Of Rabbinic Wills and Halachic Ways

In the course of my study of the various reasons proposed for the Biblical prohibition of ריבית, I encountered this famous (or notorious) passage in the תורה תמימה:

והנה דבר ידוע הוא, שבדורות האחרונים המציאו היתר הלואה ברבית בהיתר עיסקא שנבאר ענינו בסמוך, ולכאורה דבר פלא הוא שלא מצינו כל רמז קל בתורה להמצאת היתר לאיסור זה, ולא נתבאר היסוד והבסיס על מה ראו חז”ל לבנות עמודי ההיתר.

ונראה בזה שראו חכמינו יסוד וגם הכרח להיתר ענין זה בכלל, משום דחקרו ובאו עד תכונת האיסור הזה ביסודו ועיקרו שבתורה הבנוי ומיוסד על הענין וחי אחיך עמך, שאז בימי נתינת התורה היו עיקרי יסוד חיותם ועסקם של ישראל – עבודת האדמה, והוא היה היסוד והעמוד לעשרם ולמצבם, כי מי שהיה לו תבואות בהמון היה נחשב לעשיר, והכסף לא היה נחשב להם לעיקר ויסוד החיים, וכשהיו לוים כסף לא היה למען עשות מסחר וקנין, רק לעמן השג על ידו לחם ובגד למי שחסר לו כזה משדהו ועבודתו, ולפי זה ממילא מובן כי להעני הלוה הזה לא היה כל חשבון לשלם רבית וגם להמלוה העשיר לא היה חסרון ניכר בהלואת כספו בלא רבית, אחרי כי בכלל לא היה להם עסק כספים ולא שייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך. אבל בימי הבינים שאבדה לישראל חלק ונחלה בעבודת האדמה, ונשארו גוי החי רק על המסחר לבדו, לא יכלו עוד להחזיק באיסור רבית, כי הכסף נעשה ליסוד עיקרי לאמצעית החיים והמסחר, ונעשה עסק הרבית עסק שוה גם להלוה גם להמלוה, ושייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך, ולכן ראו חכמים למצוא היתר לאיסור זה, וחשבו שעל דעת כן לא אסרה התורה ענין זה בכולה, כך נראה לי.

Neither the question nor the answer seems to make much sense – R. Epstein seems oblivious to the real nature of a היתר עיסקא, which is not an arbitrary dispensation of the proscription of ריבית, but rather a technical, legalistic mechanism that avoids it by recharacterizing all or part of the loan as an equity investment.

The problem that R. Epstein may have really been addressing, however (his actual words notwithstanding), is that despite the fact that a היתר עיסקא does not violate the letter of the law of ריבית, it nevertheless seems to violate its spirit. As “שש ושמח” puts it:

לשונו של התו”ת נראה שחז”ל התירו דבר האסור משום שבטל טעמו, ובודאי אסור לומר כן.

אבל לכאו’ אפשר לומר כעין דבריו בנוסח אחר – שאף שהית”ע אינו נגד הדין, מ”מ הרי הוא נגד טעם איסור ריבית והוא כהערמה, ולא היו מתירים לעשות כן בזמן מתן תורה אלא רק בזמנים שבטל טעם המצוה. האם מותר לומר כן?

Understood thus, R. Epstein’s idea is actually remarkably similar to an idea of his uncle, the Netziv regarding a different Biblical regulation of loans – שמיטת כספים:

אבל הענין דיש שני אופני הלואות. א’ בשעה שישבו ישראל בשלותה על הארץ וכל עסק האדם היה זריעת השדה ועבודתה וכשאין לו במה לזרוע הרי זה לוה תבואה לזריעה ובתבואות הוא משלם ואם הגיע שביעית ועדיין לא שילם על זה הזהירה תורה על בית דין שמוט כל בעל בית דין יעשו שמיטה היינו שישמיטו את בעל בעמיו … שהוא משה לרעהו בכחו אזי ישמיטו את ידו לא יגוש וגו’ בית דין יזהירו אשר לא יגוש וגו’. ומפרש הטעם כי קרא שמטה לד’. זה הלשון שמטה לד’ לא שייך אלא בשביתת הארץ. והוא טעם על שמוזהרים בית דין להשגיח שלא יגוש משום שהגיע שביעית ואינו עובד את השדה וכאשר יגוש אותו יהי מוכרח למכור השדה1 משום הכי הזהירה תורה שלא יגוש וגו’:

את הכנרי תגוש וגו’. בכאן מיירי בהלואה באופן שני. היינו בעסק מסחור. ומזהיר המקרא את המלוה דאת הנכרי תגוש ואשר יהיה לך את אחיך. אף על גב שאינו נוגע לשמיטת הארץ דומיא דנכרי שאינו שובת בשביעית מכל מקום תשמט ידך. אך יש נ”מ:

אפס כי לא יהיה בך אביון וגו’. לא יגרום השמטת כספים שתהיה אביון שהרי המלוה על מסחור אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון ואם כן יש לעשות תקנה לזה. והיינו תקנות פרוזבול. או למסור לבית דין. ואם כן אין הבית דין רואים להשמיט אדרבה בית דין נכנסין בעובי הקורה שלא ישמיט ויהיה אביון: כי ברך יברכך ד’ וגו’. הקב”ה חפץ לברך אותך ולא שתהיה אביון:2

This linkage between שמיטת כספים and שמיטת קרקעות first appears in the commentary of R. Yosef Bechor Shor:

אבל את הנכרי תגוש: שהנכרי זורע וקוצר ובוצר ויכול למכרו לשלם ולפרוע, אבל אחיך לא חרש ולא זרע ולא קצר, במה ישלם? כי קרא אחיך שמיטה לשדותיו לד’ לשם שמים, ואין לו במה לפרוע.3

  1. ולא הבנתי, דאי משום הא הא סגי באזהרה שלא יגוש בשנה השביעית עצמה, ולמה צריך להשמיט את החוב לגמרי?‏ []
  2. העמק דבר דברים טו:ב-ד []
  3. רבנו יוסף בכור שור על התורה (חלק ג’ – תשי”ט), דברים טו:ג-ד. ועיין עוד ר’ אשר מאיר, “ועבד לוה לאיש מלוה” (משלי כ”ב, ז) – עיון בשמיטת כספים.‏ []

Theft and Thaumaturgy II

The previous post in this series discussed the idea that Rachel stole Lavan’s תרפים in order to prevent them from informing Lavan of her family’s flight; this post discusses the other main traditional explanation of her theft, that the תרפים were idols worshipped by Lavan, and Rachel stole them to wean him from idolatry.

בראשית רבה

והיא לא נתכוונה אלא לשם שמים. אמרה: מה אנא מיזיל לי, ונשבוק הדין סבא בקלקוליה?! לפיכך הוצרך הכתוב לומר: ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה:1

רש”י

להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה:2

The simple version of this approach is that Rachel’s goal was practical: by removing the objects of Lavan’s worship from his possession, his ability to worship them would be thus thwarted. Abarbanel seems to have so understood Hazal, and he rejects their interpretation of Rachel’s motive (in favor of basically that of the previous post), essentially accusing them of naïveté: he considers it preposterous that a daughter might alter her elderly father’s religious convictions, and insists that Rachel would have been quite foolish to have had such a hope:

איך נתפתה רחל לגנוב את התרפים אשר לאביה האם חשבה להרחיקו מעכו”ם כדבריהם ז”ל באמת סכלות גדולה יהיה זה לה בחשבה כי לעת זקנתו בתו תטה את לבו ועם היות שנגנבו ממנו התרפים יעשה לו אלהים אחרים תחתיהם3

It is perhaps to counter this objection (as Dr. Alexander Klein suggests) that R. Hananel explains that Rachel’s action was not a pragmatic attempt to prevent her father from worshipping his idols, but rather a theological demonstration of their worthlessness: she meant to lead her father to the realization that “there can be no substance to a god who is stolen”:

ורבינו חננאל כתב כי מה שגנבה אותם כדי שיחזור בו ושיאמר אלוה הגנוב אין בו ממש, כדבר יואש שאמר (שופטים ו’) אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ מזבחו, וכמו שאמר הכתוב (יחזקאל כ”ח) האמור תאמר אלהים אני לפני הורגך ואתה אדם ולא א-ל ביד מחללך:4

Vandalizing Televisions

In any event, Rachel’s act may serve as precedent to justify the theft or destruction of property in order to prevent the commission of sin, and it is indeed invoked as such by R. Moshe Shternbuch, in the course of his consideration of the case of a baal teshuvah who continually (!) vandalizes the television at his parents’ home in order to prevent the family from watching it. R. Shternbuch begins by conceding that the prohibition of watching television is “very severe”, but is nevertheless unwilling to grant unequivocal permission to vandalize the television, noting that such vigilantism is often counterproductive. He points out that Rachel did not include Jacob in her scheme, and he ultimately objected to what she had done, with his imprecation against the perpetrator ultimately causing Rachel’s death!

שאלה: בעל תשובה הנמצא בבית אביו ויש שם טלויזיא ונוהג הבן להזיק את המכשיר לעתים תכופות כדי שלא יסתכלו בו בני המשפחה, ושואל אם מותר לו להזיק כן.

הנה האיסור להסתכל בטלויזיא הוא חמור מאד, ומאביזרייהו דעריות הוא …

אמנם נחלקו הקצות החושן והנתיבות המשפט (חו”מ סימן ג’) אם הדין כפייה לקיים המצוות מסור לבית דין דוקא או לכל אחד ואחד, … ונראה שצדקו אלו הפוסקים שהצריכו בית דין דוקא לכפייה … ואף אם מעיקר הדין מוטל על כל אחד ואחד, נראה שאין להפקיר ממון ישראל בחנם, וצריכים התייעצות ופסק מבית דין, דלפעמים בדרך לקיחת ממונו גורם ריחוק יותר, ואין כל אחד ואחד יכול ליקח ממון חבירו בטענה שמתכוין לשם שמים להפרישו מאיסור. …

ובברכות דחסידי קדמאי … ומשמע שראוי לקרוע בגדי פריצות ולשלם במקום שיש חילול השם וכל שכן טלויזיא שמטמא עוד יותר, ורחל גנבה התרפים של אביה להפרישו מעבודה זרה וכמבואר ברש”י …

אמנם דעתי נוטה שכל פעולה צריך שאלת חכם, וגם רב אדא בר אהבה אמר “מתון מתון וכו’”, ואפילו רחל אמנו שגנבה התרפים מאביה להפרישו מעבודה זרה והעלימה מיעקב שהקפיד בדבר, ואמר “עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה” הרי שלא היתה דעתו מסכמת לזה, ולבסוף נענשה רחל על ידי זה שמתה, … ולפעמים לא הגיע עדיין הזמן להפרישו מטלויזיא, ופעולה שלא בזמנה עלולה לפעמים לקלקל, ולכל עת ולכל זמן, ובעצת חכמים ישכון אור ואין לזוז מדבריהם.5

[Translations / paraphrases of R. Shternbuch’s responsum: here and here.]

Spilling Out חלב עכו”ם

R. Avraham Weinfeld was asked about a yeshivah that persisted upon serving its students חלב עכו”ם, despite the pleas of local G-d fearing individuals, until one zealot spilled out one morning’s milk delivery, to protest the sinners and raise public awareness of the infraction. The yeshivah administration responded by suing for the loss. As R. Weinfeld summarizes, “the basic question is whether one who damages another’s property in order to prevent him from sinning is liable for compensation or not”:

שאלה, מעשה שהיה בעיר אחת בישיבה קטנה נתנו בכל יום להילדים לשתות חלב שחלבו עכו”ם, ויראי ד’ שבעיר בקשו מהנהלת הישיבה חדול מזה ולא הועילו בבקשתם ודחו אותם מיום אל יום עד שקם איש אחד וקנא קנאת ד’, ובבוקר אחד כאשר הביאו החלב עכו”ם אל הישיבה שפך את כל החלב ארצה, כדי למחות בעוברי עבירה ולעורר דעת הקהל אל האיסור, אך מנהלי הישיבה תבעו אותו לשלם ההפסד כדין מזיק, ונשאלתי אם יש ממש בטענתם, ותוכן השאלה אם המזיק ממון חבירו כדי לאפרושי מאיסורא חייב לשלם או לא.6

R. Weinfeld has a lengthy analysis of the question, inclining toward the zealous defendant, and concludes by noting that “with the aid of Heaven, the protest was effective, and they henceforth distributed חלב ישראל”:

ובעז”ה הועילה המחאה ומאז הנהיגו לחלק חלב ישראל ושלום על ישראל.

My parashah lecture and weekly halachah column for פרשת ויצא covered the topics and (most of the) sources of this and the previous post. Here is the column:

In parashas Vayeitzei, the Torah relates that Rachel stole her father Lavan’s “terafim” as she fled from him. What were these mysterious terafim, and what was Rachel’s motive and justification for stealing them? The midrashim and classic commentators offer two general approaches:

  1. The terafim were magical devices capable of speech, and Rachel stole them to prevent them from revealing to Lavan the flight of Yaakov and his household (Tanchuma #12, Chizkuni).
  2. The terafim were idols of Lavan, and Rachel stole them to cure him of idol worship (Bereishis Rabah 74:5, Rashi).

The latter approach seems to imply the legitimacy of theft as a means to prevent someone from sinning. R. Moshe Shternbuch does indeed adduce Rachel’s action in support of the permissibility of destroying property that is being used in the commission of sin, although he subsequently points out that Yaakov apparently disagreed with her decision, and that Rachel was eventually punished by death for her action (Shut. Teshuvos Vehanhagos 1:368).

In the course of his analysis, R. Shternbuch cites a dispute between the Ketzos Hachoshen and the Nesivos Hamishpat over whether the Talmudic rule approving the use of force to prevent someone from sinning (Bava Kama 28a) is limited to the courts, or endorses even vigilante action by private citizens. R. Shternbuch sides with the Ketzos that the authority to use force is the sole prerogative of the court, but he seems to overlook the fact that the Ketzos subsequently clarifies his position and concedes that even a private citizen may use force to prevent someone from actively violating a prohibition (such as eating non-kosher food), and it is only the use of force to compel someone to act in fulfillment of a positive commandment (such as taking the four species) that is limited to the court (see Ketzos, Nesivos and Meshoveiv Nesivos at the beginning of siman 3).

The lecture and accompanying handouts are available at the Internet Archive.

See also:

  1. בראשית רבה פרשה ע”ד סימן ה’ []
  2. רש”י בראשית לא:יט, ועיין גם מדרש תנחומא פרשת ויצא סימן י”ב []
  3. אברבנאל שם שאלה י”א []
  4. רבינו בחיי שם []
  5. שו”ת תשובות והנהגות חלק א’ סימן שס”ח []
  6. שו”ת לב אברהם סימן ע”ה []

Theft and Thaumaturgy I

After breakfast was over, the ogre called out, “Wife, wife, bring me my golden harp.”

So she brought it and put it on the table before him. Then he said, “Sing!” and the golden harp sang most beautifully. And it went on singing till the ogre fell asleep, and commenced to snore like thunder.

Then Jack lifted up the copper lid very quietly and got down like a mouse and crept on hands and knees till he came to the table, when up he crawled, caught hold of the golden harp and dashed with it towards the door.

But the harp called out quite loud, “Master! Master!” and the ogre woke up just in time to see Jack running off with his harp.

Jack and the Beanstalk, as recorded by Joseph Jacobs.

וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ.1

This terse report of Rachel’s theft is surely one of the most mystifying bits of Biblical narration: what on earth are תרפים, and why did Rachel steal them? Our exegetical tradition contains two main approaches to this narrative:

  • The תרפים were magical entities, and Rachel stole them to forestall the possibility of their communicating to Lavan the fact of her family’s flight.
  • The תרפים were idols worshipped by Lavan, and Rachel stole them to wean him from idolatry.

This post discusses the former approach; a follow-up will discuss the latter, בג”ה.

מדרש תנחומא

למה גנבה אותם? כדי שלא יהו אומרים ללבן שיעקב בורח עם נשיו ובניו וצאנו. וכי התרפים מדברים הם? כן, דכתיב: (זכריה י) כי התרפים דברו און. ואתה אומר עיניים להם ולא יראו כל אותו עניין?! אלא תרפים. למה נקרא תרפים? לפי שהן מעשה תורדף מעשה טומאה. וכיצד היו עושין? מביאין אדם בכור ושוחטים אותו ומולחים אותו במלח ובשמים, וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה ומניחין הציץ במכשפות תחת לשונו, ומניחין אותו בקיר ומדליקין לפניו נרות ומשתחווים לו, ומדבר עמם בלחש, זה שאמר הכתוב: כי התרפים דברו און, לפיכך גנבה אותן רחל.2

The Tosafists ask: why did the תרפים not call out to Lavan “Here we are!” as he searched for them?

Their answer is one of the most humorous ideas I have ever encountered in Biblical exegesis: since the תרפים were currently situated under Rachel’s posterior, announcing their location would have been deeply humiliating to entities that styled themselves as gods:

מה תרפים? שוחטין אדם … ולמה גנבתם רחל? שלא יגידו ללבן שברח יעקב. ואם תאמר אם כן מדוע לא הגידו לו “כאן אנחנו עומדים” כשבקש באהל רחל. יש לומר לפי שרחל יושבת עליהן וגנאי גדול היה להם לומר שהם תחת אחור רחל שהם עושין עצמן עבודה זרה.3

Perhaps we may suggest an alternate approach: (semi-)sentient magical artifacts have been known to betray their current possessers in favor of others; perhaps the תרפים decided that they preferred the company of Rachel to that of Lavan …

  1. בראשית לא:יט []
  2. מדרש תנחומא פרשת ויצא סימן י”ב, תורה שלמה חלק חמישי עמוד תתתכח אות מ”ג. וכן פירש בחזקוני שם, ועיין רלב”ג ורבינו בחיי שם. []
  3. הדר זקנים שם []