Moshe Rabbeinu: A Life

R. Yitzchok Adlerstein writes:

One of the meforshim of the Hagadah comments on מתחילה עובדי ע”ז היו אבותינו, תרח Was Terach one of the avos? Well, yes! From Terach, Avraham learned that there was a higher power, even if Terach got it completely wrong.

R. Adlerstein unfortunately does not name the commentator in question, but the idea presented is strikingly similar to a remarkably provocative one of Ralbag that has long fascinated me: G-d engineered the raising of Moses in Pharaoh’s household since that was the intellectual center of Egypt, and this eventually led to his acquisition of natural philosophy and [consequently] the achievement of prophecy, “for the doctrines of the Egyptian scholars, even though they were erroneous, inspired him to find the truth”:

התועלת השני הוא בדעות, והוא להודיע עוצם השגחת השם יתעלה במושגחים ממנו, שהוא סיבב שתמצאהו בת פרעה ותחמול עליו להצילו, והיה זה סיבה אל שגדל בבית פרעה והתחכם שם עם חכמי מצרים, והיה זה כלי לו אל שהשיג חכמת הנמצאות והיה נביא; וזה כי דעות חכמי מצרים, ואם היו משובשות, הנה העירוהו למצוא האמת.1

In the same vein, Ralbag explains Moses’s curiosity about the anomaly of the burning bush (which he apparently understands to have occurred within a prophetic vision)2 as illustrative of his customary scientific curiosity – “he would yearn to know the causes of things to the extent possible” – which was the key to his achievement of his wondrous spiritual level:

התועלת הששי הוא בדעות, והוא שראוי לאדם לחקור בסיבות הדברים הנמצאים לפי מה שאפשר לו, ולא יקצר מזה. כי בזה האופן יעמוד על חכמת השם יתעלה בשומו הנמצאות על האופן שהם עליו, לפי מה שאפשר לו מזה, ויהיה זה סיבה אל שישיג השם יתעלה לפי מה שאפשר; כי אנחנו נשיג מה שנשיג מהשם יתעלה – בהשגתנו מה שנשיג מנימוס אלו הנמצאות המסובבות ממנו יתעלה, וסדרם וישרם, כמו שביארנו במאמר הראשון מספר מלחמות השם ובחלק השלישי מהמאמר החמישי ממנו. הלא תראה כי משה רבינו ע”ה, תכף שראה זה הענין הזר – והוא היות הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל – התעורר לסור ולראות, כדי שיעמוד על סיבת זה הענין. וזה ממה שיורה שכן היה מנהגו, רוצה לומר שכבר היה משתוקק לדעת סיבות הדברים לפי מה שאפשר, ולזה הגיע אל זאת המדרגה הנפלאה אשר הגיע אליה.3

I discuss these sources, among others, several years ago in my lectures for parashas Shemos, available, along with accompanying handout, at the Internet Archive.

  1. רלב”ג על התורה, פרשת שמות (וילך איש מבית לוי) תועלת ב’ []
  2. (אמר שבזה העת הרב) שם באור דברי הפרשה []
  3. שם תועלת ו’ []

Smuggling, Swearing, and Kissing

A famous midrash:

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. ודינה היכן היא? נתנה בתיבה ונעל בפניה. אמר: הרשע הזה עינו רמה היא, שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני. ר’ הונא בשם ר’ אבא הכהן ברדלא אמר: אמר לו הקב”ה: לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד [וְיִרְאַת שַׁדַּ-י יַעֲזוֹב], מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך, דאלו איתנסיבת לגברא לא זינתה. בתמיה. לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נשאת לערל. לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נשאת דרך איסור, הה”ד: ותצא דינה בת לאה.1

At least as far back as the medieval period, commentators have been puzzled by this criticism of Jacob for withholding Dinah from Esau: do we really expect a man to give his young daughter to a villain in the hope of reforming him?!

ואם תאמר וכי מי שיש לו אח משומד וכי ישיא לו את בתו שהיא בת ו’ שנים כאשר היתה דינה, והלא משנולד יוסף עבד בצאן, ודינה נולדה עם יוסף בפרק אחד, כמו שעשה הפייט סילוף דינה ביוסף להנחות, ושמא יש לומר שקבל עליו תשובה על מנת שלא יזלזל כו’ כמו שנאמר (לקמן לג:יב) נסעה ונלכה ואלכה לנגדך בשוה ביהדות.2

Rav Ovadiah of Bertinoro gives a stunning answer to this question: whatever the objectively correct course of action may have been, Jacob acted out of malice. He did not want his brother to reform, since that would have granted Esau mastery over him:

קשה אדרבא היה ראוי שתחשב לו לצדקה שמנעה מיד הרשע. יש לומר שיעקב לרעה נתכוון שלא היה רוצה שאחיו יהיה צדיק כדי שלא יתקיים בו ברכת הוה גביר לאחיך ולפיכך נענש:3

The sheer cold-bloodedness of this is reminiscent of the thought of another Italian writer, almost exactly contemporary to the Ra’av – Niccolò Machiavelli:

I say that many will perhaps consider it an evil example that the founder of a civil society, as Romulus was, should first have killed his brother, and then have consented to the death of Titus Tatius, who had been elected to share the royal authority with him; from which it might be concluded that the citizens, according to the example of their prince, might, from ambition and the desire to rule, destroy those who attempt to oppose their authority. This opinion would be correct, if we do not take into consideration the object which Romulus had in view in committing that homicide. But we must assume, as a general rule, that it never or rarely happens that a republic or monarchy is well constituted, or its old institutions entirely reformed, unless it is done by only one individual; it is even necessary that he whose mind has conceived such a constitution should be alone in carrying it into effect. A sagacious legislator of a republic, therefore, whose object is to promote the public good, and not his private interests, and who prefers his country to his own successors, should concentrate all authority in himself; and a wise mind will never censure any one for having employed any extraordinary means for the purpose of establishing a kingdom or constituting a republic. It is well that, when the act accuses him, the result should excuse him; and when the result is good, as in the case of Romulus, it will always absolve him from blame. For he is to be reprehended who commits violence for the purpose of destroying, and not he who employs it for beneficent purposes. The lawgiver should, however, be sufficiently wise and virtuous not to leave this authority which he has assumed either to his heirs or to any one else; for mankind, being more prone to evil than to good, his successor might employ for evil purposes the power which he had used only for good ends. Besides, although one man alone should organize a government, yet it will not endure long if the administration of it remains on the shoulders of a single individual; it is well, then, to confide this to the charge of many, for thus it will be sustained by the many. Therefore, as the organization of anything cannot be made by many, because the divergence of their opinions hinders them from agreeing as to what is best, yet, when once they do understand it, they will not readily agree to abandon it. That Romulus deserves to be excused for the death of his brother and that of his associate, and that what he had done was for the general good, and not for the gratification of his own ambition, is proved by the fact that he immediately instituted a Senate with which to consult, and according to the opinions of which he might form his resolutions. And on carefully considering the authority which Romulus reserved for himself, we see that all he kept was the command of the army in case of war, and the power of convoking the Senate. This was seen when Rome became free, after the expulsion of the Tarquins, when there was no other innovation made upon the existing order of things than the substitution of two Consuls, appointed annually, in place of an hereditary king; which proves clearly that all the original institutions of that city were more in conformity with the requirements of a free and civil society than with an absolute and tyrannical government.

The above views might be corroborated by any number of examples, such as those of Moses, Lycurgus, Solon, and other founders of monarchies and republics, who were enabled to establish laws suitable for the general good only by keeping for themselves an exclusive authority; but all these are so well known that I will not further refer to them.4

I discuss the above (Jewish) sources, as well as several cases in the halachic literature involving the smuggling of people and goods, in my lectures and halachah column for this past parashas Lech-Lecha. The lectures, along with accompanying handout, are available at the Internet Archive. Here’s the column:

In parashas Lech-Lecha, when Abram is about to enter Egypt, he requests of his wife Sarai that she say that she is his sister (12:13). According to the midrash, this was merely Abram’s fallback plan; he actually attempted to smuggle Sarai into Egypt by hiding her inside a box, but was forced by customs inspectors to open the box (Bereishis Rabbah 40:5).

A famous account of an attempt to smuggle women past border officials by dissembling about their relationships to the smugglers appears in the seventeenth century work Shut. Chavos Yair (#182). Two men were traveling from Frankfurt to Worms, and two women, one married with her husband in Worms, and the other her single daughter, wished to make the same journey. The women lacked the requisite travel documents, without which they would be subject to a fine at the checkpoint in Oppenheim, so they asked the men to declare them as their wife and daughter respectively, since the mens’ documents allowed them to travel freely with their wives and family members. At the checkpoint, the customs official refused to believe the mens’ declarations, and insisted that they swear to their veracity, or else prove their kinship by kissing the women. The men replied that they could not kiss the women, since they were currently niddah, a fact that the women confirmed. After some further negotiation, the men eventually settled with the customs agent for a minimal sum, but one of them subsequently reported the episode to the author of Chavos Yair, who penned an analysis of the relevant halachic issues.

He concludes that since the men had been attempting to deceive the official, who was appropriately carrying out his duty by investigating their claims, it was prohibited for them to kiss the women or even to swear that the women were niddah based upon their representations, even if they were afraid that by failing to do so they would suffer financial harm, and it was certainly prohibited for them to falsely swear to their kinship, even to avoid a great loss.

  1. בראשית רבה עו:ט []
  2. מושב זקנים בראשית לב:כג []
  3. עמר נקא שם []
  4. Niccolò Machiavelli, Discourses on the First Ten Books of Titus Livius, First Book, Chapter IX. []

The Herem Against R. Hezekiah the Harif

About a year ago, as I prepared to begin a course of study in יורה דעה, I attempted to purchase a copy of the פרי חדש. The couple of seforim stores that I visited did not have a standalone copy available; the only copy I could find was one printed in the back of one of the editions (I forget which one) of the שלחן ערוך. The beis midrash in which I study also does not have a copy of the work, so I had to make do with the one printed in the back of the copy of the שלחן ערוך (the “צורת הדף” edition) of one of my colleagues, and a couple of difficult to read online versions – my שלחן ערוך (the מכון ירושלים combined טור ושלחן ערוך) does not include it.

A week and a half ago, in preparation for another year of יורה דעה study, I once again attempted to purchase a פרי חדש, and was again told by a couple of stores, this time including Biegeleisen, that it was not available. Although rather appalled that such a classic is apparently out of print, I was reminded of the ban imposed upon the work during the author Rav Hezekiah da Silva’s lifetime by the Egyptian Jewish community, in righteous outrage at what they considered his dismissive and disrespectful tone toward other revered halachic authorities, particularly Rav Yosef Karo. The primary, if not the only, source of information on this episode is apparently Rav Avraham Ha’Levi’s גנת ורדים, in a response to a query, subsequent to R. Hezekiah’s death, about the possibility of lifting the ban:

עובדא הוה בחד צורבא מרבנן דהוה חריף טובא ואורייתיה מרתחא ליה וחיבר ספר על טור יורה דעה הוא ספר פרי חדש ויש בו חדושים רבים מפלפול ובקיאות ואף על פי שאין הכרעתו מכרעת לנו לענין פיסקא דדינא מכל מקום יועיל לנו הספר הלז להקל מעלינו טורח החיפוש ולכל הפחות יועיל להערה ואנחנו נדע מה נעשה ובראותנו דבריו ומשפטיו ישרים נחזקם ונאמצם ואם לא ייטבו בעינינו יהיו כלא היו

ויהי כבוא הספר הלז למצרים עברו מעברה על מקצת דבריו ומצאו ששלח רסן לשונו לדבר תועה על גדולי ישראל אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים לא ישא פנים לזקן שמורה הוראה ועל רבינו הגדול בית יוסף אשר הוא לכל הוראתינו יסוד ועמוד בכל התלמוד וכתב עליו שטנה כדבר איש על תלמיד קטן שלפניו ואפרוח שלא נפתחו עיניו דלא ביש ליה שאסר את המותר כו’

ויהי בהתפרסם הדברים אזרו אנשי חיל בעוז מתנם וקבצו חכמי ישראל מבני העיר וגם גרים הנמצאים מארץ אחרת ויבקשו לקעקע ביצתו ועלתה הסכמת החכמים לפייס שני הצדדין לבלתי שלוח יד בחכם המחבר ולא לפגום בכבודו חס ושלום לא בנגידא ולא בשמתא אכן בינם לבינו בסתר דברו אתו תוכחות והתנצל וידע אשר עשה ובוש ממעשיו כבושת גנב כי ימצא ולפייס את אנשי הצבא הרוזנים והסגנים עלתה הסכמתם שספריו הנמצאים פה מצרים שישקעו בבנין וגזרו והחרימו בכל תוקף ובכל אלות הברית על דעת המקום ב”ה שלא יקרא אדם בספר הלז לא קריאת עראי ולא קריאת קבע וכתבו הסכמה זו למען תעמוד כל הימים וחתמו בה כל חכמי העיר וגם הנמצאים מארץ אחרת גם נקרו נקרו הנם רבני חברון תוב”ב ושאלו מהם שיסכימו במעשה אשר נעשה ואמרו שלרצון בני העיר הם חותמין בהסכמה זו אכן אינם מקבלים הסכמה זו עליהם שבצאתם חוץ לעיר יחזיקו בספר הלז וילמדו בו.

ולעת עתה שני רבנים שהיו גרים בארץ הלזו הלכו להם לארצם והחכם המחבר נתבקש בישיבה של מעלה ובכן כמה וכמה חכמים שלמים וכן רבים נכספה וגם כלתה נפשם להגות בספר הלז כי יהיה להם מעיר לעזור ומבקשים אולי תעלה תעלה למכה זו ורמון זה שיעלה בידם תוכו יאכלו כו’ ומה גם שהוא גם הוא בהקדמתו לספר הלז אמר שלא יסמוך שום אדם על הוראותיו ודחיותיו רק יברר הטוב וההגון בעיניו וכן יעשה וגם התנצל על אשר דבר בגדולים

ועתה החרדים אל דבר ד’ לשאול הגיעו אם אפשר להתיר חרם נזכר כיון שנגע בכבוד גדולים או לא ואם ת”ל דאפשר להתירו אם צריך לימלך בתחלה עם השרים והסגנים אשר ידם היתה במעל הזה ראשונה לחוש לכבוד הגדולים ואת”ל שיוכלו להתירו מבלי הסכמתם אם צריך המלכה ברבני חברון ובפרט בשני הרבנים אחרים שהלכו להם והרחיקו נדוד ועל צד האומדנא שני רבנים הללו אינם מפוייסין שיותר החרם כי הם היו הרבה בעוכרי החכם הנזכר ואת”ל שיש היתר לזה אפילו שלא בהסכמת הרבנים והחכמים שהלכו מכאן אם המצא ימצא פה העיר קצת חכמים שלא יאותו לבטלה אם עיכובם מעכב או ניזיל בתר רובא

וכשראיתי אני הצעיר קול הקריה הומה וחפץ ורצון כמה תלמידי חכמים למצוא פתח תקוה נתתי אל לבי להיות {נדרב?} לדבר מצוה ולבדוק בזה עד מקום שידי יד כהה מגעת מה גם שזה לי ימים והדבר הזה בלבי כאש בוערת וחפץ הייתי שענין חמור כזה יפתח ויסתיים בגדולים ועכשו יפתח בקטנים ויסתיים בגדולים והם יבחרו ולא אני וחפץ ד’ בידינו יצלח אכי”ר

תחלה כל דבר מוצא שפתי אשנה שכל פתגם אשר נעשה בתחלה שריר וקיים הוא ואחר כך אבקש אם יש מחילה וכפרה לעון הלז אם לאו ואחר כך אצדד בטענות המוצעיים למעלה

ואומר אני אף על פי שלכאורה נראה שהסכמה זו תמוהה הרבה דכיצד יסכימו שלא לקרות בספר הלז שיש בו כמה חידושי דינים ולמנוע בר מן התלמידים מכל מקום גדולה מזו מצינו שעושין מפני צורך השעה לגדר ולסייג לתורה וכמו שאמרו בגמרא פעמים שביטול התורה זהו יסודה … כללא דמלתא דפתגם אשר נעשה הלכה קבועה היא והמזלזל בה כמזלזל על דבריו של מרע”ה

ומעתה נראה אם יש רפואה למכתו דהאי צורבא מרבנן על שפגם וזלזל בכבוד גדולי ישראל לזה אני אומר דאיתא בפרק יום הכיפורים דף פ”ו ארבע חלוקי כפרה שהיה ר’ ישמעאל דורש דאפילו עון גדול דחילול השם נתכפר ונתנקה העון לגמרי במיתה והאי צורבא מרבנן אף שנחמיר עליו שגדול עונו מנשוא מכשלה של חילול היתה תחת ידו שזלזל בכבודן של ראשונים וירבו עבדים המתפרצים באדוניהם שהמון עם ירגילו עצמן לזלזל ולפקפק בדברי הראשונים מכל מקום הרי נתכפר עון זה במיתה וכיון שעונו נתכפר יכולים בית דין להתיר החרם אשר נעשה בהסכמה

אכן יש מקום עדין לפקפק דדלמא איכא למיחש דהמון עם ירגילו עצמן בכבודם של ראשונים אמנם כיון דקיימא לן דמעשה בית דין אית ליה קלא הרי נתפרסם בעיר מצרים ההסכמה הנעשית והחרם שהוטל בשביל עון שפגם בכבודם ויקחו קל וחומר וידעו כי איסור גדול יש בדבר ויזהרו מכאן ואילך בכבודן של ראשונים ומה גם שנראה שחששא זו חששא רחוקה היא שהרי מצינו שנתפשט ספרו זה בכל גבולי ישראל ולא מצינו שחששו לזה בשום מקום ומכל מקום בית דין היפה שבמצרים יע”א יפה עשו שחששו אפילו לחששא רחוקה כזאת מה גם שבזה שעשו נתרבה כבודן של ראשונים בעיני הבריות וראוי והגון היה לעשות מה שעשו

ובר מן דין כבר נודע שכל פותח ספר לא יחוש לדברי ספר הלז להתלמד ממנו לזלזל ולפגום בכבודם של ראשונים וקחזינא דכל ספר כיוצא בזה כל הוגה בו אוכל תוכו וזורק קליפתו וישראל קדושים הם שומעין להחמיר ולא להקל ומכירין ויודעין בטיב ערכן של ראשונים ז”ל וצפרנם חביבה להם מכריסן של אחרונים וקושטא מדיליה קאים וכמה וכמה ספרים מצינו שניתנו ליגנז ולית מאן דחש להון אשר על כן כיון דידענו דלא אהנו מעשיו להביא תקלה על הצבור ניתנה חטאתו לימחל …

נמצינו למדין לנדון הלז דכיון דכבר האי צורבא מרבנן נפטר לבית עולמו וגם נמי לא אהני מעשיו שניתנה בבית דין של מטה להסיר העונש שענשוהו שלא ללמוד בספרו והדברים קל וחומר בנדון הלז דחלילה לנו לומר שהיתה לו כונה רעה לזלזל בכבודן של ראשונים אלא דהו”ל תרבות בישא והילדות עשתה את אלה1

I discussed this fascinating responsum several months ago in a Reading Responsa lecture; it is available at the Internet Archive.

  1. שו”ת גנת ורדים יו”ד כלל ג’ סימן ג’ []