The Or Sameah’s Ouroboros

Our previous post cited Rav Ya’akov Emden’s barb that “it seemed to us, in our tranquility in the Diaspora, that we have already found an alternate ארץ ישראל and ירושלים …”. This foreshadows a famous passage of Rav Meir Simha of Dvinsk, in which he warns against thinking that Berlin is Yerushalayim. R. Meir Simha’s point is actually rather more complex and sophisticated than that brief quote suggests; he’s positing the existence of a national spiritual cycle where once the development of Torah culture reaches its apex, nothing is left for the new generation to contribute, and so the natural human desire to innovate engenders sophistical criticism of the tradition, resulting in its eventual rejection as falsehood and the forgetting of one’s roots and the abandonment of one’s religion for the study of alien languages, “and he will think that Berlin is Yerushalayim …”:

כך היא דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות, והגירוש, ואחר כך יתעורר בם רוח אלקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו, הלא אין ביד הדור החדש להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם, מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש, יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה, עוד מעט ישוב לאמר שקר נחלו אבותינו, והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף ממקלקלתא ולא יליף מתקנתא, יחשוב, כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים לא עשיתם ואל תשמח ישראל אל גיל בעמים.
אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק, אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשינו, ולשונות זרים המה כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ד’, אשר נבאו על גזע ישי באחרית הימים, ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה. ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קדש ובניו יוסיפו אומץ ובחוריו יעשו חיל בתורת ד’, יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה. ובזה יתקיים ויחזק אומץ. …1

While the basic theme that success carries within it the seeds of its own destruction is a common one, R. Meir Simha’s take on it is original, fascinating and provocative:

  • It is usually material success that is considered dangerous, as it causes one to become comfortable, complacent and arrogant (וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.); R. Meir Simha is asserting the fatal danger inherent in spiritual success.
  • Contrary to the common idea that spiritual growth is basically a never-ending journey, R. Meir Simha seems to assert the reality of a spiritual plateau, beyond which it is difficult if not impossible to progress.
  • R. Meir Simha seems to understand that the ultimate motivation for criticism and rejection of tradition and religion, and their abandonment for foreign culture is not an inherently wrong-headed attitude, but merely the double-edged natural human desire for spiritual creativity and innovation; in the initial phase of the spiritual cycle, this desire is constructive and fosters religious progress, and it is only once the spiritual plateau has been reached that the urge becomes destructive and engenders spiritual regression.

The language of R. Meir Simha’s eloquent expression of the human need for creativity and innovation, which I have emphasized above, is a clear allusion to the classic Talmudic treatment of the legitimacy of religious innovation:

העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר”מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו
חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר
דרש להן מקרא זה וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום אלא מקום הניחו [רש”י: כשיבאו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם] לו אבותיו להתגדר [רש”י: להתגדל] בו אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו
מכאן [רש”י: שראינו שקבל רבי עדות זו ולמד הימנה אע”פ שדבר תימה הוא שהרי מעולם היו נוהגין בו איסור למדנו שאין מזיחין תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לאמר לא שמעת] לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו ואמרי לה אין מזניחין אותו ואמרי לה אין מזחיחין אותו מאן דאמר מזיחין כדכתיב ולא יזח החשן ומאן דאמר אין מזניחין דכתיב כי לא יזנח לעולם ה’ ומאן דאמר מזחיחין דתנן משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל2

A lecture I recently gave on this topic of the legitimacy of religious innovation is available at the Internet Archive.

  1. משך חכמה בחקתי ד”ה והנה מעת היות ישראל בגוים []
  2. חולין ו:-ז. []

One thought on “The Or Sameah’s Ouroboros”

  1. When I read about “Berlin is the new Jerusalem” as an expression of a need for religious growth, I go back to one of the aspects of the yishuv of the Land of Israel that I find particularly appealing: growth, mostly in terms of renewal, of religious practice.

    In the past few decades, in Israel, Jews have practiced or at least seriously considered on a practical level, areas of Halacha that had lain largely dormant, at least on a practical level, for centuries:


    – Visiting the Temple Mount and its environs

    – Settlement of the Land of Israel


    Korban Pesach

    – Laws of war

    – Maintaining critical services on Shabbat

    On top of that, the mass teshuva movement of our parents’ generation was, in some large part, instigated by the miracles that happened in the Land of Israel and reinforced, in some large part, by pre- and mid-college yeshiva programs there.

    In the light of R’ Meir Simcha’s insight, I wonder if one of the intended benefits of the Land of Israel is to make Jerusalem always the new Jerusalem. That is, to direct Jews to focus our drive for continuous growth on Judaism itself, on striving to perfect its practice as a nation, and on applying it to the ever-changing practical environment that a real-life Jewish state confronts.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *