גדול מרבן שמו

From a Jewish Press interview with R. Nosson Scherman:

[The Jewish Press:] Rabbi Dr. Marcus Lehman’s books [first published in Germany in the 19th century] are saturated with Jewish themes and values. Some of ArtScroll’s books, on the other hand, sometimes seem almost accidentally Jewish. The characters, names and some other details might be Jewish, but otherwise the story seems largely secular. Can you comment?

[Rabbi Scherman:] There’s a shortage of writers. The Orthodox Jewish public is not that big, the well-educated people are not that many and of the ones who are, how many of them are interested in writing books? Lehman was an exception to the rule. He did marvelous things, but how many Marcus Lehmans were there?

Mississippi Fred MacDowell is irritated by the disrespectful use of “Lehman” sans honorific:

Now that R. Marcus Lehman is “Lehman,” TRFKA R. Scherman may as well be Nosson Scherman.

There is nothing new under the sun; the same objection was previously made by one אורי עופר, criticizing in the pages of the Israeli newspaper המודיע the reissuing (or reworking) of R. Lehmann’s fiction under the description “Stories of M. Lehmann”:

אולם עלינו לזכור שהגר”מ להמן זצ”ל היה מגדולי התורה המובהקים לפני יותר מ-100 שנה, וקם ליהדות אשכנז כמושיע רוחני בימי שפל. סיפוריו השיבו לבבות לאבינו שבשמים. דורות שלמים התחנכו על ברכי יצירותיו לחוסן יהודי ואמונה צרופה, לא רק באשכנז המודרנית, אלא גם כן בפולין החסידית לפני השואה –

והנה במשיכת-קולמוס לבוא בימינו ולהעמיד אותו באור חדש: “סיפורי מ. להמן”? לא הרב, לא זצ”ל, סתם איזה מ’ להמן, …1

The main thrust of the controversy in המודיע was actually over the decision to bowdlerize R. Lehman’s novels in order to bring them in line with “the spirit of pure Judaism”. Once again, however, there is nothing new under the sun; Prof. Marc Shapiro notes that discomfort with the “raciness” of R. Lehman’s writing had previously been expressed by no less eminent a figure than Rav Yisrael Salanter:

Rabbi Marcus Lehmann (1831-1890) was a well-known German Orthodox rabbi. He served as rabbi of Mainz and was founder and editor of the Orthodox newspaper Der Israelit. Apart from his scholarly endeavors, he published a series of children’s books, and is best known for that. These were very important as they gave young Orthodox Jews a literature that reflected traditional Jewish values and did not have the Christian themes and references common in secular literature. Yet despite their value for the German Orthodox, R. Israel Salanter was upset when one of Lehmann’s stories (Süss Oppenheimer) was translated into Hebrew and published in the Orthodox paper Ha-Levanon. Although R. Israel recognized that Lehmann’s intentions were pure and that his writings could be of great service to the German Orthodox, it was improper for the East European youth to read Lehmann’s story because there were elements of romantic love in it. This is reported by R. Isaac Jacob Reines, Shnei ha-Meorot, Ma’amar Zikaron ba-Sefer, part 1, p. 46. Here is the relevant passage:

והנה ברור הדבר בעיני כי הרה”צ רמ”ל כיון בהספור הזה לש”ש, ויכול היות כי יפעל מה בספורו זה על האשכנזים בכ”ז לא נאה לפני רב ממדינתינו להעתיק ספור כזה שסוף סוף יש בו מענייני אהבה.

The truth is that that the common view of R. Lehman as a minor figure whose primary claim to fame is his authorship of popular nineteenth century Jewish childrens’ literature does not do the man justice: as both sides in the המודיע debate acknowledge, Rav Dr. Marcus (Meir) Lehmann was widely revered as a גדול בתורה וביראה. Following are a couple of examples of great Torah scholars citing his rulings and policies as authoritative precedent:

רב דוד צבי האפפמאנן

שאלה:

על דבר האילנות והפרחים על הקברים ועל דבר העטרות שעושין למתים.

תשובה:

בעלי המ”ע “איזראעליט” בשבת תרנ”ט בחדש סיון ותמוז נר. 48,51 מובאים פסקים מאת גדולים מו”ר ר’ עזריאל הילדעסהיימער הרב ש”ר הירש והרב מהר”ם לעהמאנן ז”ל שאוסרים פה אחד ומובא שם טעמיהם ונימוקיהם ואין לזוז מפסקם.

ומכל מקום מה שהביאו שם טעם חוקות הגוים לענ”ד אינו נכון על פי [מה] שכתב הריב”ש סימן קנ”ח ומובא בדרכי משה סימן שצ”ג דהליכה לבית הקברות כל בקר מז’ ימי אבילות אינו אסור משום חוקותיהם אף שלקחו מנהג זה מהישמעאלים דאין זה חקה שאין עושין אלא מפני כבוד המת כשם ששורפין על המלכים, שאם באנו לומר כן נאסור גם כן ההספד מפני שהעכו”ם גם כן מספידין עיי”ש.

ומכל מקום שאר הטעמים שכתבו הגאונים הנ”ל מספיקין לאסור ולא יעשה כן בישראל.2

The esteem of R. Lehmann’s slightly younger contemporary and fellow student of Rav Azriel Hildesheimer is perhaps unsurprising; more remarkable is the esteem in which R. Lehmann was held by one of the greatest leaders of Lithuanian Jewry, Rav Chaim Ozer Grodzinski. In 5690 (1930), forty years after R. Lehmann’s death, R. Chaim Ozer was asked by R. Moshe Sofer of Erlau (the יד סופר) about the practice of Der Israelit to explicitly print G-d’s name “in a foreign language”, i.e., German. At the conclusion of a lengthy analysis, R. Chaim Ozer concludes that it would indeed be preferable to alter the practice to avoid doing so, by either substituting for G-d’s name phrases such as “the Eternal Creator”,3 adopting the procedure “practiced by us” of inserting a dash between the letters of G-d’s name (“ג-ט”), or the implementation of some other solution. He then finds it necessary to explain why “הרה”ג הצדיק מוהר”ם לעהמאן ז”ל, the founder of the newspaper fifty years ago”, was not concerned about this, implying that a policy of R. Lehmann has significant precedential value:

ועל כן אם כי היה נכון לכתחלה לשנות ולהביא מלה אחרת כמו דער עוויגער שעפער או לעשות כמו שנהוג אצלנו לעשות קו מפריד בין אות ג’ ואות ט’ או בכל אופן שימצאו עצה לתקן להוציא מידי חשש עוררים, ומה שלא חשש לזה הרה”ג הצדיק מוהר”ם לעהמאן ז”ל המיסד את העתון לפני חמשים שנה, באשר אז היה עתון בכלל דבר חשוב ולא נפוצו בימים ההם העתונים, ונהגו בו מנהג כבוד. מכל מקום אם הדבר קשה אצלם לתקן ולשנות מכפי הנהוג אפשר לצדד דעתון שבועי חשוב כמו “איזראעליט” אינם נוהגים בו מנהג בזיון לפי שיש בו דברי תורה ופסוקים גם בלשון הקודש, ונכון לפרסם בהעתון שלא ינהגו בו מנהג בזיון משום הפסוקים ודברי תורה, ובאופן שיפרסמו כן, ישאר המנהג כמו שהיו נוהגים עד עתה בכתיבת השם בלעז.4

  1. המודיע, הובא על ידי מלך שפירא פה, ועיין שם בתגובה של “יעקב ב.” ד”ה “הנסיך היהודי”‏ []
  2. שו”ת מלמד להועיל מחברת שניה סימן ק”ט. ועיין שו”ת בית שערים יו”ד (כרך ב’) סימן תכ”ח; שו”ת יביע אומר חלק ג’ יו”ד סימן כ”ד [דברי המלמד להועיל הובאו באות י’] וחלק ז’ יו”ד סימן ל”ד אות ג’‏ []
  3. My translation of דער עוויגער שעפער. If this is correct, and if we assume that דער עוויגער שעפער is the German / Yiddish translation of the Hebrew בורא עולם, it would follow that R. Chaim Ozer is interpreting עולם in this context to mean ‘eternal’ rather than ‘universe’. See Prof. Marc Shapiro, What Do Adon Olam and ס”ט Mean ?, for extensive discussion of a related question. []
  4. שו”ת אחיעזר חלק ג’ סימן ל”ב []

Frankenstein: Origins

An Account of some Experiments made on the Body of a Criminal immediately after Execution, with Physiological and Practical Observations. By Andrew Ure, M.D.M.G.S.

Read at the Glasgow Literary Society, Dec. 10, 1818

Convulsions accidentally observed in the limbs of dead frogs, originally suggested to Galvani, the study of certain phenomena, which from him have been styled Galvanic. He ascribed these movements to an electrical fluid or power, innate in the living frame, or capable of being evolved by it, which he denominated Animal Electricity. …

Many experiments have been performed, in this country and abroad, on the bodies of criminals, soon after their execution. Vassali, Julio, and Rossi, made an ample set, on several bodies decapitated at Turin. They paid particular attention to the effect of Galvanic electricity on the heart, and other involuntary muscles; a subject of much previous controversy. …

Most of the above experiments were however made, either without a voltaic battery, or with piles, feeble in comparison with those now employed. Those indeed performed on the body of a criminal, at Newgate, in which the limbs were violently agitated; the eyes opened and shut; the mouth and jaws worked about; and the whole face thrown into frightful convulsions, were made by Aldini, with, I believe, a considerable series of voltaic plates.

[Ure spends some time discussing various theories of the relationship between electricity and life, and then continues:]

These general physiological views will serve, I hope, as no inappropriate introduction to the detail of the galvanic phenomena, exhibited here on the 4th of November, in the body of the murderer Clydsdale; and they may probably guide us to some valuable practical inferences.

The subject of these experiments, was a middle sized, athletic, and extremely muscular man, about thirty years of age. He was suspended from the gallows nearly an hour, and made no convulsive struggle after he dropped; while a thief executed along with him, was violently agitated for a considerable time. He was brought to the anatomical theatre of our university in about ten minutes after he was cut down. His face had a perfectly natural aspect, being neither livid nor tumefied; and there was no dislocation of his neck.

Dr. Jeffray, the distinguished Professor of Anatomy, having on the previous day requested me to perform the galvanic experiments, I sent to his theatre with this view, next morning, my minor voltaic battery, consisting of 270 pairs of four inch plates, with wires of communication, and pointed metallic rods with insulating handles, for the more commodious application of the electric power. About five minutes before the police arrived with the body, the battery was charged with a dilate nitro-sulphuric acid, which speedily brought it into a state of intense action. The dissections were skilfully executed by Mr. Marshall, under the superintendance of the Professor.

Exp 1. A large incision was made into the nape of the neck, close below the occiput. The posterior half of the atlas vertebra was then removed by bone forceps, when the spinal marrow was brought into view. A considerable incision was at the same time made in the left hip, through the great gluteal muscle, so as to bring the sciatic nerve into sight; and a small cut was made in the heel. From neither of these did any blood flow. The pointed rod connected with one end of the battery was now placed in contact with the spinal marrow, while the other rod was applied to the sciatic nerve. Every muscle of the body was immediately agitated, with convulsive movements, resembling a violent shuddering from cold. The left side was most powerfully convulsed at each renewal of the electric contact. On moving the second rod from the hip to the heel, the knee being previously bent, the leg was thrown out with such violence, as nearly to overturn one of the assistants, who in vain attempted to prevent its extension. …

Exp. 3. The supra-orbital nerve was laid bare in the forehead, as it issues through the supra-ciliary foramen, in the eyebrow: the one conducting rod being applied to it, and the other to the heel, most extraordinary grimaces were exhibited every time that the electric discharges were made, by running the wire in my hand along the edges of the last trough, from the 220th to the 227th pair of plates; thus fifty shocks, each greater than the preceding one, were given in two seconds: every muscle in his countenance was simultaneously thrown into fearful action; rage, horror, despair, anguish, and ghastly smiles, united in their hideous expression in the murderer’s face, surpassing far the wildest representations of a Fuseli or a Kean. At this period several of the spectators were forced to leave the apartment from terror or sickness, and one gentleman fainted. …1

These experiments of Ure (or perhaps those of his predecessors) are mentioned by the unfailingly interesting Rav Eliyahu Kalatzkin:

וזה איזה שנים אשר אנשי החברה מגיני בעלי חיים (טהיערשוטץ פעראיין) [Humane Societies] החלו לחקור ולדון על דבר שאלת השחיטה, ובאיזה מחוזות במדינות שווייץ, מצאו האנטיסעמיטין תואנה להוציא חוק לאסור השחיטה, ולהנהיג הטביחה על ידי הבוטעראל, שיסמאסקע או מכונה עלעקטרית, ובעוד אשר ילכו לצוד ציד ויגרו כלבי הציד בטרפם, לעונג ושעשוע נפשם, יהפכו לרגע כרחמנים, ותחת מסוה החמלה והרחמים, יתנפלו להציק רבבות אנשים, ולהכרית אוכל מפי אחינו בני ישראל, ולא ישימו לב למופתי החכמה אשר הראו לדעת גדולי הפראפעסארין כי השחיטה נעלה וטובה מכל אופני הטביחה ומיתה האחרים, ובא קבוצת דבריהם במחברת הד”ר עהרמאן מטריער, אשר נקראה בשם טהיערשוטץ אונד מענשען-טרוטץ והובא דבריו במכה”ע יידישע פרעססע 18 אפריל שנה תרמ”ה, …

וכבר העיר בצדק החכם מהרי”ם ראבינאוויץ בחוברת “יסודי השחיטה”, שאין הפרכוס ותנועות של הבהמה אחר שחיטתה, מוכיחין שתרגיש אז צער וכאב, כאשר גם אחר כריתת כל הראש במכונת הגוילאטינע [guillotine], נראה בה לפעמים קריצת העינים וכדומה עכ”ד, והחוקרים בחנו בהגישם גוף אדם תלוי לצירי עמוד הגאלוואני, וראו שפרפר בתנועות מוזרות2

But while Ure understood his experiments to demonstrate that electricity could actually restore life to the dead, R. Kalatzkin rejects this interpretation:

In deliberating on the above galvanic phenomena, we are almost willing to imagine, that if, without cutting into and wounding the spinal marrow and blood-vessels in the neck, the pulmonary organs had been set a-playing at first, (as I proposed) by electrifying the phrenic nerve (which may be done without any dangerous incision,) there is a probability that life might have been restored. This event, however little desirable with a murderer, and perhaps contrary to law, would yet have been pardonable in one instance, as it would have been highly honourable and useful to science. …

It is known, that cases of death-like lethargy, or suspended animation, from disease and accidents have occurred, where life has returned, after longer interruption of its functions, than in the subject of the preceding experiments. It is probable, when apparent death supervenes from suffocation with noxious gases, &c, and when there is no organic lesion, that a judiciously directed galvanic experiment, will, if any thing will, restore the activity of the vital functions. …3

ואשר יש שישפטו מזה כי כח העלעקטרי יפעול על הנפש, לא כן הוא, ואך כאשר נשאר עוד בגופו כח חיים בלתי מורגש שב לתנועה מורגשת בכח גירוי הזרם העלעקטרי, וכאשר נראה כי הזרם העלעקטרי לא יפעול מאומה על הגוף אשר כבר אבד ממנו כל כח חיים, ופעמים נשאר בו כח חיוני, גם כשלא נראה בו אות ורגש חיים, וכמפורש בנדה (דף ס”ט) דזב וזבה שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר, דאז הוא דהוי מת בודאי, ובפ”ת דמסכת שמחות שפוקדין על המתים עד ג’ ימים ומעשה שפקדו אחד וחיה כ”ה שנים, ועיין מ”ש בזה החת”ם סופר (חלק יו”ד תשובה של”ח), וכן יאמרו הרופאים שביחוד בתליה וחניקה, יארע כזאת, ולזאת פעל עליו הזרם העלעקטרי כמבואר

R. Kalatzkin’s cited remarks occur at the end of his long discussion of צער בעלי חיים, which we have previously discussed here and here. His essay was also the subject of a recent Reading Responsa lecture of mine, available at the Internet Archive.

  1. The Journal of Science and the Arts, Edited at the Royal Institution of Great Britain, Vol. VI, London 1819, pp. 283-290. See Lauren Young, The Real Electric Frankenstein Experiments of the 1800s, and John Simkin, Andrew Ure. []
  2. אמרי שפר סימן ל”ד אות י”ז []
  3. Ibid. pp. 292-93. []

Theft and Thaumaturgy I

After breakfast was over, the ogre called out, “Wife, wife, bring me my golden harp.”

So she brought it and put it on the table before him. Then he said, “Sing!” and the golden harp sang most beautifully. And it went on singing till the ogre fell asleep, and commenced to snore like thunder.

Then Jack lifted up the copper lid very quietly and got down like a mouse and crept on hands and knees till he came to the table, when up he crawled, caught hold of the golden harp and dashed with it towards the door.

But the harp called out quite loud, “Master! Master!” and the ogre woke up just in time to see Jack running off with his harp.

Jack and the Beanstalk, as recorded by Joseph Jacobs.

וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ.1

This terse report of Rachel’s theft is surely one of the most mystifying bits of Biblical narration: what on earth are תרפים, and why did Rachel steal them? Our exegetical tradition contains two main approaches to this narrative:

  • The תרפים were magical entities, and Rachel stole them to forestall the possibility of their communicating to Lavan the fact of her family’s flight.
  • The תרפים were idols worshipped by Lavan, and Rachel stole them to wean him from idolatry.

This post discusses the former approach; a follow-up will discuss the latter, בג”ה.

מדרש תנחומא

למה גנבה אותם? כדי שלא יהו אומרים ללבן שיעקב בורח עם נשיו ובניו וצאנו. וכי התרפים מדברים הם? כן, דכתיב: (זכריה י) כי התרפים דברו און. ואתה אומר עיניים להם ולא יראו כל אותו עניין?! אלא תרפים. למה נקרא תרפים? לפי שהן מעשה תורדף מעשה טומאה. וכיצד היו עושין? מביאין אדם בכור ושוחטים אותו ומולחים אותו במלח ובשמים, וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה ומניחין הציץ במכשפות תחת לשונו, ומניחין אותו בקיר ומדליקין לפניו נרות ומשתחווים לו, ומדבר עמם בלחש, זה שאמר הכתוב: כי התרפים דברו און, לפיכך גנבה אותן רחל.2

The Tosafists ask: why did the תרפים not call out to Lavan “Here we are!” as he searched for them?

Their answer is one of the most humorous ideas I have ever encountered in Biblical exegesis: since the תרפים were currently situated under Rachel’s posterior, announcing their location would have been deeply humiliating to entities that styled themselves as gods:

מה תרפים? שוחטין אדם … ולמה גנבתם רחל? שלא יגידו ללבן שברח יעקב. ואם תאמר אם כן מדוע לא הגידו לו “כאן אנחנו עומדים” כשבקש באהל רחל. יש לומר לפי שרחל יושבת עליהן וגנאי גדול היה להם לומר שהם תחת אחור רחל שהם עושין עצמן עבודה זרה.3

Perhaps we may suggest an alternate approach: (semi-)sentient magical artifacts have been known to betray their current possessers in favor of others; perhaps the תרפים decided that they preferred the company of Rachel to that of Lavan …

  1. בראשית לא:יט []
  2. מדרש תנחומא פרשת ויצא סימן י”ב, תורה שלמה חלק חמישי עמוד תתתכח אות מ”ג. וכן פירש בחזקוני שם, ועיין רלב”ג ורבינו בחיי שם. []
  3. הדר זקנים שם []