Justifiable Homicide, Assault and Retaliation – Part II

We recently discussed some parallels between the Halachah and what had been, until fairly recently, the law in various Southern states excusing a husband or father who murdered the paramour of his wife or daughter. The most fascinating of the legal rationales of the Southern states is the idea that a man shouldn’t be punished for a crime motivated by uncontrollable passion. Schoolchildren who plead “But he hit me first!” are told “But you still can’t hit back!”; the law, apparently, was more indulgent toward adults. We shall discuss here the Halachic analogue of this excuse.

The Mordechai cites the following responsum of Rav Meir (Maharam) b. Baruch of Rothenberg, in which Maharam alludes to an exemption from liability for מסירה for one who was provoked by assault:

נשאל לרבינו מאיר אחד עשה סעודה והזמין שם את ראובן ואת בני ביתו דהיינו נפתלי [אוכל לחמו ומשרתו] של ראובן ונפלה מריבה ביניהם ועמדו בני ביתו של ראובן והכו בעל הסעודה ובעל הסעודה רץ לפני השופט וקבל על ראובן ועל בני ביתו …

והשיב רבינו מאיר וז”ל ערבים עלי דברי דודים. אשר בערב פסח כשהיינו טרודים לבער חמץ מכל צדדין. נפניתי מכל עסק להשיב על שאלתכם [רק] דרך קצרה …

אמנם אם אתם רגילים לפטור את בעל הסעודה לפי שהיה מוכה ואין אדם נתפס על צערו אז יראה לי [שיש לפטרו] …1

Rav Yair Haim Bacharach explains that this is not מעיקר הדין but rather a תקנה או מנהג; he infers this from the language of another responsum of Maharam, which we shall presently cite.

Elsewhere, however, the Mordechai himself cites another responsum of Maharam which apparently partially contradicts his position in his previous responsum:

כתב רבינו מאיר וז”ל וששאלתם על אודות רבי אפרים שהלך בערכאות של כותים וקבל [על] רבי יואל להכריחו שיעשה לו דין יהודים ומתוך כך קבל רבי יואל על רבי אפרים והפסידו ממון במסירתו

[השיב הר”ם] … ושכתבת שיש שפוטרין את רבי יואל לפי שאין אדם נתפס על צערו כיון דבשעת חימום הוה שאותו קם עליו והעמידו בערכאות של כותים נהפוך גם הוא לתנין לעשות לכשנגדו כאשר זמם לו ולא כאשר עשה ותולים הדבר בתקנת הקהלות אינו סבור שתקנו הקהלות דבר זה שאם השני חזר בו ומסר את הראשון ונתכוון להפסיד את ממונו ובזה לא הציל עצמו רק שנתכוין לנקום עצמו בכך ודאי כל כי האי גוונא לא פטרו אותו הקהלות אלא מן הקנס שלא לנדותו או להלקותו על המסירה שמסר את חבירו כי יחם לבבו אבל מלשלם ההפסד שהפסיד לחבירו דבר פשוט הוא שלא פטרו כי לא באו להפקיע ממון להקל על דברי התלמוד …2

While Maharam once again seems to accept the principle of אין אדם נתפס על צערו, he maintains here that it is only an exemption from punitive or disciplinary sanctions, but not from civil claims for damages. In the previous responsum, however, Maharam was willing to accept a ruling absolving the מוסר even from civil liability.

Rav Bacharach resolves this as follows:

ונראה עוד דדוקא במוכה דהוי צערא דגופא פטרו את המוסר אפילו הפסיד על ידו כל אשר לו כמבואר בנימוקי מהר”ם מריזבורג מה שאין כן בצערא דממונא כגון שחבירו מסרו או הוציא עליו שם רע וביישו אפילו תקנת הקהלות אין כאן לפטרו אם חזר הוא ומסר חבירו באופן שהגיע חבירו לידי היזק יותר ממה שהזיקו חבירו וזה מוכח ממה שכתב המרדכי סוף בבא קמא … ולכאורה סתרי אהדדי ובמה (שלקחנו) [שחלקנו] יתורץ וכל זה מצד המנהג או התקנה רק שגבי מוכה יפה כחם לתקן אפילו להפקיע ממון …3

Rav Bacharach’s compromise, that Maharam does exempt the מוסר from civil liability provided that he was the victim of physical assault, seems, however, to be directly contradicted by yet a third responsum of Maharam:

אדם שחבל בחבירו והלך זה והפסידו ממונו לפני גוים בשעת זעמו, לא ידעתי מהיכן בא זה הלשון שעת הזעם, ואם תקנת הקהילות היא לפטרו, אפשר שתקנו שלא ילקה על מה שמסר את חברו כי יחם לבבו, אבל מלשלם ההפסד שהפסיד לחבירו דבר פשוט הוא שלא פטרוהו כי לא בא להפקיע ממון ולהקל על דבר המסירה אלא להחמיר …

אמנם יבדק אם תקנת הקהילות לפטור לגמרי בשעת הזעם כדי לקנוס המכים ולמונעם שלא יעשו עוד על תקנת הקהלות, איני חולק דהפקר בית דין הפקר במיגדר מילתא, ושלום מאיר בר’ ברוך זלה”ה.4

The language here is strikingly similar to that of the second responsum cited earlier, but here Maharam is discussing a victim of assault and he is nevertheless reluctant to accept that the תקנה exempts the victim from civil liability for his retaliation.

Another source for this exemption is a ruling of Rav Yitzhak (Or Zarua) of Vienna cited by Rav Ya’akov (Mahari) Weil:

ראובן הנעלב שתבע משמעון עלבונו שהכה אותו על ראשו ופצעו שהדם היה שותת ממצחו על פניו …

ועל מה שתבע שמעון מראובן איך שהכה אשתו וראובן השיב לאחר שהכה אותו שמעון באתה אשתו של שמעון והחזיקה בזרועותיו ולאחר שנתק זרועותיו ממנה הכה אותה הכאה אחת כדי שלא תחזיק בו עוד אף על פי שראובן לאו שפיר עביד שהכה אותה מכל מקום לא נחמיר עליו לדון אותו כדין המורדים והפושעים כיון שהיא החזיקה בו … היה סבור שהיתה כוונתה לסייע לבעלה וגם היה בהול על שמעון שמא יכה אותו יותר כיון שעדיין העץ היה בידו … ומתוך זה היה חם לבבו והכה אותה וכי האי גוונא כתב מהר”ם בתשובה במיימוני [כוונתו לכאורה לתשובה שהביא המרדכי בבבא קמא פרק ה’ וכנ”ל, ולא מצאתי תשובה זו בתשובות מיימוניות] על אחד שהכה חבירו והלך המוכה וקבל לפני השופט דאין לדון עליו דין מסור משום דאין אדם נתפס כו’ וכן במרדכי שלהי בבא קמא

וכי האי גוונא כתב מהר”ח [אור זרוע, אבל לא מצאתי תשובה זו בתשובותיו הנדפסות] בתשובה וז”ל מעשה בראובן שהכה שמעון ושמעון בשעה שהכהו בעוד שלבו חם קרא לראובן ממזר וירדו לדין לפני הר’ יצחק מווינא [בעל האור זרוע] ורצה ראובן ששמעון יעשה לו דין בשביל שקראו ממזר ופטר הרב יצחק והביא ראייה לדבריו והיה כי יחם לבבו והשיגו עכ”ל אלמא דבמה שקראו ממזר לא הציל עצמו אפילו הכי פטרו מטעם כי יחם הכא נמי לא שנא5

Mahari Weil also cites this ruling of Rav Yitzhak of Vienna in another responsum of his:

ועוד אני מוסיף דברים … [דמה שאמר] בנדיט … לה”ר יעקב “אתה מכחש כמו ממזר” הלא תשובתו בצדו .. שה”ר יעקב התחיל בתקלה ואמר לו אתה גנב ומלשין ועל זה השיבו אתה מכחש כמו ממזר .. [ואין] לו חטא וכי האי גוונא כתב מהר”ח אור זרוע וז”ל … הכא נמי היה חם לבבו כשקראו גנב ומלשין:6

We find an apparently cognate ruling of Rav Menahem (Maharam) Mirzburg:

דין ראובן הפשיע [ר”ל טען] את שמעון שקראו ממזר בפני עדים ושמעון השיב שראובן לחש לו לאזנו שהוא ממזר, ובשמעו כי [אולי צ”ל ‘כן’] נתמלא רוגז אמר לראובן בקול רם אתה ממזר [פטור שמעון אם כן היה המעשה]7

Maharam Mirzburg takes for granted that “he started!” is a valid defense. He does not explain why or provide a source, but דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר; elsewhere he sets forth the principle of כי יחם לבבו and provides a novel source for it:

דין מותר למוכה לקבול לגוים בשעת הזעם ואפילו אם יפסיד המכה כל אשר לו ואם המכה רגיל בכך אפילו לקצוץ ידו אם יוכל לעשות עם הגוים יעשה וגם מותר לכל אדם להגיד לשופט ולצוות לתופסו ואפילו יפסיד מחמת כן כל אשר לו דהוי כמו רודף

אכן אם באקראי בעלמא הכה ומתחרט שניכר לעולם שלא יוסיף לעשות כדבר הרע הזה אסור להורגו ולהפסיד ממונו,

ונראה שבעוד זעמו של המוכה עליו ואם לא נתקרר דעתו עליו בקבלתו לגוים לא יכול להעמיד עצמו מלנקום הוא עצמו או קרובו אשר יחם לבבו, ולאו דווקא המוכה אלא מצוה לכל אדם להגיד לשופט פלוני הכה פלוני ועוד הולכים בכעסם תעשה כך שלא יוסיף עוד, ואם יעליל השופט עליו ויקח כל אשר לו פטור המגיד דאם לא כן אין לך אדם מציל את חבירו מיד מכהו, ודאי אם יכול להצילו באחד מאבריו יעשה כרב הונא דקץ ידא או שמא יותר טוב שיגיד לשופט ויפסיד ממון מלחסרו אחד מאבריו והא רפיא,

ואין לומר כיון שהמוכה כבר הוכה יש לו לכוף את יצרו ולא לנקום צא ולמד מגואל הדם כו’,8

I am rather confused by Maharam Mirzburg’s commingling of the justification of כי יחם לבבו with the preventative dispensation of רודף and the imperative to help the victim9, but he does seem to be asserting the validity of the defense of uncontrollable passion (כי יחם לבבו), giving as source the law of גואל הדם.

  1. מרדכי בבא קמא שור שנגח את הפרה רמז נ”ה []
  2. מרדכי סוף בבא קמא רמזים קצ”ה-קצ”ו, שו”ת מהר”ם דפוס לבוב סימנים רמ”ז-מ”ח, ונמצא גם בתשובות מיימוניות נזיקין סימן טו []
  3. שו”ת חות יאיר סימן ס”ה – קשר []
  4. שו”ת מהר”ח אור זרוע סימן קמ”ב – קשר, ובתשובות מיימוניות שם, ובמהדורת שבתי פרנקל העירו שהיא בתשובות מהר”ם דפוס פראג סימן תתקצ”ד []
  5. שו”ת מהר”י ווייל (ירושלים תשי”ט) סימן כ”ח – קשר, הובא בדרכי משה חו”מ סימן תכ”א []
  6. שם סימן ס’ – קשר, והובא גם כן בדרכי משה שם []
  7. נימוקי רב מנחם מירזבור”ק (בסוף שו”ת מהר”י ווייל) עמוד קעז – קשר, הובא גם כן בדרכי משה שם []
  8. שם עמוד קעד – קשר, והובא בדרכי משה סימן שפ”ח ס”ק י”ד, ועיין הגהת שו”ע שם סוף סעיף ז’ ובש”ך ס”ק מ”ה []
  9. ועיין בשו”ת חות יאיר שם []

The Halachic Implications of Ghosts

There is a common trope in Western folklore that the spirit of a murdered man may experience unrest, being possessed of the desire and even need for justice or vengeance against the murderer. From Hamlet:

Ghost: Pity me not, but lend thy serious hearing
To what I shall unfold.

HAMLET: Speak; I am bound to hear.

Ghost: So art thou to revenge, when thou shalt hear.

HAMLET: What?

Ghost: I am thy father’s spirit,
Doom’d for a certain term to walk the night,
And for the day confined to fast in fires,
Till the foul crimes done in my days of nature
Are burnt and purged away. But that I am forbid
To tell the secrets of my prison-house,
I could a tale unfold whose lightest word
Would harrow up thy soul, freeze thy young blood,
Make thy two eyes, like stars, start from their spheres,
Thy knotted and combined locks to part
And each particular hair to stand on end,
Like quills upon the fretful porpentine:
But this eternal blazon must not be
To ears of flesh and blood. List, list, O, list!
If thou didst ever thy dear father love–

HAMLET: O God!

Ghost: Revenge his foul and most unnatural murder.

HAMLET: Murder!

Ghost: Murder most foul, as in the best it is;
But this most foul, strange and unnatural.

HAMLET: Haste me to know’t, that I, with wings as swift
As meditation or the thoughts of love,
May sweep to my revenge.1

A couple of major Poskim also accept this view, and impute to it Halachic significance. Incidentally, הנה דבר בעתו מה טוב; one of their major sources for this is the terrible affair of Zechariah’s blood, which we recently lamented in the Kinah יום אכפי הכבדתי2.

Rav Yair Haim Bacharach

שאלה שני בחורי חמד בארץ רוסיא נתקוטטו זה עם זה ושלף אחד מהם סכינו בכעסו ותחבו בלב חבירו ומת וברח הרוצח לארץ אחרת מחמת מרדין ובתחילה נתעורר לעשות תשובה ובאשר קצב לו אחד מן הגדולים תשובה הראוי לו פרק עול ונעשה ריש בריוני וחברי גנבים ונתפס על גניבה בקהילה גדולה. ועמד אחד אוהב הגנב בשביל הנאה ונתאמץ להשתדל ולהמליץ בעדו וקרא אחד מחשובי העיר ולומדיה תגר ואמר שאסור להצילו מן המות בדמי נפש אחיו מישראל אשר הרג …

והנלפנ”ד לא להלכה כל שכן למעשה כי הם דיני נפשות וכל שנטה בדבר לזכותו של רוצח הוא קצת חובתו של נרצח מצד הנפש וכדבעינן למימר בג”ה רק דרך שקלא וטריא נחזי אנן …

רק מאמר אותו חכם שאסור להשתדל עבורו להצילו לכאורה לא דבר ריק הוא … ועוד מה שמפורסם ושגור בפי (כלי) [כל] שנפש הנהרג לא ימצא מנוח עד שיעשה נקמה ברוצח ויש כמה ראיות לאמיתות הדבר ממעשים שהיו גם מדברי רז”ל על מקראי קודש גבי קין ודמי נבות ודם זכריה על צחיח סלע לבלתי הכסות רק שמצד זה היה נראה לחלק ולומר דודאי אם נתפס על אותו רציחה אין להשתדל עבורו כי ודאי מן השמים הוא לקבל דינו דין תורה באדם דמו ישפך מה שאין כן אם נתפס אחר כך על גניבה שמשפטם לתלותו ואין זה מיתת הרוצח ועל כרחך מקרה הוא לו … ומכל מקום אין זו הוכחה … וי”ל שגם נפש המת תמצא מנוח באיזה ענין שיהרג לכן חזר הדין לומר שאין להשתדל עבורו אם ידעינן ביה שרצח נפש ישראל מקדם3

Rav Malkiel Tannenbaum

על דבר שמצאו מת וקברוהו ויש גילוי דעת שנכרי הרגו. ונשאלתי אם מותר להגיש קובלנא לבית המשפט על הנכרי הזה כי על ידי זה יגרמו שיוציאו את המת מקברו לבדוק מה היתה סיבת מיתתו ויתנוול המת:

הנה בחולין (דף י”א ע”ב) ילפינן דאזלינן בתר רובא מהורג נפש דדילמא טריפה הוה וכי תימא דבדקינן ליה והא קא מינוול וכי תימא משום איבוד נשמה דהאי נינווליה שמא במקום סייף נקב הוה. ולכאורה קשה דאדרבא משום איבוד נשמה לא ננווליה כי כשלא נבדקנו לא נהרגנו דניחוש שמא טריפה הוה … ונראה לפרש דמשום איבוד נשמה של הנרצח שאנו רוצים לנקום דמו מהרוצח שפיר ניחא להנהרג לנוולו. וכידוע שנוח לנפש הנהרג כשהורגים הרוצח ע’ מדרש רבה פרשת מסעי ועיין גיטין (דף נ”ז) ובמדרש איכה גבי דם זכריה הנביא. וזהו ענין גואל הדם שמצוה עליו לרדוף את הרוצח עיין מכות (דף י”ב) [ועיין שם שהאריך בנדון דידיה]4

Update: See this follow-up post, and listen to to my discussion of these two responsa, as well as others on the topic of cooperation with the criminal justice system to avenge a murder, in a lecture available here.

Update II: Another lecture discussing the sources in this post, this one focusing on the various arguments advanced by the poskim for avenging the murders of Jews.

  1. Act I Scene V – link. []
  2. #34 []
  3. שו”ת חות יאיר סימן קמ”ו – קשר []
  4. שו”ת דברי מלכיאל חלק ה’ סימן ס’ – קשר []

Dr. Delbarko and the Sawmill

In Case Studies in Jewish Business Ethics, Rabbi Aaron Levine discusses the following case:

Some of Delbarko’s patients suffer from a high blood pressure condition. The drug Dr. Delbarko prescribes for this condition is the brand-name drug called Calan. One day, Ari Frailey, one of Delbarko’s patients on Calan, surprised the doctor by angrily asking why Delbarko did not prescribe a generic drug called Verapamil for his condition.

[Frailey’s complaint:] “Doc, my daughter is a first-year resident at one of the Harvard hospitals. She claims that the hospital’s formulary says that the generic drug Verapamil is therapeutically interchangeable with the brand name Calan. But, doc, the difference in price is enormous! Calan is costing me $45 per hundred 80-milligram tablets, but Verapamil costs only $7 for the same supply.”

Rabbi Levine first explains that the doctor has violated לפני עור. He then proceeds to argue that in certain cases the doctor may be liable for the patient’s loss:

Let us consider the possibility that in this instance Delbarko must make good on Frailey’s loss.

Rabbi Levine discusses the סוגיא of מראה דינר לשולחני, in particular the distinction between a שולחני who charged for his services and one who did not and the מחלוקת הפוסקים whether the obligation exists only when the client said “חזי דעלך קא סמיכנא” or in a situation where it’s implicit that the client must or will follow the advice he receives, as opposed to an ordinary situation where the client did not declare his reliance upon the שולחני and nothing about the situation compels us to assume that he did. He then argues:

In the case at hand, the patient is not really free to ignore the doctor’s prescription. A prescription always follows a diagnosis. Given the patient’s investment in obtaining the doctor’s diagnosis, following through with filling the prescription is rational, if not compelling. Since the indicated medication cannot be obtained without a prescription, the patient effectively has no option other than to get the prescription filled.

We take note that all disputants agree that if the advisee makes it clear that he relies on the judgment of the money-changer, the latter is liable in the event of error. If the advisee pays for the money-changer’s opinion, this has the same effect as stating that he is relying on his opinion in the matter. Since the damage resulted directly from relying on the expert’s advice, the expert’s action is a form of garmi.

All this means that a case can be made to hold a doctor liable for a patient’s loss resulting from prescribing a brand-name drug when an equivalent generic drug is available.

I find Rabbi Levine’s conclusion debatable; in the case of מראה דינר לשולחני, the client has suffered a loss, since he has received something worthless. In the Delbarko case, however, the patient has purchased the brand-name drug Calan at its fair market value1. It is not obvious that bad advice can be considered a tort, even when it causes the advisee to make an economically inappropriate purchase.

A similar point is made by Rav Aharon Walkin2:

על דבר העובדא שבא לידו, שני שותפים בעלי הטארטאק שבעירו באו לפניו בטענה על ראובן סוחר בעצי יער שלדבריהם הבטיח להם לפני שנה להעמיד בטארטאק שלהם עוד גאטור אחד לנסירת העצים, ואמר להם הלואי שתספיקו על שני גאטורם לחתוך הקרשים מה שאתן לכם, ובהיות שלפי זה נצרך היה גם להחליף המכונה שעמד עד עתה בטארטאק כי קטנה היתה וכוחותיה אין מספיק לעבודת שני גאטורין, ובהכרח הוא להחליפה על יותר גדולה, שלזה נצרך הוצאה מרובה, אף הוא הסוחר הבטיח לבוא לעזרתם בנתינת דמי קדימה ובנתינת זשירת על הוועכסלען שיוצרכו לתת עבור הגאטור, על סמך זה נגשו לעשות כל ההכנסות הדרושות להעמדת הגאטור, וכבר השקיעו בעסק יותר מארבעת אלפים דאלער, והנה פתאום רוח אחרת עבר על ראובן הסוחר וקנה טארטאק בעצמו ואינו נותן להם שוב עצים לנסירה, ובכן תובעים השותפים הללו מראובן הסוחר ההיזק שעל פיו הוציאו כל כך ממון בעסק וגם מה שיושבים כעת בלא פרנסה …

וכ”ת נוטה לחייב את ראובן בכל ההיזק מטעם דינא דגרמי ומדמי לה ללך ואני אבוא אחריך חו”מ סימן י”ד שמחויב להחזיר כל ההוצאות שהוציא הלה על פיו, וגם להדין דאומר לאומן עשה לי כלי כלי ואני אקחנה וחזר ולא לקחה דחייב כמבואר בחו”מ סימן של”ג, וגם למראה דינר לשולחני ונמצא רע דחייב, חו”מ סימן ש”ו:

וטרם אבוא להשיב על דבריו אם הדמיונות הללו עולים יפה, אומר אני מראש כי לא מחשבותיו מחשבותי ולענ”ד לא רק שגרמי ליכא בזה אלא אפילו גרמא נמי לא הוה דמזיק לא מקרי כי אם כשהזיק בגוף הממון והממון הלך לאיבוד ונפסדו, וגם כשהוציא הוצאות על פיו נמי נקרא מזיק, דהמעות הלכו לאיבוד על ידו, אבל בנדון דידן המעות שהוציאו בעלי הטארטאק לא הלכו לאיבוד, רק להשביח העסק והשבח הזה אמנם מונח וניכר בעסק ויש שבח ההוצאה על גבי הטארטאק, באופן שכל מי שהיה רוצה להשביח העסק במצב כזה היה עולה לו הוצאות כאלו, ואם כן מה שייך לקרותו מזיק אחרי שלא הזיקם כלום דכפי שיעור ההוצאה הושבח העסק, ומה שהם עניים שאין בכחם להניח בעסק זה הוצאה מרובה כזו, ולפניהם, לפי כחותיהם ולפי ערך העבודה שיש להם היה די במכונה קטנה וגאטור אחד, בשביל זה אין נקרא ראובן מזיק כיון שבעצם יש כאן שבח כשיעור ההוצאה ואין בזה שום הפסד שנוכל לומר שזה הלך לאיבוד והופסד, ואם רוצים אנו לחייב את ראובן, לא בתור מזיק אפשר לחייבו כי אם בשביל שהכשילם בעצה שאינה הגונה שאין זה לפי כחם ומצבם, ואם לאיש אחר שהוא אמיד היה זה עסק טוב, אבל לפי ערך מצבם שאינם אמידים באו לידי הריסה על פי עצתו, ואמנם בנותן עצה רעה לחבירו לית מאן דסובר שיהא זה גרמי ולכולי עלמא אינו אלא גרמא וכמפורש ברמ”א חו”מ סימן שפ”ו ובכי האי גוונא דנדון דידן אפילו לנותן עצה לא דמי דהתם מיירי שבשעה שנתן לו העצה לא היתה הגונה אבל הכא בעת שנתן להם העצה לקנות גאטור שני ודאי דלא עלה על דעתו שיקנה גאטור לעצמו דאילו היה לו מחשבה שיעמיד גם הוא גאטור לעצמו, ודאי שלא היה מייעצם שיגדילו וישביחו המכונה שלהם, שזה יהיה רעה אחר כך לדידיה גופא, ובכן אנן סהדי שבעת מעשה לא חשב כלל מהעמדת גאטור לעצמו, וכפיו כן לבו היה שימסור המלאכה שלו לבעלי הטארטאק הללו, ואם כן בעת נתינת העצה היה זה עצה הגונה, ומה שאחר כך נתקלקל הדבר והחליט להעמיד גאטור לעצמו, בשביל זה אין לחייבו, דגם מזיק גמור אין מתחייב כי אם על היזק שבא בשעת עשייתו, אבל אם בעת מעשה לא היה היזק רק שבמשך הזמן נתקלקל הענין ונתגלגל הדבר עד שבא לידי פסידא, לא נתחייב בזה, הוא הדבר אשר אמרתי כי מטעם מזיק לא שייך לחייבו בכי האי גוונא דנדון דידן,

[ו]אין לדמות הך עובדא דנידון דידן לההיא דתשובת הרא”ש באומר לאומן [הנזכר לעיל בהשאלה], דהא התם בתשובת הרא”ש מיירי בכי האי גוונא שאם לא יקח הבעל הבית את הכלי שעשה האומן מיד תופסד הכלי ותלך לאיבוד לגמרי דכן מפורש בתשובת הרא”ש גופא וגם במחבר שהעתיק דבריו … הרי להדיא שדוקא בדבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד, דהיינו דבר האבוד הוא דחייב אבל במקום שאינו דבר האבוד גם אם לא יקחנו זה, אינו חייב, ובעל כרחך דטעמו הוא כמו שכתבתי לעיל דהמעות שהוציא לא הופסדו כלל דהא יש השבח על הכלי ולא שייך לחייבו מטעם גרמי כיון שלא הופסד כלל, ולפי זה בנידון דידן נמי שאינו דבר האבוד ואם לא יוצרך המכונה להם יבוא איש אחר וישלם מחירה וכל ההוצאה ניכר בשבח שהושבח העסק דאין לחייבו כלל

Although Rav Walkin assumes that the timber merchant’s assurance to the millers was in good faith, and that he only subsequently changed his mind and decided to build his own facility, it seems that he only emphasizes this to establish that the merchant hasn’t even been guilty of providing bad advice. Rav Walkin’s main argument against a liability of גרמי, that the millers haven’t suffered a loss, would seem to apply even to a case of negligently or even deliberately bad advice.

I intend to discuss this responsum further in a subsequent post.

  1. Rabbi Levine continues his discussion with an analysis of the laws of אונאה []
  2. שו”ת זקן אהרון חלק ראשון חו”מ סימן קט”ו []