewish religious sensibilities into account:

ואשיב לעיקר דבריו כי יפה כתב מעלתו שאינו ענין לזה במקומות שהגוים מחמירים משום כבוד בבית הכנסת שלהם לענין כלי זמר, והמגן אברהם סימן רמ”ד סוף ס”ק ח’ לענין בית הכנסת בשבת בקבלנות שהגדולים לא רצו להתירו, כי בזמן הזה אין מניחין לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם, והכ”נ כיון שגם המה מהדרין שתהי’ העבודה בבית הכנסת שלהם באימה ובלי ממוצעים אחרים המביאים להיסח הדעת ולפעמים גם לקלות ראש, בודאי איכא חילול השם כשעושים בית המקדש למקום מרזח והוללות ולבית הועד לאנשים ונשים, וכמו שלמדו בפרק החליל [סוכה נב.] ממ”ש וספדה הארץ משפחות משפחות וקל וחומר במקום שמחה וחתונה, ועיין במשנת חכמים בהלכות עכומ”ז לא תעשה מ”ה ביבין שמועה מה שהעיר על השיורי קרבן סוף פרק במה אשה, במה שהביאו הפוסקים לאסור כל הני משום דרכי האמורי משום דאבד זכר האמוריים כו’, וע”ש בהשגתו לפמ”ש הרמב”ם דכל אלו שאסרה תורה היינו שלא להאמין בדבר כזב שהאמינו בו, ואם כן אדרבא אם המה שלא נגה אור תורה עליהם עזבו דברי מרמה כאלו כל שכן עלינו שלא להחזיק בזה יעש”ב בדף קי”ד ע”א.

והכ”נ לדידן בדברים שמחזיקים לדרך מוסר שלא לעשות במקום המקודש לתפלה ולבקש רחמים, ושראוי למנוע מדבר המביא להתנשאות וכמ”ש לעמוד במקום נמוך ממ”ש ממעמקים קראתיך [ברכות י:], ואף בעבודת הקרבנות קיימא לן דעיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא כערכין יא., מכל מקום בתפלה שהיא במקום עבודה שבלב אין מקום לנגונים רק באמירת נוסח התפלה בכובד ראש, כמו שאין מקום להעמיד הלוים למשוררים כמו בעבודה וכה”ג, ועליהם נאמר והי’ כנור ונבל תוף וחליל כו’ ואת פועל ד’ לא יביטו כו’. ואף שבמלחמה בנצחונם הי’ דרכם להלל גם בכלי זמר להעיר לבב העם וכמ”ש בדברי הימים ב’, אבל אין הכרח שהמצלתים והכלי זמר היו בשעת אמירת הודו, וגם בשירת מרים אפשר שהמצלתים והתופים היו מקודם השירה, ובפרט שאין דמיון משירי הודאה לבקשת תפלה ותחנונים שצריך להיות בכובד ראש, ועל כל פנים התפלה בבית הכנסת בכלי זמר הוא איסור מצד עצמו ודרך גיאות כפורק עול מה שצריך להיות ההיפך בהכנעה ומורא וכובד ראש, ונוסף על זה מצד חילול השם בפרהסיא כמ”ש מעלתו.

וכבר צווחו קמאי על הנגונים מהחזנים שמשמיעים בבית הכנסת ובפרט לשורר בשירי נכרים במקום המקודש, וכמ”ש בבכור שור תענית טז: בפסוק היתה לי נחלתי וגו’ נתנה עלי בקולה כו’, שאלו הלכו לבתי תאטריות לשמוע שיר כסילים אז אין בידם כ”א מושב לצים כפרק קמא דעבודה זרה [יח:], אבל עתה שהם עושים זה במקום תפלה ובתוך התפלה וכו’, הגע בעצמך הקרב נא לפחתך שליח להעתיר עבורך ותשלח על ידו מנחה פירות יפים ובהילוכו תאכלו הפירות ולא נשאר כי אם העוקצים והעלים ואותם יביא הציר אל האדון כו’. כן הדבר הזה אתם כאוכלים ושותים ונהנים מקולו, ודבר שפתי התפלה אך למחסור, אחת ידבר ושתים יבליע ונוטל שכר שבת בהבלעה יעש”ב, ובחת”ם סופר חלק או”ח סימן ר”ה, ושאילת יעב”ץ חלק ב’ ריש סימן קס”ו, ובמגדל עוז שער עליות פ”א ב”ח בד”ה בית הכנסת צריך להשמר שלא להלכד ברשת מנהג ההמון כו’ יע”ש.

ואם שהתירו בכלי זמר על החתונה גם בקידושין, מאחר שעשוי בתערובות אנשים ונשים ובאיסור קריבות כמנהגם בעת הקידושין אין להתיר זה במקום המקודש אשר אשה בעזרה מנין, ובפרט במחולות וכמ”ש בשו”ת זכרון יוסף חלק או”ח סימן י”ז. ולבד כל זה במקומות שעושין החופה בבית הכנסת ובפרט בכלי זמר, בא הרבה קלות ראש עם נשי חבירהם מה שבלתי נאות להעלות על הכתב מלתא דלדידהו לא הוה מומא כו’. וגם הר”ר שי”ר אשר גם החדשים יתכבדו בו, כפי שראיתי במכתב הנדפס ממנו בהצופה למ”ע המגיד התנה שלא יבואו לשם רק השושבינות ואבותיהם של החתן וכלה.

ומה שרצה השואל לומר שהכונה רק משום כבוד שהוא בבית הכנסת ולא משום תקנת עכומ”ז, אמת הדבר שיחשבו זאת לכבוד להדמות למי שאין אנו יכולים לדמות מחמת שרואים מהאומות שעושים כן שלדעתו צריך שיהי’ התקשרות במקום מקודש ועל ידי הכהן המכהן בראשם, וביותר להראות אשר ידם תקיפה לכוף רועי העדה לעשות בנימוסיהם אם אין להם עוז בנפשם שלא לפרוץ גדר, ולמותר לבוא באריכות דברים במה שכבר דשו רבים בספריהם.2

Since they [the non-Jews], too, strive to glorify their worship in their meeting house [בית הכנסת שלהם] so that it be with awe, and without other intermediaries that lead to distraction and sometimes even to lightheadedness, there is certainly be a desecration of G-d’s Name when we make the holy temple a place of partying and frivolity and a meeting house for men and women … in prayer .. there is no place for melodies [נגונים], only the uttering of the liturgy with gravity [כובד ראש] … prayer in the synagogue with musical instruments is inherently forbidden and the way of arrogance, as one who casts off the yoke, where the opposite is required: submission, awe and gravity, and added to this because of the public desecration of G-d’s Name, as his honor has written.

For balance, we conclude with Rav Yehudah Aryeh (Leon) of Modena’s rather different attitude toward the formal musical embellishment of prayer. Ironically, Modena argues that it is actually unmusical, cacophonous prayer that desecrates G-d’s name – “we, that are musicians in our prayers and praises will now be a mockery to the nations, who will say that there is no one among us who yet knows wisdom, and we cry to the G-d of our fathers as a dog and a raven”:

שאלה אם יש אתנו יודע עד מה בחכמת השיר ר”ל המוסיקא ששה או שמונה בני דעת מבני קהלנו יצ”ו אשר בחגים ובמועדים ישאו קולם וירונו בבית הכנסת שיר ושבחה הלל וזמרה אין כאלקינו עלינו לשבח יגדל ואדון עולם וכיוצא לכבוד ד’ בסדר ויחס ערך הקולות בחכמה הנ”ל, ויקם אדם לגרשם בשיח שפתותיו עונה ואומר כי לא נכון לעשות כן כי אם לשוש אסור והמזמור אסור והלולים באשר המה כחכמת הזמר האמור, אסורים משחרב הבית משום אל תשמח ישראל אל גיל בעמים, ואותם הוציא לבוז בדבר זה בעיני ההמון אשר שמעו קולם עם היותם רובם מתופשי התורה, יצא נא דבר מלכות מלפני המורים בתורה בהלכה אם יש איסור בדבר, ואם קול הפוסל הוא זה, או קול ערב למינו להלל י-ה.3

[ועיין שם שהביא דברי התלמוד והפוסקים בסוגיא זו, והעלה דבודאי אין איסור בזמר ושירה לדבר מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, ושוב כתב:] ואיני רואה שיטיל ספק כל מי שיש לו מוח בקדקדו דלהלל לד’ בזמרה בבית הכנסת בשבתות רשומים ויום טוב יקרא דבר מצוה כמו לשמח חתן וכלה אשר כל שבת קדש כלה היא אצלנו וחייבים אנו לקשטה ולשמחה בכל מיני שמחה והמועדים גם כן נאמר וביום שמחתכם ומועדיכם, ומצוה על הש”ץ להנעים קולו בתפלתו ביותר, ואם יכול להשמיע קולו יחידי כאלו עשרה משוררים יחד האם לא יהיה טוב, או אם יעמדו אצלו מסייעים אשר חננם ד’ קול ערב ובלי סדר רק א”ה אריאה (a aria – הערת העורכים) כנהוג כל היום בין קהלות האשכנזים יזמרו עמו ויקרה שיתיחסו ויערכו לו האם יחשב להם חטא,4 וכתוב כבד את ד’ מהונך ודרשו ז”ל ממה שחננך כיצד אם יש לך קול ערב וכו’ ואם כן אטו בשביל שחנן ד’ לאלה ידיעת החכמה כסדרה ובאים לכבד בה ד’ יהיו חטאים בנפשותם, חלילה, נגזור אם כן על שלוחי צבור שיהיו נוערים כחמורים ולא ינעימו קולם ויקרא עליהם נתנה עלי בקולה דזמרא דס”ד דאסיר אפילו ביחיד ודאי משמע שהרי אמרו זמרא דגרדאי אסיר ומיחיד הוא, ואנו אשר היינו בעלי המוסיקא בתפילותינו והודאותינו עתה נהיה לבוז אל העמים אשר יאמרו כי אין אתנו יודע עוד חכמה ונצעק אל אלקי אבותינו ככלב וכעורב, סוף דבר אין בזה ודאי משום אל תשמח ישראל אל גיל ולא עלה על דעת שום ב”ד או חכם לאסור מלשבח לד’ יתברך בקול היותר נעים שאפשר ובחכמה הזאת המעוררת הנפשות לכבודו …5

We have previously cited Rav Eliezer Yehudah Waldenberg’s horrified reaction to Modena’s sneering dismissal, in contradistinction to mainstream rabbinic authority, of more traditional styles of prayer as barbaric and primitive.

A further, unfortunately incomplete (חבל על דאבדין), responsum of Modena on this subject; noteworthy is his (in)famous skepticism toward kabbalah:

שאלה בק”ק פלוני בימי המועד שיררו בבית הכנסת כת משוררים קדיש ברכו קדושה שירות ותשבחות והחזן אחד מהמשוררים במוסיקה וכפלו מלת כתר וגם השם באלה מועדי השם היינו הזכרת השם כל אחד היה מזכירו בחלק פעם א’ ולא ישנה לו כמשפט המחברים במוסיקה שכופלים לפעמים המלה להמתיק הניגון,

והנה קמו עליהן המון עם לומר כי לא נכון הדבר לומר בבית הכנסת במוסיקה ובפרט עבירה היא בידם לכפול מלת כתר והשם הן על פי חכמי הקבלה הן מדינא דגמרא והוא כמו האומר שמע שמע מודים מודים דמשתקין אותו;

יורו המורים אם יכולים לעכב על ידם לזמר ולכפול אלו המלות או לא ושכרו כפול מן השמים.

תשובה שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך תשובתו זאת אם ירצה להשיב שואלו דבר; הא’ אם מותר לכפול בזמרה ההיא מלת כתר, הב’, אם מותר לכפול השם בפסוק אלה מועדי השם, הג’ אעקרא דמלתא אם מותר לומר במוסיקה בבית הכנסת תושבחות לאלקינו

והנה על השנים שהם אחד ר”ל כפל מלת כתר והשם, אם באתי להשיב על פי המכנים עצמם מקובלים היום, אשר ודאי לדעתי הם היוצאים ראשונה להמות על זה כקול מים רבים כפי סודותיהם להיות מלת כתר ראשונה שבספירותיהם לא אדע דבר כי חכמה זו לא לבד לא בי היא וממנה אין עמדי אלא אמרתי לא אחכמה בה ורחוקה היא ממני כאשר ביארתי הסבה במאמר אחד באורך שחברתי קראתיו ארי נוהם, עם כל זה למען ישאר השואל מרוצה ומפויס בכל דרך המבוקש’ ממני שאלתי שני חכמים אוהבי מיודעיה ומכיריה וככה השיבוני ככתבם וכלשונם …6

  1. שו”ת זכר יהוסף (אה”ע: מכון ירושלים תשנ”ד) סימן נ’ עמוד קפט []
  2. שם עמודים קצ-צא []
  3. שו”ת זקני יהודה (מוסד הרב קוק: ירושלים תשט”ז) סימן ו’ עמודים טו-טז []
  4. I do not quite understand what Modena means here. []
  5. שם עמודים יח-יט []
  6. שם סימן קל”א עמודים קעו-עז []