Caveat Nubere

At the end of the previous post, we broached the question of whether a spouse’s failure to disclose his or her status as a convert or recent descendant of one to the other spouse prior to marriage would be grounds for a claim of מקח טעות. This question is raised by Rafi G. (Life in Israel) (h/t: Daas Torah) in the context of a bizarre and depressing tale, reported by Kikar Ha’Shabbat, originally brought to my attention by my father:

אברך טען: אשתי עברה ניתוח ולא ידעתי שהיא סינית, זה מקח טעות

אברך חרדי ביקש לגרש את אשתו בגלל שלא ידע שהיא סינית במקור. הנזק, לטענתו, הן העיניים המלוכסנות שקיבלו ילדיהם. הרב פסק: זה לא פגם. ומה אם היו נולדים להם ילדים שחורים? (חדשות)

ישראל כהן – כ”ה בתמוז תשעו

לא ידע שהתחתן עם סינית – מקח טעות? יהודי שפנה לרבה של רמת אלחנן וחבר מועצת גדולי התורה הגאון רבי יצחק זילברשטיין, העלה שאלה מוזרה לגבי נישואיו עם אשתו, וביקש לברר אם מדובר במקח טעות – כיוון שגילה למפרע שמדובר בסינית.

“התחתנתי לפני כמה שנים עם אשה פלונית”, הוא מספר, “ולאחר שנה נולד לנו בס”ד ילד. לצד השמחה הגדולה שהיתה בעת הלידה, נדהמתי להיווכח שלילד יש עיניים מלוכסנות, כמו של הסינים…”

“כששאלתי את אשתי בעניין, היא השיבה לי שאכן היא נולדה בסין, אבל במהלך שנות בחרותה עברה ניתוח ל’יישור’ העיניים, ולאחר הניתוח סר ממנה ‘המראה הסיני’, והיא נראית כאשה ‘מערבית'”.

“הבעל התרגז מאוד על אשתו שלא סיפרה לו את הדבר, אבל אי אפשר להתעלם מהטענה שיש גם עליו, שכן הוא התחתן איתה בהיותה מתגוררת בארה”ב, וגם הוא לא ערך אודותיה את הבירור המספק” נאמר בעלון שסיקר את הפרשה.

לאחר מכן, נולדו לבני הזוג עוד שני ילדים, גם הם עם עיניים מלוכסנות. לאחר הלידה השלישית החליט הבעל שהוא לא מסוגל לחיות יותר עם האשה הזו, “וגם אינני יודע כיצד יהא באפשרותי לחתן את הילדים הללו; הרי אף אחד לא ירצה להשתדך אתנו”, אמר.

הבעל טען שמדובר במקח טעות, ועם אשה כזו הוא לא הסכים כלל להתחתן, לכן הוא רוצה להגיש נגדה תביעה לגירושין. כשנשאל היכן מוזכר הפגם הזה של ‘עיניים סיניות’ ברשימת המומים במסכת בכורות, השיב הבעל, שפגם כזה לא צריך להיות כתוב באף מקום… “כיון שבני-אדם כמונו, שאינם מתגוררים בסין, מתביישים בכך, ובוודאי שעל-דעת זה לא נישאתי לאשה זו”.

“כשחיפשנו מקורות לשאלה זו, מצאנו ב’בן איש חי’ העוסק במקרה הדומה במקצת לשאלתנו. בבגדד אירע מקרה שבעל הגיע אל הבן איש חי והתלונן על כך שהריסים של עיני אשתו אינם נסגרים בשווה, וכשהיא סוגרת את עיניה זה נראה מוזר מאוד. הבעל לא ידע זאת מלכתחילה.

הבן איש חי הצדיק את טענת הבעל, ואמר שמום מסוג כזה, המבייש את הבעל, הוא אכן מקח טעות, ולמרות שהוא לא כתוב במומי מסכת בכורות, יש להניח שמדובר בפגם כזה שאכן הבעל לא היה מתחתן עם אשתו בגללו, ואם הוא רוצה בגלל זה להתגרש, הוא זכאי לעשות זאת”.

“בכל זאת”, קבע הרב, “אין המקרים דומים, כי בענין הריסים אכן מדובר בפגם שאינו נמצא אצל שאר בני האדם, אבל באשר לעיניים המלוכסנות – הרי שליש מכלל האנשים בעולם הם סינים, ויש להם עיניים כאלה… ולכן אי אפשר לומר שזה הוא פגם…”

“אולי העיניים שלנו, הישרות, הן הלא-רגילות, ועיניה של האשה הן הרגילות בעולם” נאמר.

אחד המשתתפים בשיעור שאל מה היה הדין אם היה נולד לבני הזוג ילד כהה עור (“כושי” כלשונו), והרב השיב שכאן יהיה הדין שונה, “כיוון שכושי הוא קללה שקילל השי”ת את חם בן-נוח, אבל עיניים מלוכסנות של סינים? אינן קללה, כי לשליש מבני העולם יש עיניים כאלה”.

Rafi G.’s paraphrase and analysis:

A question was brought to him by a husband who was asking about his wife. He claims to have recently discovered that she is of Chinese origin. A few years after they married, they had a baby who was born with Chinese slanted eyes. Unable to hide it any longer, the wife then admitted that she was originally Chinese and had had a surgery to straighten her eyes and remove the Chinese appearance from her.

He was very angry at the time, but did nothing about it. After having two more children together, suddenly he decided that enough is enough and he can no longer stay married to her. His children will have problems with shidduchim, he assumed

This fellow asked Rav Zilbershtein if the marriage is valid as he had been deceived. Perhaps it is a mekach taus.

Rav Zilbershtein responded that this is not considered a blemish and is not a valid cause for declaring it a mekach taus. Upon further investigation, upon the insistence of the husband, Rav Zilbershtein found a similar case in the Ben Ish Chai of a woman who couldn’t close her eyes all the way, and the Ben Ish Chai declared it a blemish and therefore the marriage a mekach taus. However, Rav Zilbershtein said, that was actually a blemish, while the slanted eyes is not a blemish – perhaps the slanted eyes are normal and ours are the incorrect way.

So, Rav Zilbershtein paskened that he has no room to declare it a mekach taus. If however the woman would ahve been discovered to have been black originally and the child had beenborn black, that would be enough reason to declare mekach taus, as being black is a descendant of Cham, the accursed son of Noach, whereas slanted eyes of Asians is not a curse -as a third of the world has them.

I would suggest three more points for consideration:

1. the fact that he discovered the issue and then stayed with her and had two more children together. Perhaps had he complained right away there might have been room to discuss it, but after he discovered the issue and chose to stay with her it seems to me that would be an implicit acceptance of the situation and negate any further claim of melach taus

2. geirus. was she originally a Jew or a convert. Perhaps that would also be an issue for consideration, but it isn’t discussed here. His children would not be allowed to marry kohanim if she was a convert. Would it make a difference if he is a kohein?

3. divorce: without declaring it a mekach taus, if it bothers him so much he can always divorce her. It seems he wants to get out of the marriage without paying her the required payments of the kesuba and perhaps legal payments such as alimony (I would assume he couldn’t get out of child support), and that is why he is looking to have it declared mekach taus. But he does have other options, though they cost.

The first of Rafi’s points is, of course, critical: much of the discussion of מקח טעות in general, and קידושי טעות in particular, revolves around whether the purchaser continued to use the purchased item, and whether the claimant spouse continued in the marriage, even after discovering the undisclosed defect. But I do not think that we reach that question here, as it seems that the failure to disclose one’s status as a convert would not be grounds for a claim of מקח טעות in the first place.

The normative halachah is that even the failure to disclose one’s status where it actually renders the marriage prohibited is not grounds for a claim of מקח טעות. As codified by Rambam:

אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין. וכן הנושא שנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה אבל תוספת יש לה ואין לה מזונות ואפילו לאחר מותו וכשכופין אותו ומפרישין ביניהם אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל:

ולמה אין להם עיקר ויש להן תוספת. העיקר שהיא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל תוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנית לו הנאתה והרי היא עומדת [לפניו] אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם:1

Ran explains that with regard to an ordinary, physical defect, it is clear that no one tolerates such a problem. There is therefore a duty of disclosure upon the woman, and the man may therefore rely upon this duty and is not required to investigate himself. With regard to a halachic problem, however, the woman can legitimately hope that she will find favor in the man’s eyes despite the prohibition involved, and there is therefore no duty of disclosure upon her:

דהתם כיון שהיתה במומיה והדבר ידוע שאין אדם נתפייס במומין ולא באשה נדרנית עלה דידה הוה רמי לגלויי ועלה סמך ולא חשש לבדוק אחריה אבל באילונית … וכן הדין באלמנה לכהן גדול וממזרת ונתינה לישראל שאף על פי שלא הכיר בהן יש להן תוספת שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואף על פי שיש איסור בדבר2

Based on this rationale, the נודע ביהודה dismisses as erroneous the view of his correspondent that a divorcée who marries a cohen under the false pretense that she is (merely) a widow does not require a get, “for certainly there is no defect greater than this”. The נודע ביהודה retorts by citing Ran’s position as clearly indicating that prohibitions and [physical] defects are not comparable:

והנה שאלת אשה גרושה אמרה על עצמה שהיא אלמנה וניסת לכהן ואחר הנישואין כאשר נתוודע להכהן שהיא גרושה ברח ממנה והניחה יושבת גלמודה כראוי לה כגמולה … והנה כתבת מה שמצאת לפי דעתך שערי היתר כי בוודאי אין לך מום גדול מזה גרושה לכהן …

ראשית דברך שאין לך מום גדול מזה, ובזה טעית וראה מה שכתב הר”ן … הרי שאין לדמות איסור למומין.3

The דברי מלכיאל, however, argues that Ran’s rationale is difficult to understand – the correspondent of the נודע ביהודה seems correct, that the status of being prohibited is surely an absolutely intolerable defect! He therefore explains that the rule is really rooted in the principle of caveat emptor – the failure of the husband to perform his due diligence allows us (and the woman) to conclude that he must not care about such problems:

ועל פי זה נראה ליישב הא דאלמנה לכהן גדול אף שלא הכיר בה הוי קדושין … והר”ן כתב … ומכל מקום קשה דאין לך מום גדול מזה שאי אפשר כלל שיתרצה בזה לחומר איסור שבה. ועיין נודע ביהודה … ומש”ש מהר”ן אינה ראיה לע”ד דהר”ן כתב רק שיש לה כתובה מפני שסבורה שיערב עליו המקח. וכמה פרוצים איכא בשוקא. אבל כשהוא מקפיד ודאי שקפידתו קפידא. ובאמת גם סברת הר”ן טעמא בעי ..

והנראה דהא גם גבי מומין קיימא לן בכתובות ע”ה שמומין שאפשר לבקרם קודם נישואים אינו יכול לטעון אחר כך כי היה לו לבדוק אחריהם ע”ש במשנה. ולזה גם באיסור אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן. כיון שהוא כהן יש לו לדקדק שלא יכשל באיסור וצריך לו לחקור אם היא גרושה או אלמנה. … על כל פנים הכא הו”ל כדבר שאפשר להבחינו. ומדלא חקר על זה מוכח שלא הקפיד ונתרצה איך שיהיה ולזה קדושיו קדושין.

ונראה שאף שיודעת שהוא כהן בכל זה מחויב לדרוש אם היא גרושה … יש לו לחוש שאינה יודעת הדין דגרושה אסורה לכהן או שלא עלה על לבה … ונראה שזו היא סברת הר”ן שכתב שסבורה שיערב עליו המקח. כי כיון שראתה שלא חקר הרבה סברה שאינו מקפיד על זה ויערב עליו המקח:4

The דברי מלכיאל therefore concludes that if the husband explicitly inquires about the potential halachic problem (and makes clear the reason for his interest, that he is concerned about the prohibition) and receives a false assurance that it is not present, then he will indeed have a claim of מקח טעות:

ולפי זה נראה שאם שאלה ואמרה לו בפירוש שהיא אלמנה והגיד לה ששואל לה בשביל שהוא כהן ואסור בגרושה ודאי שאינה מקודשת שאין לך קפידא גדולה מזה והטעתו כמש”ל. רק אם לא הגיד לה שהוא כהן או שעל כל פנים מקפיד על זה יש לומר שמקודשת כי היה לו לחשוב שאפשר שמשקרת כל זמן שאינה יודעת שהוא מקפיד על זה וכמש”ל בדעת הר”ן … אבל בשואלה ודאי אין מקודשת …5

Here’s an excerpt of a judicial ruling by רב נחום שמואל גורטלר. A woman had sued her estranged husband for financial support and certain financial penalties, and one of the husband’s defenses was that the marriage had been fraudulently contracted, since he was a cohen and his wife was descended from the Indian Bene Israel and she had failed to disclose before their marriage that she had undergone גיור לחומרא:

רקע

בפני בית הדין ערעור הבעל לשעבר על פסק הדין של בית הדין בפתח תקווה המחייבו לשלם לאשתו כתובה ופיצוי. וזו לשון פסק הדין:

בפנינו תביעת האישה לחייב את בעלה במלוא תשלום כתובתה (“מאתיים זקוקין”) ופיצוי הולם בשל עזיבתו ונטישתו אותה לאנחות ואת בתם המשותפת בלי שום עילה וסיבה. כמו כן, מבקשת מזונות קבועים לילדה וכן “קנס” לאב על אי קיום הסדרי הראיה. כמו כן, תביעות נוספות בעניין מזונות וראיית הילדה.

הצדדים נישאו זה לזה כדת משה וישראל בשנת 2008. נישואין ראשונים לאישה, שניים לבעל. לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ובאי כוחם ולאחר העיון בחומר שבתיק, עולה כדלהלן:

לטענת הבעל שהינו כהן הנושא שם משפחת כהנים “כ”ץ”, האישה אסורה לו, הן מצד שלטענתו חיה בעבר בהיותה רווקה עם גוי ונבעלה לו, דבר העושה אותה “זונה” האסורה לכהן וכמבואר ביבמות (סא ע”א וע”ב) והן מצד מוצאה מעדת “בני ישראל” שבהודו. לטענתו, עברה גיור לחומרא בבית הדין של הרב קרליץ בבני ברק. דבר שלא נאמר לו עובר לנישואיהם. לדבריו, יש באמתחתו פסק דין מגדולי ישראל (האשכנזיים) שהאישה אסורה לכהן. פסקי דין שיסודם מפי השמועה ואף הועלו על הכתב (הוגשו בסיכומי הבעל). האישה מנגד הכחישה מכול וכול כי נבעלה לגוי. לטענתה, ה”גוי” היה מכר של המשפחה בלבד, ולה לא היה קשר אישי או אינטימי אתו. הביאה גילוי דעת ופסק דין בכתב יד קדשו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק”ל, לפיו היא מותרת לכהן. …

לדעתנו, אין צורך להיכנס במחלוקת של גדולי ישראל לגבי עדת “בני ישראל” שבהודו. כיוון שאין בזה נפקא מינה לגבי כתובה ופיצוי שזה הנושא העיקרי בפנינו והזוג נישאו ברבנות כאן וידועה עמדת הרבנות הראשית בנושא “בני ישראל” ומי שמתחתן שם נכנס על דעת המקובל שם. …

על כן אנו מחליטים:

א. על הבעל לשלם לאשתו סך מאה אלף ש”ח עבור תשלום כתובתה ופיצויים […].

עד כאן פסק הדין של בית הדין האזורי שעליו הוגש הערעור.

דיון – טענות המערער

לא אדון בכל טענותיו של המערער אלא בדברים שנראה לדון בדבריו.

המערער טען שהוא פטור לשלם כתובה כיון שהמערערת הטעתה אותו:

א. היא לא אמרה לו שמאחר והיא מעדת “בני ישראל” היא אסורה עליו וזאת משום שיש פוסקים הסוברים שהיא אסורה לבוא בקהל.

ב. גם אם נקבל את דעת הפוסקים שהיא מותרת לבוא בקהל, היא אסורה עליו מאחר ועברה גיור לחומרא. מאחר שהוא כהן אסור לו לשאת אישה שיצא עליה שם גיורת, כשם שאסור לכהן לשאת אישה שיצא עליה שם שהיא גרושה, אף על פי שמעיקר הדין היא אינה גרושה.

ג. אף שנפסק להלכה שאדם שנשא אישה האסורה עליו מחייבי לאוין, חייב לשלם לה תוספת כתובה – דבר זה נכון רק כאשר האישה לא הטעתה אותו, שלא אמרה לו דבר: לא אמרה שהיא מותרת וכן לא אמרה לו שהיא אסורה. אבל במקרה שהאישה הטעתה אותו ואמרה לו שהיא מותרת לו, והתברר שהיא אסורה לו – במקרה זה אין לאישה כתובה כלל, לא עיקר כתובה ולא תוספת כתובה. המערער סמך את דבריו על שו”ת דברי מלכיאל, ולקמן אביא דבריו על איזה מקרה אמר דבר זה. …

ד. האישה אסורה עליו משום שבצעירותה נבעלה לגוי.

דחיית טענות המערער

נדון בטענותיו אחת לאחת.

א. האישה לא אמרה לו שהיא אסורה עליו (לדעת חלק מהפוסקים)
המערער טען שהיא לא אמרה לו שמאחר והיא מעדת “בני ישראל” היא אסורה עליו וזאת משום שיש פוסקים הסוברים שהיא אסורה לבוא בקהל.

הנה ברור שהמערער ידע שהאישה היא מעדת “בני ישראל”, ומאחר שהוא כהן הרי שסמך על הפוסקים המתירים עדה זו בקהל ישראל, ומאחר שהתחייב לה כתובה ואין פוסקים הקובעים בוודאות שדעת הפוסקים שמתירים אינה נכונה (יש רק פוסקים שחוששים להחמיר)1 על כן אי אפשר לפטרו מלשלם לאישה כתובה, משום שבנישואים סמך על הפוסקים המתירים. ועוד שגם אלו שחוששים להחמיר – חששם הוא שיש לומר שנתערבו בהם גויים ומכל מקום גם לדעתם נראה שהגויים שנתערבו בהם הם מיעוט. …

ג. טענת הטעיה בכך שאמרה שהיא מותרת לו
עתה לטענתו השלישית שטען: אף שנפסק להלכה שאדם שנשא אישה האסורה עליו מחייבי לאווין הוא חייב לשלם לה תוספת כתובה – דבר זה נכון רק כאשר האישה לא הטעתה אותו דלא אמרה לו דבר: לא אמרה שהיא מותרת וכן לא אמרה שהיא אסורה. אבל במקרה שהאישה הטעתה אותו – אמרה לו שהיא מותרת לו והתברר שהיא אסורה לו, במקרה זה אין לאישה כתובה כלל, לא עיקר כתובה ולא תוספת כתובה. המערער סמך את דבריו על שו”ת דברי מלכיאל ולקמן אביא דבריו על איזה מקרה הוא אמר דבר זה.

הנה דברי הדברי מלכיאל בתשובתו מחודשים, ומכל מקום נראה שכתב את דבריו רק במקרה הדומה למקרה שדיבר בו, ולא לכל מקרה, ובוודאי שלא אמר את דבריו למקרה כשלנו.

תחילה נבאר דין הנושא חייבי לאווין לעניין כתובה בהכיר בה, ובשלא הכיר בה. השולחן ערוך בהלכות כתובות (סימן קטז סעיף א) כתב וזו לשונו:”הנושא אחת מחייבי לאוין, אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה; וכו’ ואם לא הכיר בה, אין לה מנה ומאתים אבל תוספת יש לה.”

הנה כשלא הכיר בה יש לה תוספת ולא אמרינן דהוי מקח טעות, וביאר הר”ן שהיות שאין מום בגופה יכולה לומר שסברה שיערב עליו המקח, והמגיד משנה ביאר שהבעל חייב תוספת כתובה היות והיה עליו לברר (ובספרי בכורי גשן חלק א סימן כג ענף ד פרקים ו, ז ביארתי שצריך להגיע לשני הטעמים, מאמר זה הודפס גם בשורת הדין חלק ב עמוד מו ואילך) אבל אם נמצא בה מום או נדר – אין לה עיקר כתובה ותוספת כתובה, שהיות שאין אדם מתפייס בנדר או במום והיא לא הודיעתו, הווי מקח טעות לעניין הכתובה ולעניין הגט – עיין אבן העזר סימן ל”ט סעיף ה’.

ברם, כהן ששאל את האישה אם היא גרושה וענתה שאינה גרושה ואחר כך התברר שהיא גרושה, הנודע ביהודה כתב שצריכה גט, והדברי מלכיאל (חלק א סימן פו אותיות ו, ז) והאחיעזר כתבו דהוי מקח טעות ואפילו גט אינה צריכה דיכול לומר שסמך עליה.

הנה מה שכתבתי בשם הדברי מלכיאל והאחיעזר – זה נכון במקרה שדנו בהם, שהמקדש שהוא כהן שאל את האישה אם היא גרושה והיא השיבתו שאינה גרושה, שהשאלה היא שאלה פשוטה והתשובה היא תשובה פשוטה, ועל מקרה כזה הם כתבו שאם האישה הטעתו הווי מקח טעות לגמרי, שהמקדש בהחלט יכול לומר “עליה סמכתי”. אבל במקרה שלנו בדיון אם “בני ישראל” מותרים בקהל ואם האישה עברה גיור – אם היא מותרת לכהונה – שאלה כזו לא שואלים נשים ורק גדולי ישראל יכולים לענות על שאלה כזו. על כן מה שהתובע טוען שהוא שאל את האישה ומה שהוא טוען שהאישה ענתה לו, אינו רלוונטי למקרה שלנו. על מקרה שלנו קיימת קביעת הראשונים והאחרונים שהמקדש חייבי לאווין או שניות ולא בירר דוודאי שיש לה תוספת כתובה. שבמקרה זה קיימים הטעמים של הר”ן והמגיד משנה שהיות ואין מום בגופה יכולה היא לומר שסברה שיערב עליו המקח, והיות שהיה עליו לברר ולא בירר הרי שהיא מקודשת גמורה ויש לה תוספת כתובה.

In light of the above, it seems clear that a woman’s failure to disclose the mere fact that she has the halachic status of a convert, in the absence of any applicable prohibition being violated by the marriage, would not be grounds for a claim of קידושי טעות.

  1. רמב”ם הלכות אישות כד:ב-ג, וכן פסק בשלחן ערוך אה”ע קטז:א, ועיין ביאור הגר”א שם ס”ק ה’‏ []
  2. ר”ן שם נט: בדפי הרי”ף, הובא בבית שמואל שם ס”ק ג’‏ []
  3. שו”ת נודע ביהודה תנינא אה”ע סמן נ’‏ []
  4. שו”ת דברי מלכיאל חלק א’ סימן פ”ו אות ז’‏ []
  5. שם אות ח’‏ []

Excessive Public Displays Of Modesty

Gail Sullivan, for The Washington Post:

Ultra-Orthodox Jews delay El Al flight, refusing to sit near women

One passenger described the trip as “an 11-hour long nightmare.”

El Al passengers heading to Israel to celebrate the Jewish new year were delayed leaving New York on the eve of Rosh Hashanah when ultra-Orthodox passengers refused to sit near women.

Because their beliefs require men and women to be segregated, the ultra-Orthodox men, recognizable by their black hats and curly tendrils over the ears, attempted to trade their pre-assigned seats with other passengers, offering money in some cases, the Israeli news Web site ynetnews.com reported.

The pilot pleaded for them to sit down and the flight finally took off. But after takeoff, chaos erupted.

“I ended up sitting next to a … man who jumped out of his seat the moment we had finished taking off and proceeded to stand in the aisle,” a woman passenger identified only as Galit told Ynet. The man had asked her to move from the seat beside her husband to accommodate his religious beliefs, but she refused.

“People stood in the aisles and refused to go forward,” said Amit Ben-Natan, a passenger who was on board the plane.

“I went to the bathroom and it was a mission impossible, the noise was endless,” Galit said of the men crowding the aisle and praying loudly.

El Al promised to look into the issue, Ynet reported: “The company will examine the complaints and if some passengers are found to have acted out of line the company will examine its future steps,” the airline said.

Ynet’s version. H/t: Kol B’Isha Erva.
Without passing judgment on the alleged behavior, here are a couple of apropos excerpts from a responsum of Rav Chaim Berlin I recently read, cautioning against excessive public displays of modesty, as these can engender desecration of G-d’s name and a flouting of the imperative to cause the Name of Heaven to become beloved via one’s character and conduct, and he warns him against instigating the “scorn of those that are at ease toward he who fears G-d and trembleth at His word” and generating the impression that those who fear G-d are “lunatics and not possessed of דרך ארץ”. The first excerpt addresses the stringency of refraining from conversation with a woman (even one’s wife) in public, and the second is his celebrated / notorious lenient ruling on accepting a handshake offered by a (Gentile) woman:

ולדבר עם אשה בשוק לא נאסר אלא לתלמיד חכם ולא למי שאינו מוחזק בתלמיד חכם, וכשם שתלמיד חכם המדבר עם אשה בשוק גורם בזה חלול השם כן מי שאינו מוחזק לתלמיד חכם הנזהר בזה שלא לדבר עם אשתו לעיני הבריות הוא מיחזי כיוהרא, ויש בזה גם כן חלול השם, וכבר אמרו חז”ל יומא פו. ואהבת את ד’ אלקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך, ולעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות כתובות יז., ובפרט שהכל יודעים את כבודו שרחוק הוא משום שמץ הרהור שאינו הגון חס ושלום וכל מעשיו לשם שמים, ועליו להזהר שלא לגרום לעג השאננים על ירא ד’ וחרד על דברו, וכל השם אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקב”ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלקים, מועד קטן ה.

ואשר שאל על דבר נתינת ידו לרשעים או לנכרית, הנה ליתן יד לפושעים אין שום איסור בזה אם אין בזה הודאה וחיזוק להנהגותיהם בשרירות לבם. ולתת יד לאשה לשון הש”ס הוא ברכות סא. המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, מבואר דאם אינו מכוין לשום דבר וכל שכן שאינו עושה כדי להסתכל בה כמו מעלתו שכל מעשיו לשם שמים אין איסור בזה לרצות מעות מידו לידה. ודאי אם יוכל להזהר בזה מה טוב, אבל אם אי אפשר לו להנצל מזה כגון אם הנכרית הקדימה והושיט לו את ידה ואין דעתו לשום הרהור חס ושלום אין להחמיר בזה, ודרכיה דרכי נועם, ואהבת את ד’ אלקיך אמרו חכמים יומא פו. שיהא שם שמים מתאהב על ידך, ולא יאמרו על יראי ד’ שהם משוגעים ואינם בעלי דרך ארץ.1

It should be noted that R. Berlin repeatedly invokes the unquestioned piety of his correspondent, whose actions are for the sake of Heaven, as at least a supporting argument for leniency. לב יודע מרת נפשו; one wonders what the response would be to a less pious individual who cannot rule out the possibility of “any trace of improper thought”, how he would balance the real concern for אביזרייהו דגילוי עריות with those for חילול השם and שם שמים מתאהב על ידך.

  1. שו”ת נשמת חיים (בני ברק תשס”ב) (אה”ע) סימן קל”ה עמוד רכט אותיות ה-ו []

Liebes On Women’s Lib

C.S. notes this New York Times article on the history of the title “Ms.”:

In the Nov. 10, 1901, edition of The Sunday Republican of Springfield, Mass., tucked away in an item at the bottom of Page 4, an unnamed writer put forth a modest proposal. “There is a void in the English language which, with some diffidence, we undertake to fill,” the writer began. “Every one has been put in an embarrassing position by ignorance of the status of some woman. To call a maiden Mrs. is only a shade worse than to insult a matron with the inferior title Miss. Yet it is not always easy to know the facts.”

How to avoid this potential social faux pas? The writer suggested “a more comprehensive term which does homage to the sex without expressing any views as to their domestic situation,” namely, Ms. With this “simple” and “easy to write” title, a tactfully ambiguous compromise between Miss and Mrs., “the person concerned can translate it properly according to circumstances.” The writer even gave a pronunciation tip: “For oral use it might be rendered as ‘Mizz,’ which would be a close parallel to the practice long universal in many bucolic regions, where a slurred Mis’ does duty for Miss and Mrs. alike.”

The item in the Springfield paper made a minor splash, getting picked up and discussed over the next few weeks in other newspapers around the country, from Iowa to Minnesota to Utah. As 1901 drew to a close, however, the Ms. proposal faded from the public eye — though it seems to have made enough of an impression to lurk just below the radar for decades to come. In 1932, it reappeared: a letter writer in The New York Times wondered if “a woman whose marital status is in doubt” should be addressed as M’s or Miss. And in 1949, the philologist Mario Pei noted in his book “The Story of Language” that “feminists, who object to the distinction between Mrs. and Miss and its concomitant revelatory features, have often proposed that the two present-day titles be merged into a single one, ‘Miss’ (to be written ‘Ms.’).”

The genesis of Ms. lay buried in newspaper archives until earlier this year, when after much painstaking hunting through digitized databases I found The Sunday Republican article that started it all. A few years ago I stumbled upon a mention of the article in another newspaper, The New Era, of Humeston, Iowa, on Dec. 4, 1901. Fred Shapiro, the editor of “The Yale Book of Quotations,” then found an excerpt from The Sunday Republican article in The Salt Lake Tribune. After discovering that The Sunday Republican had recently been scanned and digitized by Readex, a publisher of digital historical materials, I was finally able to zero in on this forgotten document.

Though Pei identified the early proponents of Ms. as feminists, the Republican writer (most likely a man) presented the argument for the title as one of simple etiquette and expediency. As the linguist Dennis Baron recounts in his 1986 book “Grammar and Gender,” these considerations remained the driving force in the 1950s, when some guides to business correspondence offered Ms. as a stopgap solution. Fraily and Schnell’s “Practical Business Writing” of 1952, for instance, recommended it as a title “that saves debating between Miss and Mrs.” Two years later, Brown and Doris’s “Business Executive’s Handbook” briefly noted that “a few business concerns now use ‘Ms.’ ” Outside of secretarial circles, however, Ms. remained largely unknown.

It was certainly unknown, in 1961, to Sheila Michaels, a 22-year-old civil rights worker in New York City, who one day spotted it on a piece of mail that her roommate received. In fact, she initially took it as a typo, albeit a felicitous one. Fiercely independent, Michaels abhorred having her identity defined by marriage. Struck by Ms., she became a one-woman lobbying force for the title as a feminist alternative to Miss and Mrs. She even unwittingly replicated The Republican’s rationale for pronouncing Ms. as “mizz,” since she had noticed this ambiguous spoken form when she was a child growing up in St. Louis.

For several years her fellow activists evinced little interest. The turning point, Michaels told me recently, came when she was interviewed on the progressive New York radio station WBAI in late 1969 or early 1970. The program “Womankind” invited her on with other members of a radical group known simply as the Feminists, and during a lull in the show she plunged into her impassioned plea for Ms. Her advocacy finally paid off. The following August, when women’s rights supporters commemorated the 50th anniversary of suffrage with the Women’s Strike for Equality, Ms. became recognized as a calling card of the feminist movement.

Just days before the national demonstration, on Aug. 24, Gloria Steinem registered her approval in her “City Politic” column in New York magazine. “Personally,” she wrote, “I’m all in favor of the new form and will put it on all letters and documents.” Still, she was uncertain about the pronunciation: “An airline clerk asked me, ‘Miss or Mrs.?’ on the phone, and I was stumped. How the hell do you pronounce Ms.?” By the time Steinem and her colleagues introduced Ms. magazine in 1971, both the “miss” and “mizz” pronunciations were considered acceptable — with “mizz,” the “bucolic” form in the 1901 proposal, eventually winning out in common usage.

In some quarters, recognition of Ms. was slow in coming. The New York Times waited until 1986 to announce that it would embrace the use of Ms. as an honorific alongside Miss and Mrs. Eighty-five years after The Sunday Republican’s unassuming contribution to our modern lexicon, The Times admitted that the “void in the English language” had been filled.

In an undated responsum, Rav Yitzhak Isaac Liebes responds to a R. Antelman (sp?), principal of “the Yeshiva of Providence” (presumably the Yeshiva Gedolah of Providence/New England Rabbinical College, founded in 1984), about the desire of female office workers and teachers, both single and married, to replace the traditional titles of “Mrs.” and “Ms.” with the uniform title of “Ms.”:

ב”ה,

שלום וברכה ברביי’ והמשכה להרב המופלא ומופלג יו”ש מו”ה מ”ש אנטעלמאן נ”י מנהל ישיבת פראווידענס ב”א.

בדבר שאלתו שבמשרד הישיבה יש נשים ובתולות העובדות שמה וגם בצוות המורות ובהשפעת ה-WOMENS LIBERATION המה רוצות להיקרא בשם MS.‎ בין בתולות ובין נשואות לא כמו שהי’ תמיד הדרך לקרות לבתולות ופנויות Miss ולנשואות Mrs.‎ ועכשיו כולן רוצות להיקרא בשם אחד אם אין זה נגד התורה ומנהגי ישראל בעניני צניעות.

תשובה:‏

הנראה לי בזה דודאי אין לקרות לאשת איש בתאר שקורין לבתולות ולפנויות כי נותנין מכשול לגברים רווקים דהרי באשת איש אסור להביט ביופיה, … אבל הסתכלות בבתולות או בפנויות בכוונה כדי לבדקה אם היא יפה כדי שישאנה מותר, לכן ממילא לפי זה אם אשת איש נקראה M.S.‎ הרי אם איש רווק רואה אותה וסבור שהיא פנויה ומסתכל בה כדי לבדקה לישאנה הרי היא מביאתו לידי איסור תורה של הסתכלות באשת איש דאם הוא היה יודע שהיא כבר נשואה הרי אין לו עסק עמה ואיכא בזה משום לפני עור, והרי כל כוונת המנהג הרע הזה הוא כדי לטשטש הגבולים בין אשת איש לפנויה ולפרוץ גדר הצניעות ובודאי בישיבה שמטרתה ללמד תורה וצניעות לבני ישראל אסור זה בהחלט, … ותיתי לי’ לכת”ר שעומד על המשמר להגן על דרכי הצניעות ובפרט בבתי החינוך של ילדי ישראל יישר חילי’ לאורייתא, ומנהג זה הוא אותיות גהנם והצדק בזה עם כת”ר.

ועיין בשו”ת חות יאיר סימן קצ”ו באמצע התשובה שמבואר דאשת איש צריכה להיות במלבושיה נכרת שהיא אשת איש ולא כמנהג הבתולות יעו”ש.1

But while R. Liebes is concerned about the confusion that eliminating the titular distinction between single and married women will engender in well-meaning, eligible swains, the חות יאיר that he references actually invokes a darker worry, stemming from “the custom of young Jewish rakes” to take liberties with single women, but not with married ones:

ועוד יש לחוש לכמה חששות ותקלות כי מנהג בחורי ישראל הפריצים לנהג קלות ראש עם הבתולות מה שאין כן עם הנשואות גדרו גדר ואין מי שנוהג קלות ופן וחלילה יכשילו בה לגמרי2

This is as good a time as any to note a responsum of Rav Moshe Shternbuch that I recently encountered, ruling that smoking for women falls under the Biblical prohibition against cross-dressing, damages the fear of Heaven of the members of the woman’s household and detaches her from the sanctity and modesty of the daughters of Israel:

שאלה: אם מותר לאשה לעשן

נראה שראוי לחשוש בזה לאיסור תורה דלא ילבש, ואף שהיום מצוי בעו”ה בנשים, היינו בעכו”ם וחפשיים, אבל הצנועות שומרות גם היום רובן ככולן ייחודן וקדושתן, ואשה שפורצת גדר כאותן הנשים שעיקר כוונתם בזה להדמות לאנשים, עוברת גם היום באיסור לא ילבש שתלוי במנהג הצנועות.

ובבית גם כן אסור, דאיסורא דלא ילבש הוא גם בבית כשאין רואים, ומזיק ליראת שמים לאנשי הבית, ועליה להרחיק עצמה מהרגילה זה ולא ליכשל באיסור ומנתקת עצמה בזה מקדושת בנות ישראל וצניעותן.3

Smoking as a symbol of women’s liberation is, of course, the message of “one of the most famous advertising campaigns in US history”. One of the ad texts’ references to the bad old days – “Back then, every man gave his wife at least one day a week out of the house.” – perfectly captures, of course, Rambam’s famous opinion on a woman’s place.

  1. שו”ת בית אבי חלק שני סימן קל”ב – קשר []
  2. שו”ת חות יאיר סימן קצ”ו – קשר []
  3. תשובות והנהגות חלק א’ יו”ד סימן תנ”ו – קשר []