Theology From the Rocks Whence We Are Hewn

A few years ago, we noted Rav Yitzhak Arama’s vehement rejection of Ramban’s famous adjuration against seeking medical, as opposed to prophetic, counsel and treatment for maladies. I recently encountered another interesting, albeit somewhat more subtle, example of divergence between the latter’s famous and eloquent (albeit deeply problematic and apparently inconsistent) insistence on the all-encompassing nature of Divine Providence and the former’s passionate, reiterated insistence that not all human events are predetermined; a man’s fate is often in his own hands; and human endeavor (“השתדלות”) is consequently of paramount importance. Contrast the emphasized phrases in the following passages

רמב”ן

וימצאהו איש והנה תעה בשדה – יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך, ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם. ויאריך הכתוב בזה, להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו. ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זמן לו הקב”ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם.

ולזה נתכוונו רבותינו (ב”ר פד יד):

באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה’ היא תקום:1

עקידת יצחק

כשנשים לב לפרשה זו ולכיוצא בה נצא מידי שתי דעות רעות אשר נכשלו בכל אחת מהם הרבה מדעות סכלות. האחת היא מה שיחשוב שכחו ועוצם ידו עושה חיל. והשני מה שחשב שכל חריצות שקר והגזירה אמת. כי הנה איתן זה השתדל בטוב החריצות ברוח עצה וגבורה ויותר מדאי. אמנם לא עמדו לו רק חסדי השם יתברך אשר שם עיניו עליו לטובה. והוא מה שירמזהו ישעיה הנביא באומרם מי בכם ירא השם שמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו כו’. הן כלכם קדחי אש כו’. שמעו אלי כו’ (ישעיה נ’). הנה שבכתוב הראשון יזכור דעת המתחזקים עצמם היותם עבדי ד’ והמוטלים על השגחתו עד שיחדלו מעשות דבר לאמר השם הוא הטוב בעיניו יעשה כי הוא בבטחון הזה על זה האופן הולך חשכים ואין נוגה לו. ובכתוב השני הוא זוכר הדעת השני החושבת כי בהתלהבות שלהבת חריצותם תלוי הכל. אמנם העצה הנכונה שמעו אלי רודפי צדק מבקשי השם הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם כו’ (שם). והכוונה שיביטו באלו הענינים אל שרשם זה ואיך נהגו אברהם ושרה כשקראתיו לצאת מארצם על אשר לא ידעו בטוב העצה ועומק התושיה ואחר כך השם גמר על ידם. והדבר מבואר בעצמו דרוש וקבל שכר.2

So while Ramban maintains that an important lesson of the Book of Genesis is the truth of predestination and the futility of human endeavor, R. Arama calls this a “bad” and “foolish” doctrine, which the Book serves to repudiate. [To be fair, the latter’s formulation of the pernicious doctrine is that “all [human] endeavor is futile, and predestination true”, and he certainly concedes the truth of the properly qualified doctrine: “sometimes endeavor is futile, and predestination true”.]

As it turns out, the aphorism

הגזירה אמת והחריצות שקר

while generally associated with Ramban, actually derives (as noted by R. Chaim Dov (Charles Ber) Chavel, in his notes to the above passage of Ramban) from the early medieval classic מבחר הפנינים, where it appears in a rather lurid and grim context:

ואמר על מלך אחד שהרג אחד משריו. ומצא כתוב בחגורתו אם הגזרה אמת החריצות שקר ואם הבגד בטבע הבטחון בבלתי אנשי האמונה עצלה ואם המות אורב בני אדם הבטחה בעולם שגעון3

  1. פירוש הרמב”ן על התורה, בראשית לז:טו – קשר []
  2. עקידת יצחק (לבוב ה’תרכ”ח: בראשית – לך לך) שער ששה עשר עמוד קמג: – קשר []
  3. מבחר הפנינם (וניציאה ה’ש”ו) סוף שער מ”ג (מצות החכם לבנו) – קשר []
This entry was posted in Tanach, theology and philosophy and tagged , , , , , , , , . Bookmark the permalink.

One Response to Theology From the Rocks Whence We Are Hewn

  1. F&M says:

    NICE JOB!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *