Risking One’s Life For Fun and Profit

There is a well known medrash that Esav murdered Nimrod out of lust for the latter’s wonderful Hunter’s Garment:

ר’ מאיר אומר עשו ראה את הכתנת על נמרוד שהיו מצויירין עליה כל החיות והעופות שבעולם ונראין כאלו הן חיין וכשהיו בשדה היו באין אצלו וניצודין מאליהן וחמדה אותה בלבו והרגו ולקחה ממנו וכשלבש אותה נעשה גם הוא גבור ציד שנאמר ויהי עשו איש יודע ציד, אמר יעקב אין הרשע ראוי ללבוש בגדים הללו מה עשה חפר בארץ וטמנם שנאמר טמון בארץ חבלו.1

The above account has the איש תם stealing the Garments in turn from his brother and secreting them; an alternate medrash has Esav entrusting them to his mother, who then betrayed his trust and provided them to the איש תם in abetment of their scheme to obtain the blessings:

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.2

כמה נשים היו לו ואת אמרת אשר אתה בבית? אלא, דהוה ידע מאי עובדיהון.3

אשר אתה בבית – והלא כמה נשים היו לו והוא מפקיד אצל אמו, אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן:4

A rather less known medrash, however, completely inverts the entire affair; in this account, the matter of the Garments was merely ancillary to the main dispute between Nimrod and Esav. The former challenged the latter over his poaching, apparently since, as anyone familiar with the legend of Robin Hood knows, hunting the king’s animals is a capital offense:

And then bold Robin he thought of the king,
How he got all his forests and deer,
And how he made the hungry swing
If they killed but one in a year.

But as the poem continues, sometimes the villainous authorities receive their well deserved comeuppance at the hands of particularly doughty individuals:

Robin Hood, with his cheek on fire,
Has drawn his bow so stern,
And a leaping deer, with one leap higher,
Lies motionless in the fern. …

“Oh, what hast thou done, dear master mine!
What hast thou done for me?”
“Roast it, Will, for excepting wine,
Thou shalt feast thee royally.”

And Scarlet took and half roasted it,
Blubbering with blinding tears,
And ere he had eaten a second bit,
A trampling came to their ears.

They heard the tramp of a horse’s feet,
And they listened and kept still,
For Will was feeble and knelt by the meat;
And Robin he stood by Will.

“Seize him, seize him!” the Abbot cried
With his fat voice through the trees;
Robin a smooth arrow felt and eyed,
And Will jumped stout with his knees.

“Seize him, seize him!” and now they appear
The Abbot and foresters three.
“‘Twas I,” cried Will Scarlet, “that killed the deer.”
Says Robin, “Now let not a man come near,
Or he’s dead as dead can be.”

But on they came, and with an embrace
The first one the arrow met;
And he came pitching forward and fell on his face,
Like a stumbler in the street.

The others turned to that Abbot vain,
But “seize him!” still he cried,
And as the second turned again,
An arrow was in his side.

“Seize him, seize him still, I say,”
Cried the Abbot in furious chafe,
“Or these dogs will grow so bold some day,
Even priests will not be safe.”

A fatal word! for as he sat
Urging the sword to cut,
An arrow stuck in his paunch so fat,
As in a leathern butt,

As in a leathern butt of wine;
Or dough, a household lump;
Or a pumpkin; or a good beef chine,
Stuck that arrow with a dump.

“Truly,” said Robin without fear,
Smiling there as he stood,
“Never was slain so fat a deer
In good old Gamelyn wood.”

And so, too, was the fate of Nimrod; a duel was arranged. Esav consulted his wily brother, who warned him that Nimrod could not be defeated as long as he wore his Armor Of Invincibility, and counseled him to (somehow?!) persuade Nimrod to remove them. And so, with the invaluable help of the איש תם, did Esav p0wn Nimrod (and presumably come into possession of the Garments):

כי עיף אנכי. שאותו היום הרג נמרוד כי כאשר התחיל עשו לצוד בשדה מצאו נמרוד שהיה גבור ציד ואמר לו שאין שום אדם רשאי לצוד בשדות אלא הוא ולקחו יום מלחמה ובא עשו ונטל עצה מיעקב ואמר לו כל זמן שיהיה נמרוד לבוש בגדיו החמודות לא תוכל לו אך תאמר לו שיפשיטם אז תוכל לו וכן עשה הרג נמרוד. ולכך אמר כי עיף אנכי כדכתיב כי עיפה נפשי להורגים:5

In the following version of the tale, once Esav has persuaded Nimrod to remove the Garments, he took the dastardly step of putting them on himself!

ואותו יום הרג את נמרוד שנלחם עמו כי כשהתחיל עשו לצוד בשדות בא נמרוד שהיה גבור ציד ואין שום אדם שלא היה ירא מלעמוד לפניו. ואמר מי הרשהו לצוד בשדות בלא רשותו. סוף דבר לקחו זמן ויום נועד להלחם יחד בא עשו ונתייעץ עם יעקב א”ל יעקב כל זמן שיש לנמרוד בגדי אדם הראשון לא תוכל לו אך תאמר לו שיסירם מעליו ותלחם עמו וכן עשה וכשהפשיטם נמרוד בא עשו וילבשם במרמה וקם והרג נמרוד ולפיכך היה עשו עיף כדכתיב עיפה נפשי להורגים:6

Yet another version of the medrash explains that the Garments had the great power that the “evil animals” would come and aid their wearer [it is unclear whether this was an additional power of the Garments, or simply the mechanism by which they granted their wearer invincibility]:

הנה אנכי הולך למות. המדרש אומר שפעם אחת הלך עשו לצוד חיות ועופות וראה צבי רץ לפניו וירץ אחריו ומצאו נמרוד וא”ל למה אתה צודה ביער שלי. אני רוצה להלחם עמך ולקח זמן להלחם עם עשו. בא עשו ולקח עצה מיעקב ויועץ לו כדפירשתי לעיל. והבגדים היה להם כח כ”כ שהחיות רעות באות ומסייעות אותו שהיה לבוש הבגדים, ועל פי זה המדרש אמר עשו הנה אנכי הולך למות כי יש לי יום נועד למחר להלחם עם נמרוד ואין לי כח להלחם כנגדו. ומה אני חושש מהבכורה. מדרש זה אינו כמו מה שפירשתי לעיל והוא עיף לפי שהרג נמרוד דאדרבא נראה שעדיין לא הרגו. עוד יש לומר הנה אנכי הולך למות כלומר בכל יום ובכל שעה אני הולך במקום סכנה.7

It is noteworthy that these accounts, with their distinctly medieval-European motifs of the capital offense of poaching the king’s animals and trial by combat, first turn up in the commentaries of the medieval-European Tosafists.

The last line of the last citation gives a rather more mundane, פשט-type explanation for Esav’s fatalistic expectation of his imminent death: the dangerousness of a hunting career. Similarly, Ramban understands that this was the reason for Esav’s disparagement of the birthright: its value would only be realized upon the death of his father, whom he expected to predecease:

ויבז עשו את הבכורה. בז לדבר יחבל לו (משלי יג יג). אבל כבר אמר הטעם שבעבורו נאות למכירה מפני שהיה הולך למות בצודו החיות, וקרוב הוא שימות בחיי אביו, ואין לבכורה שום מעלה רק אחרי האב ומה תועיל לו הבכורה. ואמר ויאכל וישת ויקם וילך ויבז – כי אחר שאכל ושתה חזר השדה אל צידו, וזו סיבת בזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם, ולא יחושו ליום מחר:8

The נודע ביהודה endorses this explanation, as אין מקרא יוצא מידי פשוטו, and uses it as the basis for his famous prohibition of recreational hunting:

איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר ביערות תרמוש כל חיתו יער אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה …

[ועיין שם שדן בדיני צער בעלי חיים ובל תשחית, והעלה:] והנה עד כה דברנו מצד הדין: ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב …

ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו’ ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו’ ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב”ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז”ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו’, אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו’. וזה לשון הרמב”ם בפרק י”ב מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה ו’ וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי כו’ וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן:9

I recently recorded a lecture and published an article surveying the halachic literature on the deliberate assumption of lethal risk for recreational, commercial and professional purposes; they are available, along with my notes on the topic, at the Internet Archive. [We have previously discussed many of the sources covered therein here and here, but they also comprise much additional material and analysis.]

  1. תורה שלמה חלק רביעי (תולדות) אות קנז עמוד תתרכו – קשר, ועיין ילקוט שמעוני סימן קטו – קשר; בראשית רבה פרשה ס”ה אות ט”ז – קשר; ורש”י בראשית כז:טו – קשר []
  2. בראשית כז:טו – קשר []
  3. בראשית רבה שם []
  4. רש”י שם []
  5. רבותינו בעלי התוספות על חמשה חומשי תורה, בראשית כה:ל – קשר []
  6. הדר זקנים (תוספות) שם כה:כט – קשר []
  7. שם כה:לב, ועיין תורה שלמה שם אות קצד עמוד תתרלג – קשר, ועיין פה שמובא כמה וכמה נוסחאות של מדרשים ופרשנות בענינים אלו []
  8. רמב”ן בראשית כה:לד – קשר []
  9. שו”ת נודע ביהודה תנינא יו”ד סימן י’ – קשר []

Changing Places

קיבלתי עונש קצת מוגזם
שפטו אותי למוות.
ישבתי על כיסא חשמל
נפרדתי מהפרייבט.

לו יכולתי לפחות
להחליף ת’כיסאות,
כי אומרים בדרך כלל
משנה מקום משנה מזל.

The emphasized phrase, from Poogy / Kaveret’s smash hit Yo Ya (lyrics, YouTube, previous discussion on this blog), has apparently become a sufficiently well-known apothegm to be included in the song’s list of punch lines, along with Biblical verses (טובים השנים מן האחד, ראה דרכיה וחכם) and other common cliches (יש סוף לכל דבר). I recently discovered, however, that the legendary Rav Shmuel Ashkenazi has noted that the origins of this precise phrase are rather murky but apparently relatively recent:

פתגם זה, בלשון זו, השגור בפי רבים, אינו בשני התלמודים, בבלי וירושלמי, ולא במדרשים. אף לא בספרי הראשונים. הוא מופיע רק בדורות האחרונים.

נצטט כמה מובאות, בסדר כרונולוגי:

  • ר’ נפתלי סופר [תקעט-תרנט]: … ואיך עלה על לבו (של לוט) לילך לסדום … ויל”פ הכונה, שאם לא היה ללוט במה לפרנס, לא היה עליו עונש, כמו שמצינו בגמרא: משנה מקום משנה מזל — (בית אפרים, דרוש ח, פרסבורג תרלב, דף יט ע”ד).
  • ר’ מיכאל גולדברגר [תקפט-תרסב]: לפי שאם מזל לישראל, אם אדם יושב בבית ומצליח, אל ישנה מקומו, כי יש מזל למקום ולבית. וכדאמרי: משנה מקום משנה מזל (דרשות וחדושי רמ”ג, פרשת משפטים, וואץ תרצב, עמוד קלג).
  • ר’ אריה נחום לובצקי: א. — ותהי שרי עקרה אין לה ולד, ולכן נתעוררו ללכת מכאן, כי משנה מקום משנה מזל — (נחל קדומים, ח”א פרשת נח, פיעטרקוב תרצא, ס”ע מח). ב. וכמו שאמרו, משנה מקום משנה מזל … וגם זה תקנתא דמשנה מקום, דכן אמרו חז”ל: משנה מקום משנה מזל (פרשת מקץ, ס”ע קסד – ר”ע קסה).
  • ר’ אהרן לוין [תרמ-תשא]: כי ההצלחה הטבעית, או כמו שיקראו אותה: הצלחה מפאת המזל, תלויה לפעמים במקום. כי במקום הזה יצליח האדם ויעשה חיל, וכאשר יבוא אל מקום אחר, תפנה ההצלחה עורף, אחרי אשר המזל משתנה ממקום למקום, וכמו ששגור בפי כל הפתגם: משנה מקום משנה מזל (הדרש והעיון, חלק ד [במדבר], מאמר סא, בילגורייא תרצט, עמ’ קיט).
  • ר’ יוסף יצחק שניאורסון [תרמ-תשי]: מספר, כשיצאו מחרקוב, אמר הוד כ”ק אאזמו”ר הרה”ק מוהר”ש לבעל העגלה: משנה מקום משנה מזל — (ספר השיחות בלשון הקודש, כרך ג’, תשד-תשה, ברוקלין תשנב, דף קלג סע”ב – קלד רע”א).
  • ובפי חתנו, ר’ מנחם מנדל שניאורסון, היה פתגמנו שגור הרבה, ולא נביא אלא שלש מאגרותיו בקיץ תשיג (אייר. סיון. תמוז. אלול): א. בנועם קבלתי מכתבו מכג אייר, בו מודיע שכבר עברו לגמרי לדירה החדשה, ויה”ר מהשי”ת, שיהיה משנה מקום משנה מזל לטוב, בגו”ר גם יחד (אגרות קודש, כרך ז [תשיג], אגרת ב’קלה, מיום יח סיון תשיג, ברוקלין תשמח, עמ’ רעו). ב. ולרגלי הודעתו שעברו לדירה חדשה, הנה יה”ר מהשי”ת שיהיה משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה — (אגרת ב’קעב, מיום כ תמוז תשיג, עמ’ שטו). ג. ויה”ר מהשי”ת, שהעתקתם לדירה חדשה הנה יהיה משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה, בגשמיות וברוחניות גם יחד (אגרת ב’ריד, מיום א דראש חודש אלול תשיג, עמ’ שנד).1

R. Ashkenazi proceeds to cite various appearances of the basic idea in Medrashic and Talmudic literature, the most prominent a passage in Bava Mezia:

תנו רבנן שלשה צועקין ואינן נענין ואלו הן מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים והקונה אדון לעצמו ומי שאשתו מושלת עליו קונה אדון לעצמו מאי היא איכא דאמרי תולה נכסיו בנכרי איכא דאמרי הכותב נכסיו לבניו בחייו איכא דאמרי דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא:2

The question of the normativity of this maxim arises in the context of a dispute over a husband’s right to compel his wife to emigrate with him due to his inability to make a living in their current place of residence. The תרומת הדשן (as cited in one of the very first posts on this blog, nearly six years ago) takes for granted that the husband is correct, but Maran is skeptical:

[הביא דברי התרומת הדשן, ופקפק:] ואף על פי שכתב שהוא דבר פשוט אין דבריו נראים בעיני3

Maran’s contemporary Rav Shmuel de Medina (Rashdam), however, in a classic example of Halachic appeal to authority at its finest, says “Back at you!”, recording his well known testimony to the esteem in which the תרומת הדשן was held by his great teacher, Rav Yosef Taitazak:

ואף על פי שראיתי בדברי מהרר”י קארו נר”ו שכתב שאין דברי בעל תרומת הדשן נראין בעיניו מכל מקום במחילה רבה מעכ”ת אין דבריו נראין בעיני כי מעיד אני עלי שמים וארץ כי דברי בעל תרומת הדשן היו נחשבין בעיני מורי הרב הגדול כמהרר”י טאיטצק זצ”ל כדברי הרא”ש ז”ל כל שאין אני צריך לזה שידוע ומפורסם חכמת תורתו והוא דבר ומי ישיבנו4

Rav Haim Algazi, too, agrees with תרומת הדשן

[הביא מה שפקפק הבית יוסף על דברי הריב”ש, וכתב:] ולא ידעתי למה דהרי מפני טענה כזו יכול לצאת אפילו מארץ ישראל לחוצה לארץ כמ”ש הרמב”ם בפרק ה’ מהלכות מלכים וכל שכן שיכול לכוף אשתו להוליכה מארץ לארץ5

There is also a ruling of Rivash in favor of the wife, although there is considerable controversy over whether he actually disagrees with תרומת הדשן:

ריב”ש

שאלת ראובן נשא אשה בין שהיתה מעירו בין מעיר אחרת בין שנשאה בעירו בין שנשאה בעירו בין שנשאה בעירה בתוך בני משפחתה ואביה ואמה ואחיה ודחקה לו השעה באותה העיר שנשאה ולא מצא כדי פרנסתו ורצה לצאת משם וללכת אנה ואנה הן למזרח הן למערב ולגור באשר ימצא כדי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו היוכל להכריח אשתו ללכת עמו מעיר לעיר עד שימצא מבוקשו אם לאו …

תשובה אין ספק שאין האיש יכול לכוף את אשתו ללכת עמו על הספק מעיר אל עיר ולהוליכה מדחי אל דחי כמו שנראה שבא השאלה על זה לפי לשונך ובזה לא נסתפק אדם מעולם אבל כשרוצה האיש להעתיק דירתו ממקומו למקום אחר מיוחד לקבוע שם דירתו אם יכול לכוף את אשתו בזה ובאיזה ענין [ועיין שם מה שפלפל בזה]6

מהר”י ן’ לב

איברא שאם זה האיש ראובן … [היה] רוצה להוציא מן העיר לכרך באותו מלכות או ממלכות למלכות לפי שהיה מוצא להרויח מזונותיו באותה המדינה שהיה רוצה ללכת מה שלא היה מרויח באותה המדינה שנשא את אשתו דהדין היה נותן שיכול להוציאה וכמו שכתב הרב רבי ישראל בספר תרומת הדשן … ואף על פי שלכאורה נראה מתוך דברי הרב רבי יצחק בר ששת … שהוא חלוק על דברי בעל תרומת הדשן … מכל מקום יראה עניות דעתי שאין לנו לדחות דברי הרב בעל תרומת הדשן מפני הרב רבי יצחק בר ששת לפי שהרב רבי ישראל ז”ל עקר תשובה היתה על זאת השאלה מאותו ראובן דדחיקא ליה שעתא בההיא מדינה והרב רבי יצחק בר ששת לא על זה בא להשיב אלא מילתא אגב גררא קאמר ולרווחא דמילתא לא רצה לזכות לאותו רבי שמואל מלאיו מטעם דלא איתדר ליה באותו מקום ולא היה לו בו הצלחה כיון שהיה לו טעם יותר מספיק ויותר מרווח שלא יהיה מקום לחולק לחלוק …7

רמ”א

[קאי על דברי הבית יוסף הנ”ל:] ובתשובת ריב”ש סימן פ”א משמע כדברי בית יוסף8

רשד”ם

וגם לע”ד אין לומר שהריב”ש ז”ל חולק בזה אדרבה נראה בעיני שהם הם דברי הר”י בעל תרומת הדשן … שהרי כתב הריב”ש … משמע דדוקא על הספק להוליכה מדחי אל דחי הוא דאינו יכול להוליכה הא אם הדבר נראה לעין שיציאתו מעיר זה למקום זה האחרון טוב מן הראשון ולא יהיה לו הצער כמו שיש לו בזה המקום אשר הוא עומד פשיטא ופשיטא שאפילו הריב”ש ז”ל יודה יודה.9

נתיבות משפט

איברא שמדברי הריב”ש נראה שחולק על דין זה [ועיין שם שהאריך להשיג על דברי מהר”י ן’ לב, ושוב הביא את לשון הריב”ש וכתב:] ועל פי הדברים האלו יש ליישב שאינו חולק על דברי תרומת הדשן דדברי תרומת הדשן הם בבריא לו שבמדינה זו אי אפשר לאדם לחיות כי הם בשיעור גדול מנכסים וכיון שזה נתמוטטו נכסיו אי אפשר לו להתפרנס כאן בשיעור זה אבל במדינה אחרת שרוצה לילך בה איפשר לו לאדם להתפרנס בשיעור כזה ובכה”ג ודאי דכופה אותה לילך עמו שם ואף הריב”ש מודה בזה אבל בנדון של הריב”ש דבעיר הזאת לא איתדר ליה ואינו יודע באיזה עיר יוכל להתפרנס ורוצה לילך מעיר לעיר עד ימצא מקום שיוכל להתפרנס בכה”ג הוא שכתב הריב”ש שאין ספק שאינו יכול לכופה להוליכה מדחי אל דחי על הספק שוב מצאתי למהרשד”ם .. שכתב כדברי יע”ש וכן פסקו מהריב”ל ומהרשד”ם שם הלכה למעשה כדברי [התרומת] הדשן10

חלקת מחוקק ובית שמואל

הריב”ש כתב [שאינו יכול להוליך את אשתו מדחי אל דחי] ונראה דאף בעל תרומת הדשן יודה לזה, כי בעל תרומת הדשן מיירי שמבקש מאשתו שתלך עמו למדינה אחרת לגור שם, היינו שרוצה להוליך אותה למקום מיוחד במדינה אחרת ולקבוע דירתו שם. והריב”ש חולק גם על זה, כנראה בסימן פ”א ובסימן פ”ח שאם היה בברש”ך מקום הנשואין לא היה יכול להוליכה למקום (שהיו רוצים) [שהיה רוצה] לקבוע שם דירה מקום תורה וחכמה, אף שדחקה לו השעה שם בברש”ך כנזכר בשאלה סימן פ”א:11

בית יהודה (עייאש)

[הביא דברי התרומת הדשן, הבית יוסף, הריב”ש, והנתיבות משפט, וכתב:] מכל מקום לענ”ד הקצרה נראה דסברת הריב”ש פשוטה כסברת מרן בית יוסף דבשום ענין לא מהניא טענת המחיה לענין כפייה [ועיין שם שהוכיח כן, ולמעשה העלה:] אמנם הרב בעל נתיבות משפט הביא הרבה מהאחרונים ז”ל דפוסקים כדברי בעל תרומת הדשן מוהריב”ל ז”ל ומהרשד”ם ז”ל ולהם שומעין דהלכה כבתראי:

ואחרי כותבי אותותי אלה שלחתי אחרי ספר חלקת מחוקק … וששתי כעל כל הון שזכיתי לכווין לדעת קדושים ולהעמיד דברי מאור הגולה מרן בית יוסף:12

How does the view that dissents from the תרומת הדשן deal with the aforementioned Talmudic counsel? This question is raised by בית שמואל, who answers that it is merely good advice, but insufficient grounds for compulsion:

ולדעת הריב”ש צריך לומר אף על גב [ד]כבר הזהירו חז”ל מאן דביש ליה בהאי מתא וכו’, אלמא שראוי לצאת ממקומו, לא אמרו חז”ל אלא דרך עצה טובה, אבל אינו יכול (לכופו) [לכופה] על זה:13

באר היטב does not understand this argument, apparently feeling that the implication of the Gemara is that the imperative is rather more serious than mere good advice:

[הביא דברי הבית שמואל, ושוב כתב:] ועיין בבבא מציעא … שלשה צועקין ואין נענין וכו’ מאן דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא, ע”ש. אם כן צ”ע למה לא כפינן לאשתו שתלך עמו למקום אחר.14

The work דברי נחמיה contains a discussion of the theory (does it operate as exile, granting atonement to the emigrant, or does it effect a שינוי מזל?) and implementation (is changing rooms or domiciles sufficient, or must one move to another city?) of שינוי מקום to alter one’s destiny;15 particularly interesting is his weighing of the opinion of his pious, learned grandmother against the popular custom:

ואף לפי מנהג העולם שמשתמשין בזה קצת בחולה ר”ל וכה”ג. כמדומה שאין חוששין כי אם לשנות הבית (או חדר וכה”ג).

ואם שבאמת פעם אחת שמעתי מזקינתי ז”ל (שהיתה מלומדת וי”ש) קודם מותה שהעולם טועים בזה אלא שינוי מקום היינו שינוי עיר. לא ידעתי זו מנין לה. ואדרבה לפי הנראה הדין עם העולם. …16

Update: Commenter Mendel links to a discussion of the final question discussed in the post, whether moving from house to house within the same city qualifies as שינוי מקום, or only moving to a different city, by Chabad Shliach and Rosh Ha’Yeshivah of Budapest, R. Baruch Oberlander, who notes an extensive analysis of the topic by Rav Bezalel Stern:

משנה מקום – משנה מזל

הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ”ק אדמו”ר זי”ע, וראש הישיבה – בודאפשט, הונגריה

כ”ק אדמו”ר זי”ע נהג לברך את הנכנסים לגור במקום חדש: “משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה”, – זאת היתה הברכה כשהיו עוברים מעיר לעיר (ראה לדוגמא ‘אגרות קודש’ חי”ב עמ’ תיח) וכן כשעברו “לדירתם החדשה” (ראה שם ח”ד עמ’ שיט, ח”ח עמ’ רעו, שטו, שנד ועוד) וידוע גם שזה היה ר”ת ‘מעניין’ שהיה הרבי רושם בקיצור: “ממממל”ו”.

ומקורו ע”פ הנאמר בגמ’ ראש השנה טז, ב: וא”ר יצחק ד’ דברים מקרעין גזר דינו של אדם… וי”א אף שינוי מקום, דכתיב [לך יב, א] ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך, והדר ואעשך לגוי גדול. ועד”ז בבבא מציעא עה, ב: ת”ר שלשה צועקין ואינן נענין, ואלו הן… והקונה אדון לעצמו… איכא דאמרי דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא, ע”כ. ועד”ז נמצא בכ”מ. אבל לשון זה ממש (משנה מקום וכו’) נפוץ אבל אינו נמצא בגמרא – כך כותב ה’מכלול המאמרים והפתגמים’.

ולכאורה בכל הנ”ל מדובר בעובר מעיר לעיר אחרת ולא מדירה לדירה באותו עיר.

ולהעיר ממה שהעתיק הרה”ג בצלאל שטערן ז”ל בספרו ‘אהלך באמיתך’ פ”ב הערה ד את מש”כ ה’יוסף אומץ’ (פרנקפורט, דיני נחושים דף 350): “ולכן מזקנים אתבונן, שאותם שדרו בנעוריהם בתי עקתא וכשראו דקיימא להו שעתא בבית ההוא, אע”פ שרבו בני ביתם למעלה, שהיה הבי עקתא קטן מהכילם וכמעט לא מיתדר להו כלל ביה, אעפ”כ נשארו בדירת בית ההוא, ושכרו או קנו להם בית או חדרים אחרים לתשמישם, כדי שלא יצאו מן הבית אשר בו גדלו והצליחו ועשו פרי”. משמע דסבר דגם שינוי מדירה לדירה משנה המזל.

אבל הרב שטערן שם כותב ע”ז: “אמנם עיין בספרי שו”ת בצל החכמה (ח”ג סי’ מב אות א), שם הוכחתי שאין המזל משתנה מבית לבית, ואין המזל תלוי בבית רק בעיר, שהרי דביש ליה בההוא מתא הצריכוהו ללכת למתא אחריתא, ולא סגי לילך לביתא אחריתא בההוא מתא גופא, וע”ש גם אות ב-ה. ומ”מ הדברים שכתב הרב [יוסף אומץ] זצ”ל בנוגע לדירה שייכים שפיר לגבי העיר שהוא דר בה, מכיון שהמזל תלוי בעיר שהוא דר בו כמבואר”.

וראה שם אות ה העתיק את מש”כ בשו”ת דברי נחמיה חאו”ח סי’ מ”ד דלא קיי”ל כי”א בגמ’ ראש השנה הנ”ל דשינוי מקום מקרע גזר דינו של אדם.

ויל”ע בכל הנ”ל, ואין הספרים תח”י.

  1. אלפא ביתא תניתא דשמואל זעירתא (כרך שני: ירושלים תשע”א) עמודים 673-74 []
  2. בבא מציעא סוף עה: – קשר []
  3. בית יוסף אה”ע סימן ע”ה – קשר []
  4. שו”ת מהרשד”ם אה”ע סימן קנ”ה – קשר []
  5. נתיבות משפט (קושטאנדינה תכ”ט) נתיב כ”ג חלק ח’ עמוד רמ. ד”ה וכתב בעל תרומת הדשן – קשר []
  6. שו”ת ריב”ש סימן פ”א – קשר, ועיין עוד סימן פ”ח – קשר []
  7. שו”ת מהר”י ן’ לב חלק ראשון כלל י”ב סימן ע”ב עמוד מב. – קשר []
  8. דרכי משה שם אות ה’‏ []
  9. רשד”ם שם []
  10. שם []
  11. חלקת מחוקק סימן ע”ה ס”ק ט’, וכן כתב הבית שמואל שם ס”ק ט’‏ []
  12. שו”ת בית יהודה (עייאש: ליוורנו תק”ו) אה”ע סימן ח’ – קשר, ועיין אוצר הפוסקים אה”ע סימן ע”ה ס”ק י”ח באריכות []
  13. בית שמואל שם []
  14. באר היטב שם ס”ק ט’‏ []
  15. שו”ת דברי נחמיה (ווילנא תרכ”ט) או”ח סימנים מג-מה – קשר, ועיין בשו”ת עמודי אש (אייזנשטיין: תשע”א) סימן כ’ אות כ”ב עמוד 395 – קשר, שהאריך לפלפל בדבריו ובסוגיא שלנו בכלל []
  16. שם סימן מ”ה – קשר []

Making A Joyful Noise Unto the Lord

From a recent review by Gil Student of R. Yisroel Miller’s In Search of Torah Wisdom: Questions You Forgot to Ask Your Rebbi:

I found R. Miller’s explanation of a Yeshiva prayer service particularly interesting. I cannot recall any book discussing this so frankly. When we pray, we strive for an atmosphere of pleading for our lives. In the Yeshiva world, “[t]hey worked to try to feel that they were standing and speaking before Hashem, and that Hashem was actually listening to every word…” (p. 87). But serious prayer is difficult and those who do not or cannot strive for such a lofty ideal have other ways to find meaning. Singing in shul is fine for some people but the Yeshiva world strives for a higher plane of spiritual connection. Condescending but honest and polite.

Joel Rich (in a comment to the above) is unconvinced:

I would say Condescending and lacking in self awareness but honest and polite. One could just as easily say, Crying in shul is fine for some people but the Chassidic world strives for a higher plane of spiritual connection.

Does all prayer really always need take on the tone of pleading for one’s life, even the shevach and hodaah?

The quintessential Litvish attitude toward prayer is deliciously expressed by the great Rav Yosef Zecharyah Stern, in a responsum addressed to his friend and admirer Rav Haim Hizkiyah Medini on the holding of weddings in synagogues (a topic we shall return to in a future post, בג”ה). R. Stern vituperates the idea of adding any musical accompaniment to prayer, or conducting any ceremony involving music in a synagogue, because of both the inherent inappropriateness, as well as the חילול השם (!) this would engender, and while his primary opposition is to instrumental music, his language implies a strong distaste for a capella music, too:

בדבר השאלה מרב אחד מידידיו, שהבטיח לו שאם ירצה ידרוש על זה מגדולי זמנינו ויודיענו תשובתם, ואף שאם הם יתירו לו לא יבטל דעתו ואין רצונו שיקרא שמו בהיתר זה כלל.

והנה השואל כותב שעיקר שאלתו אם לנגן בבית הכנסת בכלי זמר, אבל ממכתבו [ניכר] שיסוד שאלתו לענין קידושין וחופה בבית הכנסת ועל הכלי זמר השאלה טפילה לו, ורק שרוצה שהטפל בתשובתו יפטר את העיקר, גם חותר להתיר על ארגאל בעת התפלה גם אם יהי’ שלא בעוגב ורק בשאר זמירות זרים ושירי נכרים, ואם כי מאד נגד רצוני להשיב בענין זה אשר כבר דשו בו רבים, ובפרט שלא ידעתי שם השואל וכבר השיב לו תשובתו בהחלט, וכנראה שהשואל מסמאלענסק או חרסאן וכדומה בערים שהי’ שם הרב מלבי”ם כפי מכתב השואל שאמרו לו שנוהגים כן בפה וגם עוד לפני המלבי”ם היה כן, לכן אחשוב למותר להשיב בזה לכבודו, רק להבטיחו אשר אם יבקש ממני אידרש לו.

ורק על דברי מעלתו ביחוד אשיב לו בקצרה, מה שכתב אשר בעיקר עשיית החופה בבית הכנסת רע עליו המעשה כאשר כתב כי בעירו מקפידים הגוים שלא להביא מנגנים בתוך בית תפלתם בשום זמן, וזה נחשב להעדר כבוד על המעשה ששמע בעיר הסמוכה כעשרים שנה וכו’, ולהשערתי היה בעיר סימפעראפיל, וכתב עוד והמנהג כשעוברים דרך בית תפלתם פוסקים נגינתם עד שיעברו הרחק מבית תפלתם, כן מקפידים הישמעאלים עם הנוצרים זולת הקאטולים, וגם מעלתו אינו מניח שינגנו בחצר בית הכנסת כשמביאים הכלה, וכמדומה לו שגם בעה”ק כן המנהג כו’. ולדעתו אף אם יהי’ מותר מהדין, כל שהנכרים מקפידים מעשותו בבית תפלתם יש למנוע בבית הכנסת שלנו.1

R. Stern proceeds to discuss the general question of learning morality from, and establishing Halachah based on, non-Jewish practice, an issue we have previously discussed and to which we shall also return, בג”ה, in a future post, but subsequently argues that in our context, we are certainly obligated to take non-Jewish religious sensibilities into account:

ואשיב לעיקר דבריו כי יפה כתב מעלתו שאינו ענין לזה במקומות שהגוים מחמירים משום כבוד בבית הכנסת שלהם לענין כלי זמר, והמגן אברהם סימן רמ”ד סוף ס”ק ח’ לענין בית הכנסת בשבת בקבלנות שהגדולים לא רצו להתירו, כי בזמן הזה אין מניחין לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם, והכ”נ כיון שגם המה מהדרין שתהי’ העבודה בבית הכנסת שלהם באימה ובלי ממוצעים אחרים המביאים להיסח הדעת ולפעמים גם לקלות ראש, בודאי איכא חילול השם כשעושים בית המקדש למקום מרזח והוללות ולבית הועד לאנשים ונשים, וכמו שלמדו בפרק החליל [סוכה נב.] ממ”ש וספדה הארץ משפחות משפחות וקל וחומר במקום שמחה וחתונה, ועיין במשנת חכמים בהלכות עכומ”ז לא תעשה מ”ה ביבין שמועה מה שהעיר על השיורי קרבן סוף פרק במה אשה, במה שהביאו הפוסקים לאסור כל הני משום דרכי האמורי משום דאבד זכר האמוריים כו’, וע”ש בהשגתו לפמ”ש הרמב”ם דכל אלו שאסרה תורה היינו שלא להאמין בדבר כזב שהאמינו בו, ואם כן אדרבא אם המה שלא נגה אור תורה עליהם עזבו דברי מרמה כאלו כל שכן עלינו שלא להחזיק בזה יעש”ב בדף קי”ד ע”א.

והכ”נ לדידן בדברים שמחזיקים לדרך מוסר שלא לעשות במקום המקודש לתפלה ולבקש רחמים, ושראוי למנוע מדבר המביא להתנשאות וכמ”ש לעמוד במקום נמוך ממ”ש ממעמקים קראתיך [ברכות י:], ואף בעבודת הקרבנות קיימא לן דעיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא כערכין יא., מכל מקום בתפלה שהיא במקום עבודה שבלב אין מקום לנגונים רק באמירת נוסח התפלה בכובד ראש, כמו שאין מקום להעמיד הלוים למשוררים כמו בעבודה וכה”ג, ועליהם נאמר והי’ כנור ונבל תוף וחליל כו’ ואת פועל ד’ לא יביטו כו’. ואף שבמלחמה בנצחונם הי’ דרכם להלל גם בכלי זמר להעיר לבב העם וכמ”ש בדברי הימים ב’, אבל אין הכרח שהמצלתים והכלי זמר היו בשעת אמירת הודו, וגם בשירת מרים אפשר שהמצלתים והתופים היו מקודם השירה, ובפרט שאין דמיון משירי הודאה לבקשת תפלה ותחנונים שצריך להיות בכובד ראש, ועל כל פנים התפלה בבית הכנסת בכלי זמר הוא איסור מצד עצמו ודרך גיאות כפורק עול מה שצריך להיות ההיפך בהכנעה ומורא וכובד ראש, ונוסף על זה מצד חילול השם בפרהסיא כמ”ש מעלתו.

וכבר צווחו קמאי על הנגונים מהחזנים שמשמיעים בבית הכנסת ובפרט לשורר בשירי נכרים במקום המקודש, וכמ”ש בבכור שור תענית טז: בפסוק היתה לי נחלתי וגו’ נתנה עלי בקולה כו’, שאלו הלכו לבתי תאטריות לשמוע שיר כסילים אז אין בידם כ”א מושב לצים כפרק קמא דעבודה זרה [יח:], אבל עתה שהם עושים זה במקום תפלה ובתוך התפלה וכו’, הגע בעצמך הקרב נא לפחתך שליח להעתיר עבורך ותשלח על ידו מנחה פירות יפים ובהילוכו תאכלו הפירות ולא נשאר כי אם העוקצים והעלים ואותם יביא הציר אל האדון כו’. כן הדבר הזה אתם כאוכלים ושותים ונהנים מקולו, ודבר שפתי התפלה אך למחסור, אחת ידבר ושתים יבליע ונוטל שכר שבת בהבלעה יעש”ב, ובחת”ם סופר חלק או”ח סימן ר”ה, ושאילת יעב”ץ חלק ב’ ריש סימן קס”ו, ובמגדל עוז שער עליות פ”א ב”ח בד”ה בית הכנסת צריך להשמר שלא להלכד ברשת מנהג ההמון כו’ יע”ש.

ואם שהתירו בכלי זמר על החתונה גם בקידושין, מאחר שעשוי בתערובות אנשים ונשים ובאיסור קריבות כמנהגם בעת הקידושין אין להתיר זה במקום המקודש אשר אשה בעזרה מנין, ובפרט במחולות וכמ”ש בשו”ת זכרון יוסף חלק או”ח סימן י”ז. ולבד כל זה במקומות שעושין החופה בבית הכנסת ובפרט בכלי זמר, בא הרבה קלות ראש עם נשי חבירהם מה שבלתי נאות להעלות על הכתב מלתא דלדידהו לא הוה מומא כו’. וגם הר”ר שי”ר אשר גם החדשים יתכבדו בו, כפי שראיתי במכתב הנדפס ממנו בהצופה למ”ע המגיד התנה שלא יבואו לשם רק השושבינות ואבותיהם של החתן וכלה.

ומה שרצה השואל לומר שהכונה רק משום כבוד שהוא בבית הכנסת ולא משום תקנת עכומ”ז, אמת הדבר שיחשבו זאת לכבוד להדמות למי שאין אנו יכולים לדמות מחמת שרואים מהאומות שעושים כן שלדעתו צריך שיהי’ התקשרות במקום מקודש ועל ידי הכהן המכהן בראשם, וביותר להראות אשר ידם תקיפה לכוף רועי העדה לעשות בנימוסיהם אם אין להם עוז בנפשם שלא לפרוץ גדר, ולמותר לבוא באריכות דברים במה שכבר דשו רבים בספריהם.2

Since they [the non-Jews], too, strive to glorify their worship in their meeting house [בית הכנסת שלהם] so that it be with awe, and without other intermediaries that lead to distraction and sometimes even to lightheadedness, there is certainly be a desecration of G-d’s Name when we make the holy temple a place of partying and frivolity and a meeting house for men and women … in prayer .. there is no place for melodies [נגונים], only the uttering of the liturgy with gravity [כובד ראש] … prayer in the synagogue with musical instruments is inherently forbidden and the way of arrogance, as one who casts off the yoke, where the opposite is required: submission, awe and gravity, and added to this because of the public desecration of G-d’s Name, as his honor has written.

For balance, we conclude with Rav Yehudah Aryeh (Leon) of Modena’s rather different attitude toward the formal musical embellishment of prayer. Ironically, Modena argues that it is actually unmusical, cacophonous prayer that desecrates G-d’s name – “we, that are musicians in our prayers and praises will now be a mockery to the nations, who will say that there is no one among us who yet knows wisdom, and we cry to the G-d of our fathers as a dog and a raven”:

שאלה אם יש אתנו יודע עד מה בחכמת השיר ר”ל המוסיקא ששה או שמונה בני דעת מבני קהלנו יצ”ו אשר בחגים ובמועדים ישאו קולם וירונו בבית הכנסת שיר ושבחה הלל וזמרה אין כאלקינו עלינו לשבח יגדל ואדון עולם וכיוצא לכבוד ד’ בסדר ויחס ערך הקולות בחכמה הנ”ל, ויקם אדם לגרשם בשיח שפתותיו עונה ואומר כי לא נכון לעשות כן כי אם לשוש אסור והמזמור אסור והלולים באשר המה כחכמת הזמר האמור, אסורים משחרב הבית משום אל תשמח ישראל אל גיל בעמים, ואותם הוציא לבוז בדבר זה בעיני ההמון אשר שמעו קולם עם היותם רובם מתופשי התורה, יצא נא דבר מלכות מלפני המורים בתורה בהלכה אם יש איסור בדבר, ואם קול הפוסל הוא זה, או קול ערב למינו להלל י-ה.3

[ועיין שם שהביא דברי התלמוד והפוסקים בסוגיא זו, והעלה דבודאי אין איסור בזמר ושירה לדבר מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, ושוב כתב:] ואיני רואה שיטיל ספק כל מי שיש לו מוח בקדקדו דלהלל לד’ בזמרה בבית הכנסת בשבתות רשומים ויום טוב יקרא דבר מצוה כמו לשמח חתן וכלה אשר כל שבת קדש כלה היא אצלנו וחייבים אנו לקשטה ולשמחה בכל מיני שמחה והמועדים גם כן נאמר וביום שמחתכם ומועדיכם, ומצוה על הש”ץ להנעים קולו בתפלתו ביותר, ואם יכול להשמיע קולו יחידי כאלו עשרה משוררים יחד האם לא יהיה טוב, או אם יעמדו אצלו מסייעים אשר חננם ד’ קול ערב ובלי סדר רק א”ה אריאה (a aria – הערת העורכים) כנהוג כל היום בין קהלות האשכנזים יזמרו עמו ויקרה שיתיחסו ויערכו לו האם יחשב להם חטא,4 וכתוב כבד את ד’ מהונך ודרשו ז”ל ממה שחננך כיצד אם יש לך קול ערב וכו’ ואם כן אטו בשביל שחנן ד’ לאלה ידיעת החכמה כסדרה ובאים לכבד בה ד’ יהיו חטאים בנפשותם, חלילה, נגזור אם כן על שלוחי צבור שיהיו נוערים כחמורים ולא ינעימו קולם ויקרא עליהם נתנה עלי בקולה דזמרא דס”ד דאסיר אפילו ביחיד ודאי משמע שהרי אמרו זמרא דגרדאי אסיר ומיחיד הוא, ואנו אשר היינו בעלי המוסיקא בתפילותינו והודאותינו עתה נהיה לבוז אל העמים אשר יאמרו כי אין אתנו יודע עוד חכמה ונצעק אל אלקי אבותינו ככלב וכעורב, סוף דבר אין בזה ודאי משום אל תשמח ישראל אל גיל ולא עלה על דעת שום ב”ד או חכם לאסור מלשבח לד’ יתברך בקול היותר נעים שאפשר ובחכמה הזאת המעוררת הנפשות לכבודו …5

We have previously cited Rav Eliezer Yehudah Waldenberg’s horrified reaction to Modena’s sneering dismissal, in contradistinction to mainstream rabbinic authority, of more traditional styles of prayer as barbaric and primitive.

A further, unfortunately incomplete (חבל על דאבדין), responsum of Modena on this subject; noteworthy is his (in)famous skepticism toward kabbalah:

שאלה בק”ק פלוני בימי המועד שיררו בבית הכנסת כת משוררים קדיש ברכו קדושה שירות ותשבחות והחזן אחד מהמשוררים במוסיקה וכפלו מלת כתר וגם השם באלה מועדי השם היינו הזכרת השם כל אחד היה מזכירו בחלק פעם א’ ולא ישנה לו כמשפט המחברים במוסיקה שכופלים לפעמים המלה להמתיק הניגון,

והנה קמו עליהן המון עם לומר כי לא נכון הדבר לומר בבית הכנסת במוסיקה ובפרט עבירה היא בידם לכפול מלת כתר והשם הן על פי חכמי הקבלה הן מדינא דגמרא והוא כמו האומר שמע שמע מודים מודים דמשתקין אותו;

יורו המורים אם יכולים לעכב על ידם לזמר ולכפול אלו המלות או לא ושכרו כפול מן השמים.

תשובה שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך תשובתו זאת אם ירצה להשיב שואלו דבר; הא’ אם מותר לכפול בזמרה ההיא מלת כתר, הב’, אם מותר לכפול השם בפסוק אלה מועדי השם, הג’ אעקרא דמלתא אם מותר לומר במוסיקה בבית הכנסת תושבחות לאלקינו

והנה על השנים שהם אחד ר”ל כפל מלת כתר והשם, אם באתי להשיב על פי המכנים עצמם מקובלים היום, אשר ודאי לדעתי הם היוצאים ראשונה להמות על זה כקול מים רבים כפי סודותיהם להיות מלת כתר ראשונה שבספירותיהם לא אדע דבר כי חכמה זו לא לבד לא בי היא וממנה אין עמדי אלא אמרתי לא אחכמה בה ורחוקה היא ממני כאשר ביארתי הסבה במאמר אחד באורך שחברתי קראתיו ארי נוהם, עם כל זה למען ישאר השואל מרוצה ומפויס בכל דרך המבוקש’ ממני שאלתי שני חכמים אוהבי מיודעיה ומכיריה וככה השיבוני ככתבם וכלשונם …6

  1. שו”ת זכר יהוסף (אה”ע: מכון ירושלים תשנ”ד) סימן נ’ עמוד קפט []
  2. שם עמודים קצ-צא []
  3. שו”ת זקני יהודה (מוסד הרב קוק: ירושלים תשט”ז) סימן ו’ עמודים טו-טז []
  4. I do not quite understand what Modena means here. []
  5. שם עמודים יח-יט []
  6. שם סימן קל”א עמודים קעו-עז []