The Proof of the Potation Is In The Pyrotechnics

The Dallas Observer reports:

Now, I have always been told that liquors burn at 100 proof (50 percent alcohol) or higher. In fact, some sources claim fires only start around the 57 percent range. There are even stories from the past seeming to confirm this. Tavern owners in the 1700 and 1800s would set a match to samples of whiskey brought in by dealers. If they lit, it was “proof” of the alcohol content. If not, they considered the barrel to be watered down or otherwise inferior. However, the B-52 flares when bartenders touch a lighter to orange liqueur. Same when French restaurants torch crepe suzette: it’s Grand Marnier (40 percent) that bursts into flame. And one of Cassel’s recipes at a previous restaurant required him to reduce then ignite port wine.

Here’s what we found:

Grand Marnier indeed lights up quickly. The flame is low and steady, burning blue to yellow–and is easily extinguished. Other 40 percent spirits also ignite, though with less force. When poured onto a plate and lit, for instance, vodka (at room temperature) carries a small blue plume over about half its surface area. Same with tequila (100 percent agave reposado), although the flame is almost invisible. Both are rather unstable, the slightest movement or breath being enough to douse them. Yet even a liqueur rated at 38 percent burned momentarily.

Higher proof samples ignite instantly–and they resist attempts to extinguish the resulting blaze. For example, Chartreuse (55 percent) literally erupts, the burst from a tablespoon of the bitter liqueur drizzled on a plate reaches five or six inches in height. When I lit this next to a sink, my quick but clumsy effort to move the fiery plate under the faucet caused flickering liquid to splash around the drain… where it continued to burn. …

But the old stories are wrong. It’s not just the 100 proof stuff that burns.

VinePair elaborates on the science and reports further details:

Things are a little more scientific these days. We now know that it’s the alcohol vapor that catches fire, not the liquid, just like with gasoline. More vapor comes off the alcohol as the alcohol heats up, making it easier for it to light. Colder alcohol means less vapor, which means less chance for flames.

The vapor also impacts what you can use as a lighter. A match elicits less vapor from the alcohol than a torch, which is much hotter.

So how low can you go (in alcohol by volume) before the floater of alcohol on that would-be burning cocktail turns into a failed party trick? Here’s the guide, from top to bottom.

Everclear

Sells at either 75.5 percent alcohol by volume, or 95 percent (although the latter is illegal in some states). Everclear will maintain a consistent and difficult-to-put-out flame.

Lit Level: Dangerous.

Bacardi 151

It’s right there in the name: 151-proof, or 75.5 percent alcohol by volume. Once again, consistent flame to be expected.

Lit Level: Dangerous.

Absinthe

Absinthe can range from 45 to 74 percent alcohol by volume. It’ll catch on fire, but you don’t really want to ruin the taste of a good absinthe, right? Will light and maintain a flame, but it will go out easier.

Lit Level: Moderate to Dangerous.

Whiskey, Vodka, Tequila and Gin

Throw it back to history for this one. Cask strength whiskey will quickly light on fire and sustain a decent burn without being impossible to put out. The more common stuff, which averages around 40 percent alcohol by volume, will burn a small blue flame over the top of the drink that goes out with a light breath — same for vodka, tequila and gin.

Lit Level: Moderate.

Light Liqueurs, Wine and Beer

Don’t bother trying to light a floater of any alcohol under 40 percent alcohol by volume. You can get a little action in the 30-percent range, but it’s not worth the trouble.

Lit Level: Not Lit.

So the putative early proof-testing seem to have been binary: alcohol was assumed to burn if and only if it was at least 100 proof. Modern investigation elaborates that the appearance and durability of the flame are indicative of the percentage of alcohol content. A third variation of this procedure, however, is reported in the eighteenth century Polish work שו”ת הר הכרמל: the liquor is ignited and the alcohol burned off. Measuring the remaining quantity of liquid (and presumably comparing it to the initial quantity) enables the determination of the percentage of alcohol content:

מה שנוהגין לפעמים לבחון משקה יין שרף כמה מחזיק הוא ערך מים שבו ושופכין היין שרף על כלי בדיל ומדליקין היין שרף לראות כמה נשאר מים ושאל השואל אם יש לכלי זה על ידי כך דין נשתמש חמץ על ידי אור ובעי ליבון ואין לכלי זו תקנה לפסח או נימא דמקרי שלא על ידי אור ובהגעלה סגי:1

  1. שו”ת הר הכרמל או”ח סימן ה’, הובא בשערי תשובה (מרגליות) סימן תנ”א ס”ק כ”ז []

Of Fishy Milk and Winey Whiskey

R. Aryeh Klapper writes:

Products that are kosher only without a heksher

Many years ago Garelick Farms decided to market its milk all-natural, which meant that it needed a natural source of Vitamin D – and it chose shark oil. This had at least two consequences: Hood Dairy began running an ad with the tagline “There’s something fishy about Garelick Farms milk”, and the KVH (this was long before I became involved) pulled its hashgachah.

Garelick Farms sued Hood, arguing that the fish was imperceptible, and won – the (non-Jewish) judge tasted the milk and agreed there was no fish taste. I therefore ruled that the milk was kosher because the KVH had pulled its hashgachah.

The judge’s taste test demonstrated that the shark oil was nullified (certainly the percentage was below 1/60 anyway), so the only remaining issue was deliberate nullification (bittul lekhatchilah), which makes a product prohibited to the person or person for whose benefit the nullification occurred.

R. Akiva Eiger (YD 99:5) states that a nullification done with no specific end-user in mind, but rather for “whomever will wish to buy”, is considered to be done for the benefit of all eventual purchasers. One understanding of this position is that anything consciously produced with observant Jews in mind has that issue, even if the observant Jews are a trivial percentage of the intended audience. However, by giving up its kosher certification, Garelick Farms demonstrated that it did not have any concern for observant Jews, and therefore the milk was kosher because it had lost its hekhsher.

Paradoxically, had the KVH accepted this argument and sought to restore the hekhsher, the milk would have become treif. My contrarian ambition was to develop a list of products that were kosher only when unhekhshered, as many industrial koshering procedures ultimately depend on some form of nullification. (Note however that this broad interpretation of the prohibition is not obvious either in R. Akiva Eiger or in his cited source, Responsa Rivash 498, and is not followed consistently in practice today; see for example Igrot Moshe YD 1:62-63.)

I thought this was a compelling but creative psak, and to make sure I really believed it, I went out and bought a quart of milk and drank a glass before paskening that anyone else could do so. But Dov Weinstein shows me that in the current issue of Tradition my teacher Rabbi J. David Bleich makes the same argument. Here is his quote.1

“Paradoxically, according to R. Akiva Eger, a product that otherwise would be permitted may become forbidden by virtue of the fact that it is certified as kosher. Products produced for the mass market are not produced for the benefit of Jews. Accordingly, if some small quantity of a non-kosher ingredient is present, but nullified, the product is permissible. The same product, if produced for a Jew, according to the opinion of R. Akiva Eger, even for an unspecified, anonymous Jew, is prohibited.

Kosher certification is sought by a producer precisely because he wishes to market his product to the Jewish consumer. Targeting the Jewish consumer as a potential customer creates a situation in which nullification is carried out expressly for the benefit of a Jew and hence, according to R. Akiva Eger, a Jew may not benefit from such nullification. Accordingly, stem-cell burgers might be produced that are indeed kosher but they would become prohibited if labeled as such!”

Barukh shekivanti ledaat mori!

This same position of R. Bleich and R. Klapper is also expressed by someone rather further to the right on the Orthodox spectrum: Rav Moshe Shternbuch, who concludes with the

“great lesson, that sometimes a הכשר that is not מהודר and relies on ביטולים makes things worse, since without a הכשר it is permitted since it was not mixed together for the sake of Jews, … but when there is a הכשר, since then they are being מבטל for the benefit of Jews, it is forbidden, and in such circumstances with a הכשר it is worse than without a הכשר.

אמנם נראה שאין להסכים שרבנים יעניקו הכשר על סמך ביטול, דכשהגוי מיצר יום אחד במיוחד עם הכשר, אז הלוא מבטל בשביל יהודים דוקא וזה אסור, … וכן מבואר בשו”ת הרדב”ז (שם) דהא כתב וז”ל, והדבר ידוע הוא שאסור דהוה בשעה שלוקחו מן העכו”ם כאלו מבטלו לכתחלה, ואם כן יש לפרש דהיינו כשידוע כשעושה כדי למכור לישראל דאז הוי כמבטלו לכתחלה.

ולפי זה נראה דאם קונה מהשוק וכבר נתבטל אין בזה איסור אף בקנה, אבל כשקונה בהכשר, וסומכין על ביטול ברוב, כיון שמערב בשביל יהודים גרע ואסור, הרי לדברינו לימוד גדול, דפעמים שהכשר כשהוא לא מהודר וסומכין על ביטולים מגרע, שבלי הכשר מותר כיון שלא עירב עבור יהודים, ובקנייה לא נקרא מבטל איסור, אבל כשיש הכשר שאז מבטל לצורך יהודים אסור, וכה”ג בהכשר גרע מאשר בלי הכשר.

ושפיר נראה ליזהר כשאנו מעניקים הכשר למאכל שנעשה בהשגחתינו, ומעורב שם איסור, אין סומכין על ביטול, כיון שאז נתבטל עבור היהודים וההכשר מגרע, ולא מועיל הביטול, ואסור גם בדיעבד.2

R. Feivel Cohen, too, maintains that the granting of a הכשר to a food whose production includes the admixture of forbidden ingredients renders the food forbidden:

והנה לפי זה היה נראה להתיר נתינת הכשר לתוצרת נכרים שנותנים במאכל איזשהו איסור כל שיש בו ס’ כנגדו ואפילו כשרוב הקונים ישראל … וגם הא דקונים אותו מהנכרי אין בזה איסור מכיון שכבר נתבטל וכנ”ל ונמצא לכאורה שאין בזה צד איסור להישראל הקונה

אמנם נראה דאינו כן דכל זה כשביטלו הנכרי מעצמו אבל המפקח הנותן הכשר הרי מצווה על ככה לעשות באופן שהאיסור יתבטל וכל שציווהו הישראל הו”ל כאילו עשהו הישראל בעצמו וכה”ג אסור כנ”ל דהו”ל כישראל המבטל איסור לכתחלה, כנלע”ד:3

I am not sure, however, how persuasive these arguments are in the general case of הכשרים. While it is certainly reasonable that if a certifying agency instructs the producer to utilize a certain process that includes the admixture of forbidden ingredients, this admixture would then be considered to have been done on behalf of Jews, this seems much less clear with regard to a process that has been designed by the producer, where the certifying agency is merely being asked for its imprimatur. Perhaps these authorities reason that since if the certifying agency were to deny certification to the current process, the producer would cooperate with the certifier to find a mutually satisfactory alternative, it follows that whatever process is acceptable to the certifier is considered to be for the benefit of Jews. But even if we accept this logic, it would still seem to apply only to situations where the producer is able and willing to modify its process at the certifier’s behest. In cases where this is not an option, where if the certifier were to deny certification, the producer would simply operate without certification (or find a more lenient certifier), it seems difficult to argue that the mere decision to seek certification renders the preexisting process as being for the benefit of Jews.

Furthermore, Rav Moshe Feinstein, in the course of his famous dispute with Rav Pinchas Teitz over the permissibility of blended whiskeys that contained sherry wine and glycerin,4 adopts a stance that arguably implies a more lenient approach to our question as well. Rav Moshe declares that it is obvious that since most of the whiskey is sold to non-Jews, the whiskey is considered to have been produced for non-Jews and therefore permitted to Jews:

ומדין אין מבטלין איסור לכתחלה שאסור במזיד אם הפעקטערי של היין שרף הוא של ישראל ואסור אף למי שנתבטל בשבילו כדאיתא בסימן צ”ט סעיף ה’ וכיון שעשה למכור הוא כמו שנעשה בשבילם כדכתב בחדושי רע”א בשם הריב”ש. הא פשוט שכיון שרוב היין שרף נמכר לעכו”ם נחשב במה שנעשה למכור כנעשה בשביל הרוב כמו בהובא מחוץ לתחום שנחשב שהובאו להעכו”ם כשהרוב הוא עכו”ם …5.

Responding to R. Teitz’s objection that insofar as the Jewish customer base is significant, and therefore taken into account by the producer in determining the production quantity, the whiskey is considered to have been produced at least in part for Jews, R. Moshe argued that the fact of the increased production due to the Jewish customer base does not matter for a variety of reasons, the first of which we cite here:

ומש”כ כתר”ה שכין שהרבה ישראל קונים אף שהם המעוט מרבים בשבילם ולכן דומה זה להא דמרבים להביא מחוץ לתחום בשביל ישראל המועטים שאסור כדאיתא בעירובין דף מ’. הנה לא חששתי לזה מכמה טעמים שיש בבטול הזה להתיר.

חדא דמסתבר דכיון דהוא בשביל קנס לא שייך אלא בעשה איסור בבטולו דהוא כשערב לאוכלו הוא עצמו או ישראל אחר אבל באם עירב להאכיל לעכו”ם שלא עשה איסור דהא כיון שרשאי למכור לו האיסור גופיה ליכא שום איסור בהתערובות לא שייך לקונסו. ולכן אף אם נימא שכיון שיש גם מעוט ישראלים הקונים כגון חלק עשירי נמצא שאחד מעשרה עשו עבור ישראל שנעשה בזה איסור שיש לקונסו על כל פנים הא יש תשעה שלא עשה בהו איסור שאין לקנוס עלייהו ומותרין וכל דפריש מרובא פריש. ואין לומר דכיון שבמידי דרבנן יש ברירה יש לנו לומר הוברר הדבר שאלו שקנאו ישראלים הם דאיסורא, הא רוב ראשונים סברי דמה שיש ברירה בדרבנן הוא מצד ספק דרבנן לקולא ואם כן הכא דהוא לחומרא אין לומר ברירה אף שהוא מידי דרבנן. ולא דמי להביא מחוץ לתחום שאינו מצד קנס על עשית איסורים שאין שייך זה על מה שמוכרים העכו”ם דהעכו”ם הא לא עשה איסורים אלא הוא איסור שאסרו על מלאכת יום טוב כשנעשו בשביל ישראל וכיון שמרבים בשביל המעוט ישראלים הוי כנעשו הכל גם בשביל ישראל שיש לאסור. …6

According to R. Moshe, a product that is produced via a process involving ביטול does not become prohibited to Jews insofar as Jews are only a minority of the total customer base, since only a pro rata portion of the production is actually prohibited, and any particular sample of the product is permitted under the rule of כל דפריש מרובא פריש. While R. Moshe was not discussing giving a הכשר to such a product – on the contrary, his entire goal was to establish that contra R. Teitz, blended whiskeys did not (מעיקר הדין) require a הכשר – his argument should apply equally to a product with a הכשר, as long as the basic premise that only a minority portion of the production is intended for Jews remains true. [The act of awarding the הכשר might be problematic, but this would not engender a prohibition upon the product after the fact, due to the principle of כל דפריש, as above.]

I discuss this topic, among others related to purchasing food produced by non-Jews, in a recent haburah, available at the Internet Archive.

  1. Tradition 46:4, p. 62 []
  2. שו”ת תשובות והנהגות חלק א’ סימן ת”מ []
  3. בדי השלחן סימן צ”ט סעיף ה’ ביאורים סוף ד”ה שנתבטל בשבילו [עמוד פב] []
  4. See. R. J. David Bleich, The Whiskey Brouhaha, in Tradition 34:2 pp. 58-77 and Contemporary Halakhic Problems, Vol. V, Chapter VIII. []
  5. שו”ת אגרות משה יו”ד חלק א’ סימן ס”ב ד”ה ומדין אין מבטלין []
  6. שם סימן ס”ג ד”ה ומש”כ כתר”ה.‏‏ Cf. Tradition ibid. pp. 71-72. []

No Pain, No Gain?

Several months ago, we discussed the assumption of R. Meir Eisenstädter and Rav David Zvi Hoffmann (contra Hasam Sofer) that volunteering for military service (or complying with a draft thereto), even in wartime, is permitted, since there is nothing about such service that necessitates transgressing the halachah: whatever must be done as a matter of פיקוח נפש is entirely permissible, and beyond that, a soldier has perfect freedom of religion:

[N]o one is forcing them at all to violate the religion of the holy Torah, neither with regard to eating, for if he wishes to refrain from eating the portion of their bread and the wine of their feasts, no one forces him at all, and there is no prohibition whatsoever that he is forced [to violate].

I recently encountered the same stance adopted by Rav Meir Arik, in a case that is neatly converse to those considered by R. Eisenstädter and R. Hoffmann. Whereas the latter were discussing the those already committed to Judaism who were contemplating a new, potentially conflicting commitment to the military, R. Arik was asked about an individual already committed to the military who was contemplating a new, potentially conflicting commitment to Judaism, i.e., a non-Jewish soldier who wished to convert to Judaism. He, too, rules that despite the fact that the soldier will be forced to desecrate the Sabbath and violate other prohibitions due to פיקוח נפש, there is no need to postpone the conversion, particularly since in his case “we have no idea how long the war will continue”:

ובדבר השאלה באחד מאנשי חיל הצבא שבא עתה להתגייר אם יקבלו אותו שהרי אנוס הוא לחלל שבת ועוד כמה איסורים בהיותו בצבא משום פיקוח נפש ואם כן למה לנו לגרום שיצטרך אחר כך לעבור משום סכנת נפשות מוטב שלא יתגייר ולא יצטרך לדחיות.

והנה לפי הכרעת ש”ך יו”ד ס”ס רס”ו דמותר למול מילה שלא בזמנו ביום ה’ הן לקטן הן לגר אף על פי שיצטרכו אחר כך לדחות עליו שבת וכמו דמפליגין בספינה לפני השבת לדבר מצוה יעו”ש ואם כן גם בנידון דידן משום מצוה מותר לקבלו ואם אחר כך יהיה אנוס לחלל שבת הרי פיקוח נפש דוחה ואף לדעת השאילת יעב”ץ דבגר כיון דעדיין אינו מחויב בדבר אין מלין ביום ה’, היינו דוקא בגוונא דאפשר להמתין איזה ימים אבל הכא שאין אתנו יודע עד מה יאריך המלחמה הדבר פשוט שאין למנוע לקבל הגר הבא להתגייר מחמת חשש הנ”ל –

וראיה לזה מהא דאיתא במסכת גרים פרק א’ הלכה א’

הרוצה להתגייר וכו’ אומרים לו מה לך להתגייר והלא אתה רואה את האומה הזאת נמוכה וכפופה שפילה מכל האומות ונהרגין על המילה ועל הטבילה ועל שאר כל המצות ואינם נוהגים בפרהסיא כשאר כל האומות יעו”ש

ומשמע דבשעת גזירה היא שאין מניחין לישראל לקיים מצות ולכך אומרים לו דברים הנ”ל ואף על פי כן אם רצה מקבלין אותו והרי בשעת הגזירה יהיה מוכרח לפעמים לעבור על עשה ולא תעשה מאימת האומות רק דשרי משום סכנת נפשות ואף על פי כן גם בזמן כזה מקבלין אותו לכתחילה,

ודוחק לומר דבשעת השמד אף על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואם כן באמת לא יעבור כלל על שום מצוה דהא זה רק בלא תעשה אבל בעשה יעבור ואל יהרג כדאיתא בסימן קנ”ז ואפילו הכי מותר לקבלו אף שיצטרך לעבור על עשה ועוד דהא יתכן נמי שיעבור על לאוין כגון שאין הגזירה להעביר על דת רק להנאתן ועיין ש”ך דבכה”ג אף בשעת גזירה יעבור ואל יהרג יעו”ש ועל כרחך דאין משגיחין כלל על זה אם רוצה לקבל עליו גירות:1

R. Arik proceeds with what Wikipedia calls “one of his famous rulings” – the prohibition against using (even) local anaesthesia during circumcision, even for an adult (such as the approximately thirty year old soldier in question):

ועל דבר שאלתו באיש הנ”ל הרוצה להתגייר והוא כבן שלשים שנה אם מותר לעשות המילה למשוח אותו מקום מקודם בסם שיצטנן הבשר למען לא ירגיש צער כל כך בשעת המילה

הנה ענין הסם כבר היה ידוע לרבותינו ז”ל מאז שהרי בבבא קמא ריש פרק החובל מבואר דאפשר לקטוע ידו בסם שלא ירגיש שום צער ומסתמא גם הסם לצנן הבשר היה ידוע ואף על פי כן לא מצינו כלל בשום מקום שעשו על ידי סם, ונהי דגוף המילה אי אפשר על ידי סם דלשון המול משמע כריתה ביד או בסכין ולא בסם שיכרת ממילא על ידי משיחת הסם ועיין יו”ד סימן רס”ג

בכל מוהלין בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת

ומשמע בסם לא, ועיין קדושין כ”א

מאי מיעוט מיעוט סם וברש”י שם שלא יתן סם על אזנו וינקבנה דהא ל”ד למרצע שאינו נוקב מכח אדם אלא מאליו יעו”ש

אבל על כל פנים היה אפשר לצנן הבשר על ידי סם ולכרות אחר כך בסכין וכיון דעד עכשיו לא נהגו כן ולא ראינו זאת מעולם נראה דהוי קים להו לחז”ל דהמילה צריכה להיות על ידי צער דווקא ובמדרש רבה פ’ לך איתא

נימול אברהם א”ר לוי מל אברהם אין כתיב כאן אלא נימול, בדק את עצמו ומצא עצמו מהול א”ל ר’ אבא בר כהנא לר’ לוי שקרנא כזבנא אלא הרגיש ונצטער כדי שיכפיל הקב”ה שכרו יעו”ש

הרי תחילת ענין המילה הי’ דווקא על ידי צער הכריתה בלי פעולת אחרות וחס ושלום לחדש חדשות שלא נהגו מעולם ובדבר כזה הוי לא ראינו ראיה כמ”ש הפוסקים בכ”ד:2

The season finale of my Reading Responsa lecture series covered this responsum; it is available at the Internet Archive. [We have previously discussed the anaesthesia question here.]

  1. שו”ת אמרי יושר חלק ב’ סימן ק”מ אות ב’‏ []
  2. שם אות ג’‏ []