The Fiduciary Responsibilities Of Shepherds

We recently read Ya’akov’s infuriated protestation of his honesty during his service to Lavan:

ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן … הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני1

Is a shepherd actually Halachically obligated in this level of diligence? Rav Ahai Gaon does indeed derive from this passage that he is, insofar as he is being compensated for the job:

שאילתא דאילו גברא דמשלמין ליה חיותא לנטורי מיחייב לנטורא שפיר אי לנטורי חנם אשלימו ליה מנטרא שמירה קלה … ואי לנטורי באגרא אשלימו ליה אף על גב דאוקמא בדוכתא דנטירותא ונגנבה או אבדה מיחייב לשלומי ובעי למיתב בהדה לנטורה ביממא ובליליא דהכי אשכחן ביעקב אבינו דאמר ליה ללבן נטרית לענך ביממא ובליליא הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה2

The Gemara, on the other hand, seems to explicitly declare that Ya’akov was not obligated in this level of diligence:

ההוא רעיא דהוה קא רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריג חדא מינייהו ונפלת למיא אתא לקמיה דרבה ופטריה אמר מאי הוה ליה למעבד הא נטר כדנטרי אינשי …

איתיביה עד מתי שומר שכר חייב לשמור עד כדי הייתי ביום אכלני בחורב וקרח בלילה אמר ליה התם נמי בחזני מתא [פירש”י על הגמרא לעיל: שומרי העיר בלילה שכל סמך אנשי העיר עליהם לשמור גופם וממונם הנהו ודאי בעו נטירותא יתירתא] אמר ליה אטו יעקב אבינו חזן מתא הוה דאמר ליה ללבן נטרי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא3

Rav Yeshayah Berlin [not to be confused with his namesake Sir Isaiah Berlin4], in his commentary to the She’iltos משמרת שלום, makes this point:

יש לעיין בסוגיא שלפנינו … דמסיק דאין זה אלא בחזנא דמתא … דוקא, אבל שאר שומרים אינם צריכים לשמור כל כך. ויעקב הוא דקאמר נטרי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא ע”ש5

Upon further consideration, however, Rav Ahai Gaon appears to be perfectly correct, since there is actually more to the Sugya than we have heretofore seen:

רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה דאמרי להכי יהבה לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא

The Poskim accept the view of רב חסדא ורבה בר רב הונא against that of רבה, so Rav Ahai Gaon’s requirement of day and night care seems eminently logical, and Rav Berlin’s objection quite baffling. This point is made by Neziv in his העמק שאלה:

דהלכה כרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי להכי יהבי לך אגרא כו’ ולא כרבה דמוקי הא בחזן מתא, וזה פשוט.6

[Although he does not mention Rav Berlin’s comment, he clearly intends to rebut it. Neziv notes in an introduction to העמק שאלה that he will generally not make explicit reference to the משמרת שלום where he dissents from it, and explains why:

הגאון ר’ ישעיה ברלין זצ”ל עשה זר נפלא וקרא לו ראשון לציון … גם עשה ספר שאילת שלום להעיר באיזה מקומות, ומעטים המה ובמהירות כאשר העיד בכמה מקומות, … אמנם בכמה מקומות נטיתי ביאורי מדעתו ז”ל ולא זכרתי שמו על הקלקלה והתפיסה. הרואה יראה ויבין מה שבלבי, מה שאין כן במקום שנטיתי בפירוש דברי רבינו מדעת שאר ספרים, הייתי מוכרח לפרש שלא כאותו גאון שלא יאמרו נעלם הוא ממני, מה שאין כן ספר שאילת שלום שבצידי. בכל זה באיזה מקומות הביאני הענין לפרש שלא כשאילת שלום, ואי אפשר להסביר תכונת הלב באותו שעה ובאותו מקום שבאתי לפרש.7

]

Fortunately, we need not speculate about Rav Berlin’s intention, since Mossad Harav Kook’s edition of the העמק שאלה contains as an appendix Rav Berlin’s manuscript notes to his own copy of the שאילתות (which really form the basis for a second edition of his commentaries to that work) in which he explains his rather elliptical comment at much greater length. The publisher describes these notes as follows

הוספות לשאילת שלום מהרב הגאון רבינו ישעיה ברלין זצ”ל, נעתק מכתב-ידו שעל גליונות ספר השאילתות, דפוס דיהרנפורט, תקו”ם (נמצא בבריטיש מוזיאום, לונדון) ונעתק על ידי מר משה סנדרס, לונדון

Rav Berlin’s introduction:

הקדמה

באין ספק ראו עיניו8 כעיני יונים בהשקפה לטובה ב”שאלתות דרב אחאי-גאון” הנדפס זה מקרוב בק”ק דיהרנפורט על-ידי תורני אחד, ושמתי סביב לו “ראשון-לציון” ומתחת לזירו “שאילת-שלום”, ומהותו ואיכותו הלוא מבואר בהסכמתם מתלתא קראי, חכמי הזמן, וגם בהקדמה קטנה אשר הצבתי בראש הספר הנורא ההוא.

His elaboration of our passage:

ונהי דרב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה דאמרי להכי ייהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא עיי”ש, היינו רק לאפוקי מדרבה דפוטר בשריג חדא מינייהו, משום דהא נטיר כדנטרי אינשי, על זה פליגי רב חסדא ורבה בר רב הונא, ואמרו דלא מהני בהך נטירותא כדנטרי אינשי, אלא חייב לנטורי נטירותא יתירתא דלהכי יהיב ליה אגרא, אבל בשאר אונסין גדולים, כגון דניים כדניימי אינשי, ושיהיה חייב אפילו עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, מנלן לאפושי בפלוגתא בין רב חסדא ורבה בר רב הונא, ובין רבה, ועדופין לומר דגם רב חסדא ורבה בר רב הונא אוקמי כמו רבה בחזני מתא דוקא וכהך ברייתא, ויעקב דאמר נטרי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא, וכן משמע מהרי”ף (פ”ז רמז תקה) והרא”ש (שם סימן י”ד) שכתבו בהלכותיהם, והלכתא כוותייהו, כרב חסדא ורבה בר רב הונא, דהא רב פפא עביד עובדא כוותייהו דאמרינן (בבא מציעא צ”ג סוף ע”ב) רב אחא סבולאה הוה קא מעבר חיותא וכו’ דחפה חדא לחברתה שדתא למיא אתיא לקמיה דרב פפא חייביה וכו’ עיי”ש (ברי”ף), הרי דבהך דשריג איפלגי ובהא קיימא לן כרב חסדא וכרבה בר רב הונא, משום דרב פפא עביד עובדא כוותייהו, וכן כתב הנימוקי יוסף בזה הלשון ומיהו משמע דאי אנסתו שינה או אונס אחר בגופו פטור, דמאי הוה ליה למיעבד.

Update: Wolf2191 has corrected the absence of a Wikipedia entry for Rav Yeshayah Berlin that I had lamented in note 4.

Update II: I recently encountered a transcript of a speech by Rav Aharon Kotler, in which he takes for granted that Ya’akov’s meticulousness has aspects “that are not found in the שלחן ערוך” and in which an employee is not obligated. As we have seen, this is the position of Rav Yeshayah Berlin, in contradistinction to that of Rav Ahai and Neziv:

לבית לבן הגיע יעקב בהיותו בן ע”ז שנה ובכל זאת הרגיש שעדיין יש לו לעלות מעלה מעלה ולעמוד במדרגתו גם בבית לבן, כדי להכין את בני ישראל לשמור על מדרגתם גם בין האומות, ועל כן הציע אעבדך שבע שנים וכו’. באותו שבע השנים הוא טיהר וקידש את עצמו כאמור עם לבן גרתי. בעבודת הצאן היו ענינים גדולים שאפס קציהם אנו רואים. היו לו דינים שאינם נמצאים ב”חשן משפט”, הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני, בהנהגות כאלו אין שכיר חייב, הגמרא בסוף השוכר את הפועלים (בבא מציעא) קוראת לזה נטירותא יתירתא.9

  1. בראשית פרק ל”א פסוקים ל”ו – מ []
  2. שאילתות דרב אחאי גאון ויצא שאילתא כ []
  3. בבא מציעא דף צ”ג ע”א – ע”ב []
  4. It is a great shame that even Hebrew Wikipedia only has an entry for the philosopher, and not for the Gaon. It is Wikipedia, so someone should correct this by adding a disambiguation page and an entry for the Gaon, possibly borrowing information from his Jewish Encyclopedia entry and from his entry in the אנציקלופדיה יהדות. He who does so will be זריז ונשכר. []
  5. משמרת שלום על השאילתות שם []
  6. העמק שאלה שם אות ג []
  7. הקדמה להעמק שאלה “פתח העמק” []
  8. I am unsure who Rav Berlin is addressing here. []
  9. משנת רבי אהרן חלק שלישי (מכון משנת רבי אהרן: לייקוואוד ה’תשמ”ח) עמוד קפא []

Traveling With Small Children

In Which We Shall Consider The Reliability and Authority Of Landlubbing Batei Din On Nautical Matters, With Important Ramifications For the Subject Of Da’as Torah

Rebbetzin Tzipporah Heller relates this charming anecdote:

Faigy was in seventh heaven. She had seen planes in the sky and heard travel sagas from the kids in her kindergarten who had flown to family simchas abroad. Not only was she on a real plane, but she also got to sit next to her abba.

Suddenly, the static of the sound system interrupted the constant drone of the motor’s muffled roar. “Ladies and gentlemen, please take your seats and fasten your seat belts. We are experiencing a bit of turbulence.” Within seconds the words “a bit” were utterly irrelevant as the plane shook from side to side. Faigy’s small frame trembled with each jarring motion.

Her terrified brown eyes met her father’s gaze, and she said, “Abba, is this scary?”

He smiled reassuringly and said, “No. This sometimes happens on planes. Everything is all right.”

“Oh,” she said with a smile. She sat back in her seat feeling completely secure, enveloped in the sort of tranquility that we adults rarely encounter.1

[Emphasis added]



Are children more susceptible than adults to the rigors of travel? May parents subject their children to the stresses and dangers of a major voyage? Rav Yonah Landsofer has a fascinating discussion of these questions:

נשאלתי וזה לשון השאלה: אל אצילי ישראל גדולים חקרי לב החרש והמסגר המה העומדים על הדין ועל האמת להורות בני ישראל דרך ילכו בה יעמדנו על דבר אשר נתחברו יחדיו שלשה חברים דבוקים והסיעו לבן לנסוע לארץ ישראל המה ונשיהם ובניהם הקטנים עם הגדולים בני שנים ושלש שנים וסמוך לו מלפניו והנה רוב השומעים מנסיעה זו מרננים אחריהם באמרם שלא נשמע מעולם שיסע אדם דרך רחוק ורב בזה אל עמים אשר לא ידע שפת לשונם ודרך ימים וסכנות עם בנים קטנים ואם אדם רשאי לחבול בעצמם מי נתן לו רשות לחייב בניו הקטנים ואם כח אבנים כוחו לסבול צער טלטול טורח הדרך אולי אין כח בילדים הקטנים לסובלו וביותר שינוי האויר ונענוע הספינות ובית דין עירם רוצ’ לעכב על ידי הנסיעה הזאת מטעמים אלו ומעתה האנשים אלו שלמים הם לידע אם ימנעו מנסוע הזאת מכל זה שכתבו ואם יחושו לגזירת בית דין אם יגזרו עליהם אם לא:

תשובה [והאריך בנדון אם יש מצווה לעלות לארץ ישראל בזמן הזה, ואם זה נוהג במקום סכנה, ומה נקרא סכנה לענין זה, ושוב כתב] ונחזור למ”ש שאם אין סכנה פרטיית לקטנים יותר מלגדולים שרי להוליך בניו הקטנים עמו ואין לומר מכל מקום סכנה מיהא איכא והוה ליה חוב להם ואלו הם בני שכל לא היו מרוצים לנסוע שמה ואין חבין להם שלא בפניהם יש לומר דרשאין לעשות כן שאדם רשאי לעשות בשל חבירו כמו בשלו ובטענה זו פוטרים לשומרים ושותפין אפילו אם אירע תקלה בדבר והרי אבידת גוף מאבידת ממון אתי לן מכל אבידת אחיך ועוד מה התם שאדם רשאי לחבול בשלו ולאבד כל מאי שיש לו והכא אסור לאבד את עצמו ואם כן כל שמותר לעשות בשלו הכי נמי בבניו הקטנים ובחדא מחתא מחתינהו ואם כן כאשר אין בית דין מונעין אותו מנסוע אין להם למנוע אותו בשביל בניו הקטנים וזכות הוא להן וכיון דבזה אין ספק וכמה גדולים עשו מעשה הם עצמם לנסוע וגם כת החוששים לא חשו כי אם בשביל בניו קטנים אבל להגדולים לא ואני כתבתי שאין לחלק. …

ואומדן דעת הוא לקטנים דניחא להו לעשות המצוה בקטנותן דאינו דומה קולטתו מקטנותו עד שלא טעם טעם חטא וכשיזכה לנשמה בן י”ג שנים יזכה בה מקדושת ארץ ישראל:

ומצד החוש אנו רואים שאין לחלק בין קטנים לגדולים דהרי מצד סכנת טביעה ושבייה ולסטים הרי קטן וגדול שם הוא אם מטורח הנענוע … הרי הקטנים בטבעם קלי התנוע ורוב גידולם בתנועה להיותם מלאים מהלבינה: … ונראה לי סמך לדבר מעזרא שנסע לירושלים מן הגולה דרך רחוק מהלך חמשה חדשים ומפני הבושה לא ביקש חיל ופרשים מן המלך ללותן אף כי היו נשים וטף רב עמהן ומי מחל בעדם לתת נפשם בסכנה דרך רב כזה בלי (תיור?) אלו הקטנים מה עשו לסכן נפשם מפני הבושה אלא כל מאי שמותר לעשות בשלו גם בבניו הקטנים מותר ועיין בתשובת בני משה סימן כ”ז:

והרבנים הקרובים היושבים על איי הים כתבו אשר עיניהם רואי’ בכל יום נוסעים דרך ים לקצבי ארץ עם ילדים קטנים בני יומן והוי כי שאלתי פה אחד מהנוסעים עם בניו הקטנים ואמר כי מצד תנועות הים קטן קטן יותר קל לו לסבול תנועות הספינה והנאני שכוונתי הדין לאמיתו בזה

והנ”ל אם יגזור הבית דין שבעירם שלא לנסוע מטעמים הנ”ל רשאי לסמוך על אלו אשר (אינם) [לכאורה צ”ל עינם] ראו ההיפוך מהם כי לא ראינו אינו ראיה והרי זו כהורה בית דין ששקעה החמה והיא לפנינו דאין זה הוראה: ואם שנחוש להמרות פי בית דין מפני הכבוד כבר כתב המבי”ט בסימן קל”ט דאין לחוש לכיבוד אב ואם החמורה מכל שכן לגדרי בית דין וכבר אישתמיט ר’ זירא מיניה דרב יהודא רביה דבעי למיסק לארץ ישראל:2

Incidentally, I am quite baffled by Rav Landsofer’s assertion that:

שאדם רשאי לעשות בשל חבירו כמו בשלו ובטענה זו פוטרים לשומרים ושותפין אפילו אם אירע תקלה בדבר והרי אבידת גוף מאבידת ממון אתי לן מכל אבידת אחיך ועוד מה התם שאדם רשאי לחבול בשלו ולאבד כל מאי שיש לו והכא אסור לאבד את עצמו ואם כן כל שמותר לעשות בשלו הכי נמי בבניו הקטנים ובחדא מחתא מחתינהו

The Halachah is exactly the opposite! Maran rules:

השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו … הרי זה פושע וחייב לשלם ואף על פי שהניח הפקדון עם שלו אם ראוי לשמירה פטור ואם אין המקום ראוי לשמירה חייב בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים:3

  1. Hamodia Magazine, October 7, 2008, p. 36 []
  2. שו”ת מעיל צדקה סימן כ”ו, הובאו דבריו בפתחי תשובה אבן העזר סימן ע”ה ס”ק ו []
  3. שלחן ערוך חו”מ סימן רצ”א סעיף י”ד []

Jewish and Islamic Lateral Thinking

Yossi Ginsberg relates the following story:

Back in the days that travel was by caravan, people would gather near the city gates to form groups so as to travel together for safety and companionship. Once sufficient numbers required for the safe travel to a particular destination were reached, the group would depart.

One day, as a group leaving for Cairo was just about to depart, a Jewish man rode up to the only two Jews in the assembled group and said that he had just had word that he must get to Cairo immediately. He had no time to wait for the next caravan to form, but if he joined this one he would have nothing to eat for the several days the trip would take. He therefore told the two men that he was quite wealthy, and that if they would agree to share their provisions with him he would reward them handsomely.

They immediately agreed.

One of the two had brought along two loaves of bread, while the other had prepared three. For the duration of the trip, they all shared equally.

Upon arrival in Cairo, the wealthy man rushed off to take care of his critical matters, stopping before the two men only to thank them for their help and to deposit five golden coins in front of them both, a sum equal to a small fortune.

The two soon began to quarrel about the disposition of the five coins.

One claimed that since he had had three breads to the others’ two, he should receive three coins while the other would get two.

His coreligionist opined that since they had shared all the food equally, they should share the money equally, too, and that each should get two-and-one-half coins.

Unable to agree, and the difference being a significant sum, they went to the Rabbi of Cairo, Ibn Ezra. Famous as a wise scholar, they presented their pleas before him and asked for a ruling.

To their surprise as well as that of all present, he ruled that neither claim was correct, but that rather the man with three breads was to get four coins while the other got only one.

This of course caused an upset, being thoroughly counter-intuitive.

The uproar forced the Ibn Ezra to explain his ruling.

“Divide each bread into three”, he said, since there were three people sharing. This gave a total of 15 pieces from the 5 breads.

“Now divide the 15 pieces among the three people, and you will find that each got, and ate, five pieces”, he continued.

Now, remembering that each man ate 5 pieces, let us go back to examine what each contributed to the communal pot.

The man with two breads contributed the two, equaling six pieces, to the pot. Of the six he contributed, he himself ate five. This means that he gave to the rich man only a single piece.

The other man, with three breads, contributed 9 pieces to the communal pot, of which he ate only five. This means that he donated four pieces to the rich man.

“Does it not thus stand to reason that they should share as I directed, four gold pieces to one and a single one to the other?” asked Ibn Ezra.

Reason triumphs over emotion.

What is the source of this story?

This page attributes it to the Yalkut Me’am Lo’ez1:

על השאלה למה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו מספרים על האבן עזרא המעשה:

שני אנשים היו הולכים בדרך וישבו לאכול, והיה לאחד מהם שלש חלות לחם ולחבירו לא היו אלא ב’ חלות. בא אליהם עובר אורח ואמר להם, אחי, רעב אני ואין לי לחם לאכול, אולי תתנו לי לאכול מפתכם ואשלם לכם. נתרצו לו, ושיתפו אותו בסעודתם. ואכלו השלשה את חמשת החלות. והוא נתן להם חמשה זהובים. ונתעוררה השאלה כיצד יחלקו ביניהם את חמשת הזהובים. בעל ג’ החלות טען שיתנו לו ג’ זהובים, שהרי היו לו ג’ חלות, ובעל ב’ החלות טען שיחלקו הכסף לחצאים. שהרי האורח אכל משניהם בשוה, ולא הקפיד לאכול משלו יותר. ובהתעצמם החליטו להביא הדבר בפני רב העיר ופסק: בעל ג’ החלות יקח ד’ זהובים, ובעל הב’ יקח זהוב אחד.

כששמעו העומדים גזר הדין צחקו, אמרו, הנה הרב פסק לזה יותר ממה שתבע, שהרי בעל ג’ החלות ביקש רק ג’ זהובים והוא פסק לו ד’ זהובים, אין זאת כי משפט מסולף הוציא.

כששמע זאת הרב אבן עזרא אמר להם, אם אין אתם יכולים לרדת לסוף דעתו של שופט בשר ודם כיצד אתם רוצים להבין משפטי השי”ת. בואו ואסבירכם את גזר הדין. כי כל אחד מהשלשתם אכלו שליש הלחם, שהרי כולם אכלו בחבורה באופן שוה. וכאשר נחלק כל לחם לג’ שלישים, הרי ט”ו שלישים. וכל אחד אכל חמשה שלישים. נמצא שאותו שהיה לו ב’ חלות אכל ה’ שלישים, ולא נתן מלחמו אלא שליש אחד. ומגיע לו זהוב אחד, ואילו בעל ג’ החלות היה לחמו ט’ שלישים, הורידו מזה ה’ שלישים שאכל הוא, נמצא שאכל האורח מפתו ד’ שלישים, ומגיעים לו ד’ זהובים. וזהו שאומר דוד המלך ע”ה משפטי ד’ אמת צדקו יחדיו, הן מה שרואים צדיק ורע לו והן זה שרשע וטוב לו, צודקים הם.

[The source given for this anecdote is “זקן אהרן בבאור לתהלים”; I assume that this refers to the work “שמן הטוב / זקן אהרן” (Venice 1657), a combination of homiletical works by Rav Shlomo Ohev and his grandson Rav Aharon HaCohen, available from HebrewBooks.org, but I have been unable to locate the anecdote within the sections on Tehillim.]

There are several significant differences between the two versions of the story quoted above, including the following:

  • Ginsberg has the initial episode occur on a Cairo bound caravan, and the resolution within Cairo, while Rav Ya’akov Culi provides no geographical information.
  • Ginsberg has the Ibn Ezra, whom he characterizes as the Rabbi of Cairo, both issuing the original ruling as well as providing the subsequent justification, while Rav Culi has an anonymous Rabbi issue the initial ruling, and the Ibn Ezra only the subsequent elaboration.

Many Islamic websites tell the story about Imam Ali (or Caliph Ali; the distinction is apparently at the root of the Shia Sunni split). I have been unable to determine how far back this tradition goes, but here is one of the Islamic versions of the incident:

Zarr Bin Hobeish relates this story: Two travelers sat together on the way to their destination to have a meal. One had five loaves of bread. The other had three. A third traveler was passing by and at the request of the two joined in the meal.

The travelers cut each of the loaf of bread in three equal parts. Each of the travelers ate eight broken pieces of the loaf.

At the time of leaving the third traveler took out eight dirhams and gave to the first two men who had offered him the meal, and went away. On receiving the money the two travelers started quarrelling as to who should have how much of the money.

The five-loaf-man demanded five dirhams. The three-loaf-man insisted on dividing the money in two equal parts.

The dispute was brought to Imam Ali (AS) (the Caliph of the time in Arabia) to be decided.

Imam Ali (AS) requested the three-loaf-man to accept three dirhams, because five-loaf-man has been more than fair to you. The three-loaf-man refused and said that he would take only four dirhams. At this Imam Ali (AS) replied, “You can have only one dirham.” You had eight loaves between yourselves. Each loaf was broken in three parts. Therefore, you had 24 equal parts. Your three loaves made nine parts out of which you have eaten eight portions, leaving just one to the third traveler. Your friend had five loaves which divided into three made fifteen pieces. He ate eight pieces and gave seven pieces to the guest. As such the guest shared one part from your loaves and seven from those of your friend. So you should get one dirham and your friend should receive seven dirhams.

Paul Sloane, in his Lateral Thinking Puzzlers, calls this “an ancient Arabic puzzle”, and he classifies it as “Difficult”.2

A charming, richly embellished version of the story appears in Malba Tahan’s The Man Who Counted3.

The story raises a very important Halachic point; we have seen that

כששמעו העומדים גזר הדין צחקו, אמרו, הנה הרב פסק לזה יותר ממה שתבע, שהרי בעל ג’ החלות ביקש רק ג’ זהובים והוא פסק לו ד’ זהובים, אין זאת כי משפט מסולף הוציא.

May a judge indeed award a litigant more than the amount of his claim? A full discussion of this issue is beyond the scope of this post, but we will give the basic background.

The literature on this question revolves around a ruling of the Rema4:

הגה בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ואם פסק לו יותר הוי טעות בדין וחוזר

The Sema5 and the Bah6 apparently understand this to be so even if the litigant was unaware of the Halachah and erroneously believed that he was not entitled to more than he claimed, but the Shach strongly disagrees7:

אם הדיין רואה שמגיע לו לתובע על פי הדין יותר ממה שתובע והתובע טועה בדין או אינו בקי למה לא יפסוק לו לשלם לו כל מה שמגיע לו על פי הדין דאטו משום שהתובע אינו יודע ששלו הוא אצל חברו לא יפסוק הדיין להחזיר לו ובאיזה צד יזכה הנתבע במה שבידו משל חבירו דאי משום מחילה ליכא דהא לא ידע דמחל

The Shach concludes that Rema is referring to a situation where the claimant’s intention and knowledge of the law is unclear:

לא הוזכר בדברי מור”ם שהדיין רואה שהתובע טועה בדין אלא סתמא קאמר בעל דין שתבע את חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו יותר כו’ והיינו שהבעל דין תובע בסתם דבר מועט לא יפסוק לו הדיין יותר ולומר בודאי התובע טועה בדין אלא יכול להיות שמוותר כנגדו או מחל לו ולכך מספק לא יוציא ממון …

The interested reader is directed to the Tumim8, Sha’ar Mishpat9, Kezos10, Nesivos11, Pis’he Teshuvah12 and Kovetz Ha’Poskim13.

Update: It turns out that the attribution to Ibn Ezra dates back to at least the sixteenth century, when it was published by the Turkish rabbi and polymath Rav Moshe Almosnino, who claims that Ibn Ezra himself mentions the episode in his “letters”.

  1. D’varim 32:4, page 1284 []
  2. the puzzle is on p. 30, a clue is on p. 63, and the solution is on p. 86, all viewable from Google Books []
  3. p. 15 []
  4. שו”ע חו”מ סוף סימן י”ז []
  5. שם ס”ק י”ז []
  6. שם סוף הסימן []
  7. שם ס”ק ט”ו []
  8. שם ס”ק ח []
  9. שם ס”ק ו []
  10. שם ס”ק ג []
  11. שם ס”ק א []
  12. שם ס”ק י”ח []
  13. שם []