The Herem Against R. Hezekiah the Harif

About a year ago, as I prepared to begin a course of study in יורה דעה, I attempted to purchase a copy of the פרי חדש. The couple of seforim stores that I visited did not have a standalone copy available; the only copy I could find was one printed in the back of one of the editions (I forget which one) of the שלחן ערוך. The beis midrash in which I study also does not have a copy of the work, so I had to make do with the one printed in the back of the copy of the שלחן ערוך (the “צורת הדף” edition) of one of my colleagues, and a couple of difficult to read online versions – my שלחן ערוך (the מכון ירושלים combined טור ושלחן ערוך) does not include it.

A week and a half ago, in preparation for another year of יורה דעה study, I once again attempted to purchase a פרי חדש, and was again told by a couple of stores, this time including Biegeleisen, that it was not available. Although rather appalled that such a classic is apparently out of print, I was reminded of the ban imposed upon the work during the author Rav Hezekiah da Silva’s lifetime by the Egyptian Jewish community, in righteous outrage at what they considered his dismissive and disrespectful tone toward other revered halachic authorities, particularly Rav Yosef Karo. The primary, if not the only, source of information on this episode is apparently Rav Avraham Ha’Levi’s גנת ורדים, in a response to a query, subsequent to R. Hezekiah’s death, about the possibility of lifting the ban:

עובדא הוה בחד צורבא מרבנן דהוה חריף טובא ואורייתיה מרתחא ליה וחיבר ספר על טור יורה דעה הוא ספר פרי חדש ויש בו חדושים רבים מפלפול ובקיאות ואף על פי שאין הכרעתו מכרעת לנו לענין פיסקא דדינא מכל מקום יועיל לנו הספר הלז להקל מעלינו טורח החיפוש ולכל הפחות יועיל להערה ואנחנו נדע מה נעשה ובראותנו דבריו ומשפטיו ישרים נחזקם ונאמצם ואם לא ייטבו בעינינו יהיו כלא היו

ויהי כבוא הספר הלז למצרים עברו מעברה על מקצת דבריו ומצאו ששלח רסן לשונו לדבר תועה על גדולי ישראל אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים לא ישא פנים לזקן שמורה הוראה ועל רבינו הגדול בית יוסף אשר הוא לכל הוראתינו יסוד ועמוד בכל התלמוד וכתב עליו שטנה כדבר איש על תלמיד קטן שלפניו ואפרוח שלא נפתחו עיניו דלא ביש ליה שאסר את המותר כו’

ויהי בהתפרסם הדברים אזרו אנשי חיל בעוז מתנם וקבצו חכמי ישראל מבני העיר וגם גרים הנמצאים מארץ אחרת ויבקשו לקעקע ביצתו ועלתה הסכמת החכמים לפייס שני הצדדין לבלתי שלוח יד בחכם המחבר ולא לפגום בכבודו חס ושלום לא בנגידא ולא בשמתא אכן בינם לבינו בסתר דברו אתו תוכחות והתנצל וידע אשר עשה ובוש ממעשיו כבושת גנב כי ימצא ולפייס את אנשי הצבא הרוזנים והסגנים עלתה הסכמתם שספריו הנמצאים פה מצרים שישקעו בבנין וגזרו והחרימו בכל תוקף ובכל אלות הברית על דעת המקום ב”ה שלא יקרא אדם בספר הלז לא קריאת עראי ולא קריאת קבע וכתבו הסכמה זו למען תעמוד כל הימים וחתמו בה כל חכמי העיר וגם הנמצאים מארץ אחרת גם נקרו נקרו הנם רבני חברון תוב”ב ושאלו מהם שיסכימו במעשה אשר נעשה ואמרו שלרצון בני העיר הם חותמין בהסכמה זו אכן אינם מקבלים הסכמה זו עליהם שבצאתם חוץ לעיר יחזיקו בספר הלז וילמדו בו.

ולעת עתה שני רבנים שהיו גרים בארץ הלזו הלכו להם לארצם והחכם המחבר נתבקש בישיבה של מעלה ובכן כמה וכמה חכמים שלמים וכן רבים נכספה וגם כלתה נפשם להגות בספר הלז כי יהיה להם מעיר לעזור ומבקשים אולי תעלה תעלה למכה זו ורמון זה שיעלה בידם תוכו יאכלו כו’ ומה גם שהוא גם הוא בהקדמתו לספר הלז אמר שלא יסמוך שום אדם על הוראותיו ודחיותיו רק יברר הטוב וההגון בעיניו וכן יעשה וגם התנצל על אשר דבר בגדולים

ועתה החרדים אל דבר ד’ לשאול הגיעו אם אפשר להתיר חרם נזכר כיון שנגע בכבוד גדולים או לא ואם ת”ל דאפשר להתירו אם צריך לימלך בתחלה עם השרים והסגנים אשר ידם היתה במעל הזה ראשונה לחוש לכבוד הגדולים ואת”ל שיוכלו להתירו מבלי הסכמתם אם צריך המלכה ברבני חברון ובפרט בשני הרבנים אחרים שהלכו להם והרחיקו נדוד ועל צד האומדנא שני רבנים הללו אינם מפוייסין שיותר החרם כי הם היו הרבה בעוכרי החכם הנזכר ואת”ל שיש היתר לזה אפילו שלא בהסכמת הרבנים והחכמים שהלכו מכאן אם המצא ימצא פה העיר קצת חכמים שלא יאותו לבטלה אם עיכובם מעכב או ניזיל בתר רובא

וכשראיתי אני הצעיר קול הקריה הומה וחפץ ורצון כמה תלמידי חכמים למצוא פתח תקוה נתתי אל לבי להיות {נדרב?} לדבר מצוה ולבדוק בזה עד מקום שידי יד כהה מגעת מה גם שזה לי ימים והדבר הזה בלבי כאש בוערת וחפץ הייתי שענין חמור כזה יפתח ויסתיים בגדולים ועכשו יפתח בקטנים ויסתיים בגדולים והם יבחרו ולא אני וחפץ ד’ בידינו יצלח אכי”ר

תחלה כל דבר מוצא שפתי אשנה שכל פתגם אשר נעשה בתחלה שריר וקיים הוא ואחר כך אבקש אם יש מחילה וכפרה לעון הלז אם לאו ואחר כך אצדד בטענות המוצעיים למעלה

ואומר אני אף על פי שלכאורה נראה שהסכמה זו תמוהה הרבה דכיצד יסכימו שלא לקרות בספר הלז שיש בו כמה חידושי דינים ולמנוע בר מן התלמידים מכל מקום גדולה מזו מצינו שעושין מפני צורך השעה לגדר ולסייג לתורה וכמו שאמרו בגמרא פעמים שביטול התורה זהו יסודה … כללא דמלתא דפתגם אשר נעשה הלכה קבועה היא והמזלזל בה כמזלזל על דבריו של מרע”ה

ומעתה נראה אם יש רפואה למכתו דהאי צורבא מרבנן על שפגם וזלזל בכבוד גדולי ישראל לזה אני אומר דאיתא בפרק יום הכיפורים דף פ”ו ארבע חלוקי כפרה שהיה ר’ ישמעאל דורש דאפילו עון גדול דחילול השם נתכפר ונתנקה העון לגמרי במיתה והאי צורבא מרבנן אף שנחמיר עליו שגדול עונו מנשוא מכשלה של חילול היתה תחת ידו שזלזל בכבודן של ראשונים וירבו עבדים המתפרצים באדוניהם שהמון עם ירגילו עצמן לזלזל ולפקפק בדברי הראשונים מכל מקום הרי נתכפר עון זה במיתה וכיון שעונו נתכפר יכולים בית דין להתיר החרם אשר נעשה בהסכמה

אכן יש מקום עדין לפקפק דדלמא איכא למיחש דהמון עם ירגילו עצמן בכבודם של ראשונים אמנם כיון דקיימא לן דמעשה בית דין אית ליה קלא הרי נתפרסם בעיר מצרים ההסכמה הנעשית והחרם שהוטל בשביל עון שפגם בכבודם ויקחו קל וחומר וידעו כי איסור גדול יש בדבר ויזהרו מכאן ואילך בכבודן של ראשונים ומה גם שנראה שחששא זו חששא רחוקה היא שהרי מצינו שנתפשט ספרו זה בכל גבולי ישראל ולא מצינו שחששו לזה בשום מקום ומכל מקום בית דין היפה שבמצרים יע”א יפה עשו שחששו אפילו לחששא רחוקה כזאת מה גם שבזה שעשו נתרבה כבודן של ראשונים בעיני הבריות וראוי והגון היה לעשות מה שעשו

ובר מן דין כבר נודע שכל פותח ספר לא יחוש לדברי ספר הלז להתלמד ממנו לזלזל ולפגום בכבודם של ראשונים וקחזינא דכל ספר כיוצא בזה כל הוגה בו אוכל תוכו וזורק קליפתו וישראל קדושים הם שומעין להחמיר ולא להקל ומכירין ויודעין בטיב ערכן של ראשונים ז”ל וצפרנם חביבה להם מכריסן של אחרונים וקושטא מדיליה קאים וכמה וכמה ספרים מצינו שניתנו ליגנז ולית מאן דחש להון אשר על כן כיון דידענו דלא אהנו מעשיו להביא תקלה על הצבור ניתנה חטאתו לימחל …

נמצינו למדין לנדון הלז דכיון דכבר האי צורבא מרבנן נפטר לבית עולמו וגם נמי לא אהני מעשיו שניתנה בבית דין של מטה להסיר העונש שענשוהו שלא ללמוד בספרו והדברים קל וחומר בנדון הלז דחלילה לנו לומר שהיתה לו כונה רעה לזלזל בכבודן של ראשונים אלא דהו”ל תרבות בישא והילדות עשתה את אלה1

I discussed this fascinating responsum several months ago in a Reading Responsa lecture; it is available at the Internet Archive.

  1. שו”ת גנת ורדים יו”ד כלל ג’ סימן ג’ []

Ants, Engineering, and Epistemology

Scientific American reports:

Tiny Robots Mimic Termites’ Ability to Build without a Leader

Using sensors coupled with a simple set of rules, the robots worked independently to build structures

Termites can create mounds that are hundreds of times their own size, working independently without communication or a leader. Inspired by the creatures, scientists have created robots that use just a few simple rules and environmental cues to build castle-like structures and pyramids.

The robots all work independently. Each travels along a grid and can move, climb a step and lift and put down bricks. And they use sensors to detect other robots and existing bricks, and react to these stimuli according to a simple set of rules, such as when to lay a brick or climb a step higher. The template for each three-dimensional structure is translated into a specific set of ‘traffic rules’ and combined with fixed laws of robot behavior, says co-author Justin Werfel, a computer scientist at Harvard University in Cambridge, Massachusetts. His team’s results appear today in Science.

The idea of combining traffic rules and robot behavior is “brilliant from an engineering perspective”, says Alcherio Martinoli, a roboticist at the Swiss Federal Institute of Technology in Lausanne. “It just decouples a complex reverse-engineering problem into two pieces of information which have to work together,” says Martinoli, who was not involved in the work.

The remarkable ability of ants1 to work industriously without a leader was already noted by King Solomon:

לֵֽךְ־אֶל־נְמָלָ֥ה עָצֵ֑ל רְאֵ֖ה דְרָכֶ֣יהָ וַחֲכָֽם׃ אֲשֶׁ֖ר אֵֽין־לָ֥הּ קָצִ֗ין שֹׁטֵ֥ר וּמֹשֵֽׁל׃ תָּכִ֣ין בַּקַּ֣יִץ לַחְמָ֑הּ אָגְרָ֥ה בַ֝קָּצִ֗יר מַאֲכָלָֽהּ׃2

The Talmud records that R. Shimon b. Halafta, who apparently had a scientific mind and took nothing for granted, performed an experiment to determine whether ants really have no king, on account of which he was given the (possibly pejorative) appellation עסקן בדברים, “since he did not wish to rely upon the authority of Solomon” (Rashi):

הוה אמרו עליו על רבי שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה … מאי עסקן בדברים [רש”י: למה נקרא שמו עסקן תחלה] א”ר משרשיא דכתיב לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אמר איזיל איחזי אי ודאי הוא דלית להו מלכא [דכתיב אשר אין לה קצין והיינו עסקן דלא בעי למיסמך אהימנותיה דשלמה] [הנמלים אוהבים צל ושונאים חום] אזל בתקופת תמוז פרסיה לגלימיה אקינא דשומשמני [נמלים] נפק אתא חד מינייהו [מתוך חורי הקן ובא לחוץ וראה הצל] אתנח ביה סימנא [להכירו לידע מה יעשו לו חבריו כשימצא שקרן] על אמר להו נפל טולא נפקו ואתו דלייה לגלימיה נפל שמשא נפלו עליה וקטליה אמר שמע מינה לית להו מלכא דאי אית להו הרמנא דמלכא לא ליבעו3

The Talmud, however, proceeds to deny the conclusiveness of this experiment, concluding that we have no choice but to rely upon the authority of Solomon, “whose statement was inspired by רוח הקודש” (Rashi):

א”ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ודלמא מלכא הוה בהדייהו א”נ הרמנא דמלכא הוו נקיטי [שכל המהתל בחברו יהרגוהו] אי נמי בין מלכא למלכא הוה [מת המלך ועדיין לא קם אחר ודרך ארץ לעשות איש הישר בעיניו כדכתיב בימים ההם וגו’ איש הישר בעיניו יעשה] דכתיב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה אלא סמוך אהימנותא דשלמה [נאמן הוא על כך וברוח הקדש אמרה]

The commentators note that the idea that it is legitimate to submit claims of the Sages to independent empirical verification apparently contradicts a different Talmudic account:

כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקב”ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים לגלג עליו אותו תלמיד השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן כולי האי משכחינן לימים הפליגה ספינתו בים חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מינסרי אבנים טובות ומרגליות שהם ל’ על ל’ וחקוק בהן עשר ברום עשרים אמר להו הני למאן אמרו ליה שעתיד הקב”ה להעמידן בשערי ירושלים אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה דרוש רבי לך נאה לדרוש כאשר אמרת כן ראיתי אמר לו ריקא אלמלא (לא) ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות4

The Tosafos explain that R. Shimon was not challenging King Solomon’s assertion, but merely attempting to ascertain the source of his knowledge:

אע”ג דכה”ג חשיב בהמוכר הספינה (ב”ב עה.) מלגלג גבי ההוא תלמיד דאמר ליה רבי יוחנן אם לא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה שאני הכא שבא לברר הדבר ולהודיע איך ידע שלמה:5

Maharsha considers this דחוק, since Solomon certainly derived his knowledge from רוח הקודש. He explains instead that there is an epistemological imperative to independently derive even those truths that are established by tradition:

כתבו התוספות … והוא דחוק דשלמה ודאי ברוח הקודש ידע ואמרה אבל הנראה דאין זה מלגלג כמו שכתב בעל חובות הלבבות בדברים התלוים באמונה אף שידע אותם בקבלה צריך כל אדם לחקור אותם במופת והוא שקראו עסקן בדברים בעלמא כגון זו עסק וראה ר”ש בן חלפתא לחקור אחריהם לידע אותם במופת וק”ל:6

Others explain that R. Shimon was simply fulfilling King Solomon’s instructions to “go to the ant [and] see …” – and so he said “I will go and I will see …!”

שמעתי מהרר”י סג”ל ז”ל דשלמה אמר לך אל כו’ ראה כו’ אמר איזיל אחזי כו’ וק”ל:7

Rav Yosef Ḥayyim of Baghdad explains that while one is indeed generally required to accept assertions of King Solomon as fact, משלי (where our discussion of the ant is found) is an exceptional case, since the work, as per its self-description, comprises parables, which may have been composed with poetic license and not be true in a literal sense:

הנה בודאי יש לו לסמוך על דברי שלמה המלך ע”ה ורק מפני שפסוק זה נאמר במשלי שהוא דברי משל וככתוב בתחלת הספר משלי שלמה בן דוד, לכן נסתפק אם הוא כן בודאי שאין להם מלך, או דלמא נקיט כן בדברי משל וצחות לשון ואין הדברים כפשוטן, לכך אמר איזיל אחזי אי ודאי הוא דלית להו מלכא:8

  1. Termites are not actually ants, but there are many similarities between them. []
  2. משלי ו:ו-ח. ועיין פה []
  3. חולין נז:‏ []
  4. בבא בתרא עה.‏ []
  5. תוספות חולין שם ד”ה איזיל ואחזי היכי איתא מילתא []
  6. מהרש”א חולין שם חידושי אגדות ד”ה מאי עסקן בדברים []
  7. מהר”ם שי”ף חולין בתוספות שם []
  8. בן יהוידע חולין שם ד”ה אמר איזיל אחזי []

G-d Damn It!: Jewish, Christian, and Legal Perspectives

Several days ago, we discussed R. Chaim Ozer Grodzinski’s responsum on printing Hashem’s name in a language other than Hebrew in newspapers. Here is my halachah column for this week:

In parashas Re’eh, Hashem commands us to obliterate the names of other gods, but “You shall not do this to Hashem, your G-d.” (12:3-4) One interpretation of this verse is a prohibition against erasing Hashem’s Name (Rashi). It is even improper to write His Name in any ephemeral context, since this may result in it being discarded in a disrespectful manner (Rosh Ha’Shanah 18b, Rema YD 276:13). Based on this, R. Yonasan Eybeschütz is sharply critical of the practice of writing “ad-ieu”, meaning “to [or ‘with’] G-d”, in correspondence. He insists that this is a pernicious habit learned from the non-Jews, and it is based on the misconception that Hashem’s Name in a language other than Hebrew does not have the holiness of the Divine Name (Urim Ve’Tumim siman 27 urim #2). R. Chaim Ozer Grodzinski, however, defends the practice on the grounds that today “ad-ieu” has lost its original meaning and is used merely in the sense of a parting blessing (Achiezer end of III:32).

A practice that R. Chaim Ozer does recommend against on the grounds that it may cause the Divine Name to be discarded disrespectfully is the writing of it in newspapers, even in a language other than Hebrew. Ideally, a description of Hashem such as “the Eternal Creator” should be used instead, or the letters of the Name should be separated by a dash (as done throughout this article). If this is difficult, however, the Name may be written outright, at least in a newspaper containing words of Torah and Biblical verses in Hebrew, which will anyway not be treated disrespectfully. It is additionally appropriate to publicize in the newspaper itself that the paper should not be treated disrespectfully due to the Biblical verses and words of Torah, and if this is done, there is basis to permit the writing of the Divine Name in a language other than Hebrew.

R. Eybeschütz’s comments:

ובלאו הכי בעונותינו הרבים אינם נזהרים בכינוי, וחושבים מה שכותב או מדבר בלשון גוים אינו אלא תואר השם, וטועים הם וכותבים בכל החילופי כתב “אדי-ע” והוא לשון צרפית כינוי ופירושו “עם ד’”, והוא מוטל באשפה. וכבר קבעו חז”ל [ראש השנה יח:] יום טוב שלא יהיה נזכר שם שמים בשטרות, כי למחר פורע זה חובו והשם מוטל באשפה, וכעת בעונותינו הרבים למדו ממעשה גוים וחוזר הדבר לקלקולו ביותר. וזהו המרי הגורם אשר בעונותינו הרבים וידל ישראל למאד במקום ששם שמים מצוים ובפרט בבזיון ועל חנם, וצריך התחכמות ושקידות תוכחת חכמי הדור לבטל זה מהמוני עם:1

These comments follow his condemnation of another popular practice as a violation of a Biblical prohibition: the uttering of imprecations (in German or Yiddish) such as “May G-d punish him!” or “May G-d smite him!”

ובעוונותינו הרבים רוב המוני עם אינם נזהרים, ואומרים בלשון אשכנז גאט זאל איהם שטראפין, גאט זאל איהם שלאגין, ועוברים לאו של תורה.

Curiously, in Christian culture (at least in the United States), there is a common, rather incoherent, assumption that the English equivalent of these imprecations is somehow blasphemous, and a violation of the commandment against taking G-d’s Name in vain, although it is unclear why this should be so, and at least some serious Catholics understand the sin involved in the manner of R. Eybeschütz, as stemming primarily from the maledictive character of the utterance rather than from the mere taking of G-d’s Name in vain:

Q: Is using inappropriate language sinful?

A: A: Yes. Using inappropriate language is sinful. However, let’s look at each segment of the all encompassing term of “inappropriate language”. These segments include using G-d’s name in vain, cursing, blaspheming, and profanity.

The second Commandment specifically forbids using G-d’s name in vain: “Thou shalt not take the name of the L-rd thy G-d in vain” (Ex 20:7; Dt 5:11). Therefore, one of the three criteria for a mortal sin is clearly in place – it is a serious sin. If the other two conditions are in place – deliberately doing the action and knowledge that it is wrong – then taking G-d’s name in vain is a mortal sin, which deprives the soul of sanctifying grace. Saying “O my [G-d’s name]” without reason and in a vain manner is using G-d’s name in vain. And, if a person dies in mortal sin, he/she will indeed go to Hell. …

Cursing is likewise a mortal sin. Cursing is defined as calling down evil from G-d usually by invoking G-d’s holy name. Using such horrible expressions, the person calls on G-d to send a soul to Hell and/or inflict punishment on a person. How can we actually do such a horrendous thing – ask G-d to send a soul to Hell? Cursing is quite clearly also a mortal sin. …

Here’s NPR’s Ombudsman Elizabeth Jensen:

David Carr of Zionsville, IN wondered why NPR bleeped out two words but not “g-ddamn,” which he found offensive.

“Whatever it bleeped out could not possibly be as bad as what it left unbleeped,” wrote Carr. “The uncensored language is a violation of the 10 Commandments and HIGHLY offensive to many Christians. I am astonished at the insensitivity of NPR. If I want to listen to Howard Stern, I know how to turn the dial.”

It was easy for NPR editors to bleep out the other two well-known swear words that never make it on the air. The Federal Communications Commission (FCC) guidelines make it crystal clear. The guidelines define profanity as “language so grossly offensive to members of the public who actually hear it as to amount to a nuisance.”

Using “g-d damn it,” for example, is not “legally profane” according to the FCC.

But taking the L-rd’s name in vain — although not all see it that way — is more problematic for all mainstream media.

“G-d Damn is more complicated, especially because of the juxtaposition here to the other bleeped words,” said Chris Turpin, ATC’s executive producer. “Usually we don’t bleep G-d Damn —there is no legal reason to do so — although we realize there are some in the audience who find this exceedingly offensive.” …

It turns out that NPR rarely airs those words g-d and damn together. A search showed 52 references in transcripts of the phrase “g-d damn” all the way back to 1990. When there’s no space between the two words (as in goddamn), there were 163 references since 1990.

But it did make me wonder how other news organizations handle these words.

When I asked CBS’ standards & practices editor, I got back a succinct email: “No gd on cbs,” wrote Linda Mason.

“As a general rule, we would not permit ‘GD’ to be used on our air,” wrote NBC’s David McCormick, who is the network’s standards & practices editor. “We would bleep one or the other….usually the first word.”

The Washington Post used the words “g-ddam” only twice in recent years. Post guidelines urge great caution in dealing with words or material that is profane or obscene, urging that it not be published except in cases where it’s essential (such as quoting from a court case on obscenity).

The New York Times has used the words 9 times in the past year — five were a direct quote from Obama’s former pastor, Rev. Jeremiah Wright’s famous speech. …

That said, why needlessly offend listeners? Bleeping out “g-ddamn” would have been so easy and lost nothing.

Incidentally, Jensen’s assertion that:

Using “g-d damn it,” for example, is not “legally profane” according to the FCC.

is a highly inaccurate summary of what the FCC (and the court opinions it cites) actually say, which is that such language when uttered in anger, i.e., as a mere expression of vehement emotion, similar to

a rude request or order to go to hell, with no necessity to obey, no power to enforce obedience, and no intimation that the irresistible Power had condemned, or was invoked to condemn, them to go to hell

is not considered legally profane – but if meant seriously and literally, as an “imprecation of divine vengeance” or an “[implication of] divine condemnation”, it may very well be profane.

In Duncan v. United States, 48 F.2d 128 (9th Cir. 1931), the court affirmed a conviction for the utterance of profanity over the radio, concluding that:

[T]he defendant having referred to an individual as “damned,” having used the expression “By G-d” irreverently, and having announced his intention to call down the curse of G-d upon certain individuals, was properly convicted of using profane language within the meaning of that term as used in the act of Congress prohibiting the use of profane language in radio broadcasting.

More of the decision (including much colorful context and precedent):

The appellant was accused in that count of knowingly, unlawfully, willfully, and feloniously uttering obscene, indecent, and profane language by means of radio communication and by interstate radio transmission from his radio broadcasting station known as KVEP situated in Portland, within the state and district of Oregon. …

[T]he district attorney asserts in the argument that the taking of the name of the Diety in vain is profane within the meaning of the law. …

We will now consider whether or not the language is profane. …

In that connection we will examine the following statements: “You’re the infernal gang that put in and turned the dairy industry over to that damn scoundrel. * * *” (We omit the name.) “You’re a fine example, by G-d, for the children of this school district.” “He will do anything, there’s nothing in G-d A-lmighty’s world that * * * wouldn’t do.” And, “Wait until I get through some of the trouble you’re getting an ex-convict to make for me and I’ll put on the mantle of the L-rd and call down the curse of G-d on you, that’s what I’ll do. You infamous harlot, you arch criminal, the people should tar and feather you and yours,” etc.

The question of what constitutes profane language has been before the courts for centuries. The subject is usually dealt with as a branch of the common-law offense of blasphemy, but in the United States particularly it has been a frequent subject of legislation. In the Century Dictionary, “profane” is defined as follows: “Irreverent toward G-d or holy things; speaking or spoken, acting or acted, in manifest or implied contempt of sacred things; blasphemous: as, profane language; profane swearing.” In Gaines v. State, 7 Lea (75 Tenn.) 410, 40 Am. Rep. 64, decided in 1881, the defendant was charged with uttering a profane oath in a public place, etc. It was said: “Any words importing an imprecation of divine vengeance or implying divine condemnation, so used as to constitute a public nuisance, would suffice. Isom v. State, September Term, 1880; Holcomb v. Cornish, 8 Conn. 375.”

In Sanford v. State, 91 Miss. 158, 44 So. 801, in dealing with the following language, “Go to hell, you low down devils,” the court said: “The language does not violate the statute, since, upon strict construction, which is required of the courts, it lacks any `imprecation of divine vengeance’ and does not `imply divine condemnation.’ State v. Wiley, 76 Miss. 282, 24 So. 194, 71 Am. St. Rep. 531. There was simply a rude request or order to go to hell, with no necessity to obey, no power to enforce obedience, and no intimation that the irresistible Power had condemned, or was invoked to condemn, them to go to hell.”

In a more recent case, City of Georgetown v. Scurry, 90 S. C. 346, 73 S.E. 353, 354, the court said: “It is true that profane language is language irreverent toward G-d or holy things.” …

In Holcomb v. Cornish, 8 Conn. 375, decided by the Supreme Court of Connecticut in 1831, defendant was found guilty of the use of profanity in referring to another as a “damned old rascal,” and also using the name of the Deity in that connection. The court, speaking through Williams, Justice, in answering the contention that the language used did not constitute profane cursing and swearing, said: “Some of these words, I have no doubt, are clearly within the statute. They are imprecations of future divine vengeance upon the magistrate. Others may be of more doubtful import. It will hardly be denied that they are profane. * * *”

The Supreme Court of Mississippi in Orf v. State, decided in June, 1927, 147 Miss. 160, 113 So. 202, said: “We think the language `Well, the damn thing is done broke up’ (referring to the Sunday school being held in the church), implied Divine condemnation, and was `so used as to constitute a nuisance.'”

In reaching that conclusion the court quoted the definition of “damn” given in Webster’s Dictionary, as follows: “To invoke condemnation; to curse; to swear; to invoke condemnation upon; to condemn to eternal punishment in a future world; to consign to perdition.” …

Under these decisions, the indictment having alleged that the language is profane, the defendant having referred to an individual as “damned,” having used the expression “By G-d” irreverently, and having announced his intention to call down the curse of G-d upon certain individuals, was properly convicted of using profane language within the meaning of that term as used in the act of Congress prohibiting the use of profane language in radio broadcasting. …

In Dominic Peter Gagliardo, Appellant, v. United States of America, Appellee, 366 F.2d 720 (9th Cir. 1966), the court, citing Duncan, wrote:

Appellant also contends that his motion of acquittal should have been granted because the language alleged to have been used was not “obscene, indecent, or profane.” The government concedes, and we agree, that the language alleged to have been used can in no way be considered “obscene” because the language as a whole can not be viewed as appealing to the prurient or calculated to arouse the animal passions, but rather was made during a moment of anger. Roth v. United States, supra; A Book Named “John Cleland’s Memoirs of A Woman of Pleasure” v. Attorney General of Com. of Massachusetts, supra; Duncan v. United States, 48 F.2d 128 (9th Cir. 1931).

Although the district court’s instruction defining “profane” is not criticized by appellant, the government does not contend that the words used were “profane.” Since the only words attributed to appellant which could even remotely be considered as being “profane” were “G-d damn it,” which were also uttered in anger, there is no basis for holding that the language was “profane” within the meaning of the statute. See Duncan v. United States, supra.

Finally, the FCC, citing Gagliardo among other cases, asserted:

First, Sharp argues that licensee violated the statute by broadcasting the portion of “The West Wing” program wherein character President Bartlet “scream[ed] at G-d,” and made irreverent references toward the deity “[y]ou’re a sonofabitch, you know that?,” and “have I displeased you, you feckless thug?” Sharp cites FCC v. Pacifica, 438 U.S. 726 (1978) and Schenck v. U.S., 249 U.S. 47, 52 (1919) as precedents that support a finding that the language at issue is legally profane.

However, the cases Sharp relies on are inapposite. The courts have held that material, such as the phrase “g-d damn it” uttered in anger, while offensive to some, is not legally profane for purposes of section 1464. Gagliardo v. United States, 366 F.2d 720, 725 (9th Cir. 1966) (CB radio transmission); see also Warren B. Appleton, 28 FCC 2d 36 (1971) (broadcast of “damn” is not profane). The United States Supreme Court has also struck down a state statute banning “sacrilegious” movies as violative of the First and Fourteenth amendments. Burstyn v. Wilson, 343 U.S. 495 (1952). In so ruling the court stated: “[i]t is not the business of government in our nation to suppress real or imagined attacks upon a particular religious doctrine. …” Id. at 505. Because we believe the language at issue here falls within the scope of Gagliardo and Burstyn, we do not believe it was actionably profane.

Note: Throughout this post, I have altered the names of G-d by the insertion of dashes, as per R. Chaim Ozer’s recommendation.

  1. אורים ותומים, סימן כ”ז אורים ס”ק ב’ []