The Merchants of Venice

Rav Shmuel de Medina (Maharashdam):

שאלה מפטראס מעשה היתה שרבי יוסף בר שלמה שמכאס יצ”ו היה בתוך דוגיא אחת עם יהודים אחרים סוחרים ורצה העון ונשבו ולקחו להם וכל אשר להם גם סחורה היה שם מר’ יחיאל שאקי ממשי והנה החומל יתברך חמל עליהם באופן שבאמצעות אדוננו המלך יר”ה על ידי השררה מויניציאה לוקחו קצת מהשבאים והנם תפוסים עד יתנו היהודים השבויים וכל הסחורות שלקחו והגוים השבאים כבר היו מרוצים להחזיר ליהודים כדי לפדות הערלים אחיהם אם לא שאומרים שאין המשי והסחורה שלקחו בעולם כי רב לקח כל אחד חלקו ואין תקנה לזה כלל והנה השבויים ר”י הנזכר וחבריו רצונם לצאת מהשביה אף על פי שלא יתנו להם פרוטה מנכסיהם אחר שרואים שאין תקנה אלא שרבי יחיאל שאקי מעכב ואינו רוצה לפטור לערלים הנתפסים ביד השררה אם לא יתנו לו המשי שלו באופן שרבי יוסף הנזכר עם שאר חביריו השבויים צועקים מתוך צרת שבייתם באמרם הייטב בעיני ד’ נמות בשביל משי רבי יחיאל ושואלים אם מחוייב רבי יחיאל הנזכר להניח תביעתו כדי שיפטרו השררה לערלים ועם זה יתירו השבאים היהודים או אם נאמר שאין לחייב לר’ יחיאל על זה כי למה יפסיד ממונו:1

A question from Patras: An incident transpired, that R. Yosef b. Shlomo Shamchas [?], may his Rock keep him and grant him life, was inside a dugiya [? – apparently some sort of seafaring vessel] with other Jewish merchants, and sins came due and they were captured, and they and all their possessions were taken [by pirates]. There was also some silken merchandise of R. Yehiel Saki [?] there.

And lo, the Compassionate One, blessed be He, compassionated them such that through the agency of our master the king, may his glory be exalted, via the Republic of Venice, some of the pirates were taken, and they are being held until they turn over the Jewish captives and all the merchandise that they took.

And the Gentile pirates were already willing to return the Jews, in order to redeem their uncircumcised [i.e., Christian] brethren, except for the fact that they say that the silk and merchandise that they took is no longer in existence, for each [pirate] took a large share for himself, and there is no solution whatsoever to this.

And lo, the captives, the aforementioned R. Yosef and his friends, wish to emerge from captivity, even if they will not be given a perutah of their property, since they see that there is no solution, but R. Yehiel Saki objects, and does not wish to discharge the uncircumcised ones held by the Republic unless they give him his silk.

So the aforementioned R. Yosef and his other friends, the captives, are crying out from the trouble of their captivity and saying “Will it be good in the eyes of G-d, that we should die because of the silk of R. Yehiel?”, and they ask if the aforementioned R. Yehiel is obligated to abandon his claim in order that the Republic shall discharge the uncircumcised ones, and with this unbind the Jewish captives, or perhaps we should say that R. Yehiel cannot be obligated to do this, for why should he lose his money?

Maharashdam initially argues that we cannot compel R. Yehiel to drop his claim, due to the Talmudic principle that assigns liability to “one who saves himself with his fellow’s money”. In light of the context of his citation, however, it is possible that he merely means that R. Yehiel has the right to demand that the Jewish captives indemnify him for the loss of his silk in exchange for the dropping of his claim, but not that he has the right to refuse outright to drop the claim:

בבא קמא

ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא סליקו גנבי עילויה שקלה יהבה להו אתא לקמיה דרבה פטריה א”ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אלא אמר רב אשי חזינן אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו ואי לא אדעתא דכספא אתו:2

מהרשד”ם

תשובה לכאורה נראה דאין לחייב לרבי יחיאל שהרי נראה דגדולה מזו אמרינן בגמרא פרק הגוזל ומאכיל … והשתא נראים הדברים קל וחומר איהו בעצמו אינו יכול להציל עצמו בממון חבירו שהוא בידו איך ניקום אנן ונציל לר’ יוסף וחביריו בממון אחרים ונעשה לרבי יחיאל שאקי שיפסיד ממונו כדי להציל השבויים ודאי דאיהו יימר לנו הצילו אתם ותפרעו לי המשי שלי

Ultimately, however, Maharashdam concludes that since R. Yehiel’s silk is endangering the Jewish captives, it is considered a “pursuer” and is therefore forfeit. His source for the rule that the law of the “pursuer” trumps that of “one who saves himself with his fellow’s property” is from a Talmudic passage occurring just a few lines after the previously cited passage:

בבא קמא

ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא בעי לאטבועי אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע אתא לקמיה דרבה פטריה אמר ליה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא א”ל האי מעיקרא רודף הוה

רבה לטעמיה דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי מתחייב בנפשו ונרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו אבל של כל אדם חייב דאסור להציל עצמו בממון חבירו ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף:

מהרשד”ם

אלא שנראה בעיני דכד מעיינינן בהאי עניינא שפיר מוכחא דאית לן לאכפויי לר’ יחיאל שימחול תביעתו כדי שיפטרו לשבויים והראיה מהאי דאמרינן בגמרא בפרק הנזכר … אם כן נמצא שרבי יחיאל שאקי רודף אחר אלו השבוים דאלו לא היה ממונו הוא המשי שלו היו השבאים פוטרים אותם ועכשו בשביל המשי שלו א”א לפטרם ונמצא רבי יחיאל רודף לאלו האומללים …

וא”ת תינח התם דאיכא סכנת נפשות שהחמור היה טובע הספינה אבל הכא מאי סכנת נפשות איכא ונראה שדבר זה ברור דאין לך סכנת נפשות גדולה מזו ודאי וראיה לדבר דאמרינן בבבא בתרא פרק השותפים … אם כן הרי הם מעותדים לכל מקרה רעה ומר ממות ומחרב …

אם כן נמצינו למדים לע”ד שכיון שממון ה”ר יחיאל מעמיד לאלו האנשים כשבויים הרי הרודף אותם ומחויבים אנחנו לכופו שלא ירדוף ואפילו שעדיין לא הרג …

I have long argued that Maharashdam’s classification of the merchandise as a “pursuer” is quite problematic, and does not necessarily follow from his source. The status of “pursuer” generally applies to someone (or something) that threatens to be the direct cause of potential harm to the victim, such as a literal pursuer with homicidal intent, or (as in the case of the foundering ferry cited by Maharashdam) cargo that is causing a ship to founder. In our case, however, the “pursuers” are the pirates, and the silk is merely an obstacle preventing the captives from getting free of the danger caused by the pirates. Does the status of “pursuer” really extend to obstacles in the path of one trying to escape danger?

It seems evident that it does not from the continuation of the very passage cited by Maharashdam, which declares that one who is fleeing a pursuer is liable for the destruction of property he causes in the course of his flight from the pursuer, since he is “saving himself with his fellow’s property” – and we do not excuse him by categorizing the property that was apparently obstructing his flight as a “pursuer” and therefore forfeit!

This basic stance, that a mere obstacle is not categorized as a “pursuer”, as implied by the Talmudic discussion, is made by Maharashdam’s contemporary, Rav Yom-Tov (Maharit) Tzahalon:

מעשה שהיה כך היה בא לפני אשה אחת שנתנה לנער אחד חטין לטחון כשהלך לטחון פגע בו חבירו ואמר לו כיון שעדיין לא טחנת את שלך ואתה בטל תקח זה הקמח ותולך אותה לפלונית שהוא שלה ויהי בדרך ויפגש בו תוגר אחד מזויין ורץ אחריו והנער נער ירא פן יתעלל בו השליך השק שעליו שנתן לו חבירו וברח עד שהלך התוגר אח”כ חזר לבקש השק ולא נמצא … כיצד יהיה משפט הנער ומעשהו אם חייב לשלם השק שהשליך …

תשובה … ומשפט שניהם כן הוא לכאורה היה נראה שהנער פטור מפני שבא עליו בחרב שלופה והוה ליה אונס ליסטים מזויין ופטור כך היה נראה. אמנם אין הדין כן אלא שהנער חייב דדוקא אם היה התוגר לוקחו ממנו השק בחרב שלופה היה פטור הנער משום דנלקח ממנו בליסטים מזויין אבל הכא לא לקח הליסטים השק אלא שהנער כשראה רודף אחריו השליכו וברח לו מפני אימתו שלא יתעולל בו או לא יהרגנו וכיון שכן נמצא מציל עצמו בממון אחרים …3

[ועיין שם שהאריך לדון בדין רודף, ובדיני ספינה ומשא, ומתחילה צידד לומר שאכן יש למשא דין רודף וממילא דפטור הנער, אבל במסקנתו דחה סברא זו:] אלא שיש להקשות לזה [שהמשא נקרא רודף] ממה שאמרו בגמרא פרק הגוזל [ב”ק קי”ז ע”ב] … נרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור לא יהא ממונו חביב עליו מגופו ואם שבר כלי אחרים חייב שהמציל עצמו בממון אחרים חייב עכ”ל הרי מכאן שאע”פ שאלו הכלים מעכבים מלברוח הנרדף מפני הרודף חייב אם שברו דרך הילוכו לברוח אם כן הכא נמי זה שהשליך המשאוי מעל כתפו בחפזון לברוח יהיה חייב לשלם.

לכן צריך לומר דלעולם חייב הנער לשלם כאשר ביארנו לעיל משום דהרודף הוא התוגר הרודף אחריו להורגו או להתעולל עמו והמשאוי שעליו המעכבו מלברוח הוא דוגמת הכלים המעכבים את הבורח וכשם שאמרו שם שאם שבר הנרדף כלים של אחרים להנצל חייב מפני שמציל עצמו בממון חבירו כך הכא נמי חייב הנער לשלם השק והקמח שהשליך ולא דמי לנחשול שאמרנו דהמשליך משאוי ממנה פטור אפילו על ידי נחשול משום דהנחשול אינו הרודף דעיקר הרודף הוא המשאוי דהנחשול בשהספינה קלה וריקנית אינו מזיק כלל אמנם הכא אפילו אדם בלא משאוי אפשר הרודף לרדוף אחריו ולהשיגו להורגו או להתעולל עמו ח”ו הילכך אי אפשר לקרוא רודף למשאוי שהרי אנו רואים התוגר שהוא רודף אחריו תדע שאם אתה קורא רודף למשאוי מפני שמעכבו מלברוח מפני הרודף אחריו א”כ גם הכלים שמשבר כשבורח מפני הרודף נקרא אותם רודף כיון שמעכבים אותו מלברוח ולמה יהא חייב אלא ודאי כיון שאנו רואים הרודף אחריו וחרבו שלופה בידו בודאי שהוא הרודף והכלים המעכבים אותו אינו רודף אלא ממון אחרים הלכך חייב מפני שמציל עצמו בממון אחרים וכן השק של קמח אינו רודף שהרי אנו רואים הרודף בעין שהוא התוגר שרץ אחריו בחרב שלופה נמצא שהשק הוא דוגמת הכלים הלכך הוי מציל עצמו בממון חבירו וחייב ולא דמי למשליך משאוי אל הים אפילו על ידי נחשול לפי שאין הנחשול רודף אלא המשאוי הוא נקרא רודף מן הטעמים שביארנו4

The בשמים ראש, on the other hand, does seem to maintain that even a mere obstacle to flight from danger is properly classified as a “pursuer”. He discusses a case nearly identical to that of Maharit Tzahalon, but arrives at the opposite conclusion:

אשר שאלת ראובן שנשא חבית קטן של שמן משמעון בשכר להוליכו למקום פלוני ובראותו מרחוק שוללים באים לקח את החבית זרקו מעליו ורץ על נפשו ואמרת כיון שהשוללים לא היו מטפלים עצמן לקחת את החבית שמן ולשאתו אלא שהיו גוזלים ממונו ואפילו היה אפשר לבוא לעסקי נפשות הוה ליה מציל עצמו בממון חבירו וחייב לשלם.

תשובה טעית בדמיונך שהיה זה צריך לברוח ולרוץ על נפשו דאע”ג דלסטים אממונא קאתי סוף בא לידי נפשות ואף כי פעמים הרבה כל הון לא יועיל וממיתין אותו כדי שלא יגלה וכל זמן שהחבית עליו אינו יכול לברוח הוה ליה האי חבית רודף ופטור לשלם5

Rav Yaakov Yeshaya Blau indeed objects that since the burden is not causing the danger here, it cannot be called a “pursuer” (he takes this for granted, without citing the aforementioned sources):

ולכאורה יש לעיין בזה, שאם בגלל החביות באו השוללים מסתבר דהוי כבאו בשביל הפקדון, שאפילו באונס ממון פטור,6 ואם לא בגלל החביות באו, אמאי פטור, הרי זה מציל עצמו בממון חבירו, ואינו דומה לסימן ש”פ סעיף ד’ בדין משא שבספינה דהוי רודף, והמשאוי גרם לסכנה, אבל כשלא המשאוי גרם לסכנה, חייבים שאר בעלי הספינה לשלם לו, כמבואר שם, וצ”ע7

The same basic position of Maharit Tzahalon and R. Blau is also held by Rav Yitzhak Shor, in a very different context. He discusses a pregnant woman who was experiencing dangerous hemorrhaging of blood, and professional medical opinion insisted that an induced abortion was absolutely necessary to save her life:

נשאלתי על אודות אשה הקושית שנשתנה עליה סדרי בראשית, שזה דרכן של מעוברת להיותן מסולקת מהגרת דמיהן, ואשה הנזכרת תזוב דמה ימים רבים מאין הפוגות … וכמעט רגע הגיעה עד שערי מות, ורופא ישראלי שפט שבשום אופן אין מעצור לה ולהושיעה בין רב בין מעט עד כ”א בהורקת ממעיה העיבור ע”י סמים הידועים לו שסגולתם להוציא הולד בין בזמנו בין שלא בזמנו ואופן מלאכת הוצאה שימות הולד … ולשאול הגיעו זו מותרת או אסורה:8

In the course of his analysis he asserts that insofar as the hemorrhaging was not caused by the fetus, the fetus could not be considered a “pursuer”:

לא תיבעיא לך אם הוברר עפ”י תבונת חכמות נשגבות הנ”ל [לעיל: ‘שבילי חכמת הטבע והרפואה’] שחולי זה נתהוה לה ע”י רוע התרועעה מזגה של האשה עצמה ואין הולד שבתוכה גורם לנזקה, דבזה נראה לדון ולומר כיון שאין להולד חלק למחלה עמה שהרי הוא בעצם אינו גורם למכאובה, אסור לשלוח בו יד ויאשמו כל הנוגע בקצהו, דע”כ לא התירו לדחות נפש הולד מפני חיותה של אמו אלא במקום שדין גרמא דביר לחולשתה ולמניעת חיותה מטעם שכתב הרמב”ם דהוי כרודף אחר חבירו להורגו דקיי”ל שניתן הנרדף להצילו בדמו של הרודף, ולא כן ידמה במקום שאין החולי של האם בא לה ע”י הולד, אף שמכל מקום הולד הוא סבה למנועת רפואתה כמו שגזר אומר הרופא שא”א להעלות לה מזור למכתה עד יורק הולד מבטנה, מכל מקום זה לא הוי בכלל רודף אחר חבירו להורגו, דהתם הרודף בעצמו זממו לקחת נפשו של הנרדף וידיו דמים מלאו, ולא כן בענין הנזכר שאינו אלא סבה להנרדף שמעצמו ימנע מאתו חיותו, וכיוצא בזה לא שמענו שיהא ניתן להציל הנרדף בנפש מי שרוצה למנוע תועלת לחיותו של חבירו [ועיין שם שהאריך בזה]9

I recently began a new lecture series, “Reading Responsa”. From an announcement I issued:

Each week we will focus on one responsum. We will discuss the historical and social context of the question, the figure of the responding rabbi, and (of course) the halachic considerations discussed in the response, their interplay, and the conclusion reached. The study will be text-based, but no particular degree of fluency in rabbinic literature or familiarity with halachic discourse is required to appreciate the beauty and dynamism of this literature.

The inaugural lecture discussed the responsum of Maharashdam that began this post; the lecture is available at the Internet Archive.

  1. שו”ת מהרשד”ם חו”מ סימן שמ”ד []
  2. בבא קמא קיז:‏ []
  3. שו”ת מהרי”ט צהלון סימן קפ”א []
  4. שם בסוף התשובה ד”ה אלא שיש להקשות לזה []
  5. שו”ת בשמים ראש, סימן צ”ה, הובא בדברי גאונים כלל צ”ה אות ע”ד []
  6. נראה שלא ראה הספר בשמים ראש עצמו, אלא מה שהובא ממנו בדברי גאונים, שבשאלה שם איתא להדיא ‘שהשוללים לא היו מטפלים עצמן לקחת את החבית שמן ולשאתו אלא שהיו גוזלים ממונו’, והדברי גאונים קיצר והשמיט זה.‏ []
  7. פתחי חושן, פקדון ושאלה פרק ג’ הערה ס”ט []
  8. שו”ת כח שור סימן כ’‏ []
  9. שם ד”ה וכמו כן לא תיבעיא לך []

3 thoughts on “The Merchants of Venice”

  1. Nice post!

    Re דוגיא, see שו”ת מהר”ם אלאשקר סימן לד where he discussed whether the arrival of דוגיאות establishes יצא השער for Ribbis purposes, and concludes that it does not. The context suggests it was some relatively small merchant vessel.

    1. Also re דוגיא, see Rivash 152 which also sounds like it’s a merchant vessel. Small is of course relative, but I have vague recollection that it appears in medieval travelogue (perhaps Tudela?) on somewhat lengthy voyages.

      1. I just encountered דוגיא in the course of my study of עירובין:

        דוגית שאינה גבוה מן המים י’ טפחים אין מטלטלין בה אלא בד”א

        My havrusa M.S. made me feel a bit silly by pointing out that דוגיא appears in בבא בתרא עג.‏, along with some accompanying explanation:

        רבי נתן אומר המוכר את הספינה מכר את הביצית סומכוס אומר מוכר את הספינה מכר את הדוגית אמר רבא ביצית היינו דוגית רבי נתן בבלאה הוה קארי לה בוצית כדאמרי אינשי בוציאתא דמיאשן סומכוס דבר ארץ ישראל קארי לה דוגית כדכתיב ואחריתכן בסירות דוגה:

        רשב”ם

        ביצית ודוגית. היינו ספינה קטנה שקושרין לספינה גדולה וכשרוצין לעלות ליבשה נכנסין באותה קטנה מהגדולה שהגדולה אינה יכולה להתקרב אל שפת הים מפני עומקה קוקיי”ט בלע”ז ויש לועזים בוצא קרוב ללשון העברי: ביצייתא דמישן. מישן נהר קטן ואין מהלכין בו אלא בספינות קטנות ובמס’ שבת אמרי’ בפ’ הזורק (דף קא.) הני ביצייתא דמישן כו’: רבי נתן. מבבל עלה: דוגית. על שם שצדין בה דגים דקלה היא על פני המים: ואחריתכן בסירות דוגה. בספינות קטנות כקדרות הקרויות דוגה וקלים על פני מים יוליכו אתכם מהרה בגלות:

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *