Being Dismayed At the Signs Of Heaven

NASA declares:

Eclipse Misconceptions

Humans have watched eclipses since before the dawn of written history, and during this long span of time our scientific understanding of the physical world has grown enormously. As a consequence, many of the older ideas we had about the causes and effects of total solar eclipses have been replaced by detailed physical explanations. Nevertheless, some older ideas seem remarkably resistant to replacement by the more scientifically-correct explanations. Here are a few of the most popular ones! …

Eclipses are harbingers of something very bad about to happen.

A classic case of what psychologists call Confirmation Bias is that we tend to remember all the occasions when two things happened together, but forget all of the other times when they did not. This gives us a biased view of causes and effects that we remember easily, because the human brain is predisposed to looking for, and remembering, patterns that can be used as survival rules-of-thumb. Total solar eclipses are not often recorded in the historical record, but they do tend to be recorded when they coincide with other historical events. For example in 763 B.C., early Assyrian records mention an eclipse in the same passage as an insurrection in the city of Ashur, now known as Qal’at Sherqat in Iraq, suggesting that the ancient people linked the two in their minds. Or when King Henry I of England, the son of William the Conqueror, died in A.D. 1133, the event coincided with a total solar eclipse. With a little work you can also find numerous cases when something good happened!

While Hazal do seem to believe this ‘misconception’:

תניא רבי מאיר אומר כל זמן שמאורות לוקין סימן רע לשונאיהם של ישראל מפני שמלומדין במכותיהן משל לסופר שבא לבית הספר ורצועה בידו מי דואג מי שרגיל ללקות בכל יום ויום הוא דואג
תנו רבנן בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים לבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל מפני שישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה

לוקה במזרח סימן רע ליושבי מזרח במערב סימן רע ליושבי מערב באמצע הרקיע סימן רע לכל העולם כולו פניו דומין לדם חרב בא לעולם לשק חיצי רעב באין לעולם לזו ולזו חרב וחיצי רעב באין לעולם לקה בכניסתו פורענות שוהה לבא ביציאתו ממהרת לבא וי”א חילוף הדברים ואין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלהיה לוקה עמה שנאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מכל אלו שנאמר כה אמר ד’ אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה עובדי כוכבים יחתו ואין ישראל יחתו

ת”ר בשביל ארבעה דברים חמה לוקה על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה ועל משכב זכור ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד ובשביל ארבעה דברים מאורות לוקין על כותבי (פלסתר) ועל מעידי עדות שקר ועל מגדלי בהמה דקה בא”י ועל קוצצי אילנות טובות …1

we have previously discussed Rav Yitzhak Arama’s remarkably modern, categorical rejection of this understanding of their views:

[אמרו חז”ל] בגמרא סוכה (כ”ט.) על ד’ דברים מאורות לוקים … כי פשוטו מבואר הביטול. ורש”י כתב שם בסמוך על מאמר הדומה לו אשר אזכרנו עוד. לא שמעתי טעם הדבר. ואמר זה לפי שפשוטו שקר מבואר. שהרי הלקיות הם מחוייבים שיחולו ברגע היום ההוא או הלילה היוצא על פי חשבון תנועת גלגלי המאורות הידוע משערי החכמה ההוא. ואינן נתלים בחטאת האדם וזכיותיו. ואין מתנאי התורני לקבל שקרים מפורסמים ולהעמיד דמיונות לקיים פשט דברי הנביאים או החכמים. וזה הענין בעצמו כתבו החכם אל”גזלי בתחלת ספר הפלת הפלוסופים על מה שטענו על מאמר נמצא מפי מניח דת הישמעאלים. וזה נוסחו.

השמש והירח הם שני אותות מאותות הקל יתברך שאינן לוקין רק בסבת מות אחר חיותו. וכאשר תראו אותו גורו לכם והחזיקו בתפלה וזכרון הקל

עד כאן. וכבר היה זה המאמר לסבה שאמרנו לשמצה בקמיהם. אמר זה לשונו.

ומי שחשב שהויכוח בבטל את זה הוא מן האמונה כבר נשתגע באמונה ונחלש ענינו. לפי שאלו הענינים כבר עמדו עליהם המופתים ההנדסיים המספריים וכו’: ואמר מי שיפקפק בהם לומר שהוא כנגד התורה לא יפקפק רק בתורה. וההזק הנמשך לתורה במי שעיין בה שלא כדרכה יהיה רב מההזק הנמשך ממי שיטעון ויחלוק עליה כדרכה: והנה זה הוא כמי שיאמר שהאויב המשכיל הוא טוב מהאוהב הכסיל

עד כאן דבריו: ואנו צריכין לקבל האמת ממי שאמרו ולדעת שאין כוונת הדברים האלה למניחיהן כפשוטן. רק להורות בהם ענינים נכבדים על דרך הרמז יושגו למעיינים בהם בדברים יש קצת יחס להם עם נגליהם:2

We also cited R. Pinhas Eliyahu Horowitz of Vilna’s vivid and picturesque account of the predictability of eclipses and Captain James Cook’s first voyage to Tahiti in “a mighty ship” (the celebrated bark HMS Endeavour) to observe the Transit of Venus of 1769:

ואני ראיתי אשר נעשה תחת השמים לקוי [השמש] על ידי הלבנה ב’ פעמים א’ בק”ק האג אשר במדינת (האלאנד) ואחד בק”ק ווילנא אשר במדינת (ליטא) עיר מולדתי,

גם היה בימי לקוי שמש פעם אחת על ידי כוכב נוגה הנקרא (פענוס) שעבר לפני השמש כנקודה קטנה שחורה ועגולה, כי כמו הירח לא יאיר אלא כשהוא לנוכח השמש אבל כשהוא תחת השמש הוא חשוך כן מראה הנוגה חשוך כשהיא תחת השמש אף על פי שהוא יפה מאד כשהוא לנגד השמש,

וזה הלקוי היה מפורסם בעולם בטרם היותה זמן רב. כי חכמי התכונה בבית מדרש החכמה הנקרא (אוניווערזיטעט) אשר (בענגלאנד) חקרו וחשבו מהלכי כוכבי לכת ומצאו שעתיד לבא עת ידוע אשר יעבור נוגה את פני חמה וכתבו זה בספר כמה שנים קודם שכך יקרה בעת ההיא ויהיה נראה במדינה זו בזו השעה, ובמדינה זו בזו השעה וכאשר כתבו כן נראה בכל מדינה ומדינה באותה שעה ממש,

ולכן בשנה שלפניה נסעו הרבה בני שרים וחורי ארץ ממדינת (ענגלאנד) למדינה רחוקה מאוד מעבר לים בצי אדיר מהלך שנה תמימה היא אי אחת מאיי הים הנקרא (אטעהייטע) אשר במדינת (אמעריקא) לראות שם הנהיה הדבר הזה באותה מדינה כשאר כתבו ואיש כלי מחזה בידו וכלים המגדלים את הראות אשר כל אדם חזו בו היטב, הן המה כלי ההבטה הנקראים (פערען גלעזער) אשר המציאו חכמי (דיאפטיקא), ויהי כאשר באו שמה יום אחד לפני היום המוגבל הכינו את אשר הביאו מאותן הכלים במקום ידוע למען יעמדו ויהיו נכונים ליום מחר לראות על ידם הלקוי ההוא, ובלילה ההוא גנבו אנשי הארץ ההיא הכלים ההם מן המקום ההוא גנבו וגם כחשו, וכמעט היה בחנם כל נסיעתם וטרחתם, ועל ידי השתדלות רב החזירו להם, וכאשר פתרו כן היה נראה שמה גם כן לקוי חמה מנוגה נגדו ובאותה שעה אשר כתבו לא נפל דבר מכל אשר כתבו: …

As we noted there, R. Arama also invokes Al-Ghazali’s maxim asserting that greater harm is caused to religion by an illegitimate defense than by a legitimate critique thereof in support of Ramban’s endorsement of the position of the “Greek scholars” that rainbows are purely naturalistic, optical phenomena and not, therefore, some sort of postdiluvian, supernatural manifestation of G-d’s attitude toward His creation:

הנה הרמב”ן ז”ל נתפרסם מגדולי המאמינים וכתב על ברית הקשת ז”ל.

ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כך. כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה. עכ”ל.

הנה הודה בהכרח על האמת המפורסם מהנסיון וגם אשר יאמתהו הנביא באומרו כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (יחזקאל א’) כמו שאמרנו בספקות

והוא המוסר הישר אשר כתבנו בפתיחה מפי החכם בספר ההפלה שכתב על ענין הלקיות מהנזק המגיע אל התורה מהליץ בעדה שלא כדרכה ממה שיחלוק עליה כדרכה.3

My weekly lecture for this past פרשת נח (available at the Internet Archive) discussed the theology and halachah of the rainbow. The theology portion focused on the aforementioned tension between the naturalistic and theological perspectives on rainbow formation, while the halachah portion considered, inter alia, the question of whether one who sees a rainbow should relate its presence to others. The חיי אדם, citing “a work whose name escapes him”, writes that one should not:

חיי אדם

ומצאתי בספר אחד שמו נעלם ממני שאין להגיד לחבירו שיש קשת מטעם מוציא דבה4

R. Moshe Calfon Ha’Cohen, however, relates that the widespread custom in his native Djerba is that “anyone who sees a rainbow tells his friend or friends that they should make the blessing on it”. He rejects the position of the חיי אדם and endorses the local custom:

ברית כהונה

המנהג פשוט פה [קהילת ג’רבא] דכל מי שרואה הקשת אומר לחבירו או לחביריו לברך על זה, ומה שכתב .. החיי אדם … לע״ד אינו נראה דאדרבא אנחנו שמחים ונותנים תודה וברכה לה׳ אשר בחסדו כרת הברית הזאת שלא להשחית את עולמו עוד… ועוד דאדרבא טפי עדיף להגיד לזולתו כדי שכל אחד הרואה ואחד השומע ישימו לב לשוב אל ה’… לכן לענ”ד יפה נהגו פה להגיד

  1. סוכה כט.‏ []
  2. עקידת יצחק, מבוא שערים בשם ד’, עמודים י”ט: – כ.‏ []
  3. עקידת יצחק, שער ארבעה עשר (פרשת נח), עמוד קכו:‏ []
  4. חיי אדם כלל ס”ג סעיף ד’, הובא במשנה ברורה סימן רכ”ט ס”ק א’‏ []

What’s In A Name?

My weekly lectures (available at the Internet Archive) and column for this past פרשת במדבר discussed the legitimacy of the use of non-Jewish names by Jews:

In parashas Bemidbar (1:2), Hashem commands Moshe to count the Jews “with the number of their names”. The Sforno explains that this census (as opposed to the one at the end of chumash Bemidbar) included their names, since everyone from that generation had names that alluded to their personal nature, a distinction that the subsequent generation did not possess.

Elsewhere (Bereishis 29:35), the Sforno opines that the names that Yaakov Avinu’s wives chose for their children were not invented by them, but were preexisting names that they chose due to their linguistic applicability to their personal circumstances.

According to the Sforno, then, Biblical names were not necessarily natively Jewish. The Talmud itself contains a similar opinion about the name Esther. According to one view, Esther’s true name was Hadassah, while Esther was the name that the “nations of the world” called her, alluding to “Istahar” (Megilah 13a), meaning either the moon (Rashi), or the planet Venus (Yaavetz, Targum Sheni Megilah 2:7).

This etymology of the name Esther as being of non-Jewish origin has an important ramification for the law of gittin (bills of divorce). A fundamental dichotomy in these laws exists between “Jewish” and “non-Jewish” names, with different rules applying to how they are written in a get, and the question arises as to how to categorize a name like “Alexander”: on the one hand, it is certainly of Greek, and not Jewish, origin, but on the other hand, it was already a common Jewish name in the Talmudic era. One of the classic works on the laws governing the writing of names in gittin, the Get Mesudar (Mavo Shearim, Pesher Davar #2), rules in favor of the view that “Alexander” is treated as a Jewish name, for “even the name Esther did not sprout from holy ground, for it is from the Persian language … but it is nevertheless considered a Hebrew name since it had become common among Jews back when they still spoke the Holy Tongue, and it is also written in the Holy Scriptures, and so too Alexander and similar [names]”.

[We have previously discussed Esther / Istahar / Venus / Ishtar here.]

The earliest halachic discussion of this basic topic of which I am aware is that of Rav Shmuel de Medina (Rashdam):

שאלה אלו האנוסים שבאים מפורטוגל והיו להם שמות כשמות הגוים ואחר שבאו לבקש את ד’ ואת תורתו משנים שמם לשמות בני ישראל ויש להם צורך לכתוב ממקום אשר הם יושבים ביהדותם אל המקום אשר היה להם שמות כשמות הגוים אם לקרוביהם ואם למי שנושא ונתון ממונם אם יכולים לכתוב ולשנות שמם כשמות אשר היו להם בגיותם או אם יש חשש איסור בדבר מפני שנראה מקיים היותו עדין גוי ובלתי מודה בתורת ד’

תשובה אמת כי מדת חסידות לא קאמינא דודאי מדת חסידות הוא להרחיק האדם עצמו בכל מיני הרחקות שאיפשר ובפרט למי שעברו על ראשו המים הזדונים אכן מן הדין נראה בעיני דבר ברור שאין בזה חשש איסור כלל

[ועיין שם שהאריך להוכיח להתיר, ובתוך דבריו כתב:] שמות הגוים אינם אסורים ליהודים וראיה לדבר דאמרינן בגיטין פ’ א’ [פרק א’] … ולא תימא דוקא שמות הרגילים ישראל וגוים יחד אבל שמות מובהקים לגוים לא שהרי מתוך דברי הרא”ש משמע בפירוש שהיו ישראלים נקראים כשמות מובהקים של גוים …1

[I am always struck by Rashdam’s use of the idiom “שעברו על ראשו המים הזדונים” to refer to baptism …]

And while we’re on the topic of the names of Yaakov’s children, I’ll take the opportunity to cite Hizkuni’s utterly charming interpretation2 of Leah’s declaration, upon the birth of her third child, that “הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים”: a woman can manage two children with her two hands, but requires her husband’s help once her offspring number three!

עד עכשיו הייתי מנהלת שני בני בשתי ידי ועכשיו שנולד לו בן שלישי יצטרך אישי לסייע לי לנהלם:3

  1. שו”ת מהרשד”ם יו”ד סימן קצ”ט []
  2. Recently brought to my attention by my friend Y.Z. []
  3. חזקוני, בראשית כט:לד []

Fair Dealing and Fraud

My weekly lectures (available at the Internet Archive) and column for this past פרשת בהר discussed the laws of אונאה:

In parashas Behar, the Torah commands (25:14): “And if thou sell ought unto thy neighbour, or buyest ought of thy neighbour’s hand, ye shall not oppress [or ‘aggrieve’] one another.” The Talmud (Bava Metzia 51a, 58b) explains that this refers to onaas mamon, i.e., the mispricing of goods in a sale: a seller may not overcharge a buyer, and a buyer may not underpay a seller.

Onaah applies where the price paid is above or below the merchandise’s ‘correct’ price; it is not entirely clear, however, how to define this ‘correct’ price. The Talmud and early sources apparently take for granted that any particular merchandise has a well defined price, and it seems that there was typically little or no variation in price between vendors (but see Aruch Ha’Shulchan CM 227:7). In contemporary markets, however, merchandise is typically sold at a variety of different prices by different vendors; what, then, determines the maximum price at which it may be sold?

One possibility is that the maximum permissible price is simply the lowest one at which the merchandise is available. Since the buyer is able to purchase the merchandise for that price, any higher price is unfair to him and constitutes onaah (see Erech Shai CM beginning of #209). R. Chaim Kohn, however, rejects this as being both untenable (as according to this view, violations of onaah are ubiquitous) and illogical (why should the lowest price be the exclusively legitimate one?). He argues that any price established by the normal free market forces of supply and demand is legitimate, and onaah applies only to prices outside the range established by these forces (Kol Ha’Torah #49 [Tishrei 5761] pp. 286-87, and cf. Pischei Choshen Onaah Ch. 10 n. 1).

Others suggest that the ‘correct’ price is theoretically defined as the midpoint between the highest and lowest prices for which the merchandise is sold, but in practice, there are various reasons why the traditional laws of onaah will generally not apply to sales in the contemporary free market economy (Darkei Horaah pp. 121-24, and cf. Alon Ha’Mishpat #63 [Nisan 5774]).

The fundamental concept upon which the laws of אונאה are based is that of the merchandise’s “fair price”, which is defined as its local, current price. אונאה is generally committed when one buys or sells at a price that deviates from this price, regardless of the price the seller paid for the merchandise or other considerations. Of critical practical importance, therefore – and yet frustratingly difficult to properly address – is the question of how this fair price is determined in a marketplace where various vendors offer the merchandise for sale at different prices. The great nineteenth century חושן משפט authority Rav Shlomo Yehudah Tabak seems to maintain that the fair price is established by the lowest price available, since if the merchandise is sold above that price, the buyer is thereby injured:

ויש להם אונאה כתב הש”ך אפילו אותו דבר אין שער שלו ידוע נשאלתי אם איסור אונאה דוקא בדבר שיש שער קצוב שכל בעלי חנויות מוכרין בשוה אבל כשכל חנוני מוכר כפי מה שיכול להוציא מן הקונה אם מותר למכור ביוקר בדבר שיכול הקונה לקנות דבר זה אצל אחר בזול והשבתי הדבר מבואר בש”ך כאן … [באונאה] אין לחלק דכל שיודע דאפשר ליקחנו אצל אחר בפחות מאנהו ואסור.1

Several leading contemporary חושן משפט authorities, however, find this position completely untenable.

Rav Chaim Kohn:

ולדבריו [של הערך ש”י] יש לעיין כפי הנהוג בשוק החופשי כאשר המחיר וערך הסחורה נקבעין לפי גורמי ביקוש [ו]הצע האם שייכת אונאה באם אינו מוכר במחיר הזול ביותר שהסחורה נמכרת בה, ולפום ריהטא על זה דן הערך ש”י ולפי זה שייך אונאה גם בסחורה הנמכרת לפי גורמי ביקוש והצע והחנויות באותו השוק מוכרות אותה הסחורה במחירים שונים, וממילא המוכר הסחורה במחיר גבוה מהמחיר הזול ביותר יש בו אונאה. ומלבד דאם כן הוא לא שבקת חיי לכל בריה, עצם הסברא אינה מובנת וגם הראיה מהש”ך צ”ע, דהנה גדר אונאה הוא שהמחיר אינו כפי ערך הסחורה, וקביעת ערך הסחורה הוא כפי הגורמים הקובעים את ערכה בשוק, וממילא בשוק שהסחורה נמכרת לפי גורמי ביקוש והצע כל מחיר שהוא בכלל הגורמים הנ”ל הוא בכלל הערך, ואם כן למה נאמר שהמוכר במחיר הזול ביותר הוא זה שקובע את ערך הסחורה והמוכר ביותר ממחיר זה יש בו אונאה, הא גם המוכר במחיר יקר יותר יכול לומר שזהו ערך הסחורה אם המחיר בכלל גורמי הערך הנ”ל. …2

R. Kohn’s own position is that any price that is in accordance with the properly functioning forces of supply and demand (“גורמי ביקוש והצע”) is perforce legitimate. He develops his thesis at some length, but I do not fully understand his distinction between prices that are in accordance with the forces of supply and demand and those that are not.

Similarly, Rav Mendel Shafran argues that R. Tabak does not actually mean what his closing words seem to imply:

ויש שדייקו מהערך ש”י, שמחשבים את השווי של החפץ לענין אונאה על פי בעל החנות הזול ביותר, לפי מה שכתב בסוף דבריו שכל שיודע שאפשר לקנות חפץ כזה יותר בזול אינו רשאי למוכרו ביוקר. אך באמת אין הנידונים דומים, ולנידון זה אין ראיה מהש”ך, דמדברי הש”ך מוכח רק שיש אונאה גם בדבר שאינו קצוב, אך לא מבואר מדבריו כלל לפי איזה מחיר אומדים את האונאה.3

A mini-haburah I delivered a couple of years ago on the application of אונאה to contemporary markets is available at the Internet Archive.

  1. ערך ש”י חו”מ ריש סימן ר”ט []
  2. רב חיים קאהן, מחירים בשוק חפשי ואונאה בדבר שאין לו שער ידוע, קול התורה חוברת מ”ט תשרי ה’תשס”א עמוד רפב []
  3. עלון המשפט, גליון חודש ניסן ה’תשע”ד #63 עמוד 6, ועיין עוד פתחי חושן, הלכות גניבה ואונאה, פרק י’ הערה א’ מד”ה בהמשך פרק זה []