Theft and Thaumaturgy II

The previous post in this series discussed the idea that Rachel stole Lavan’s תרפים in order to prevent them from informing Lavan of her family’s flight; this post discusses the other main traditional explanation of her theft, that the תרפים were idols worshipped by Lavan, and Rachel stole them to wean him from idolatry.

בראשית רבה

והיא לא נתכוונה אלא לשם שמים. אמרה: מה אנא מיזיל לי, ונשבוק הדין סבא בקלקוליה?! לפיכך הוצרך הכתוב לומר: ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה:1

רש”י

להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה:2

The simple version of this approach is that Rachel’s goal was practical: by removing the objects of Lavan’s worship from his possession, his ability to worship them would be thus thwarted. Abarbanel seems to have so understood Hazal, and he rejects their interpretation of Rachel’s motive (in favor of basically that of the previous post), essentially accusing them of naïveté: he considers it preposterous that a daughter might alter her elderly father’s religious convictions, and insists that Rachel would have been quite foolish to have had such a hope:

איך נתפתה רחל לגנוב את התרפים אשר לאביה האם חשבה להרחיקו מעכו”ם כדבריהם ז”ל באמת סכלות גדולה יהיה זה לה בחשבה כי לעת זקנתו בתו תטה את לבו ועם היות שנגנבו ממנו התרפים יעשה לו אלהים אחרים תחתיהם3

It is perhaps to counter this objection (as Dr. Alexander Klein suggests) that R. Hananel explains that Rachel’s action was not a pragmatic attempt to prevent her father from worshipping his idols, but rather a theological demonstration of their worthlessness: she meant to lead her father to the realization that “there can be no substance to a god who is stolen”:

ורבינו חננאל כתב כי מה שגנבה אותם כדי שיחזור בו ושיאמר אלוה הגנוב אין בו ממש, כדבר יואש שאמר (שופטים ו’) אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ מזבחו, וכמו שאמר הכתוב (יחזקאל כ”ח) האמור תאמר אלהים אני לפני הורגך ואתה אדם ולא א-ל ביד מחללך:4

Vandalizing Televisions

In any event, Rachel’s act may serve as precedent to justify the theft or destruction of property in order to prevent the commission of sin, and it is indeed invoked as such by R. Moshe Shternbuch, in the course of his consideration of the case of a baal teshuvah who continually (!) vandalizes the television at his parents’ home in order to prevent the family from watching it. R. Shternbuch begins by conceding that the prohibition of watching television is “very severe”, but is nevertheless unwilling to grant unequivocal permission to vandalize the television, noting that such vigilantism is often counterproductive. He points out that Rachel did not include Jacob in her scheme, and he ultimately objected to what she had done, with his imprecation against the perpetrator ultimately causing Rachel’s death!

שאלה: בעל תשובה הנמצא בבית אביו ויש שם טלויזיא ונוהג הבן להזיק את המכשיר לעתים תכופות כדי שלא יסתכלו בו בני המשפחה, ושואל אם מותר לו להזיק כן.

הנה האיסור להסתכל בטלויזיא הוא חמור מאד, ומאביזרייהו דעריות הוא …

אמנם נחלקו הקצות החושן והנתיבות המשפט (חו”מ סימן ג’) אם הדין כפייה לקיים המצוות מסור לבית דין דוקא או לכל אחד ואחד, … ונראה שצדקו אלו הפוסקים שהצריכו בית דין דוקא לכפייה … ואף אם מעיקר הדין מוטל על כל אחד ואחד, נראה שאין להפקיר ממון ישראל בחנם, וצריכים התייעצות ופסק מבית דין, דלפעמים בדרך לקיחת ממונו גורם ריחוק יותר, ואין כל אחד ואחד יכול ליקח ממון חבירו בטענה שמתכוין לשם שמים להפרישו מאיסור. …

ובברכות דחסידי קדמאי … ומשמע שראוי לקרוע בגדי פריצות ולשלם במקום שיש חילול השם וכל שכן טלויזיא שמטמא עוד יותר, ורחל גנבה התרפים של אביה להפרישו מעבודה זרה וכמבואר ברש”י …

אמנם דעתי נוטה שכל פעולה צריך שאלת חכם, וגם רב אדא בר אהבה אמר “מתון מתון וכו’”, ואפילו רחל אמנו שגנבה התרפים מאביה להפרישו מעבודה זרה והעלימה מיעקב שהקפיד בדבר, ואמר “עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה” הרי שלא היתה דעתו מסכמת לזה, ולבסוף נענשה רחל על ידי זה שמתה, … ולפעמים לא הגיע עדיין הזמן להפרישו מטלויזיא, ופעולה שלא בזמנה עלולה לפעמים לקלקל, ולכל עת ולכל זמן, ובעצת חכמים ישכון אור ואין לזוז מדבריהם.5

[Translations / paraphrases of R. Shternbuch’s responsum: here and here.]

Spilling Out חלב עכו”ם

R. Avraham Weinfeld was asked about a yeshivah that persisted upon serving its students חלב עכו”ם, despite the pleas of local G-d fearing individuals, until one zealot spilled out one morning’s milk delivery, to protest the sinners and raise public awareness of the infraction. The yeshivah administration responded by suing for the loss. As R. Weinfeld summarizes, “the basic question is whether one who damages another’s property in order to prevent him from sinning is liable for compensation or not”:

שאלה, מעשה שהיה בעיר אחת בישיבה קטנה נתנו בכל יום להילדים לשתות חלב שחלבו עכו”ם, ויראי ד’ שבעיר בקשו מהנהלת הישיבה חדול מזה ולא הועילו בבקשתם ודחו אותם מיום אל יום עד שקם איש אחד וקנא קנאת ד’, ובבוקר אחד כאשר הביאו החלב עכו”ם אל הישיבה שפך את כל החלב ארצה, כדי למחות בעוברי עבירה ולעורר דעת הקהל אל האיסור, אך מנהלי הישיבה תבעו אותו לשלם ההפסד כדין מזיק, ונשאלתי אם יש ממש בטענתם, ותוכן השאלה אם המזיק ממון חבירו כדי לאפרושי מאיסורא חייב לשלם או לא.6

R. Weinfeld has a lengthy analysis of the question, inclining toward the zealous defendant, and concludes by noting that “with the aid of Heaven, the protest was effective, and they henceforth distributed חלב ישראל”:

ובעז”ה הועילה המחאה ומאז הנהיגו לחלק חלב ישראל ושלום על ישראל.

My parashah lecture and weekly halachah column for פרשת ויצא covered the topics and (most of the) sources of this and the previous post. Here is the column:

In parashas Vayeitzei, the Torah relates that Rachel stole her father Lavan’s “terafim” as she fled from him. What were these mysterious terafim, and what was Rachel’s motive and justification for stealing them? The midrashim and classic commentators offer two general approaches:

  1. The terafim were magical devices capable of speech, and Rachel stole them to prevent them from revealing to Lavan the flight of Yaakov and his household (Tanchuma #12, Chizkuni).
  2. The terafim were idols of Lavan, and Rachel stole them to cure him of idol worship (Bereishis Rabah 74:5, Rashi).

The latter approach seems to imply the legitimacy of theft as a means to prevent someone from sinning. R. Moshe Shternbuch does indeed adduce Rachel’s action in support of the permissibility of destroying property that is being used in the commission of sin, although he subsequently points out that Yaakov apparently disagreed with her decision, and that Rachel was eventually punished by death for her action (Shut. Teshuvos Vehanhagos 1:368).

In the course of his analysis, R. Shternbuch cites a dispute between the Ketzos Hachoshen and the Nesivos Hamishpat over whether the Talmudic rule approving the use of force to prevent someone from sinning (Bava Kama 28a) is limited to the courts, or endorses even vigilante action by private citizens. R. Shternbuch sides with the Ketzos that the authority to use force is the sole prerogative of the court, but he seems to overlook the fact that the Ketzos subsequently clarifies his position and concedes that even a private citizen may use force to prevent someone from actively violating a prohibition (such as eating non-kosher food), and it is only the use of force to compel someone to act in fulfillment of a positive commandment (such as taking the four species) that is limited to the court (see Ketzos, Nesivos and Meshoveiv Nesivos at the beginning of siman 3).

The lecture and accompanying handouts are available at the Internet Archive.

See also:

  1. בראשית רבה פרשה ע”ד סימן ה’ []
  2. רש”י בראשית לא:יט, ועיין גם מדרש תנחומא פרשת ויצא סימן י”ב []
  3. אברבנאל שם שאלה י”א []
  4. רבינו בחיי שם []
  5. שו”ת תשובות והנהגות חלק א’ סימן שס”ח []
  6. שו”ת לב אברהם סימן ע”ה []

Ascetics, Aesthetics, and Cosmetics

My halachah column for this past year’s פרשת נשא:

In Parashas Naso (6:11), a Nazarite is commanded to bring a sin-offering. As we have noted in previous years, the Talmud (Bava Kama 91b) cites an explanation that this is to atone for the sin of having (unnecessarily) deprived himself of the enjoyment of wine. Elsewhere (Nedarim 10a), the Talmud derives from this that one who engages in (discretionary) fasting is called a sinner.

But in yet another discussion of the topic, the Talmud (Taanis 11a-b) again begins by citing the opinion that the Nazarite and the faster are considered sinners, but then proceeds to cite two other opinions: one that considers them both ‘holy’, and one that invokes the term ‘pious’ (although Rashi and Tosafos actually disagree whether it is the faster, or the one who refrains from fasting, who is termed pious).

The Tosafos complicate matters even further, noting that the same sage (Shmuel) who maintains that the faster is considered a sinner, elsewhere maintains that fasting is permitted, and even a mitzvah! They explain that although fasting is inherently sinful, the mitzvah involved outweighs the sin. This is obviously difficult to understand.

R. An-Shlomo Astruc in his Midrashei Ha’Torah adopts a similar position, elaborating that the ‘sin’ requiring ‘atonement’ is not the Nazarite’s abstemiousness itself, but the underlying fact that his urges have become so powerful that he is compelled to become a Nazarite and renounce wine “which cheereth G-d and man” (Shoftim 9:13) in order to subdue his base nature and evil characteristics and eliminate his carnal lusts. He explains that just as some substances are good for the physically healthy but harmful to the ill, so, too, is wine good for the morally healthy but abstention therefrom a tonic for the morally deranged (cf. Gilyonot Nechama year 5710).

The Ramban in his commentary to our parashah sides with the view that Nazarism is praiseworthy. He explains that a Nazarite ideally ought to maintain his elevated status permanently – “he should remain all his days a Nazarite and holy to his G-d” – and that by declining to do so, he commits a grave sin, “and he requires atonement as he returns to becoming defiled by the lusts of the world”.

My parashah lecture, on the same topic, along with accompanying handout, is available at the Internet Archive. [See also our previous posts here and here about the permissibility of cosmetic surgery.]

Being Dismayed At the Signs Of Heaven

NASA declares:

Eclipse Misconceptions

Humans have watched eclipses since before the dawn of written history, and during this long span of time our scientific understanding of the physical world has grown enormously. As a consequence, many of the older ideas we had about the causes and effects of total solar eclipses have been replaced by detailed physical explanations. Nevertheless, some older ideas seem remarkably resistant to replacement by the more scientifically-correct explanations. Here are a few of the most popular ones! …

Eclipses are harbingers of something very bad about to happen.

A classic case of what psychologists call Confirmation Bias is that we tend to remember all the occasions when two things happened together, but forget all of the other times when they did not. This gives us a biased view of causes and effects that we remember easily, because the human brain is predisposed to looking for, and remembering, patterns that can be used as survival rules-of-thumb. Total solar eclipses are not often recorded in the historical record, but they do tend to be recorded when they coincide with other historical events. For example in 763 B.C., early Assyrian records mention an eclipse in the same passage as an insurrection in the city of Ashur, now known as Qal’at Sherqat in Iraq, suggesting that the ancient people linked the two in their minds. Or when King Henry I of England, the son of William the Conqueror, died in A.D. 1133, the event coincided with a total solar eclipse. With a little work you can also find numerous cases when something good happened!

While Hazal do seem to believe this ‘misconception’:

תניא רבי מאיר אומר כל זמן שמאורות לוקין סימן רע לשונאיהם של ישראל מפני שמלומדין במכותיהן משל לסופר שבא לבית הספר ורצועה בידו מי דואג מי שרגיל ללקות בכל יום ויום הוא דואג
תנו רבנן בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים לבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל מפני שישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה

לוקה במזרח סימן רע ליושבי מזרח במערב סימן רע ליושבי מערב באמצע הרקיע סימן רע לכל העולם כולו פניו דומין לדם חרב בא לעולם לשק חיצי רעב באין לעולם לזו ולזו חרב וחיצי רעב באין לעולם לקה בכניסתו פורענות שוהה לבא ביציאתו ממהרת לבא וי”א חילוף הדברים ואין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלהיה לוקה עמה שנאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מכל אלו שנאמר כה אמר ד’ אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה עובדי כוכבים יחתו ואין ישראל יחתו

ת”ר בשביל ארבעה דברים חמה לוקה על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה ועל משכב זכור ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד ובשביל ארבעה דברים מאורות לוקין על כותבי (פלסתר) ועל מעידי עדות שקר ועל מגדלי בהמה דקה בא”י ועל קוצצי אילנות טובות …1

we have previously discussed Rav Yitzhak Arama’s remarkably modern, categorical rejection of this understanding of their views:

[אמרו חז”ל] בגמרא סוכה (כ”ט.) על ד’ דברים מאורות לוקים … כי פשוטו מבואר הביטול. ורש”י כתב שם בסמוך על מאמר הדומה לו אשר אזכרנו עוד. לא שמעתי טעם הדבר. ואמר זה לפי שפשוטו שקר מבואר. שהרי הלקיות הם מחוייבים שיחולו ברגע היום ההוא או הלילה היוצא על פי חשבון תנועת גלגלי המאורות הידוע משערי החכמה ההוא. ואינן נתלים בחטאת האדם וזכיותיו. ואין מתנאי התורני לקבל שקרים מפורסמים ולהעמיד דמיונות לקיים פשט דברי הנביאים או החכמים. וזה הענין בעצמו כתבו החכם אל”גזלי בתחלת ספר הפלת הפלוסופים על מה שטענו על מאמר נמצא מפי מניח דת הישמעאלים. וזה נוסחו.

השמש והירח הם שני אותות מאותות הקל יתברך שאינן לוקין רק בסבת מות אחר חיותו. וכאשר תראו אותו גורו לכם והחזיקו בתפלה וזכרון הקל

עד כאן. וכבר היה זה המאמר לסבה שאמרנו לשמצה בקמיהם. אמר זה לשונו.

ומי שחשב שהויכוח בבטל את זה הוא מן האמונה כבר נשתגע באמונה ונחלש ענינו. לפי שאלו הענינים כבר עמדו עליהם המופתים ההנדסיים המספריים וכו’: ואמר מי שיפקפק בהם לומר שהוא כנגד התורה לא יפקפק רק בתורה. וההזק הנמשך לתורה במי שעיין בה שלא כדרכה יהיה רב מההזק הנמשך ממי שיטעון ויחלוק עליה כדרכה: והנה זה הוא כמי שיאמר שהאויב המשכיל הוא טוב מהאוהב הכסיל

עד כאן דבריו: ואנו צריכין לקבל האמת ממי שאמרו ולדעת שאין כוונת הדברים האלה למניחיהן כפשוטן. רק להורות בהם ענינים נכבדים על דרך הרמז יושגו למעיינים בהם בדברים יש קצת יחס להם עם נגליהם:2

We also cited R. Pinhas Eliyahu Horowitz of Vilna’s vivid and picturesque account of the predictability of eclipses and Captain James Cook’s first voyage to Tahiti in “a mighty ship” (the celebrated bark HMS Endeavour) to observe the Transit of Venus of 1769:

ואני ראיתי אשר נעשה תחת השמים לקוי [השמש] על ידי הלבנה ב’ פעמים א’ בק”ק האג אשר במדינת (האלאנד) ואחד בק”ק ווילנא אשר במדינת (ליטא) עיר מולדתי,

גם היה בימי לקוי שמש פעם אחת על ידי כוכב נוגה הנקרא (פענוס) שעבר לפני השמש כנקודה קטנה שחורה ועגולה, כי כמו הירח לא יאיר אלא כשהוא לנוכח השמש אבל כשהוא תחת השמש הוא חשוך כן מראה הנוגה חשוך כשהיא תחת השמש אף על פי שהוא יפה מאד כשהוא לנגד השמש,

וזה הלקוי היה מפורסם בעולם בטרם היותה זמן רב. כי חכמי התכונה בבית מדרש החכמה הנקרא (אוניווערזיטעט) אשר (בענגלאנד) חקרו וחשבו מהלכי כוכבי לכת ומצאו שעתיד לבא עת ידוע אשר יעבור נוגה את פני חמה וכתבו זה בספר כמה שנים קודם שכך יקרה בעת ההיא ויהיה נראה במדינה זו בזו השעה, ובמדינה זו בזו השעה וכאשר כתבו כן נראה בכל מדינה ומדינה באותה שעה ממש,

ולכן בשנה שלפניה נסעו הרבה בני שרים וחורי ארץ ממדינת (ענגלאנד) למדינה רחוקה מאוד מעבר לים בצי אדיר מהלך שנה תמימה היא אי אחת מאיי הים הנקרא (אטעהייטע) אשר במדינת (אמעריקא) לראות שם הנהיה הדבר הזה באותה מדינה כשאר כתבו ואיש כלי מחזה בידו וכלים המגדלים את הראות אשר כל אדם חזו בו היטב, הן המה כלי ההבטה הנקראים (פערען גלעזער) אשר המציאו חכמי (דיאפטיקא), ויהי כאשר באו שמה יום אחד לפני היום המוגבל הכינו את אשר הביאו מאותן הכלים במקום ידוע למען יעמדו ויהיו נכונים ליום מחר לראות על ידם הלקוי ההוא, ובלילה ההוא גנבו אנשי הארץ ההיא הכלים ההם מן המקום ההוא גנבו וגם כחשו, וכמעט היה בחנם כל נסיעתם וטרחתם, ועל ידי השתדלות רב החזירו להם, וכאשר פתרו כן היה נראה שמה גם כן לקוי חמה מנוגה נגדו ובאותה שעה אשר כתבו לא נפל דבר מכל אשר כתבו: …

As we noted there, R. Arama also invokes Al-Ghazali’s maxim asserting that greater harm is caused to religion by an illegitimate defense than by a legitimate critique thereof in support of Ramban’s endorsement of the position of the “Greek scholars” that rainbows are purely naturalistic, optical phenomena and not, therefore, some sort of postdiluvian, supernatural manifestation of G-d’s attitude toward His creation:

הנה הרמב”ן ז”ל נתפרסם מגדולי המאמינים וכתב על ברית הקשת ז”ל.

ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כך. כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה. עכ”ל.

הנה הודה בהכרח על האמת המפורסם מהנסיון וגם אשר יאמתהו הנביא באומרו כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (יחזקאל א’) כמו שאמרנו בספקות

והוא המוסר הישר אשר כתבנו בפתיחה מפי החכם בספר ההפלה שכתב על ענין הלקיות מהנזק המגיע אל התורה מהליץ בעדה שלא כדרכה ממה שיחלוק עליה כדרכה.3

My weekly lecture for this past פרשת נח (available at the Internet Archive) discussed the theology and halachah of the rainbow. The theology portion focused on the aforementioned tension between the naturalistic and theological perspectives on rainbow formation, while the halachah portion considered, inter alia, the question of whether one who sees a rainbow should relate its presence to others. The חיי אדם, citing “a work whose name escapes him”, writes that one should not:

חיי אדם

ומצאתי בספר אחד שמו נעלם ממני שאין להגיד לחבירו שיש קשת מטעם מוציא דבה4

R. Moshe Calfon Ha’Cohen, however, relates that the widespread custom in his native Djerba is that “anyone who sees a rainbow tells his friend or friends that they should make the blessing on it”. He rejects the position of the חיי אדם and endorses the local custom:

ברית כהונה

המנהג פשוט פה [קהילת ג’רבא] דכל מי שרואה הקשת אומר לחבירו או לחביריו לברך על זה, ומה שכתב .. החיי אדם … לע״ד אינו נראה דאדרבא אנחנו שמחים ונותנים תודה וברכה לה׳ אשר בחסדו כרת הברית הזאת שלא להשחית את עולמו עוד… ועוד דאדרבא טפי עדיף להגיד לזולתו כדי שכל אחד הרואה ואחד השומע ישימו לב לשוב אל ה’… לכן לענ”ד יפה נהגו פה להגיד

  1. סוכה כט.‏ []
  2. עקידת יצחק, מבוא שערים בשם ד’, עמודים י”ט: – כ.‏ []
  3. עקידת יצחק, שער ארבעה עשר (פרשת נח), עמוד קכו:‏ []
  4. חיי אדם כלל ס”ג סעיף ד’, הובא במשנה ברורה סימן רכ”ט ס”ק א’‏ []