The Grape Leaves Of Wrath

Our previous post discussed various applications of the idea that מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. One particularly far-reaching and controversial application of the principle is by Rav Avraham Laniado, brother of the Syrian rabbi Rav Refael Shlomo Laniado, in the context of the great eighteenth century controversy among Sephardic authorities over whether there was any basis to allow the consumption of insect-infested grape leaves.1 R. Laniado was responding to the Egyptian (later Israeli) rabbi Rav Yeshuah Shababo Yedia Zayan who had argued for deference to the prevailing custom of “all Israel, in all the places that they live, to eat these grape leaves from time immemorial in the presence of outstanding geonim, whose little [finger] is thicker than the loins of contemporary rabbis”:

מאחר שכבר נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם לאכול אלו עלי גפנים מימי עולם ושנים קדמוניות בפני גאוני עולם אשר קטנם עבה ממתני רבני זמננו ואין פוצה פה ומצפצף, ראוי לנו לילך אחר עקבותם לתור ולבקש פתחי היתר עד מקום שידינו מגעת:2

R. Laniado rejects this argument on various grounds, including the fundamental point that there is no basis to conclude that those who condoned the consumption of grape leaves were aware of their being infested – “there has never been even a rumor that worms were found [or perhaps “present”] in grape leaves, until G-d enlightened our eyes … and who says that had they seen these worms, the sages of that generation would not have utterly prohibited [their consumption]” – and he concludes by applying the rule of מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו:

תו חזינא ליה למר דאתי עלה מטעם מנהג …

והנה מלבד דבהא דמנהג מבטל הלכה כמה דיות משתפכות כמה קולמוסים משתברים וכמה חילוקים נאמרו … אלא דאף אם היה הדבר פשוט והלכה רווחת כביעתא בכותחא דמנהג מבטל הלכה ואפילו מקרא לא ידעתי מאי מנהג איכא הכא דהא מעולם לא ראו התולעים ואפילו הכי היו אוכלים אותם עלי גפנים עד שיהיה נכלל בסוג מנהג דבר שנהגו בו היתר וקא צווח ככרוכיא שכבר נהגו כל ישראל והיה לאכל בפני גאוני עולם אשר קטנם עבה ממתנינו וכו’ ואין לא ראינו ראיה אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו ומעולם לא נשמע ואפילו רינון דנמצא תולעים בעלי הגפנים עד אשר האיר ד’ את עינינו מגלגלין זכות על ידי זכאי. ואם כן מה שייך לומר על זה דבר שנהגו בו היתר ולעשותו מנהג ומבטל הלכה ומאן לימא לן דאם ראו אלו התולעים דלא היו חכמי אותו הדור אוסרין אותו במנין עליהם ועל זרעם … ועל דבר זה נאמר מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו ואמרי לה להתגדל בו. …3

On the other hand, two major twentieth century authorities express serious reservations about a halachic stance that would imply that earlier generations had violated the prohibition against the consumption of insects, even inadvertently:

רב משה פיינשטיין

[בעניין החרקים הקטנים הנמצאים בכמה מיני ירקות] … דעתי נוטה יותר להקל, … שאפשר שדבר שלא נראה למעשה [להדיא] לעינים אינו אסור, ולכל הפחות אינו בחשיבות בריה … וזה נוסף ללימוד הזכות שמוזכר בערוך השלחן …

וגם כמו שאמרתי לך ולעוד הרבה אנשים שבכלל יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלה משום שלא ידעו מהם … ועל כן אמרתי שבלי לעיין היטב בדבר, שזה זה קשה לי כעת, אי אפשר להכריע לחומרא ולפרסם שיש איסור בדבר, וכל שכן שאין רצוני שיזכירו שמי כאחד מהאוסרים.4

רב שלמה זלמן אויערבאך

גם לא מסתבר שהראשונים כמלאכים חס ושלום נכשלו בזה, כי לא ברור כל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי5

Regarding the broader question of the ostensible emergence of a much stricter attitude toward bug-infested foodstuffs over the past several centuries, see Steven Adams’ provocative essay The Scientific Revolution and Modern Bedikat Tola’im Trends, a proper discussion of which is beyond the scope of this post.

I discussed R. Laniado’s responsum in a recent Reading Responsa lecture, available at the Internet Archive, as are my lectures for this past פרשת שמיני on the general topic of the consumption of insects, with accompanying handout. Following is my halachah column for that parashah:

In parashas Shemini (Ch. 11), the Torah repeatedly prohibits the consumption of various forms of “teeming things” (shratzim). There are six distinct prohibitions in this parashah, and another two in parashas Re’eh (Devarim Ch. 14): two apply to all shratzim, two to marine shratzim, three to terrestrial shratzim, and one to flying shratzim. The consumption of marine shratzim therefore violates four prohibitions, the consumption of terrestrial shratzim violates five, and the consumption of flying shratzim (considered a subset of terrestrial shratzim) violates six (Makos 16b).

The Pri Chadash (YD 84:53) explains that the Torah’s great stringency in establishing so many prohibitions against the consumption of shratzim is due to their extremely widespread presence in foodstuffs, “and it is impossible to avoid violating the prohibition against their consumption without great diligence … Hence, everyone should be diligent to avoid violating this prohibition and also to lecture publicly on the severity of the prohibition …”.

The Pri Chadash is expressing the consensus that food that is infested with shratzim may not be consumed. The halachic principle of bitul (nullification of a prohibited substance commingled with a larger quantity of permitted substance) does not apply here for at least two reasons:

  • Bitul only applies where the permitted and prohibited ingredients of the mixture are inseparable. Insofar as the shratzim can be removed, they are not bateil [even if the removal procedures will not necessarily remove all the shratzim, but only some of them] (Shut. Divrei Chaim YD 2:54).
  • A discrete entity (“biryah”), such as a sheretz, is not subject to bitul. Various authorities have proposed a variety of arguments that the laws of biryah may not apply to shratzim, but these were offered as ex post facto justifications of problematic widespread lenient attitudes regarding the consumption of infested foodstuffs, and not as normative halachic positions (see Pleisi siman 100 s.k. 2 and 4; Shut. Mishkenos Yaakov YD #36; Aruch HaShulchan YD 100:13-18; Shut. Igros Moshe YD 4:2).
  1. עיין שו”ת משאת משה (קרית ספר ה’תשס”ח) יו”ד חלק ב’ סימן ד’ וסימן ה’; שו”ת בית דינו של שלמה יו”ד סימן י”ט; זבחי צדק סימן פ”ד אות צ”ט. ועיין גם מאמרים אלו ממחברי זמנינו: ר’ עזריאל אריאל, שימוש בעלי גפן [מכון התורה והארץ] [גם פה]; עמוס ביסמוט, סערה בעולם הכשרות: עכבישים וג’וקים בעלי גפן [ככר שבת]; כמה חרקים יש בשימורי עלי גפן? [מעבדת כושרות]; אוהבים עלי גפן? הם מלאים בחרקים [כיפה] []
  2. משאת משה סימן ד’ סוף ד”ה ואומר, עמוד רסב []
  3. בית דינו של שלמה ד”ה תו חזינא ליה למר, עמוד 192, הובא בשדי חמד כללים כרך ד’ מערכת המ”ם כלל ל”ז ד”ה ומעין כללין, וכן בכרך ג’ מערכת הלמ”ד סוף כלל כ”ה ד”ה שוב השגתי ספר היקר בית דינו של שלמה []
  4. שו”ת אגרות משה יו”ד חלק ד’ סימן ב’‏ []
  5. שו”ת מנחת שלמה תנינא סימן ס”ג בא”ד וגם אפשר []

Room Of One’s Own

Our previous post discussed a dispute between Rav Shlomo Yehudah Tabak and the Satmar Rav (among others) over the problem of the female gaze in general and the design of synagogue women’s sections in particular. We cited R. Tabak’s invocation of the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו in defense of his advocacy of stringency admittedly not practiced by earlier generations:

והגם דדורות שלפנינו לא נזהרו בזה כבר אמרו בפרק קמא דחולין ו: וכתת נחש הנחושת וכו’ אפשר בא אסא וכו’

Here is the Talmudic discussion that R. Tabak references:

העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר”מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו

The Gemara resumes its discussion of the statement that the righteous would not experience mishaps. Rabbi Yehoshua ben Zeruz, son of the father-in-law of Rabbi Meir, testified before Rabbi Yehuda HaNasi about Rabbi Meir that he ate the leaf of a vegetable in Beit She’an without tithing or separating teruma, as he holds that Beit She’an is not part of Eretz Yisrael and therefore is not sacred with its sanctity. And Rabbi Yehuda HaNasi permitted all the produce of Beit She’an on the basis of his testimony.

חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר

His brothers and his father’s household united against him and said to him: In a place where your fathers and the fathers of your fathers treated untithed produce as forbidden, will you treat it as permitted?

דרש להן מקרא זה (מלכים ב יח, ד) וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום

Rabbi Yehuda HaNasi interpreted this verse to them: “And he broke in pieces the copper serpent that Moses had made; for until those days the children of Israel burned incense to it; and it was called Nehushtan” (II Kings 18:4). Is it possible that they burned incense to it and Asa, a righteous king, came and did not eradicate it, and Jehoshaphat, a righteous king, came and did not eradicate it, and it remained until the time of Hezekiah? But didn’t Asa and Jehoshaphat eradicate all objects of idol worship in the world?

אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו

Rather, it must be that in not eradicating the serpent, his ancestors left Hezekiah room through which to achieve prominence [lehitgader]. I too can say that my ancestors left me room through which to achieve prominence by permitting untithed produce from Beit She’an.1

The Satmar Rav rejects R. Tabak’s application of the principle, explaining that it is limited to one who has the right to disagree with the earlier authorities in question, in which case the principle is invoked merely to explain how it could be possible for the earlier authorities to have erred. The principle does not, however, grant one a license to dissent from earlier authorities where none such exists, such as an Amora vis-à-vis a Tanna. The Satmar Rav makes the reductio ad absurdum argument that since it is clear from the Talmudic discussion that the principle applies to novel leniencies and not just stringencies, under R. Tabak’s apparently broader understanding of the principle, later authorities should has ve’shalom be allowed to permit that which earlier authorities have forbidden!

אין זה דמיון כלל להתם, דשם מיירי ברבי ורבי מאיר שהתירו מה שאסרו אבותיהם, כי תנאים היו ופליגי שהתנאים האחרונים יכלו לחלוק על התנאים הראשונים, ועל זה הביא מאסא ויהושפט, … אך כדי לתרץ האיך אפשר לומר שהגיע אליהם טעות כזה על זה משני שהסיבה הוא בשביל שהניחו לו מקום להתגדר, אבל היכא שאי אפשר לומר דפליגי כמו בכל מקום שמקשין על איזה אמורא מהתנאים אינו מתרץ בשום מקום שלכן אמר דלא כוותיה בשביל שהניחו לו מקום להתגדר, דכיון שלא יוכל לחלוק עליו לא יוכל גם כן לומר עליו שטעה והניחו לו מקום להתגדר.

ומכל שכן אנן יתמי דיתמי שלא נוכל לומר כך על גאונים וקדושים שבדורות שלפנינו, והלואי שנזכה להבין דעם חכמים אף מקצת מן המקצת מדרכיהם ומנהגיהם שבעומק חכמתם, וכי חס ושלום נוכל גם אנחנו להתיר מה שאסרו הראשונים ז”ל כמו שהתירו רבי מאיר ורבי על סמך זה שהניחו להם מקום להתגדר, וחלילה לנו להעלות על הדעת כן דלא ליפוק מיניה חורבא.2

Noam Stadlan recently asserted that “Erasing Women Erases Halacha”; one of his arguments is that such erasure is unprecedented:

While those who demand erasure of women claim that the demand is mandated by Halacha, a brief review of the relevant Halacha clearly shows that this is spurious, and a perversion of our religion. There is no mitzvah anywhere in the Talmud or Shulchan Aruch to limit images of women any more than that of men.

More recently, Rabbi Getsel Ellinson collected laws pertaining to women in a three volume anthology titled Woman and the Mitzvot and nowhere does it mention a problem with images of women. As has been previously noted (authored by Dr Leslie Ginsparg Klein), even Haredi publications have published images of women for many years. Any sort of restriction on images of women is essentially a modern innovation without Halachic basis.

Would the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו apply here? On the one hand, perhaps even R. Tabak would not invoke it in this context, since unlike in his case where there are indeed venerable sources that problematize the female gaze, here there are no such sources directly on point. On the other hand, perhaps even the Satmar Rav might accept the principle’s application here, since the disparity in stature between the authorities who (at least implicitly) authorized the earlier lenient Haredi practice and those of the current generation is not sufficiently large for the latter to be barred from dissenting from the former.

I am fascinated by the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר and its applications; here’s an early invocation, in מחזור ויטרי:

העם נהגו לומר עד תמלוך בכבוד. ואחרי כן מתחילין התקיעתא של פיוטין. אבל רבינו יצחק הלוי מ”כ תיקן לסיים הפסוקים קודם שיתחיל התקיעתא. כי בתקיעתא אינם כתובים המקראות כסדר של תורה ושל נביאים ושל כתובים. ונראין דבריו שחובין הן בשליח ציבור לאומרן כשאר התפילה. ועליו אני אומר מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו:3

And here’s one by Rav Shlomo Kluger (who couples it with with the famous Maimonidean exhortation to “accept the truth from he who utters it”4):

הנה על דבר שאלתו בנדון שיעור הכתמים בזה לא אכניס ראשי כי אני תמה למה אינו רואה לקנות ספרי מי נדה או שירי טהרה ויראה שם דעתי דאני מחמיר בזה לפי מה דאנו רואים דאין בזמנינו מאכולת שיהיה בידם שיעור כגריס איך נתלה במאכולת במה שאנחנו יודעים דבודאי אינו ממאכולת רק מגופה … וזה ברור ואמת ואף שהמחברים לא הרגישו בזה כבר אמרו חז”ל פרק קמא דחולין אפשר בא אסא ולא ביערן וכו’ אלא מקום הניחו לי להתגדר בזה וקבל האמת ממי שאמרו כקטן כגדול תשמעון …5

[A haburah of mine, with accompanying notes, surveying the various opinions on whether and why the shiur of gris still applies in contemporary times is available at the Internet Archive.]

A follow-up post will, בג”ה, discuss the application of the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר to stringencies regarding the consumption of insect-infested foodstuffs.

  1. חולין ו:-ז.‏ []
  2. שו”ת דברי יואל או”ח סימן י’ סוף אות ח’ ד”ה ומ”ש בתשובת תשורת ש”י []
  3. מחזור ויטרי סימן של”א []
  4. עיין אלפא ביתא תניתא, כרך שני עמודים 830-32 []
  5. קנאת סופרים, השמטות לשירי טהרה סימן ק”צ סימן מ”ז, ועיין שם בהשמטות למי נדה סימן ק”צ תשובה ל”ב []

Reading Aurora Leigh In Mishpacha

And truly, I reiterate, . . nothing’s small!
No lily-muffled hum of a summer-bee,
But finds some coupling with the spinning stars;
No pebble at your foot, but proves a sphere;
No chaffinch, but implies the cherubim:
And,–glancing on my own thin, veined wrist,–
In such a little tremour of the blood
The whole strong clamour of a vehement soul
Doth utter itself distinct. Earth’s crammed with heaven,
And every common bush afire with G-d:
But only he who sees, takes off his shoes,
The rest sit round it, and pluck blackberries,
And daub their natural faces unaware
More and more, from the first similitude. — Elizabeth Barrett Browning, Aurora Leigh, Seventh Book

R. Dovid Bashevkin writes:

[Rabbi Aryeh Kaplan] begins one essay with a poem that I remember to this day by Elizabeth Barret[t] Browning, a 19th-century poet: “Earth is crammed with heaven / And every common bush is afire with G-d / But only he who sees takes off his shoes.” At the time, I found it intriguing to find a poem within his writing. But to this day, it may be the one piece of his writing, though not his own words, that I can cite verbatim. I think in many ways the poem captures who Rabbi Aryeh Kaplan was and what he intended to demonstrate. There is holiness to be found wherever you look. But in order to access lasting spirituality, you need to connect with people and their experiences. You must take off your shoes and feel the common ground upon which people walk. Rabbi Kaplan’s words set fire to many bushes. And his lasting inspiration continues to remind me to remove my shoes.1

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, that the leading general audience English language Haredi magazine is discussing the poetry of Elizabeth Barrett Browning! But I think that R. Bashevkin, at least (I don’t know what R. Kaplan actually wrote), misunderstands the poem, and has the relationship between seeing G-d and removing one’s shoes backward: it is clear from both the poem’s wording as well as the underlying Biblical narrative that removal of the shoes is not a prerequisite of seeing G-d, but a consequence of seeing Him!

[I have discussed the episode of the burning bush in several lectures, available at the Internet Archive: I have surveyed the halachic perspectives on the removal of shoes in the synagogue in lectures available here and here, and I have cited Ralbag’s interpretation of Moses’s interest in the bush as typifying his scientific curiosity, “which enabled him to reach the wonderful level that he reached” in a pair of lectures available here.]

Regarding Barrett Browning, הואיל והזכרנו אותה, נספר בשבחה: as I have long noted, Sonnet XIV of her Sonnets from the Portuguese is an absolutely perfect rendering of a famous Mishnah in Avos into verse:

כל אהבה שהיא תלויה בדבר–בטל דבר, בטלה אהבה; ושאינה תלויה בדבר, אינה בטילה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר; ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דויד ויהונתן.2

If thou must love me, let it be for nought
Except for love’s sake only. Do not say
“I love her for her smile–her look–her way
Of speaking gently,–for a trick of thought

That falls in well with mine, and certes brought
A sense of pleasant ease on such a day”–
For these things in themselves, Beloved, may
Be changed, or change for thee,–and love, so wrought,

May be unwrought so. Neither love me for
Thine own dear pity’s wiping my cheeks dry,–
A creature might forget to weep, who bore
Thy comfort long, and lose thy love thereby!
But love me for love’s sake, that evermore
Thou may’st love on, through love’s eternity.

It should be noted that this wonderful, thoroughly Victorian (in the best possible sense) poem was written by a woman to the man she eventually married and with whom she literally lived happily ever after, until the day of her death.

  1. R. Dovid Bashevkin, Mishpacha Issue 744 (10 Shevat 5779 / January 16, 2019, p. 44. []
  2. אבות ה:טו []