Exorcising Demons From the Halachah and the Universe

It is well know that Rambam, in his יד החזקה, somehow manages to avoid codifying any halachah that is rooted in what he (and rationalists generally) consider superstitious nonsense, without directly challenging or rejecting the formulations of Hazal. The archetypal example is his treatment of a pair of sugyos (previously discussed here) that indicate that a disembodied voice identifying its source as a particular individual is suspected of being a demonic impersonation:

גיטין

מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו:

וליחוש שמא שד הוא
א”ר יהודה כשראו לו דמות אדם
אינהו נמי אידמויי אידמו
דחזו ליה בבואה
אינהו נמי אית להו בבואה
דחזו ליה בבואה דבבואה
ודלמא אינהו נמי אית להו
א”ר חנינא לימדני יונתן בני בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו
ודלמא צרה היא
תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע”פ שאין מכירין:1

יבמות

מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול
מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו
ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו:

והלכו ולא מצאו: ודלמא שד הוה
א”ר יהודה אמר רב שראו לו דמות אדם
אינהו נמי דמו
דחזו ליה בבואה
ואינהו נמי אית להו בבואה
דחזו ליה בבואה דבבואה
ודלמא לדידהו אית להו בבואה דבבואה
אמר רבי חנינא אמר לי יונתן שידא בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו
ודלמא צרה הואי
תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין:2

Rambam’s codification of these passages omits any mention of demons and shadows:

וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר, כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי–הרי אלו יכתבו וייתנו: והוא, שיידעו אותו. ואף על פי שהעלוהו, ולא הכירוהו–הרי הגט כשר: שזה כשעת הסכנה הוא, שכותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין.3

כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו להעיד עליו, בודקין אותו ורואין אותו, אפילו בלילה לאור הנר, או לאור הלבנה. ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני, והרי נשכו נחש והרי הוא מת, והלכו ומצאוהו שנשתנה, ולא הכירוהו–הרי אלו משיאין את אשתו.4

While the reason for Rambam’s artful rephrasing of the Talmudic passages is surely obvious to anyone familiar with his rationalistic weltanschauung, all the important, early commentators of whom I am aware seem completely oblivious to this, offering instead various technical explanations and interpretations of Rambam’s formulations. Indeed, no less a figure than Maran, who elsewhere triggered the Gaon’s classic excoriation of Maimonidean skeptical rationalism (and the “accursed philosophy” in which it is rooted) by faithfully citing Rambam’s dismissal of the efficacy of incantations, which the Gaon understands as symbolic of a thoroughgoing rejection of popular supernaturalism in general, specifically including the belief in demons,5 here takes for granted that Rambam does indeed accept the existence of demons:

רבינו שהשמיט זה נראה דסבירא ליה דבתר דמייתי תנא דבי ר’ ישמעאל לא צריכי לבבואה כלל דכי היכי דלא חיישינן לצרה משום בשעת הסכנה הכי נמי לא חיישינן לשד וכ”כ בנמוקי יוסף בשם הריטב”א ורבו:6

כתב ה”ה ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה עכ”ל. כלומר שהשמיט דין השנוי במשנה מי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב”פ ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ולא כתבו כלל והיה אפשר לומר שטעמו משום דאמרינן בגמ’ ודילמא שד הוא ותירצו שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה וס”ל לרבינו כמ”ש הגאון שהביא הטור דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה הילכך לא עבדינן בה עובדא. אבל קשה דא”כ ה”ל להשמיט הא דתנן (גיטין דף ס”ו) מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דהא עלה נמי פריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא ומשני שראו לו דמות אדם ובבואה דבבואה. ורבינו כתב בפ”ב הא דמי שהיה מושלך לבור ולא כתב דחזו ליה בבואה דבבואה הרי בהדיא שסובר דעבדינן בה עובדא. לכן נראה שטעם רבינו הוא משום דבתר דאוקימנא ההיא נמי שעמד על ראש ההר וההיא דמי שהיה מושלך לבור כדחזו ליה בבואה דבבואה אקשינן ודילמא צרה הואי ומשני תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע”פ שאינם מכירים תו לא צריכינן לאוקומי דחזו ליה בבואה דבבואה ולפיכך גבי מי שהיה מושלך לבור לא כתב רבינו דחזו ליה בבואה דבבואה אלא כתב שהטעם מפני שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע”פ שאין מכירים מינה נשמע דה”ה למי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב”פ מת והלכו ולא מצאו שם שמשיאין את אשתו ולא חיישינן דילמא שד הוא ולא לדילמא צרה היא מאחר דבשעת הסכנה הוא ולפיכך השמיטו רבינו לגמרי לפי שסמך על מ”ש גבי מי שהיה מושלך לבור:7

It is not until the nineteenth century that we find אחרונים – including some of the greatest פוסקים of the generation – who do realize and acknowledge the true import of these Maimonidean passages.

Rav Zvi Hirsch Chajes holds this up as an illustration of the necessity of a thorough familiarity with the entirety of Rambam’s variegated oeuvre for the correct understanding of individual passages, although he emphatically [emphasis in the original] asserts his personal repudiation of this particular Maimonidean doctrine:

ועיין אה”ע סימן י”ז שתמהו על רבינו מדוע השמיט הדין בשמע קול איש פלוני מת דחיישינן שמא שד הוא ובבואה דבבואה לא חיישינן, ועיין תשובת הרשב”א סימן תי”ג שתפסו גם כן בזה, והרואה דברי רבינו פרק ז’ מספר המורה חלק א’ בביאור מאמרם ז”ל כל אותן ק”ל שנים שהיה אדם הראשון נזוף היה מוליד רוחות ושדים לא יקשה עליו מאומה, ואין אני מצדיק שיטת הרב בזה, אכן באתי להראות שכל דבריו המה מקושרים אחד לאחד עניים במקום זה ועשירים במקום אחר ועל כל דבר היה לו כוונה מיוחדת ומי שרוצה לשפוט דרכיו ונתיבותיו, הוא מוכרח לדעת כל דבריו בכל החיבורים ובכל המאמרים שנמצאו ממנו, ואז יבא על כוונתו ודי בזה להצדיק שיטת רבינו, …8

A truly provocative and remarkable explication of Rambam’s attitude here is expressed by Rav Yosef Shaul Nathanson (who is fully aware of the provocative nature of his thesis – “I say, with terror and fear …”):

אמנם כעת עיינתי והנה כבר נודע מ”ש הבית יוסף בסימן קכ”א המחלוקת הגדול דר”ש ודעימיה סוברים דאינו נקרא שוטה רק אותן ג’ דברים המנויים בריש חגיגה דף ג’ ע”ב ודעת הרמב”ם בפרק ט’ מהלכות עדות … והנה מלבד דלא נודע מקור דברי רבינו וכבר דברו בזה בבית יוסף וכסף משנה וכל גדולי עולם אף גם דלא נודע למה לא הביא הרמב”ם דברי הש”ס חגיגה ובירושלמי תרומות פרק קמא שהביאו השלשה דברים ומחלוקת ר”ה ור’ יוחנן והוא לא הזכיר כלל מזה ואין דרכו של רבינו להשמיט ובכל זה לא השיבו הגאונים כלום.

ולפענ”ד אומר אני באימה וביראה שלדעתי השמיט הרמב”ם זאת דהנה מה דאמרו הלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה ואמרו שם לעולם דעביד דרך שטות והלן בבית הקברות אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה והיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחזיה ועיין ברש”י שני פירושים והנה הרמב”ם השמיט הא דאמרו בגיטין דף ס”ו אימור שד הוא ומשני דחזי בבואה וכו’ והרמב”ם השמיט כל זאת והרב המגיד והכסף משנה ובבית יוסף סימן ק”כ האריכו על דבר השמטה גם הרשב”א בתשובותיו חלק א’ סימן תי”ג תפסו בזה

אבל האמת יורה דרכו שהרמב”ם הלך לשיטתו דלא האמין בשדים ובכל אלה אמנם יראתו קודמת לחכמתו ולא רצה לומר שאינו מאמין בזה וע”כ תפס לו עיקר כדברי ר’ ישמעאל ע”ש בש”ס וכן הרי”ף לא הביא כל זה

והנה גם כאן הוא לא חשב דברים אלו שיהי’ במציאות וע”כ השמיט זאת ולא רצה להביא ותפש בפשיטות שוטה מה שהוא לפי היקש השכלי ועל כן כתב ששוטה הוא מי שנטרף דעתו באחד מהדברים ודעתו משובשת שזה מצד היקש השכלי.9

I am not sure of the precise meaning of the phrase I have emphasized: does יראה refer to fear of Heaven, to Rambam’s awe and reverence toward Hazal and his reluctance to impugn their honor by baldly announcing their ontological error, or is one of the most eminent members of the traditional rabbinate of the nineteenth century anticipating Leo Strauss: Rambam artfully hid his skepticism, as he was too afraid to express his true beliefs!

The great Rav Yosef Zechariah Stern, who was as broad-minded and incisive, and vastly more erudite, than almost anyone, certainly recognized that the יד החזקה, certainly when looked at in toto, clearly rejects a superstitious worldview, but he seems to understand Rambam to believe that the world had fundamentally changed since the era of Hazal (who, as he has explained at length earlier, certainly did have a decidedly non-rationalist worldview), to the extent that he subtly but egregiously misquotes the above passage of Rav Nathanson:

ובנוגע לעיקר הדין כבר הארכתי בספרי זכר יהוסף לברכות ס”א בדהרמב”ם שלא העתיק בחבורו הא דמגילה ג. אסור ליתן שלום לחבירו בלילה יע”ש בתוספות, והא דברכות נא: אין מברכין על כוס שני, ועיין רש”י ותוספות ביומא וחולין משום שיבתא, ועיין רמב”ם פרק ג’ משביתת עשור הלכה ב’ ובתוספות יום הכפורים יומא עז: ד”ה מדיחה אשה ידיה וכו’ משש”ב ובאה”ח סימן ד’ ס”ה בא”י ס”ק ד’ ובמאורי אור חלק עוד למועד לחגיגה ט”ו ששה דברים כו’ ובמאורים לסימן תקנ”א ובחידושיו לפסחים קי”א שהאריך. ועיין ברמב”ם פרק י”ג מגירושין לענין בבואה דבבואה וכן לא הביא לענין זוגות, ועיין בתשובות הרשב”א חלק א’ סימן תי”ג בהשגתו על הרמב”ם בהא דגיטין סו. ובהרב המגיד וכסף משנה ובית יוסף סימן ק”כ ובית שמואל סימן י”ז ס”ק כ”ו וכ”ט וחלקת מחוקק ס”ק כ’ ובכתר כהונה סימן ס”ב דף נ”ב ע”ג ובסימן ס”ג ובשו”מ תנינא חלק ד’ סימן פ”ז אבל האמת תורה דרכה (ושם יורה דרכו ונמשך אחר טעות המורגל) שהרמב”ם הלך לשיטתו שאין מצויין בימינו אמנם יראתו קדמה לחכמתו ועל כן תפס לו עיקר כדר’ ישמעאל ולכן לא הביא גם כן הא דריש חגיגה וכו’ יע”ש, וכן הרי”ף לא חשב דברים אלו ותפס לפי היקש השכלי שהשוטה הוא מי שנטרף דעתו באחד מהדברים ודעתו משובשת, ועיין בנהורא שרגא ליבמות משש”ב ובשו”ת יהודה יעלה חלק או”ח סימן ט’ תמה שהשמיט הרמב”ם דין זה שלא ליתן שלום בלילה והאריך. ולא השגיח על דעת הרמב”ם שלא חשש לזה האידנא ובפרט בישוב10 ועיין בתוספות מגילה ג.. וכן השמיט הא דשבת ק”ט יד לעין תקצץ, וכה”ג הא דשבת י”ב אל ישאל צרכיו בארמי שאין מלאכי השרת נזקקין. והא דסנהדרין נט: שהזכירו גם התוספות מנחות סט:. ובפירוש המשניות בע”ג כי החזיון בכוכבים חזות שוא, ובאגרותיו שאין להניח דברים של דעת שכבר נתאמתו הראיות בהן ויתלה בדברי יחיד מן החכמים או שיש בהם רמז או אמרם לפי שעה, ולעולם אל ישליך דעתו אחריו כי העינים המה לפנים ולא לאחור, ורמב”ם פרק ט’ מנגעים משנה א’ ידוע שבטבריא מים חמים שעוברים על מקור גפרית. והוא מ”ש בשבת מ”א דחלפי אפתחא דגיהנם, ועיין בדרכי משה מהרצ”ח שבספרו עטרת צבי בדף ח’ ע”ג משש”ב בדהרמב”ם פרק י”ב מחובל [צריך לומר מרוצח] הלכה ה’ שלא יניח תבשיל תחת המטה שלא יפול בו דבר המזיק ואינו רואהו והראב”ד השיגו דבירושלמי משום רוח רעה, וכן מה שתפסו בתשובת הרשב”א סימן תי”ג כו’ והרואה במורה חלק א’ פרק ז’ בבאור מאמרם אותן ק”ל שנים שהיה אדם הראשון נזוף היה מוליד רוחות ושדים לא יקשה עליו מאומה וכו’, ובמכתב הר”ר שי”ר בראש ספר המוסר ובספ”ב מכתב א’ הערה ה’ והביא דהכסף משנה פרק ד’ מביאת מקדש הלכה ח’ שמתרץ כמ”ש הר”י קורקוס והש”א הרבה לתמוה על תירוצו. אולם במאמרי על פסקי הלכות הארכתי מכ”מ בדהרמב”ם בסגנון זה וכמ”ש בעצמו בתשובת פאר הדור דאשנויא לא סמכינן, ובפסחים יא: ויבמות צא: ובבא בתרא קלה. ועיין בתוספות שבת ע”ב סע”א ועירובין קד. סוף ד”ה הכי ובבא קמא כג: ד”ה מכלי, ורש”י שבת קכד. ד”ה מדוכה ור”ן נדרים סוף פרק השותפין סוף ד”ה הלכה וריטב”א עירובין יט: סוף ד”ה בעא ורא”ש ריש קידושין וכסף משנה פרק י”ח מפסולי המוקדשין דין כ’ ובכמה מקומות אין מספר ועיין במקום שמואל סימן מ”ט ואבני השהם סימן ל”ו בתשובת הגרא”ב וזכרון יוסף חלק או”ח סימן י”ב ד”ה עמ”ש מר כו’ מדהר”ן ואין כאן מקום להאריך בפרט זה שאינו נוגע לענינינו.11

So while Rav Stern deliberately calls attention to his rephrasing of the common aphorism “האמת יורה דרכו” to its grammatically correct form of “האמת תורה דרכה”, he makes no mention of his rephrasing of Rav Nathanson’s bold assertion that “the Rambam followed his opinion and did not believe in demons and in all these things” (“הרמב”ם הלך לשיטתו ולא האמין בשדים ובכל אלה”) to the much less provocative “the Rambam followed his opinion that they [demons] are not found in our times (“הרמב”ם הלך לשיטתו שאין מצויין בימינו”)!

In any event, Rav Stern’s implicit position that demons used to be a serious concern but are no longer common and that Rambam’s rulings reflect the situation in his day, albeit not that of Hazal’s era, is reminiscent of the celebrated view of the Kotzker Rebbe, who adds the twist that Rambam’s ruling was actually self-fulfilling, causing the demonic extinction, as Heaven deferred to his stance (why Heaven decided to prefer his view to the preponderance of mainstream, traditional opinion is not explained):

אמר לתרץ הרמב”ם במורה נבוכים שנתן טעם על הקטרת לבסם הריחות אמר לא אדע מה רוצים מהרמב”ם, הלא הוא בזוהר הקודש אך בזוהר הקודש כתוב לעכב הרוחות הרעות כדאיתא בג’ על תנופה, והרמב”ם למד הפירוש ריחות רעות והיא היא.
גם תירץ הרמב”ם שכתב שאין מצוים שדים, והלא בגמרא נמצא הרבה, ואמר כי מקודם הי’, ואחרי שפסק הרמב”ם שאין מצוים, גם בשמים פסקו הכי ולכן עכשו אין בנמצא.12

An even more bizarre version of the Kotzker’s position seems to be that Rambam deliberately ruled against their existence in order to accomplish universal exorcism!

גם שמעתי שאמר על הרמב”ם התמי’ שכתב שאין מצוי שדים וטעם הקרבנות כי מקודם מזבחים לשעירים ושדים כמו שנאמר ולא יזבחו עוד לשעירים והלא בגמרא נמצא כמה מעשיות משדים ואמר שהרמב”ם פסק כך שאינו נמצא בכדי שבאמת לא ימצא כי כאשר פסק זאת הרמב”ם פסקו כך בשמים וממילא אינו נמצא אבל באמת הי’ נמצא עד פסק הרמב”ם:13

Another towering nineteenth century posek who articulates the rationalist underpinnings of the aforementioned Maimonidean codifications is Rav Shlomo Mordechai Ha’Cohen Schwadron (Maharsham). He, too, indicates that he is revealing a secret, and reassures us that “we [as opposed to Rambam] are believers in everything that is mentioned in Shas, Medrashim, the Holy Zohar and Kabbalistic books”:

וזה רבות בשנים אשר כתבתי להרב הגאון זה סיני מהרש”ם שליט”א האבד”ק ברעזאן שפלא בעיני על הרמב”ם ז”ל שהשמיט מימרא זאת [של הסימנים בראש השנה] מספרו היד החזקה וצ”ע
והשיב לי הגאון ני’ וז”ל
הנה הרמב”ם ז”ל לשיטתו אזיל דסבירא ליה דכל הסימנין שאינו מהיקש הטבעי אין לעשות אותם לכתחלה סימן על העתיד [והביא שדעת חז”ל לא נראה כן] אבל על כל פנים הרמב”ם ז”ל לשיטתו השמיט כמה דברים כאלו.
וכבר כתבתי בתשובה לענין עגונה אהא דהשמיט הרמב”ם .. בבואה דבבואה והרב המגיד וכסף משנה נדחקו בזה.
ואני הייתי הולך רכיל מגלה סוד דהרמב”ם ז”ל במורה לא רצה לקבל אמונת מציאת השדים ובכל מקום שנוגע ענין זה השמיטו גם ביד החזקה והאמת עד לעצמו והראתי במקומות הרבה ברמב”ם שכן האמת …
ואנחנו המאמינים בכל מה שמוזכר בש”ס ובמדרשים וזוהר הקדוש וספרי קבלה ויקיים בנו סימנא טבא מילתא הוא עכ”ל הגאון שליט”א. …14

I have recorded a (basic and far from comprehensive) two part lecture series, available, along with associated notes, at the Internet Archive, on the skeptical attitude of Rambam and other traditional Jewish rationalists toward the occult; the first part discusses the rejection of sorcery and necromancy by the Gaonim, Ibn Ezra and Rambam, and the second focuses on the aforementioned sources acknowledging Rambam’s disbelief in the existence of demons and evil spirits. Much has been written about these topics; on the latter topic in particular, see the following discussions, which reference at least most of the aforementioned sources:

  1. גיטין סו. – קשר []
  2. יבמות קכב. – קשר []
  3. יד החזקה הלכות גירושין ב:יג – קשר []
  4. שם יג:כב-כג – קשר []
  5. שלחן ערוך יו”ד סימן קע”ט סעיף ו’, ביאור הגר”א ס”ק י”ג. יש שטענו שדברים קשים אלו נגד הרמב”ם, ובפרט מלת “הארורה”, הם זיוף והוספה מאוחרת ומעולם לא כתבם הגר”א, אבל האמת יורה דרכו שאין זה נכון; עיין לדוגמא פה, פה ופה, ובטוקבקים פה ופה. והמענה האחרונה היא להגאון אשר כל רז לא אניס ליה, הרב יוסף זכריה שטערן (תהלוכות האגדות פרק ו’ ד”ה ובענין הכישוף – קשר): “ועדות החותרים להטיל ספק שלא מעטו יצאו הדברים נגד הרמב”ם, רחוקה בעיני כמו מהחושבים להטיל ספק בהתיחסות הדברים להרמב”ם וכאשר התאמץ במגדל עוז להרב יעקב עמדין להטיל ספק בהתיחסות המורה נבוכים לרמב”ם” []
  6. כסף משנה שם ב:יג – קשר []
  7. שם יג:כב-כג – קשר. ועיין עוד מפרשי הרמב”ם: פרק ב’ הלכה י”ג – לחם משנה – קשר; מעשה רוקח – קשר; מרכבת המשנה – קשר; מעשה רוקח – קשר. פרק י”ג הלכה כ”ג – מגיד משנה – קשר; לחם משנה קשר; מעשה רוקח – קשר; מעשה רוקח – קשר []
  8. דרכי משה (זאלקווא ת”ר) עמוד ח: – קשר []
  9. שו”ת שואל ומשיב מהדורא תנינא חלק ד’ סימן פ”ז – קשר []
  10. תירוץ זה לקושית היהודה יעלה הוא היסוד למאמרו החשוב של רב חיים רפופורט, קובץ הערות וביאורים (שלושים שנה גליון ו’ תתקצ, שבת פרשת מקץ) עמוד 53 – קשר, אלא שלא ראה שכבר קדמו בזה הגאון רב שטערן []
  11. תהלוכות האגדות פרק ו’ ד”ה ובנוגע לעיקר הדין – קשר []
  12. אמת ואמונה אותיות תשג-שד, הובא פה []
  13. שיח שרפי קודש חלק חמישי אותיות מ-מא – קשר, הובא על ידי ר’ רפופורט שם []
  14. סגולות ישראל מערכת ר’ אות ב’ – קשר, הובא על ידי רב רפופורט שם []
This entry was posted in audio, publications, theology and philosophy, אבן העזר and tagged , , , , , , , , , , , , , , , . Bookmark the permalink.

3 Responses to Exorcising Demons From the Halachah and the Universe

  1. ER says:

    Rav Yaakov Kamenetzky in אמת ליעקב פרשת וארא takes the אינם מצויין בימינו approach regarding demons and sorcery. I think he attributes the regression of the Dark Side to a need to keep the universe balanced and in sync with the regression on the part of the good guys. He applies the same idea of diminishing metaphysical manifestations to the more recent (alleged) disappearance of (alleged) dibbuks.

  2. DF says:

    To the above commenter – correct, R’ Yaakov posits a “zeh l’umas zeh” approach. The reason he, and others, posit such theories, is obvious. Because we just don’t see demons anywhere. So are we to say that all the Rabbis of previous generations (including recent WWII circa stories about dibbukim) are just fantasy? Not at all, comes the answer. It’s just that we’re not worthy anymore.

    As to how anyone can believe that – that’s a different story. I would just note that the parallel to R’ Yaakov’s theory is the Loch Ness Monster. Up until the 80s there were dozens of siting’s of the monster on an annual basis. Yet, for the last 30 years, he hasn’t been heard from? Is this because the availability of cheap technology has made cameras and 24 hour recording equipment ubiquitous, and thus we have simply been able to prove what we always knew, but couldn’t prove? That there never was a monster in the first place? Not at all, R Yaakov might say. Nowadays we’re just not worthy to see it.

    • ER says:

      I’m what sure what you mean when you suggest a parallel to the LNM. Why would we be “not worthy” to see the LNM?

      Maybe R Yaakov would say that LNM sighters were drunk, lying, or imagining things, but would be hesitant to accuse the Chafetz Chaim, R. E. Wasserman etc. of the same.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *