Theft and Thaumaturgy II

The previous post in this series discussed the idea that Rachel stole Lavan’s תרפים in order to prevent them from informing Lavan of her family’s flight; this post discusses the other main traditional explanation of her theft, that the תרפים were idols worshipped by Lavan, and Rachel stole them to wean him from idolatry.

בראשית רבה

והיא לא נתכוונה אלא לשם שמים. אמרה: מה אנא מיזיל לי, ונשבוק הדין סבא בקלקוליה?! לפיכך הוצרך הכתוב לומר: ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה:1

רש”י

להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה:2

The simple version of this approach is that Rachel’s goal was practical: by removing the objects of Lavan’s worship from his possession, his ability to worship them would be thus thwarted. Abarbanel seems to have so understood Hazal, and he rejects their interpretation of Rachel’s motive (in favor of basically that of the previous post), essentially accusing them of naïveté: he considers it preposterous that a daughter might alter her elderly father’s religious convictions, and insists that Rachel would have been quite foolish to have had such a hope:

איך נתפתה רחל לגנוב את התרפים אשר לאביה האם חשבה להרחיקו מעכו”ם כדבריהם ז”ל באמת סכלות גדולה יהיה זה לה בחשבה כי לעת זקנתו בתו תטה את לבו ועם היות שנגנבו ממנו התרפים יעשה לו אלהים אחרים תחתיהם3

It is perhaps to counter this objection (as Dr. Alexander Klein suggests) that R. Hananel explains that Rachel’s action was not a pragmatic attempt to prevent her father from worshipping his idols, but rather a theological demonstration of their worthlessness: she meant to lead her father to the realization that “there can be no substance to a god who is stolen”:

ורבינו חננאל כתב כי מה שגנבה אותם כדי שיחזור בו ושיאמר אלוה הגנוב אין בו ממש, כדבר יואש שאמר (שופטים ו’) אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ מזבחו, וכמו שאמר הכתוב (יחזקאל כ”ח) האמור תאמר אלהים אני לפני הורגך ואתה אדם ולא א-ל ביד מחללך:4

Vandalizing Televisions

In any event, Rachel’s act may serve as precedent to justify the theft or destruction of property in order to prevent the commission of sin, and it is indeed invoked as such by R. Moshe Shternbuch, in the course of his consideration of the case of a baal teshuvah who continually (!) vandalizes the television at his parents’ home in order to prevent the family from watching it. R. Shternbuch begins by conceding that the prohibition of watching television is “very severe”, but is nevertheless unwilling to grant unequivocal permission to vandalize the television, noting that such vigilantism is often counterproductive. He points out that Rachel did not include Jacob in her scheme, and he ultimately objected to what she had done, with his imprecation against the perpetrator ultimately causing Rachel’s death!

שאלה: בעל תשובה הנמצא בבית אביו ויש שם טלויזיא ונוהג הבן להזיק את המכשיר לעתים תכופות כדי שלא יסתכלו בו בני המשפחה, ושואל אם מותר לו להזיק כן.

הנה האיסור להסתכל בטלויזיא הוא חמור מאד, ומאביזרייהו דעריות הוא …

אמנם נחלקו הקצות החושן והנתיבות המשפט (חו”מ סימן ג’) אם הדין כפייה לקיים המצוות מסור לבית דין דוקא או לכל אחד ואחד, … ונראה שצדקו אלו הפוסקים שהצריכו בית דין דוקא לכפייה … ואף אם מעיקר הדין מוטל על כל אחד ואחד, נראה שאין להפקיר ממון ישראל בחנם, וצריכים התייעצות ופסק מבית דין, דלפעמים בדרך לקיחת ממונו גורם ריחוק יותר, ואין כל אחד ואחד יכול ליקח ממון חבירו בטענה שמתכוין לשם שמים להפרישו מאיסור. …

ובברכות דחסידי קדמאי … ומשמע שראוי לקרוע בגדי פריצות ולשלם במקום שיש חילול השם וכל שכן טלויזיא שמטמא עוד יותר, ורחל גנבה התרפים של אביה להפרישו מעבודה זרה וכמבואר ברש”י …

אמנם דעתי נוטה שכל פעולה צריך שאלת חכם, וגם רב אדא בר אהבה אמר “מתון מתון וכו’”, ואפילו רחל אמנו שגנבה התרפים מאביה להפרישו מעבודה זרה והעלימה מיעקב שהקפיד בדבר, ואמר “עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה” הרי שלא היתה דעתו מסכמת לזה, ולבסוף נענשה רחל על ידי זה שמתה, … ולפעמים לא הגיע עדיין הזמן להפרישו מטלויזיא, ופעולה שלא בזמנה עלולה לפעמים לקלקל, ולכל עת ולכל זמן, ובעצת חכמים ישכון אור ואין לזוז מדבריהם.5

[Translations / paraphrases of R. Shternbuch’s responsum: here and here.]

Spilling Out חלב עכו”ם

R. Avraham Weinfeld was asked about a yeshivah that persisted upon serving its students חלב עכו”ם, despite the pleas of local G-d fearing individuals, until one zealot spilled out one morning’s milk delivery, to protest the sinners and raise public awareness of the infraction. The yeshivah administration responded by suing for the loss. As R. Weinfeld summarizes, “the basic question is whether one who damages another’s property in order to prevent him from sinning is liable for compensation or not”:

שאלה, מעשה שהיה בעיר אחת בישיבה קטנה נתנו בכל יום להילדים לשתות חלב שחלבו עכו”ם, ויראי ד’ שבעיר בקשו מהנהלת הישיבה חדול מזה ולא הועילו בבקשתם ודחו אותם מיום אל יום עד שקם איש אחד וקנא קנאת ד’, ובבוקר אחד כאשר הביאו החלב עכו”ם אל הישיבה שפך את כל החלב ארצה, כדי למחות בעוברי עבירה ולעורר דעת הקהל אל האיסור, אך מנהלי הישיבה תבעו אותו לשלם ההפסד כדין מזיק, ונשאלתי אם יש ממש בטענתם, ותוכן השאלה אם המזיק ממון חבירו כדי לאפרושי מאיסורא חייב לשלם או לא.6

R. Weinfeld has a lengthy analysis of the question, inclining toward the zealous defendant, and concludes by noting that “with the aid of Heaven, the protest was effective, and they henceforth distributed חלב ישראל”:

ובעז”ה הועילה המחאה ומאז הנהיגו לחלק חלב ישראל ושלום על ישראל.

My parashah lecture and weekly halachah column for פרשת ויצא covered the topics and (most of the) sources of this and the previous post. Here is the column:

In parashas Vayeitzei, the Torah relates that Rachel stole her father Lavan’s “terafim” as she fled from him. What were these mysterious terafim, and what was Rachel’s motive and justification for stealing them? The midrashim and classic commentators offer two general approaches:

  1. The terafim were magical devices capable of speech, and Rachel stole them to prevent them from revealing to Lavan the flight of Yaakov and his household (Tanchuma #12, Chizkuni).
  2. The terafim were idols of Lavan, and Rachel stole them to cure him of idol worship (Bereishis Rabah 74:5, Rashi).

The latter approach seems to imply the legitimacy of theft as a means to prevent someone from sinning. R. Moshe Shternbuch does indeed adduce Rachel’s action in support of the permissibility of destroying property that is being used in the commission of sin, although he subsequently points out that Yaakov apparently disagreed with her decision, and that Rachel was eventually punished by death for her action (Shut. Teshuvos Vehanhagos 1:368).

In the course of his analysis, R. Shternbuch cites a dispute between the Ketzos Hachoshen and the Nesivos Hamishpat over whether the Talmudic rule approving the use of force to prevent someone from sinning (Bava Kama 28a) is limited to the courts, or endorses even vigilante action by private citizens. R. Shternbuch sides with the Ketzos that the authority to use force is the sole prerogative of the court, but he seems to overlook the fact that the Ketzos subsequently clarifies his position and concedes that even a private citizen may use force to prevent someone from actively violating a prohibition (such as eating non-kosher food), and it is only the use of force to compel someone to act in fulfillment of a positive commandment (such as taking the four species) that is limited to the court (see Ketzos, Nesivos and Meshoveiv Nesivos at the beginning of siman 3).

The lecture and accompanying handouts are available at the Internet Archive.

See also:

  1. בראשית רבה פרשה ע”ד סימן ה’ []
  2. רש”י בראשית לא:יט, ועיין גם מדרש תנחומא פרשת ויצא סימן י”ב []
  3. אברבנאל שם שאלה י”א []
  4. רבינו בחיי שם []
  5. שו”ת תשובות והנהגות חלק א’ סימן שס”ח []
  6. שו”ת לב אברהם סימן ע”ה []

Theft and Thaumaturgy I

After breakfast was over, the ogre called out, “Wife, wife, bring me my golden harp.”

So she brought it and put it on the table before him. Then he said, “Sing!” and the golden harp sang most beautifully. And it went on singing till the ogre fell asleep, and commenced to snore like thunder.

Then Jack lifted up the copper lid very quietly and got down like a mouse and crept on hands and knees till he came to the table, when up he crawled, caught hold of the golden harp and dashed with it towards the door.

But the harp called out quite loud, “Master! Master!” and the ogre woke up just in time to see Jack running off with his harp.

Jack and the Beanstalk, as recorded by Joseph Jacobs.

וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ.1

This terse report of Rachel’s theft is surely one of the most mystifying bits of Biblical narration: what on earth are תרפים, and why did Rachel steal them? Our exegetical tradition contains two main approaches to this narrative:

  • The תרפים were magical entities, and Rachel stole them to forestall the possibility of their communicating to Lavan the fact of her family’s flight.
  • The תרפים were idols worshipped by Lavan, and Rachel stole them to wean him from idolatry.

This post discusses the former approach; a follow-up will discuss the latter, בג”ה.

מדרש תנחומא

למה גנבה אותם? כדי שלא יהו אומרים ללבן שיעקב בורח עם נשיו ובניו וצאנו. וכי התרפים מדברים הם? כן, דכתיב: (זכריה י) כי התרפים דברו און. ואתה אומר עיניים להם ולא יראו כל אותו עניין?! אלא תרפים. למה נקרא תרפים? לפי שהן מעשה תורדף מעשה טומאה. וכיצד היו עושין? מביאין אדם בכור ושוחטים אותו ומולחים אותו במלח ובשמים, וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה ומניחין הציץ במכשפות תחת לשונו, ומניחין אותו בקיר ומדליקין לפניו נרות ומשתחווים לו, ומדבר עמם בלחש, זה שאמר הכתוב: כי התרפים דברו און, לפיכך גנבה אותן רחל.2

The Tosafists ask: why did the תרפים not call out to Lavan “Here we are!” as he searched for them?

Their answer is one of the most humorous ideas I have ever encountered in Biblical exegesis: since the תרפים were currently situated under Rachel’s posterior, announcing their location would have been deeply humiliating to entities that styled themselves as gods:

מה תרפים? שוחטין אדם … ולמה גנבתם רחל? שלא יגידו ללבן שברח יעקב. ואם תאמר אם כן מדוע לא הגידו לו “כאן אנחנו עומדים” כשבקש באהל רחל. יש לומר לפי שרחל יושבת עליהן וגנאי גדול היה להם לומר שהם תחת אחור רחל שהם עושין עצמן עבודה זרה.3

Perhaps we may suggest an alternate approach: (semi-)sentient magical artifacts have been known to betray their current possessers in favor of others; perhaps the תרפים decided that they preferred the company of Rachel to that of Lavan …

  1. בראשית לא:יט []
  2. מדרש תנחומא פרשת ויצא סימן י”ב, תורה שלמה חלק חמישי עמוד תתתכח אות מ”ג. וכן פירש בחזקוני שם, ועיין רלב”ג ורבינו בחיי שם. []
  3. הדר זקנים שם []

Private Utility and Value in Halacha

Machon Mishnas Rav Aharon recently republished the sefer Din Emes, by Rav Yitzhak Navon1. Here’s the last piece in the responsa section:

שאלה ראובן שהפקיד אצל שמעון את טבעתו אשר הוא חקוק שמו עליו ונאבד הטבעת בפשיעה, וראובן טוען שישלם לו גם דמי החקיקה, ושמעון משיב שאינו חייב לשלם אלא דמי הטבעת והאבן ולא דמי החקיקה כיון שלא הזיק לו דבר השווי לכל אדם, יורנו המורה הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.

תשובה דבר פשיטא לי שחייב נמי שמעון לשלם לראובן אף דמי החקיקה, ומנא אמינא לה אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, מהא דכתב הרא”ש פרק החובל [סימן א’] והביאו בנו בסימן ת”כ סעיף י”ז וז”ל, וכתב אדוני אבי הרא”ש ז”ל ששמין הנזק לכל אדם כפי מלאכתו כגון אם היה עבד נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה נפחתו דמיו בשביל חסרון רגלו והוא דבר מועט ואם קטע ידו הוא דבר מרובה כו’ ע”ש. הרי לך בהדיא דחייב המזיק לשלם דמי נזקו אף שאינו שוה ידו לכל אדם והוא הדין בנידון דידן. ומההיא דשורף שטרותיו של חבירו ליכא להביא ראיה (א”ה יבי”ן ע”כ מצאתי)

This question of whether, when appraising an item, to include value or utility which is specific to the victim but irrelevant to the general populace, has been a matter of considerable dispute for the last two centuries; I shall cite some of the important sources and then give a bibliography for further reference.

The Nesivos writes2:

[נראה] דדבר שאינו שוה בעצמו למכרו וליקח דמים בעדו רק ששוה לאיש ההוא אין המזיק חייב לשלם

The Maharsham agrees3:

ומה ששאל בגזל דבר ששוה אצלו שוה פרוטה ולהנגזל לא שוה פרוטה או להיפוך אם יש בו דין גזל שוה פרוטה … אבל באמת הכל תלוי אם שוה לכל העולם שוה פרוטה, ואם אינו שוה אלא להנגזל בלבד דינו כפחות משוה פרוטה, כמו שכתב בנתיבות המשפט סימן קמ”ח … [ועיין שם עוד]

The Erech Shai4 and the Helkas Yoav5, on the other hand, reject the position of the Nesivos.

Rav Akiva Eiger6 also apparently disagrees with the Nesivos:

ואולם גם בשליח בחנם לכאורה הוי נוגע דשמא איבד הגט ויצטרך לשלם להבעל מדין שומר, לא מבעיא אם הנייר היה שוה הרבה אלא דגם בלאו הכי יש לומר דהגט שוה להבעל יותר מצד שכר כתיבת סופר וכדומה [ואני מסופק בזה דיש לומר כיון דאין גופו ממון לא עדיף משטרות דאין חייבים עליהם מדין שומר].

Rav Shlomo Zalman Auerbach7, however, has a detailed analysis of the Nesivos’ position, and according to his conclusion there’s no contradiction between the positions of Rav Akiva Eiger and the Nesivos:

כתב הנתיבות המשפט בסימן קמ”ח … ובפשוטו רגילים ללמוד דבריו שאין חייבים לשלם אלא אם כן יכול הבעלים למכרו ולקבל עבורו ממון אבל אם שוה ממון רק לבעליו בלחוד פטורים. וגם יש לדון לפי זה במי שיש לו מזכרת כוס או כלי אחר שירש מאביו או מזקנו אשר ידוע שלכל אחד מזכרת כזו יקרה בעיניו ושוה אצלו יותר, כמה חייבים לשלם עבור זה אם הפסידו …

והנה לכאורה משמע פשוט לפי דבריו שאם אחד יכתוב על נייר של פלוני שאינו במכירה ואחרים לא ישלמו עבור זה הרי הוא פטור מלשלם לו, וכן אם קרע שטר גט או מכר וכדומה, לא יצטרך לשלם לבעל השטר אפילו עבור הנייר משום שאינו שוה לאחרים במכירה, וזה דבר תמוה דאדרבה מסתבר שצריכים לשלם לו גם שכר הסופר לכתוב שטר או מכתב, וכמו כן במי שהוציאו מתוך פיו מאכל לעוס שלא שוה כלום לאחרים מה סברא היא לפטור.

ולכן נראה לברר, דבדבר שהוא ממש ממון נראה דצריכים לשלם לו כפי שהוא צריך להוציא כדי לקנות חפץ כזה שהפסידוהו ולא נמדד כלל בכמה יוכל למכור זה לאחרים ולפעמים משלמים לו פחות, דהתורה אמרה מכה נפש בהמה ישלמנה ולשון ישלמנה היינו להשלים שיהיה לו בהמה אחרת ולא מספיק מה שישלם לו כשיעור שהיה מקבל אילו היה מוכר לאחרים … [ועיין שם עוד איך שמסביר את דברי הנתיבות]

The Even Shesiya8 has an analysis of the liability one has for losing someone elses passport. His position is based on the Nesivos, which he apparently accepts, to which he adds an interesting twist:

שאלה אחד הפקיד פאס [דרכון] אצל חבירו ונאבד ממנו בפשיעה אם חייב לשלם או הוי בכלל שטרות דנתמעטו מדין שומרים:

תשובה הנה בדבר זה ממש נשאל בספר שואל ומשיב מהדורה קמא חלק א’ סימן ל”ח וכתב שחייב לשלם דלא דמי לשטרות … והנה בזה צדקו דבריו מכל מקום לענין גוף הדין נראה שיש חילוק בדבר בין אם בעל הפאס הוא כעת במקום דירתו ואינו צריך ליקח פאס אחר רק בשביל שצריך לנסוע למקום אחר מוכרח הוא להוציא הוצאות כדי לקבל פאס אחר ובין אם הוא עכשין שלא במקום דירתו ולא מתדר לו שם בלא פאס והוא צריך לקבל פאס אחר והוא על פי דברי הנתיבות בסימן קמ”ח שפסק להלכה דדבר שאינו שוה בעצמו למוכרו ולקבל בעדו דמים רק שהדבר בעצמו שוה הוא לאיש הזה לחוד אבל אין יכול למכור זאת לזולתו אז אם אחד הזיק לו אין המזיק חייב לשלם לו

[והאריך הרבה בדברי הנתיבות, ושוב כתב] לפי זה יש להבין מה שפסק הרמב”ם הובא בחו”מ סימן שפ”ו דבגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאינו שוה כלום רק לגזלן שיכול לומר להנגזל הרי שלך לפניך ואפילו הכי אם בא אחר ושרפו חייב לשלם להגזלן אף דאינו יכול למכור לאחרים וכן קשה באמת מאי טעמא דרבי שמעון שסובר שהמזיק קדשים שחייב באחריותן שחייב לשלם הא קיימא לן בפסחים דף פ”ט דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ועיין בקצות סימן שפ”ו שאף רבי שמעון מודה בזה והא לשיטת הנתיבות המשפט כל דבר שאינו בכלל מכירה אינו גם כן בכלל מזיק וכן ראיתי שמקשים עליו אבל באמת ניחא כי עד כאן לא אמרינן דעל ממון כזה אינו חייב אלא דוקא במקום דאין הניזק צריך לקנות חפץ אחר … בזה דוקא פטור כי הא ליכא כאן גרמי כיון שאינו צריך להוציא עוד מעות מכיסו וגם על גוף ההיזק גם כן אינו חייב כיון שאינו ממון למוכרו לאחרים מה שאין כן במזיק קדשים שחייב באחריותן או בשורף החמץ שעבר עליו הפסח נהי דפטור גם כן משום מזיק הם עצמם כיון שגם הם הוי בכלל ממון שאינו יכול למוכרם מכל מקום כיון שעל ידי כן צריך להוציא עוד מעות מכיסו לקנות קרבן או לשלם לו בעד חמצו חייב משום דינא דגרמי דהא גרם לו לשלם במעות ממש וברור הוא:

לפי זה הכא נמי לענין הפאס שהוא גם כן מדברים שאינם נמכרים ואינו שוה פרוטה אלא רק לדידיה לחוד דינא נמי הכי הוא שאפילו מזיק ממש פטור רק אם הוא במקום שמוכרח להשתדל פאס אחר בשביל שאין מניחין אותו להיות בל”ז אזי דמי ממש למזיק קדשים שחייב באחריותן או לשורף חמץ שעבר עליו הפסח שחייב לשלם מה שאין כן אם הוא בביתו במקום שאין מכריחין אותו לקבל פאס אחר פטור ואף שאינו יכול לנסוע לעסקיו בלתי הפאס ועל ידי כן מוכרח הוא גם כן להוציא מעות מכיסו מכל מקום זאת לא הוי רק בכלל מבטל כיסו של חבירו שאף מזיק בידים פטור בו ולא עדיף מהדקיה באינדרונא שפטור בו גם כן כנלע”ד:

For further reference:

  • Beis Yitzhak9
  • Avnei Nezer10
  • Devar Avraham11
  • Hazon Ish12
  • Sefer Hamaor13
  • Ohr Lezion14
  • Be’er Sarim15
  • Kovetz Meishiv Behalacha16
  • Piskei Din Yerushalayim17
  • Am Hatorah18
  • Imrei Yaakov (commentary on Shulhan Aruch Harav)19
  • Shomrei Mishpat20

Update: here

  1. son of Rav Yehudah Navon, author of the Kiryas Melech Rav, and grandson of Rav Efraim Navon, author of the Mahane Efraim []
  2. סימן קמ”ח ס”ק א []
  3. שו”ת מהרש”ם חלק ו’ סימן ר”ט []
  4. ריש סימן שפ”ו []
  5. חלק ב’ סימן צ”א []
  6. שו”ת רע”א תנינא סוף סימן פ”ג []
  7. שו”ת מנחת שלמה חלק ג’ סימן ק”ד / מהדורה תנינא סימן קל”ה בהמדורה החדשה []
  8. שו”ת אבן שתיה חו”מ סימן פ”ד []
  9. שו”ת בית יצחק אה”ע סימן ע”ג אות ט []
  10. שו”ת חו”מ סימן כ”ט []
  11. שו”ת דבר אברה”ם חלק א’ סימן ט’ אותיות ד – ה []
  12. בבא קמא סימן ו’ אות ג []
  13. סימן מ”ט []
  14. סימן ד []
  15. שו”ת באר שרים (שלזינגר) חלק ב’ סימן נ”ט []
  16. גליון ז’ עמוד ע”ט []
  17. חלק ו’ עמוד קע”ג אות ב []
  18. ג, י”ד (תשנ”ז) עמוד פ”ה []
  19. ריש נזקי ממון ביאורים ד”ה ע”ד לשלם []
  20. סימן ש”ג ס”ק ח’, שו”ת סימנים ע”א וצ’ – משא ומתן בין המחבר (הרב מסעוד בן שמעון) והרב זלמן נחמיה גולדברג []