Risking One’s Life For Fun and Profit

There is a well known medrash that Esav murdered Nimrod out of lust for the latter’s wonderful Hunter’s Garment:

ר’ מאיר אומר עשו ראה את הכתנת על נמרוד שהיו מצויירין עליה כל החיות והעופות שבעולם ונראין כאלו הן חיין וכשהיו בשדה היו באין אצלו וניצודין מאליהן וחמדה אותה בלבו והרגו ולקחה ממנו וכשלבש אותה נעשה גם הוא גבור ציד שנאמר ויהי עשו איש יודע ציד, אמר יעקב אין הרשע ראוי ללבוש בגדים הללו מה עשה חפר בארץ וטמנם שנאמר טמון בארץ חבלו.1

The above account has the איש תם stealing the Garments in turn from his brother and secreting them; an alternate medrash has Esav entrusting them to his mother, who then betrayed his trust and provided them to the איש תם in abetment of their scheme to obtain the blessings:

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.2

כמה נשים היו לו ואת אמרת אשר אתה בבית? אלא, דהוה ידע מאי עובדיהון.3

אשר אתה בבית – והלא כמה נשים היו לו והוא מפקיד אצל אמו, אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן:4

A rather less known medrash, however, completely inverts the entire affair; in this account, the matter of the Garments was merely ancillary to the main dispute between Nimrod and Esav. The former challenged the latter over his poaching, apparently since, as anyone familiar with the legend of Robin Hood knows, hunting the king’s animals is a capital offense:

And then bold Robin he thought of the king,
How he got all his forests and deer,
And how he made the hungry swing
If they killed but one in a year.

But as the poem continues, sometimes the villainous authorities receive their well deserved comeuppance at the hands of particularly doughty individuals:

Robin Hood, with his cheek on fire,
Has drawn his bow so stern,
And a leaping deer, with one leap higher,
Lies motionless in the fern. …

“Oh, what hast thou done, dear master mine!
What hast thou done for me?”
“Roast it, Will, for excepting wine,
Thou shalt feast thee royally.”

And Scarlet took and half roasted it,
Blubbering with blinding tears,
And ere he had eaten a second bit,
A trampling came to their ears.

They heard the tramp of a horse’s feet,
And they listened and kept still,
For Will was feeble and knelt by the meat;
And Robin he stood by Will.

“Seize him, seize him!” the Abbot cried
With his fat voice through the trees;
Robin a smooth arrow felt and eyed,
And Will jumped stout with his knees.

“Seize him, seize him!” and now they appear
The Abbot and foresters three.
“‘Twas I,” cried Will Scarlet, “that killed the deer.”
Says Robin, “Now let not a man come near,
Or he’s dead as dead can be.”

But on they came, and with an embrace
The first one the arrow met;
And he came pitching forward and fell on his face,
Like a stumbler in the street.

The others turned to that Abbot vain,
But “seize him!” still he cried,
And as the second turned again,
An arrow was in his side.

“Seize him, seize him still, I say,”
Cried the Abbot in furious chafe,
“Or these dogs will grow so bold some day,
Even priests will not be safe.”

A fatal word! for as he sat
Urging the sword to cut,
An arrow stuck in his paunch so fat,
As in a leathern butt,

As in a leathern butt of wine;
Or dough, a household lump;
Or a pumpkin; or a good beef chine,
Stuck that arrow with a dump.

“Truly,” said Robin without fear,
Smiling there as he stood,
“Never was slain so fat a deer
In good old Gamelyn wood.”

And so, too, was the fate of Nimrod; a duel was arranged. Esav consulted his wily brother, who warned him that Nimrod could not be defeated as long as he wore his Armor Of Invincibility, and counseled him to (somehow?!) persuade Nimrod to remove them. And so, with the invaluable help of the איש תם, did Esav p0wn Nimrod (and presumably come into possession of the Garments):

כי עיף אנכי. שאותו היום הרג נמרוד כי כאשר התחיל עשו לצוד בשדה מצאו נמרוד שהיה גבור ציד ואמר לו שאין שום אדם רשאי לצוד בשדות אלא הוא ולקחו יום מלחמה ובא עשו ונטל עצה מיעקב ואמר לו כל זמן שיהיה נמרוד לבוש בגדיו החמודות לא תוכל לו אך תאמר לו שיפשיטם אז תוכל לו וכן עשה הרג נמרוד. ולכך אמר כי עיף אנכי כדכתיב כי עיפה נפשי להורגים:5

In the following version of the tale, once Esav has persuaded Nimrod to remove the Garments, he took the dastardly step of putting them on himself!

ואותו יום הרג את נמרוד שנלחם עמו כי כשהתחיל עשו לצוד בשדות בא נמרוד שהיה גבור ציד ואין שום אדם שלא היה ירא מלעמוד לפניו. ואמר מי הרשהו לצוד בשדות בלא רשותו. סוף דבר לקחו זמן ויום נועד להלחם יחד בא עשו ונתייעץ עם יעקב א”ל יעקב כל זמן שיש לנמרוד בגדי אדם הראשון לא תוכל לו אך תאמר לו שיסירם מעליו ותלחם עמו וכן עשה וכשהפשיטם נמרוד בא עשו וילבשם במרמה וקם והרג נמרוד ולפיכך היה עשו עיף כדכתיב עיפה נפשי להורגים:6

Yet another version of the medrash explains that the Garments had the great power that the “evil animals” would come and aid their wearer [it is unclear whether this was an additional power of the Garments, or simply the mechanism by which they granted their wearer invincibility]:

הנה אנכי הולך למות. המדרש אומר שפעם אחת הלך עשו לצוד חיות ועופות וראה צבי רץ לפניו וירץ אחריו ומצאו נמרוד וא”ל למה אתה צודה ביער שלי. אני רוצה להלחם עמך ולקח זמן להלחם עם עשו. בא עשו ולקח עצה מיעקב ויועץ לו כדפירשתי לעיל. והבגדים היה להם כח כ”כ שהחיות רעות באות ומסייעות אותו שהיה לבוש הבגדים, ועל פי זה המדרש אמר עשו הנה אנכי הולך למות כי יש לי יום נועד למחר להלחם עם נמרוד ואין לי כח להלחם כנגדו. ומה אני חושש מהבכורה. מדרש זה אינו כמו מה שפירשתי לעיל והוא עיף לפי שהרג נמרוד דאדרבא נראה שעדיין לא הרגו. עוד יש לומר הנה אנכי הולך למות כלומר בכל יום ובכל שעה אני הולך במקום סכנה.7

It is noteworthy that these accounts, with their distinctly medieval-European motifs of the capital offense of poaching the king’s animals and trial by combat, first turn up in the commentaries of the medieval-European Tosafists.

The last line of the last citation gives a rather more mundane, פשט-type explanation for Esav’s fatalistic expectation of his imminent death: the dangerousness of a hunting career. Similarly, Ramban understands that this was the reason for Esav’s disparagement of the birthright: its value would only be realized upon the death of his father, whom he expected to predecease:

ויבז עשו את הבכורה. בז לדבר יחבל לו (משלי יג יג). אבל כבר אמר הטעם שבעבורו נאות למכירה מפני שהיה הולך למות בצודו החיות, וקרוב הוא שימות בחיי אביו, ואין לבכורה שום מעלה רק אחרי האב ומה תועיל לו הבכורה. ואמר ויאכל וישת ויקם וילך ויבז – כי אחר שאכל ושתה חזר השדה אל צידו, וזו סיבת בזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם, ולא יחושו ליום מחר:8

The נודע ביהודה endorses this explanation, as אין מקרא יוצא מידי פשוטו, and uses it as the basis for his famous prohibition of recreational hunting:

איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר ביערות תרמוש כל חיתו יער אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה …

[ועיין שם שדן בדיני צער בעלי חיים ובל תשחית, והעלה:] והנה עד כה דברנו מצד הדין: ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב …

ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו’ ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו’ ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב”ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז”ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו’, אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו’. וזה לשון הרמב”ם בפרק י”ב מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה ו’ וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי כו’ וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן:9

I recently recorded a lecture and published an article surveying the halachic literature on the deliberate assumption of lethal risk for recreational, commercial and professional purposes; they are available, along with my notes on the topic, at the Internet Archive. [We have previously discussed many of the sources covered therein here and here, but they also comprise much additional material and analysis.]

  1. תורה שלמה חלק רביעי (תולדות) אות קנז עמוד תתרכו – קשר, ועיין ילקוט שמעוני סימן קטו – קשר; בראשית רבה פרשה ס”ה אות ט”ז – קשר; ורש”י בראשית כז:טו – קשר []
  2. בראשית כז:טו – קשר []
  3. בראשית רבה שם []
  4. רש”י שם []
  5. רבותינו בעלי התוספות על חמשה חומשי תורה, בראשית כה:ל – קשר []
  6. הדר זקנים (תוספות) שם כה:כט – קשר []
  7. שם כה:לב, ועיין תורה שלמה שם אות קצד עמוד תתרלג – קשר, ועיין פה שמובא כמה וכמה נוסחאות של מדרשים ופרשנות בענינים אלו []
  8. רמב”ן בראשית כה:לד – קשר []
  9. שו”ת נודע ביהודה תנינא יו”ד סימן י’ – קשר []
This entry was posted in audio, literature, music and poetry, publications, Tanach, חושן משפט and tagged , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *