The Herem Against R. Hezekiah the Harif

About a year ago, as I prepared to begin a course of study in יורה דעה, I attempted to purchase a copy of the פרי חדש. The couple of seforim stores that I visited did not have a standalone copy available; the only copy I could find was one printed in the back of one of the editions (I forget which one) of the שלחן ערוך. The beis midrash in which I study also does not have a copy of the work, so I had to make do with the one printed in the back of the copy of the שלחן ערוך (the “צורת הדף” edition) of one of my colleagues, and a couple of difficult to read online versions – my שלחן ערוך (the מכון ירושלים combined טור ושלחן ערוך) does not include it.

A week and a half ago, in preparation for another year of יורה דעה study, I once again attempted to purchase a פרי חדש, and was again told by a couple of stores, this time including Biegeleisen, that it was not available. Although rather appalled that such a classic is apparently out of print, I was reminded of the ban imposed upon the work during the author Rav Hezekiah da Silva’s lifetime by the Egyptian Jewish community, in righteous outrage at what they considered his dismissive and disrespectful tone toward other revered halachic authorities, particularly Rav Yosef Karo. The primary, if not the only, source of information on this episode is apparently Rav Avraham Ha’Levi’s גנת ורדים, in a response to a query, subsequent to R. Hezekiah’s death, about the possibility of lifting the ban:

עובדא הוה בחד צורבא מרבנן דהוה חריף טובא ואורייתיה מרתחא ליה וחיבר ספר על טור יורה דעה הוא ספר פרי חדש ויש בו חדושים רבים מפלפול ובקיאות ואף על פי שאין הכרעתו מכרעת לנו לענין פיסקא דדינא מכל מקום יועיל לנו הספר הלז להקל מעלינו טורח החיפוש ולכל הפחות יועיל להערה ואנחנו נדע מה נעשה ובראותנו דבריו ומשפטיו ישרים נחזקם ונאמצם ואם לא ייטבו בעינינו יהיו כלא היו

ויהי כבוא הספר הלז למצרים עברו מעברה על מקצת דבריו ומצאו ששלח רסן לשונו לדבר תועה על גדולי ישראל אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים לא ישא פנים לזקן שמורה הוראה ועל רבינו הגדול בית יוסף אשר הוא לכל הוראתינו יסוד ועמוד בכל התלמוד וכתב עליו שטנה כדבר איש על תלמיד קטן שלפניו ואפרוח שלא נפתחו עיניו דלא ביש ליה שאסר את המותר כו’

ויהי בהתפרסם הדברים אזרו אנשי חיל בעוז מתנם וקבצו חכמי ישראל מבני העיר וגם גרים הנמצאים מארץ אחרת ויבקשו לקעקע ביצתו ועלתה הסכמת החכמים לפייס שני הצדדין לבלתי שלוח יד בחכם המחבר ולא לפגום בכבודו חס ושלום לא בנגידא ולא בשמתא אכן בינם לבינו בסתר דברו אתו תוכחות והתנצל וידע אשר עשה ובוש ממעשיו כבושת גנב כי ימצא ולפייס את אנשי הצבא הרוזנים והסגנים עלתה הסכמתם שספריו הנמצאים פה מצרים שישקעו בבנין וגזרו והחרימו בכל תוקף ובכל אלות הברית על דעת המקום ב”ה שלא יקרא אדם בספר הלז לא קריאת עראי ולא קריאת קבע וכתבו הסכמה זו למען תעמוד כל הימים וחתמו בה כל חכמי העיר וגם הנמצאים מארץ אחרת גם נקרו נקרו הנם רבני חברון תוב”ב ושאלו מהם שיסכימו במעשה אשר נעשה ואמרו שלרצון בני העיר הם חותמין בהסכמה זו אכן אינם מקבלים הסכמה זו עליהם שבצאתם חוץ לעיר יחזיקו בספר הלז וילמדו בו.

ולעת עתה שני רבנים שהיו גרים בארץ הלזו הלכו להם לארצם והחכם המחבר נתבקש בישיבה של מעלה ובכן כמה וכמה חכמים שלמים וכן רבים נכספה וגם כלתה נפשם להגות בספר הלז כי יהיה להם מעיר לעזור ומבקשים אולי תעלה תעלה למכה זו ורמון זה שיעלה בידם תוכו יאכלו כו’ ומה גם שהוא גם הוא בהקדמתו לספר הלז אמר שלא יסמוך שום אדם על הוראותיו ודחיותיו רק יברר הטוב וההגון בעיניו וכן יעשה וגם התנצל על אשר דבר בגדולים

ועתה החרדים אל דבר ד’ לשאול הגיעו אם אפשר להתיר חרם נזכר כיון שנגע בכבוד גדולים או לא ואם ת”ל דאפשר להתירו אם צריך לימלך בתחלה עם השרים והסגנים אשר ידם היתה במעל הזה ראשונה לחוש לכבוד הגדולים ואת”ל שיוכלו להתירו מבלי הסכמתם אם צריך המלכה ברבני חברון ובפרט בשני הרבנים אחרים שהלכו להם והרחיקו נדוד ועל צד האומדנא שני רבנים הללו אינם מפוייסין שיותר החרם כי הם היו הרבה בעוכרי החכם הנזכר ואת”ל שיש היתר לזה אפילו שלא בהסכמת הרבנים והחכמים שהלכו מכאן אם המצא ימצא פה העיר קצת חכמים שלא יאותו לבטלה אם עיכובם מעכב או ניזיל בתר רובא

וכשראיתי אני הצעיר קול הקריה הומה וחפץ ורצון כמה תלמידי חכמים למצוא פתח תקוה נתתי אל לבי להיות {נדרב?} לדבר מצוה ולבדוק בזה עד מקום שידי יד כהה מגעת מה גם שזה לי ימים והדבר הזה בלבי כאש בוערת וחפץ הייתי שענין חמור כזה יפתח ויסתיים בגדולים ועכשו יפתח בקטנים ויסתיים בגדולים והם יבחרו ולא אני וחפץ ד’ בידינו יצלח אכי”ר

תחלה כל דבר מוצא שפתי אשנה שכל פתגם אשר נעשה בתחלה שריר וקיים הוא ואחר כך אבקש אם יש מחילה וכפרה לעון הלז אם לאו ואחר כך אצדד בטענות המוצעיים למעלה

ואומר אני אף על פי שלכאורה נראה שהסכמה זו תמוהה הרבה דכיצד יסכימו שלא לקרות בספר הלז שיש בו כמה חידושי דינים ולמנוע בר מן התלמידים מכל מקום גדולה מזו מצינו שעושין מפני צורך השעה לגדר ולסייג לתורה וכמו שאמרו בגמרא פעמים שביטול התורה זהו יסודה … כללא דמלתא דפתגם אשר נעשה הלכה קבועה היא והמזלזל בה כמזלזל על דבריו של מרע”ה

ומעתה נראה אם יש רפואה למכתו דהאי צורבא מרבנן על שפגם וזלזל בכבוד גדולי ישראל לזה אני אומר דאיתא בפרק יום הכיפורים דף פ”ו ארבע חלוקי כפרה שהיה ר’ ישמעאל דורש דאפילו עון גדול דחילול השם נתכפר ונתנקה העון לגמרי במיתה והאי צורבא מרבנן אף שנחמיר עליו שגדול עונו מנשוא מכשלה של חילול היתה תחת ידו שזלזל בכבודן של ראשונים וירבו עבדים המתפרצים באדוניהם שהמון עם ירגילו עצמן לזלזל ולפקפק בדברי הראשונים מכל מקום הרי נתכפר עון זה במיתה וכיון שעונו נתכפר יכולים בית דין להתיר החרם אשר נעשה בהסכמה

אכן יש מקום עדין לפקפק דדלמא איכא למיחש דהמון עם ירגילו עצמן בכבודם של ראשונים אמנם כיון דקיימא לן דמעשה בית דין אית ליה קלא הרי נתפרסם בעיר מצרים ההסכמה הנעשית והחרם שהוטל בשביל עון שפגם בכבודם ויקחו קל וחומר וידעו כי איסור גדול יש בדבר ויזהרו מכאן ואילך בכבודן של ראשונים ומה גם שנראה שחששא זו חששא רחוקה היא שהרי מצינו שנתפשט ספרו זה בכל גבולי ישראל ולא מצינו שחששו לזה בשום מקום ומכל מקום בית דין היפה שבמצרים יע”א יפה עשו שחששו אפילו לחששא רחוקה כזאת מה גם שבזה שעשו נתרבה כבודן של ראשונים בעיני הבריות וראוי והגון היה לעשות מה שעשו

ובר מן דין כבר נודע שכל פותח ספר לא יחוש לדברי ספר הלז להתלמד ממנו לזלזל ולפגום בכבודם של ראשונים וקחזינא דכל ספר כיוצא בזה כל הוגה בו אוכל תוכו וזורק קליפתו וישראל קדושים הם שומעין להחמיר ולא להקל ומכירין ויודעין בטיב ערכן של ראשונים ז”ל וצפרנם חביבה להם מכריסן של אחרונים וקושטא מדיליה קאים וכמה וכמה ספרים מצינו שניתנו ליגנז ולית מאן דחש להון אשר על כן כיון דידענו דלא אהנו מעשיו להביא תקלה על הצבור ניתנה חטאתו לימחל …

נמצינו למדין לנדון הלז דכיון דכבר האי צורבא מרבנן נפטר לבית עולמו וגם נמי לא אהני מעשיו שניתנה בבית דין של מטה להסיר העונש שענשוהו שלא ללמוד בספרו והדברים קל וחומר בנדון הלז דחלילה לנו לומר שהיתה לו כונה רעה לזלזל בכבודן של ראשונים אלא דהו”ל תרבות בישא והילדות עשתה את אלה1

I discussed this fascinating responsum several months ago in a Reading Responsa lecture; it is available at the Internet Archive.

  1. שו”ת גנת ורדים יו”ד כלל ג’ סימן ג’ []

Recalled To Life

Rivash, in his famous criticism of Rambam as having been too interested in Greek philosophy, gives a couple of examples of theological error he deems the latter to have made:

ועם כל זה לא נמלט הרב ז”ל מהמשך קצת אחר החכמה בקצת המופתים כגון בבן הצרפתית ובמעמד הר סיני ואולי לא היתה כונתו רק באשר לא יוכל להשיב האנשים ההם לגמרי מן הקצה אל הקצה ובאר להם ענינים מעטים מן התורה בדרך מסכמת אל הפילוסופיא וגם זה כתבו ברמז ובהעלם …1

I discussed this responsum in a Reading Responsa lecture several months ago; it, along with its accompanying handout, is available at the Internet Archive. At the time, I was ignorant of Rambam’s comments on the episode of the son of the woman of Sarepta, although I was aware of some controversy over what exactly had transpired in that incident:

רד”ק

עד אשר לא נותרה בו נשמה – יש מי שאומר שלא מת מכל וכל אלא היה חליו חזק מאד עד שנעצרה נשימתו ולא היו מכירין ממנו שום סימן חיות לא בנשימה ולא בדפק הגידים, עד שחשבה אמו כי מת הוא. וכן הוא אומר בדניאל: לא נותרה בי נשמה, אבל אותו הוא על דרך הפלגה.

והנכון כי מת מיתה גמורה, כמו שסוברין בני העולם.2

רדב”ז

שאלת ממני למאן דאמר פנחס זה אליהו היאך נטמא להחיות בן הצרפית:

תשובה כמה דברים נאמרו בדבר זה יש אומרים שלא מת ממש והכי משמע מדכתיב עד שלא נותרה בו נשמה וכן נראה ממה שתרגם יונתן בן עוזיאל לא יתבאש ולא ימות ברה משמע שעדיין לא מת והכי משמע נמי בסוף נדה דאיבעיא להו בן השונמית מהו שיטמא ומדלא איבעיא להו בבן הצרפית דקדים משמע דסבירא להו דלא מת

ואין דרך זה נכון כלל דכתיב להמית את בני וכתיב ויאמר אליהו ראה חי בנך והכי הול”ל ראי לא מת בנך וגם דברי המתרגם אינן מכריחים דהכי קאמר ולא ימות ברה ולא ישאר ברה מת והא דלא איבעיא להו בבן הצרפית דילמא בעל הבעיא לא פסיקא ליה ונתברר בכמה מקומות בתלמוד ובמדרשות שאליהו החיה את המתים.3

I subsequently located the comments of Rambam to which Rivash refers, although what Rambam actually means by his remarks is the subject of considerable controversy:

מות: שם המיתה, ושם החולי הכבד: וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן, כלומר: כובד חוליו, ולפיכך ביאר בבן הצרפית: ויהי חוליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה, כי אלו אמר “וימת” היה מתפרש שהיה חולי כבד קרוב למות, כמו נבל כאשר שמע את הדברים. וכבר אמר אחד הספרדים שנעצרה נשימתו עד שלא הורגשה לו נשימה כלל, כדרך שיארע למקצת המעולפים ובהיחנק הרחם עד שלא יודע אם הוא מת או חי, וימשך הספק הזה יום ואף יומיים.4

Mavet signifies “death” and “severe illness,” as in “His heart died (va-yamot) within him, and he became as a stone” (1 Sam. xxv. 37), that is, his illness was severe. For this reason it is stated concerning the son of the woman of Zarephath, “And his sickness was so sore, that there was no breath left in him” (1 Kings xvii. 17). The simple expression va-yamoth would have given the idea that he was very ill, near death, like Nabal when he heard what had taken place.

Some of the Andalusian authors say that his breath was suspended, so that no breathing could be perceived at all, as sometimes an invalid is seized with a fainting fit or an attack of asphyxia, and it cannot be discovered whether he is alive or dead: in this condition the patient may remain a day or two.5

R. Yosef Qafiḥ is quite confident that Rambam is accepting the traditional view that the son of the woman of Sarepta had actually died, and not the approach of “one of the Andalusians” that he had not, and he scathingly dismisses the opposing understanding of Rambam’s position:

כלומר: שמת ממש, שהרי נאמר אחריו “ולהמית את בני” “להמית את בנה”. ואינו דומה לאמור בדניאל י יז ונשמה לא נותרה בי, כי שם לא נזכר מות כלל. ואין מקום להפלגת הנרבוני וזולתו. ולא להבלי אלפכאר בתשובתו לרד”ק, ולא להשערות שייער. …

אף שאיני יודע מי מחכמי ספרד שקדמו לרבנו פירש כן, הרי ברור שלא צדקו אותם הטוענים6 שרבנו הוא בעל הפירוש הזה, אלא שרצה להסתתר מאחורי מי שהוא.

א) משום שאין זו מדתו ודרכו של רבנו שאין עליו אלא אימת שמים בלבד ואינו חושש כלל למה יאמרו הבריות, ובפרט אותם שהם כדמות בני אדם בעיני רבנו.

ב) כבר מצאנו פירוש זה נפוץ וידוע בצרפת ובערי פרובנצה, ואמנם כמאה שנה לאחר תקופת רבנו, אך ברור לי שלא בהשפעת מורה הנבוכים אלא ממקור אחר, שכן הובא בשיטה מקובצת לבבא מציעא קיד ב “דלא מת ממש אלא נתעלף” בשם תלמיד הר”ף שהיה תלמיד רבנו יחיאל מפאריש.7

It is obvious that Rivash, on the other hand, does understand Rambam to be espousing the nontraditional view that the child did not actually die. Indeed, Abarbanel begins his lengthy discussion of this brief Maimonidean passage with the assertions that:

[A]ll the commentators have stumbled and there is no help, and they have all agreed that the opinion of the Master [Rambam] was that the son of the woman of Shunem did not die… and they have also said that his opinion was that the son of the woman of Sarepta also did not die …

המפרשים כלם נכשלו ואין עוזר וכלם הסכימו שהיה דעת הרב שבן השונמית לא מת אחרי שנאמר בו וימת כי אם שהיה חליו חזק מאד, ושלזה כיון הרב באמר בכאן שאלו אמר וימת היה סובל שהיה החולי חזק, לרמז על בן השונמית שנאמר בו וימת

ואמרו גם כן שדעתו היה שבן הצרפית גם כן לא מת, ושלכן {רמז?} לזה במה שהביא ראיה מאמר לא נותרה בו נשמה שהרי כתוב בדניאל ונשמה לא נותרה (נשארה) בו, והוא בודאי לא מת ואמרו שלכן הביא הרב מאמר האנדלוסים (חכמי שפאניא) שנתבטלה נשימתו, ר”ל מבן הצרפית אשר זכר. …8

Abarbanel himself, however, strongly rejects the universal imputation of heterodoxy to Rambam:

ומאשר ראיתי כל המעיינים בפ’ הזה הרחיבו פה האריכו לשון נגד הרב המורה, בחשבם שכיון הדברים הרעים האלה, ראיתי אני לפרש דעתו ולהראות העמים והשרים שנצדק כל אמרי פיו …

  1. שו”ת ריב”ש סוף סימן מ”ה []
  2. רד”ק מלכים א’ יז:יז, ועיין הגהות וחדושי הרש”ש נדה ע: ד”ה שם בן השונמית מהו שיטמא []
  3. שו”ת רדב”ז חלק ו’ סימן ב’ אלפים ר”ג, ועיין מאורות הדף היומי, גליון מספר 687, עמוד 2 []
  4. מורה נבוכים (תרגום קאפח) חלק א’ פרק מ”ב []
  5. Ibid., translation of Michael Friedländer. []
  6. עיין שם טוב שם []
  7. הערות של ר’ קאפח שם #8,10 []
  8. פירוש אברבנאל למורה נבוכים שם []

No Pain, No Gain?

Several months ago, we discussed the assumption of R. Meir Eisenstädter and Rav David Zvi Hoffmann (contra Hasam Sofer) that volunteering for military service (or complying with a draft thereto), even in wartime, is permitted, since there is nothing about such service that necessitates transgressing the halachah: whatever must be done as a matter of פיקוח נפש is entirely permissible, and beyond that, a soldier has perfect freedom of religion:

[N]o one is forcing them at all to violate the religion of the holy Torah, neither with regard to eating, for if he wishes to refrain from eating the portion of their bread and the wine of their feasts, no one forces him at all, and there is no prohibition whatsoever that he is forced [to violate].

I recently encountered the same stance adopted by Rav Meir Arik, in a case that is neatly converse to those considered by R. Eisenstädter and R. Hoffmann. Whereas the latter were discussing the those already committed to Judaism who were contemplating a new, potentially conflicting commitment to the military, R. Arik was asked about an individual already committed to the military who was contemplating a new, potentially conflicting commitment to Judaism, i.e., a non-Jewish soldier who wished to convert to Judaism. He, too, rules that despite the fact that the soldier will be forced to desecrate the Sabbath and violate other prohibitions due to פיקוח נפש, there is no need to postpone the conversion, particularly since in his case “we have no idea how long the war will continue”:

ובדבר השאלה באחד מאנשי חיל הצבא שבא עתה להתגייר אם יקבלו אותו שהרי אנוס הוא לחלל שבת ועוד כמה איסורים בהיותו בצבא משום פיקוח נפש ואם כן למה לנו לגרום שיצטרך אחר כך לעבור משום סכנת נפשות מוטב שלא יתגייר ולא יצטרך לדחיות.

והנה לפי הכרעת ש”ך יו”ד ס”ס רס”ו דמותר למול מילה שלא בזמנו ביום ה’ הן לקטן הן לגר אף על פי שיצטרכו אחר כך לדחות עליו שבת וכמו דמפליגין בספינה לפני השבת לדבר מצוה יעו”ש ואם כן גם בנידון דידן משום מצוה מותר לקבלו ואם אחר כך יהיה אנוס לחלל שבת הרי פיקוח נפש דוחה ואף לדעת השאילת יעב”ץ דבגר כיון דעדיין אינו מחויב בדבר אין מלין ביום ה’, היינו דוקא בגוונא דאפשר להמתין איזה ימים אבל הכא שאין אתנו יודע עד מה יאריך המלחמה הדבר פשוט שאין למנוע לקבל הגר הבא להתגייר מחמת חשש הנ”ל –

וראיה לזה מהא דאיתא במסכת גרים פרק א’ הלכה א’

הרוצה להתגייר וכו’ אומרים לו מה לך להתגייר והלא אתה רואה את האומה הזאת נמוכה וכפופה שפילה מכל האומות ונהרגין על המילה ועל הטבילה ועל שאר כל המצות ואינם נוהגים בפרהסיא כשאר כל האומות יעו”ש

ומשמע דבשעת גזירה היא שאין מניחין לישראל לקיים מצות ולכך אומרים לו דברים הנ”ל ואף על פי כן אם רצה מקבלין אותו והרי בשעת הגזירה יהיה מוכרח לפעמים לעבור על עשה ולא תעשה מאימת האומות רק דשרי משום סכנת נפשות ואף על פי כן גם בזמן כזה מקבלין אותו לכתחילה,

ודוחק לומר דבשעת השמד אף על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואם כן באמת לא יעבור כלל על שום מצוה דהא זה רק בלא תעשה אבל בעשה יעבור ואל יהרג כדאיתא בסימן קנ”ז ואפילו הכי מותר לקבלו אף שיצטרך לעבור על עשה ועוד דהא יתכן נמי שיעבור על לאוין כגון שאין הגזירה להעביר על דת רק להנאתן ועיין ש”ך דבכה”ג אף בשעת גזירה יעבור ואל יהרג יעו”ש ועל כרחך דאין משגיחין כלל על זה אם רוצה לקבל עליו גירות:1

R. Arik proceeds with what Wikipedia calls “one of his famous rulings” – the prohibition against using (even) local anaesthesia during circumcision, even for an adult (such as the approximately thirty year old soldier in question):

ועל דבר שאלתו באיש הנ”ל הרוצה להתגייר והוא כבן שלשים שנה אם מותר לעשות המילה למשוח אותו מקום מקודם בסם שיצטנן הבשר למען לא ירגיש צער כל כך בשעת המילה

הנה ענין הסם כבר היה ידוע לרבותינו ז”ל מאז שהרי בבבא קמא ריש פרק החובל מבואר דאפשר לקטוע ידו בסם שלא ירגיש שום צער ומסתמא גם הסם לצנן הבשר היה ידוע ואף על פי כן לא מצינו כלל בשום מקום שעשו על ידי סם, ונהי דגוף המילה אי אפשר על ידי סם דלשון המול משמע כריתה ביד או בסכין ולא בסם שיכרת ממילא על ידי משיחת הסם ועיין יו”ד סימן רס”ג

בכל מוהלין בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת

ומשמע בסם לא, ועיין קדושין כ”א

מאי מיעוט מיעוט סם וברש”י שם שלא יתן סם על אזנו וינקבנה דהא ל”ד למרצע שאינו נוקב מכח אדם אלא מאליו יעו”ש

אבל על כל פנים היה אפשר לצנן הבשר על ידי סם ולכרות אחר כך בסכין וכיון דעד עכשיו לא נהגו כן ולא ראינו זאת מעולם נראה דהוי קים להו לחז”ל דהמילה צריכה להיות על ידי צער דווקא ובמדרש רבה פ’ לך איתא

נימול אברהם א”ר לוי מל אברהם אין כתיב כאן אלא נימול, בדק את עצמו ומצא עצמו מהול א”ל ר’ אבא בר כהנא לר’ לוי שקרנא כזבנא אלא הרגיש ונצטער כדי שיכפיל הקב”ה שכרו יעו”ש

הרי תחילת ענין המילה הי’ דווקא על ידי צער הכריתה בלי פעולת אחרות וחס ושלום לחדש חדשות שלא נהגו מעולם ובדבר כזה הוי לא ראינו ראיה כמ”ש הפוסקים בכ”ד:2

The season finale of my Reading Responsa lecture series covered this responsum; it is available at the Internet Archive. [We have previously discussed the anaesthesia question here.]

  1. שו”ת אמרי יושר חלק ב’ סימן ק”מ אות ב’‏ []
  2. שם אות ג’‏ []