What Do Women Want?

Here’s a responsum from the תרומת הדשן:

שאלה: ראובן נשא את לאה … ולאחר שלשה או ארבעה שנים ירד מנכסיו קצת ומבקש מאשתו שתלך עמו למדינה אחרת לגור שם באומרו שלא יוכל להחיות ולהתפרנס במדינה זו לפי נכסיו שנתמעטו וכן הוא האמת. ומשיבה לאה אין רצוני לצאת מארץ מולדתי … ואף על פי שיש לדאג שתהא חסרה מזונות ופרנסה ותסבול דוחק רצונה לצפות על ישועת השם. היוכל ראובן לכופה לצאת ממקומה או לאו.

תשובה: יראה שהדין עם הבעל ויכול לכוף את אשתו ולצאת כי האי גוונא אם הדבר נראה לעינים שלא יוכל להתפרנס כאן ויש לדאג שיהיו מחסרים מזונות ופרנסה ויצטרכו לסבול דוחק …

ועף על פי שאמרה שרצונה לצפות על ישועת השם יתברך זכרו שימצא להם רווחים, אין זו טענה דאיזו מצוה גדולה מתלמוד תורה אף על פי כן אמרו חכמים ז”ל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, ולא הבטיחוהו חכמים שימטיר לו לחם מן השמים.

ומה שטוענת נמי שאינה חוששת על הדוחק והחסירות וחפיצה יותר לסובלו מאשר תצא ממדינתו, נראה דלאו בתר שבוש דעתה אזלינן דבטלה דעתה ולא אזלינן אלא בתר אורחא דמילתא וסתם בני אדם לאו דעתייהו הכי. וראיה מהא דאיתא פרק אף על פי חמר ונעשה גמל מאי אמר ליה רוצה אשה בקב תפלות מעשר קבין פרישות. ופרש”י נשאת לו כשהיה חמר מהו לעשות גמל שלא ברשות הרוחה ניחא לה כדי שיתעשר. או עונה ניחא לה ופשיט דרוצה בקב וכו’. ומקשו התוספות שם מהא דלעיל התם גבי עבודת המלך דמוכח וכן פירש רש”י עלה דהרווחא ניחא לה טפי מעונה ומתרצינן דשאני עבודת המלך דנפוש רווחא טובא ולכך ניחא לה. והשתא מהכא יש להוכיח כל הא דלעיל ושמעינן מיניה דלאו בתר דעתה דיינינן מדקבעיא אי הרווחא ניחא לה או עונה ניחא לה נקרא לאשה ונשאלה את פיה. ותו דרש”י פירש בהדיא דשלא ברשות איירי, אלא על כרחיך אי הוי אורחא סתמא נשי דהוי ניחא להו בהרווחה טפי מבעונה כההיא הרווחא דעבודת המלך לא משגחינן בדעתה כדמוכח בשינויא דתוספות. ואם כן הואיל ואורחא דמילתא ובשביל הרווחא של עבודת המלך מוחלת על העונה דצערא דגופא היא, כל שכן דאורחא דמילתא היא דבשביל דוחק וחוסר מזונות ופרנסה מוחלת היא על יציאתו ממקום מולדתה, דגדולה צער עניות מהנאת העושר וכיון דסתם נשים מוחלין, כהאי גוונא אין אחת יכולה לומר אין רצוני למחול משום דמצי למימר אדעתא דסתמא דמילתא נשאתיך.1

Rav Isserlin maintains that Hazal knew exactly what women want, and that we disregard the claim of any particular woman to an alternative preference; we say בטלה דעתה, and the husband can claim אדעתא דסתמא דמילתא נשאתיך.

Also noteworthy is Rav Isserlin’s dissmissal of בטחון, as opposed to השתדלות, as the legally normative basis for one’s conduct, at least in this context.

The Beis Yosef2 apparently disagrees with Rav Isserlin’s ruling:

ואף על פי שכתב שהוא דבר פשוט אין דבריו נראים בעיני

It is unclear, however, what aspects of Rav Isserlin’s arguments he rejects.

The Otzar Haposkim3 has a typically comprehensive discussion of this matter.

Update: Extensive further discussion of the תרומת הדשן and the dissenting view.

  1. שו”ת תרומת הדשן חלק ראשון סימן רט”ו – קשר, הובאו דבריו בבית יוסף אה”ע סימן ע”ה וברמ”א שם סעיף א []
  2. שם []
  3. שם ס”ק י”ח []

Can תלמידי חכמים be considered "fools"?

An acquaintance likes to relate the following self-deprecating anecdote: when he was a young Yeshivah student, he used to observe a certain אדם גדול smoking. Meaning to be friendly, he comfortingly remarked “Nu, שומר פתאים השם”, assuming that פתאים meant something like צדיקים or חסידים. When he subsequently learned the true meaning of the word, he was greatly chagrined at having insinuated that the אדם גדול was a fool.

The lesson the raconteur derives from this story is merely a warning of the potential pitfalls of bandying about phrases which one doesn’t fully understand, but I recently learned that there’s actually a significant Halachic issue at stake here.

Rav Yisrael Isserlin, discussing the principle of שומר פתאים השם as it potentially applies to a קטלנית, remarks1:

וצריך עיון אי שייך למימר האי טעמא שומר פתאים לתלמיד חכם שהוא יודע ומכיר ונזכר למופלא בדורו

He seems to be suggesting that great תלמידי חכמים don’t fall under the rubric of שומר פתאים השם; I don’t know if Poskim make this point in other contexts of Halacha where this principle occurs.

One might argue, though, that this distinction between תלמידי חכמים and ordinary people is only relevant for סכנות which are Talmudic in origin; perhaps there’s no difference in the context of smoking, the danger of which is known through medical science.

  1. שו”ת תרומת הדשן סימן רי”א []

A Second Opinion in the Case of the Missing Diamond

I had long been aware of the following responsum of Rav Moshe Feinstein1:

בשומר חנם על מעטפה שאמר המפקיד שמונח שם אבן טוב והוא לא פתחו והניחו במקום שמור ולא נמצא שם וטוען דשמא החזירו לו ואם לא הרי זה אבדה, וגם אולי לא היה שם דבר השוה כלום מה דינו

י”א תמוז תשי”ב

מע”כ ידידי הרב הגאון הצדיק המפורסם כש”ת מוהר”ר שלום יחזקאל שרגא רובין הלבערשטאם שליט”א האדמו”ר מציעשינאוו

הנה מה שכתר”ה רוצה לידע דעתי הקלושה בדבר שמעון שלקח יהלום מראובן להראותו לקונה ובאם לא יקנה יחזירהו תיכף ובאשר שראובן הוצרך ללכת על שעה בערך יפקידהו אצל לוי ויאמר ללוי שלכל היותר יקחנו ראובן מידו בחזרה עד שעה אחת משום שאינו שלו ומוכרח להשיבו לבעליו בעוד שעה, וכן עשה שמעון שהפקידו אצל לוי עד שיבא ראובן במשך שעה ויחזיר לו, ולוי לקח המעטפה הסגורה מיד שמעון ולא פתחה לראות אם יש שם יהלום והניחה במקום שמחזיק יהלומים שלו, ולבסוף אחר ארבעה ימים באו אליו ראובן ושמעון ותבעו היהלום, והשיב לוי להם שהמעטפה שלקח מיד שמעון שלדבריהם היה שם יהלום אין אצלו וכפי הנלקט בזכרונו החזיר לאחד מהם כי התראו הרבה פעמים במשך הארבעה ימים, ואם טועה בזכרונו ולא החזיר להם כמו שהם אומרים הרי נגנב או נאבד והוא שומר חנם שפטור על גניבה ואבידה

הנכון לע”ד שטענת לוי נכונה … ולע”ד יש לפשר שישלם לוי שני תשיעיות

I recently noticed that the same question was posed to Rav Yaakov Breish2:

בדין תורה שבין סוחרי יהלומים שאחד הפקיד יהלום והנפקד טוען שהיה פחם – ועוד טענות שביניהם

לרב גדול ומפורסם אחד בנויארק

בדבר שאלתו אודות דין ודברים שבא לפניו וז”ל שאלתו: ראובן לקח יהלום אצל יעקב למכרו, אחר כך פגשהו שמעון שהוא סרסור ביהלומים ושאלו על יהלום ממדה זו, והשיבו כן יש לי יהלום כזה אך של יעקב הנהו והבטחתיו להחזירו אחר שעה בדיוק, על זה ענה שמעון הסרסור טוב מוכן אני להחזירנו לך אחר חצי שעה בכדי שאלך ואראנו לקונה אחד שלי שבקשני למצוא עבורו יהלום ממדה זו – והסכים על זה ראובן, רק בתנאי אם לא ימכרנו יפקידהו אצל לוי היושב אצל שלחנו, ותאמר לו בשמי שאני בקשתיו שיקבלנה מידך, ועד חצי שעה ולכל היותר שעה אחת אקחנו בחזרה מידו כי הלא מוכרח אני להשיבו ליעקב בעתו בכדי לעמוד בדיבורי – וכן הוה, שמעון הסרסור לקח היהלום והראהו להקונה שלו ולא חפץ לקנותו, לכן מסרו ללוי כפי פקודת ראובן עליו, כמובן מסר שמעון הסרסור את היהלום ללוי כשהיה מעוטף במעטפה דבוקה וקשורה כנהוג בין הסוחרים – לוי לקח המעטפה הסגורה מידו ולא פתחה (על זה מודה שמעון הסרסור) והניחה בארונו מקום שמונח היהלומים שלו …

[אחר איזה ימים] נגשו אליו ראובן ושמעון ותבעוהו שיחזיר היהלום, והוא לוי השיבם, כפי הנקלט בזכרוני כמדומה לי שהחזרתיו כבר לאחד מכם, והם טוענים ודאי לא קבלנו בחזרה ממך שום יהלום – ועתה הסכסוך ביניהם, ראובן ושמעון חושדין ללוי שהוא מעכב היהלום הנפקד לעצמו, ולוי טוען שהוא חושב שמתחילה בערמה באו אליו, וחושד לשמעון שנתן לו מעטפה ריקה בלי אבן בתוכה, אפילו נמצא שם איזה גוש היה פחם בעלמא שאינה שוה פרוטה … וכת”ה מברר עוד קצת טענות שני הצדדין עפי”ד

[והאריך לברר הדין, והעלה] תכלית דברינו, דלוי חייב לשלם … וכיון שמצוה לפשר … מהנכון לעשות פשרה שישלם רק שני שלישים ושליש אחד יפסיד ראובן … וד’ יצילנו משגיאות

We see that the rulings of Rav Moshe and Rav Breish are diametrically opposite; Rav Moshe ruled essentially in favor of the defendant (but recommended a פשרה of his paying two ninths of the claim), while Rav Breish ruled essentially in favor of the plaintiff (but recommended a פשרה of his relinquishing one third of the claim).

While the reasoning in both responsa is lengthy and intricate and beyond the scope of this post, I will just point out that a fundamental difference between their analyses is their different assumptions about Levi’s culpability if he indeed had not returned the diamond to its owner (or his agent). Rav Moshe assumes that he’s a שומר חנם who acted responsibly, and is therefore פטור מגניבה ואבידה, while Rav Breish, on the other hand, seems to take as a matter of course that he’s obviously liable insofar as he hasn’t returned the diamond; he doesn’t even seem to consider the possibility of גניבה ואבידה.

It would be quite interesting to see the exact texts of the question as posed to both Poskim.

[Incidentally, I assume that the “רב גדול אחד ומפורסם בנויארק” who posed the question to Rav Breish was the same Rav Halberstam who posed the question to Rav Moshe3. This makes the aforementioned point about the wording of the questions especially interesting.]

  1. אגרות משה חושן משפט חלק א’ סימן ל”ב []
  2. שו”ת חלקת יעקב מהדורה חדשה חו”מ סימן ח []
  3. One of my friends points out that we find many instances of Rav Halberstam posing the same question to more than one Posek []