Are All His Ways Judgment?

The 5 Towns Jewish Times reported a question recently posed to Rav Chaim Kanievsky regarding whether Jews in Miami should obey evacuation orders ahead of Hurricane Irma, followed by his characteristically terse and rather oracular answer:

BREAKING VIDEO: Hagaon HaRav Chaim Kanievsky Tells Miami Residents To Leave Their Homes! ‘Sakanah!’

Hurricane Irma’s size and strength put the entire state of Florida on notice Tuesday, and residents and visitors prepared to leave in anticipation of catastrophic winds and floods that could reach the state by this weekend.

Throughout South Florida, officials readied evacuation orders and people raided store shelves, buying up water and other hurricane supplies. Long lines formed at gas stations and people pulled shutters out of storage and put up plywood to protect their homes and businesses.

Meanwhile, on Rechov Rashbam in Bnei Brak a question was posed as what residents of Miami should do. Should the residents stay or they should leave? Rav Chaim was explained about the recent storm in Texas, and the high number of deaths.

“There may be evacuation orders in Miami over Shabbos. Should they listen and leave, or should they stay?” – he was asked.

Rav Chaim responded with one word – “Sakanah!”

Watch the video below to see for yourself.

One might think that with such a brief (less than one minute) encounter, of which a video record is available, there would be little debate about what, exactly, was asked and answered, but one would be wrong. While the 5TJT describes R. Chaim’s response as “one word – “Sakanah!””, Matzav describes his answer as consisting of two words – “Chshash Sakana”:

“SAKANA”: R’ Chaim Kanievsky Asked About Evacuating Miami For Hurricane Irma (VIDEO)

Florida is hunkering down in preparation for Hurricane Irma, a record breaking Category 5 storm expected to make landfall in the next few days. Grocery shelves have been emptied, windows are being shuttered and emergency services are readying themselves for all possible scenarios.

In the Jewish community, another form of preparation is being taken into account. After Gov. Abbott of Texas was criticized for not calling for an evacuation before Hurricane Harvey, Florida’s Governor Rick Scott has warned that an evacuation order may be declared for parts of Florida in the next few days.

The question arose about how to deal with an order to flee that is issued on Shabbos.

The shayla made its way across the Atlantic Ocean, landing in Bnei Brak to be answered by the Godol Hador, R’ Chaim Kanievsky shlit”a. After listening to the halachic query, R’ Chaim was unequivocal. “Chshash Sakana,” he declared, with all its halachic ramifications.

Watch the video below to see the question being posed to R’ Chaim followed by his succinct answer:

Even more significantly, the JTA’s version of the episode (picked up by The Times of Israel – and Breitbart) goes so far as to claim that R. Chaim ruled that the danger of the storm justified violation of the laws of Shabbas:

Jews may travel on Shabbat to escape Hurricane Irma, haredi rabbi says

An influential Ashkenazi rabbi in Israel said Jews may travel on Shabbat to escape Hurricane Irma, a Category 4 storm that is expected to hit Florida over the weekend.

But some Jews in flood-prone areas are determined to ride out the storm, another rabbi said.

Rabbi Chaim Kanievsky, who receives thousands of followers annually at his home in Bnei Brak from haredi Orthodox communities around the world, issued the call in an interview with a follower. One of his aides filmed and posted his response online Wednesday.

Kanievsky’s ruling came as people in parts of three Florida counties faced mandatory evacuation orders Thursday and officials in two other counties issued voluntary orders to leave in advance of Irma.

The storm could create one of the largest mass exoduses in U.S. history as additional evacuations are announced. Orthodox Jewish law permits the violation of Shabbat, the Jewish day of rest, only in life-threatening or otherwise severe emergencies. …

[See the debate in the comments to the Matzav article over whether R. Chaim actually endorsed evacuation on Shabbas.]

R. Natan Slifkin is skeptical of the meaningfulness of the exchange between R. Chaim and his interlocuters:

Rav Chaim Kanievsky is 89 years old. He has spent virtually his whole life insulated from the outside world. He is a selfless person who has dedicated his entire life to the study of Torah (apart from a very brief period during the War of Independence when he served on guard duty). Many people, following the contemporary charedi notion of Daas Torah (in which the less a person knows about the world, the purer is his wisdom), believe that this makes him uniquely suited to give guidance.

But it goes even further. People consider even a word of blessing from him to be guidance. …

Last week there was another example of this, and it’s on video for everyone to see. Someone went to Rav Chaim and told him that there is a deadly storm headed for Miami, of a kind that has killed many people. They asked: Should people flee? And he replied: Sakanah! (“There’s a danger!”). And that was the end of the conversation.

This brief interaction is viewed very differently by different people. Some people genuinely see it as a demonstration of Divine Daas Torah. “Rav Chaim Kanievsky has ordered people to evacuate Miami!” Others see it as a tragic example of nothingness. He was told that there is a life-threatening danger, so he said that it’s dangerous. You can get the same answer from a five-year-old. …

But whatever one may think of the value of this particular interaction, it should be noted that there is strong precedent for consulting דעת תורה about the religious legitimacy of fleeing from natural disasters – see our previous citation of two classic responsa by prominent fifteenth century Rabbinic leaders – Maharil and Rashbash – in response to queries about the propriety of fleeing from outbreaks of plague.

As noted there, both responsa adduce the following bizarre aggadic passage as proof that “sometimes the messenger errs” – in other words, the argument for passiveness and submission to the Divine will fails since not everything that occurs is actually in accordance with the Divine plan; some tragedies are basically just unfortunate bureaucratic errors!

רב יוסף כי מטי להאי קרא בכי (משלי יג) ויש נספה בלא משפט אמר מי איכא דאזיל בלא זמניה אין כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות אמר ליה לשלוחיה זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי אמר ליה אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך אמר ליה אי הכי אהדרה אמר ליה הואיל ואייתיתה ליהוי למניינא אלא היכי יכלת לה הות נקיטא מתארא בידה והות קא שגרא ומחריא תנורא שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה קדחא ואיתרע מזלה ואייתיתה א”ל רב ביבי בר אביי אית לכו רשותא למיעבד הכי אמר ליה ולא כתיב ויש נספה בלא משפט א”ל והכתיב (קוהלת א) דור הולך ודור בא אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא והדר משלימנא ליה לדומה א”ל סוף סוף שניה מאי עבדת אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא להו ליה והויא חלופיה1

When Rav Yosef reached this verse, he cried: “But there are those swept away without justice” (Proverbs 13:23). He said: Is there one who goes before his time and dies for no reason? The Gemara answers: Yes, like this incident of Rav Beivai bar Abaye, who would be frequented by the company of the Angel of Death and would see how people died at the hands of this angel. The Angel of Death said to his agent: Go and bring me, i.e., kill, Miriam the raiser, i.e., braider, of women’s hair. He went, but instead brought him Miriam, the raiser of babies.

The Angel of Death said to him: I told you to bring Miriam, the raiser of women’s hair. His agent said to him: If so, return her to life. He said to him: Since you have already brought her, let her be counted toward the number of deceased people. Apparently, this woman died unintentionally.

Rav Beivai asked the agent: But as her time to die had not yet arrived, how were you able to kill her? The agent responded that he had the opportunity, as she was holding a shovel in her hand and with it she was lighting and sweeping the oven. She took the fire and set it on her foot; she was scalded and her luck suffered, which gave me the opportunity, and I brought her.

Rav Beivai bar Abaye said to the Angel of Death: Do you have the right to act in this manner, to take someone before his time? The Angel of Death said to him: And is it not written: “But there are those swept away without justice” (Proverbs 13:23)? Rav Beivai said to him: And isn’t it written: “One generation passes away, and another generation comes” (Ecclesiastes 1:4), which indicates that there is a predetermined amount of time for the life of every generation.

He said to him: I shepherd them, not releasing them until the years of the generation are completed, and then I pass them on to the angel Duma who oversees the souls of the dead. Rav Beivai said to him: Ultimately, what do you do with his extra years, those taken away from this individual? The Angel of Death said to him: If there is a Torah scholar who disregards his personal matters, i.e., who overlooks the insults of those who wrong him, I add those years to him and he becomes the deceased’s replacement for that time.2

This possibility of erring messengers is invoked by halachic authorities in another context. As discussed below, there is considerable debate over the theological correctness of the liturgical phrase “לוקח נפשות במשפט”, and various aharonim grapple with the implication of the above aggadah that not all deaths are necessarily just:

חדושי אנשי שם

ק”ל דהא כתיב יש נספה בלא משפט וכעובדא דרב ביבי בפרק קמא דחגיגה ואנו אומרים אותו על המדה התמידית ומדאורייתא שהוא לוקח נפשות במשפט ואם לפעמים על המעט יש נספה בלא משפט אין ראוי מפני זה להמנע מלאומרו כי המקרה אינו תמידי ולא מדאורייתא:3

מכתם לדוד

ואיכא למידק דאמאי לא קאמר דטעמא הוי משום דאמרינן בפ”ק דחגיגה יש נספה בלא משפט וכו’ יעו”ש ולהכי לא מצינן למימר לוקח נפשות במשפט ואמאי אייתי מההיא דמסכת שבת דאינה מימרא מוסכמת וי”ל דמהתם אין ראיה כלל דמלאך המות הוא דעבד הכי ולאו שהקב”ה אמר לו להמיתו כמעשה הנזכר שם משא”כ ההיא דשבת משמע שהקב”ה מרשהו להמיתו הגם דאין בו חטא ואיך מצינן למימר לוקח נפשות במשפט והר”ר יונה והרא”ש ז”ל כתבו שאין למוחקו יעו”ש. ומרן ז”ל בשו”ע או”ח סי’ קפ”ט ויו”ד סי’ שע”ט נראה שלא הכריע לא כהרי”ף והרמב”ם ולא כהר”י והרא”ש אמנם רמ”א ז”ל התם סי’ שע”ט כתבו אמנם כתב ג”כ כי כל דרכיו משפט והוא טעם נכון ודוק. שוב ראיתי להרב פר”ח ז”ל שהביא ראיה מההיא דפ”ק דחגיגה ולענ”ד אין ראיה כמ”ש.4

משרת משה (עטייה)

ולענ”ד יש להביא עוד סעד לסברת בה”ג ודעמיה מדאמר בפ”ק דחגיגה בדף ד’ ע”ב ויש נספה בלא משפט ואייתו עובדא דמרים מגדלא שער נשייא וכו’ ופירש”י ז”ל דיש כלה ואין עון בידו ולא היה משפט לספות עיי”ש וא”כ אפוא כיון דאשכחן מקרא מלא דיבר הכתוב דיש נספה בלא משפט וזימנין שכיח דאזיל בלא זימניה ובלי עון ונקנה בחליפין א”כ היאך נאמר לוקח נפשות במשפט.
ואגב הוקשה לי בסוגייא דשבת דאמאי לא פריך על ר’ אמי דאמר אין מיתה בלא חטא מהאי קרא דיש נספה בלא משפט והאי עובדא דמרים שהיתה מזמן בית שני ומשו”ה סיפר לו לר’ ביבי מה שאירע כבר כמ”ש התוס’ בד”ה הוה שכיח גבי מלאך המות וכו’ עיי”ש והש”ס בהסכמה עלו ופירשו להאי קרא כי האי עובדא ואמרו אין כי הא דר’ ביבי וכו’ וא”כ במה כוחו דר’ אמי לומר אין מיתה בלא חטא. ואין לומר דס”ל לר’ אמי בפי’ האי קרא כמ”ש רש”י ז”ל בפי’ משלי בסי’ י”ד עיי”ש חדא דמה לנו בפי’ רש”י כיון דהש”ס פי’ איפכא ורש”י בתחילה פי’ הפשט ואח”כ איהו גופיה סיים דרבותינו פירשו במס’ חגיגה וכו’ עיי”ש. ובמ”ש אנן בעניותין בקונטרס זכות אבות בפ”ב משנה ח’ בס”ד. ועוד דאף את”ל דפליג עלה ומפרש האי קרא בגוונא אחריתי מה יתרץ בהאי עובדא דסוף סוף אשכחן דיש נספה בלא חטא ולא מטא זימניה וגם דאם איתא הו”ל למסדר הש”ס להודיענו האי פלוגתא בפי’ האי קרא ולימא דלפום שיטה זו אזלא לה לעלמא האי בכיה דר’ יוסף דהוה בכי כי מטי להאי קרא על דאיכא אינש דאזיל בלא זימניה אלא לאו דמוכח דהש”ס תפס במושלם בפי’ האי קרא הכי ורב יוסף מדקא בכי משמע שהבין הקרא הכי ואייתו עלה בש”ס לומר היכי דמי ור’ ביבי ג”כ כד בעי מיניה דמלאך המות אית לכו רשותא למיעבד הכי השיבו ולא כתיב ויש נספה בלא משפט וגם מן השמים יוכיחו מדשתקו ולא א”ל ולא מידי משמע דהסכימו להאי עובדא דמלאך המות והפסוק עצמו העיד דיכול להיות כהאי גונא והוא מוסכם והדרא עלן דאמאי לא פריך אליבא דר’ אמי מהאי מילתא ולכאורה צריך יישוב. …5

My weekly column for this past פרשת האזינו:

Parashas Haazinu (32:4) contains the declaration: “The Rock! – perfect is His work, for all His paths are justice; a G-d of faith without iniquity, righteous and fair is He.”

This conviction of the universality of Hashem’s justice is expressed in (some versions of) the language added to the Blessing after Meals (birkas ha’mazon) in the home of a mourner. Our text of the Talmud (Berachos 46b) includes the phrases “[He] takes souls with justice … for all His paths are justice”. There is a Geonic-Sephardic tradition, however, that deletes these references to justice, since the Talmud elsewhere (Shabbas 55a-b) records a debate over the proposition that “there is no death without error [cheit] and there is no suffering without iniquity [avon]” and apparently concludes by endorsing the opposing view that “there is death without error and there is suffering without iniquity” (Halachos Gedolos cited by Tosafos Berachos ibid.; Rif and Rambam as understood by Beis Yosef OC end of siman 189; Beis Yosef himself). The Ashkenazic tradition, on the other hand, defends our text, arguing that despite the Talmudic conclusion that “there is death without error”, it nevertheless remains the case that “all His paths are justice”, “and He knows why He does so” (Rabbeinu Yonah to Berachos ibid.; Tosafos ibid.; Rema YD 379:1). Furthermore, the Meiri insists that despite the apparent conclusion of the Talmudic discussion, the theologically normative view is nevertheless that “there is no death without error and there is no suffering without iniquity” (and cf. Abudraham, Hilchos Berachos, Shaar 9).

An additional objection to the phrase “[He] takes souls with justice” is based on the text of Proverbs (13:23) “and some are consumed without justice”. The Talmud (Chagigah 4b-5a) understands this to mean that lives are sometimes ended unjustly. In support of this theologically provocative stance, the Talmud cites a remarkable anecdote of the underling of the Angel of Death confusing his master’s description of his target and taking the life of the wrong woman by mistake (cf. Mishras Moshe and Michtam Le’David to Rambam Hilchos Berachos 2:8)! Some explain that justice is the norm, and its absence a rare aberration, and we may therefore declare that “[He] takes souls with justice” since this is generally the case (Chidushei Anshei Shem, Berachos ibid.).

My weekly parashah lecture, on the same topic, is available at the Internet Archive.

  1. חגיגה ד:-ה []
  2. The William Davidson Talmud ibid. []
  3. חדושי אנשי שם על הרי”ף ברכות לד: בדפי הרי”ף []
  4. מכתם לדוד ברכות ב:ח []
  5. משרת משה (עטייה) הלכות ברכות ב:ח []

Caveat Nubere

At the end of the previous post, we broached the question of whether a spouse’s failure to disclose his or her status as a convert or recent descendant of one to the other spouse prior to marriage would be grounds for a claim of מקח טעות. This question is raised by Rafi G. (Life in Israel) (h/t: Daas Torah) in the context of a bizarre and depressing tale, reported by Kikar Ha’Shabbat, originally brought to my attention by my father:

אברך טען: אשתי עברה ניתוח ולא ידעתי שהיא סינית, זה מקח טעות

אברך חרדי ביקש לגרש את אשתו בגלל שלא ידע שהיא סינית במקור. הנזק, לטענתו, הן העיניים המלוכסנות שקיבלו ילדיהם. הרב פסק: זה לא פגם. ומה אם היו נולדים להם ילדים שחורים? (חדשות)

ישראל כהן – כ”ה בתמוז תשעו

לא ידע שהתחתן עם סינית – מקח טעות? יהודי שפנה לרבה של רמת אלחנן וחבר מועצת גדולי התורה הגאון רבי יצחק זילברשטיין, העלה שאלה מוזרה לגבי נישואיו עם אשתו, וביקש לברר אם מדובר במקח טעות – כיוון שגילה למפרע שמדובר בסינית.

“התחתנתי לפני כמה שנים עם אשה פלונית”, הוא מספר, “ולאחר שנה נולד לנו בס”ד ילד. לצד השמחה הגדולה שהיתה בעת הלידה, נדהמתי להיווכח שלילד יש עיניים מלוכסנות, כמו של הסינים…”

“כששאלתי את אשתי בעניין, היא השיבה לי שאכן היא נולדה בסין, אבל במהלך שנות בחרותה עברה ניתוח ל’יישור’ העיניים, ולאחר הניתוח סר ממנה ‘המראה הסיני’, והיא נראית כאשה ‘מערבית'”.

“הבעל התרגז מאוד על אשתו שלא סיפרה לו את הדבר, אבל אי אפשר להתעלם מהטענה שיש גם עליו, שכן הוא התחתן איתה בהיותה מתגוררת בארה”ב, וגם הוא לא ערך אודותיה את הבירור המספק” נאמר בעלון שסיקר את הפרשה.

לאחר מכן, נולדו לבני הזוג עוד שני ילדים, גם הם עם עיניים מלוכסנות. לאחר הלידה השלישית החליט הבעל שהוא לא מסוגל לחיות יותר עם האשה הזו, “וגם אינני יודע כיצד יהא באפשרותי לחתן את הילדים הללו; הרי אף אחד לא ירצה להשתדך אתנו”, אמר.

הבעל טען שמדובר במקח טעות, ועם אשה כזו הוא לא הסכים כלל להתחתן, לכן הוא רוצה להגיש נגדה תביעה לגירושין. כשנשאל היכן מוזכר הפגם הזה של ‘עיניים סיניות’ ברשימת המומים במסכת בכורות, השיב הבעל, שפגם כזה לא צריך להיות כתוב באף מקום… “כיון שבני-אדם כמונו, שאינם מתגוררים בסין, מתביישים בכך, ובוודאי שעל-דעת זה לא נישאתי לאשה זו”.

“כשחיפשנו מקורות לשאלה זו, מצאנו ב’בן איש חי’ העוסק במקרה הדומה במקצת לשאלתנו. בבגדד אירע מקרה שבעל הגיע אל הבן איש חי והתלונן על כך שהריסים של עיני אשתו אינם נסגרים בשווה, וכשהיא סוגרת את עיניה זה נראה מוזר מאוד. הבעל לא ידע זאת מלכתחילה.

הבן איש חי הצדיק את טענת הבעל, ואמר שמום מסוג כזה, המבייש את הבעל, הוא אכן מקח טעות, ולמרות שהוא לא כתוב במומי מסכת בכורות, יש להניח שמדובר בפגם כזה שאכן הבעל לא היה מתחתן עם אשתו בגללו, ואם הוא רוצה בגלל זה להתגרש, הוא זכאי לעשות זאת”.

“בכל זאת”, קבע הרב, “אין המקרים דומים, כי בענין הריסים אכן מדובר בפגם שאינו נמצא אצל שאר בני האדם, אבל באשר לעיניים המלוכסנות – הרי שליש מכלל האנשים בעולם הם סינים, ויש להם עיניים כאלה… ולכן אי אפשר לומר שזה הוא פגם…”

“אולי העיניים שלנו, הישרות, הן הלא-רגילות, ועיניה של האשה הן הרגילות בעולם” נאמר.

אחד המשתתפים בשיעור שאל מה היה הדין אם היה נולד לבני הזוג ילד כהה עור (“כושי” כלשונו), והרב השיב שכאן יהיה הדין שונה, “כיוון שכושי הוא קללה שקילל השי”ת את חם בן-נוח, אבל עיניים מלוכסנות של סינים? אינן קללה, כי לשליש מבני העולם יש עיניים כאלה”.

Rafi G.’s paraphrase and analysis:

A question was brought to him by a husband who was asking about his wife. He claims to have recently discovered that she is of Chinese origin. A few years after they married, they had a baby who was born with Chinese slanted eyes. Unable to hide it any longer, the wife then admitted that she was originally Chinese and had had a surgery to straighten her eyes and remove the Chinese appearance from her.

He was very angry at the time, but did nothing about it. After having two more children together, suddenly he decided that enough is enough and he can no longer stay married to her. His children will have problems with shidduchim, he assumed

This fellow asked Rav Zilbershtein if the marriage is valid as he had been deceived. Perhaps it is a mekach taus.

Rav Zilbershtein responded that this is not considered a blemish and is not a valid cause for declaring it a mekach taus. Upon further investigation, upon the insistence of the husband, Rav Zilbershtein found a similar case in the Ben Ish Chai of a woman who couldn’t close her eyes all the way, and the Ben Ish Chai declared it a blemish and therefore the marriage a mekach taus. However, Rav Zilbershtein said, that was actually a blemish, while the slanted eyes is not a blemish – perhaps the slanted eyes are normal and ours are the incorrect way.

So, Rav Zilbershtein paskened that he has no room to declare it a mekach taus. If however the woman would ahve been discovered to have been black originally and the child had beenborn black, that would be enough reason to declare mekach taus, as being black is a descendant of Cham, the accursed son of Noach, whereas slanted eyes of Asians is not a curse -as a third of the world has them.

I would suggest three more points for consideration:

1. the fact that he discovered the issue and then stayed with her and had two more children together. Perhaps had he complained right away there might have been room to discuss it, but after he discovered the issue and chose to stay with her it seems to me that would be an implicit acceptance of the situation and negate any further claim of melach taus

2. geirus. was she originally a Jew or a convert. Perhaps that would also be an issue for consideration, but it isn’t discussed here. His children would not be allowed to marry kohanim if she was a convert. Would it make a difference if he is a kohein?

3. divorce: without declaring it a mekach taus, if it bothers him so much he can always divorce her. It seems he wants to get out of the marriage without paying her the required payments of the kesuba and perhaps legal payments such as alimony (I would assume he couldn’t get out of child support), and that is why he is looking to have it declared mekach taus. But he does have other options, though they cost.

The first of Rafi’s points is, of course, critical: much of the discussion of מקח טעות in general, and קידושי טעות in particular, revolves around whether the purchaser continued to use the purchased item, and whether the claimant spouse continued in the marriage, even after discovering the undisclosed defect. But I do not think that we reach that question here, as it seems that the failure to disclose one’s status as a convert would not be grounds for a claim of מקח טעות in the first place.

The normative halachah is that even the failure to disclose one’s status where it actually renders the marriage prohibited is not grounds for a claim of מקח טעות. As codified by Rambam:

אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין. וכן הנושא שנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה אבל תוספת יש לה ואין לה מזונות ואפילו לאחר מותו וכשכופין אותו ומפרישין ביניהם אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל:

ולמה אין להם עיקר ויש להן תוספת. העיקר שהיא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל תוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנית לו הנאתה והרי היא עומדת [לפניו] אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם:1

Ran explains that with regard to an ordinary, physical defect, it is clear that no one tolerates such a problem. There is therefore a duty of disclosure upon the woman, and the man may therefore rely upon this duty and is not required to investigate himself. With regard to a halachic problem, however, the woman can legitimately hope that she will find favor in the man’s eyes despite the prohibition involved, and there is therefore no duty of disclosure upon her:

דהתם כיון שהיתה במומיה והדבר ידוע שאין אדם נתפייס במומין ולא באשה נדרנית עלה דידה הוה רמי לגלויי ועלה סמך ולא חשש לבדוק אחריה אבל באילונית … וכן הדין באלמנה לכהן גדול וממזרת ונתינה לישראל שאף על פי שלא הכיר בהן יש להן תוספת שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואף על פי שיש איסור בדבר2

Based on this rationale, the נודע ביהודה dismisses as erroneous the view of his correspondent that a divorcée who marries a cohen under the false pretense that she is (merely) a widow does not require a get, “for certainly there is no defect greater than this”. The נודע ביהודה retorts by citing Ran’s position as clearly indicating that prohibitions and [physical] defects are not comparable:

והנה שאלת אשה גרושה אמרה על עצמה שהיא אלמנה וניסת לכהן ואחר הנישואין כאשר נתוודע להכהן שהיא גרושה ברח ממנה והניחה יושבת גלמודה כראוי לה כגמולה … והנה כתבת מה שמצאת לפי דעתך שערי היתר כי בוודאי אין לך מום גדול מזה גרושה לכהן …

ראשית דברך שאין לך מום גדול מזה, ובזה טעית וראה מה שכתב הר”ן … הרי שאין לדמות איסור למומין.3

The דברי מלכיאל, however, argues that Ran’s rationale is difficult to understand – the correspondent of the נודע ביהודה seems correct, that the status of being prohibited is surely an absolutely intolerable defect! He therefore explains that the rule is really rooted in the principle of caveat emptor – the failure of the husband to perform his due diligence allows us (and the woman) to conclude that he must not care about such problems:

ועל פי זה נראה ליישב הא דאלמנה לכהן גדול אף שלא הכיר בה הוי קדושין … והר”ן כתב … ומכל מקום קשה דאין לך מום גדול מזה שאי אפשר כלל שיתרצה בזה לחומר איסור שבה. ועיין נודע ביהודה … ומש”ש מהר”ן אינה ראיה לע”ד דהר”ן כתב רק שיש לה כתובה מפני שסבורה שיערב עליו המקח. וכמה פרוצים איכא בשוקא. אבל כשהוא מקפיד ודאי שקפידתו קפידא. ובאמת גם סברת הר”ן טעמא בעי ..

והנראה דהא גם גבי מומין קיימא לן בכתובות ע”ה שמומין שאפשר לבקרם קודם נישואים אינו יכול לטעון אחר כך כי היה לו לבדוק אחריהם ע”ש במשנה. ולזה גם באיסור אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן. כיון שהוא כהן יש לו לדקדק שלא יכשל באיסור וצריך לו לחקור אם היא גרושה או אלמנה. … על כל פנים הכא הו”ל כדבר שאפשר להבחינו. ומדלא חקר על זה מוכח שלא הקפיד ונתרצה איך שיהיה ולזה קדושיו קדושין.

ונראה שאף שיודעת שהוא כהן בכל זה מחויב לדרוש אם היא גרושה … יש לו לחוש שאינה יודעת הדין דגרושה אסורה לכהן או שלא עלה על לבה … ונראה שזו היא סברת הר”ן שכתב שסבורה שיערב עליו המקח. כי כיון שראתה שלא חקר הרבה סברה שאינו מקפיד על זה ויערב עליו המקח:4

The דברי מלכיאל therefore concludes that if the husband explicitly inquires about the potential halachic problem (and makes clear the reason for his interest, that he is concerned about the prohibition) and receives a false assurance that it is not present, then he will indeed have a claim of מקח טעות:

ולפי זה נראה שאם שאלה ואמרה לו בפירוש שהיא אלמנה והגיד לה ששואל לה בשביל שהוא כהן ואסור בגרושה ודאי שאינה מקודשת שאין לך קפידא גדולה מזה והטעתו כמש”ל. רק אם לא הגיד לה שהוא כהן או שעל כל פנים מקפיד על זה יש לומר שמקודשת כי היה לו לחשוב שאפשר שמשקרת כל זמן שאינה יודעת שהוא מקפיד על זה וכמש”ל בדעת הר”ן … אבל בשואלה ודאי אין מקודשת …5

Here’s an excerpt of a judicial ruling by רב נחום שמואל גורטלר. A woman had sued her estranged husband for financial support and certain financial penalties, and one of the husband’s defenses was that the marriage had been fraudulently contracted, since he was a cohen and his wife was descended from the Indian Bene Israel and she had failed to disclose before their marriage that she had undergone גיור לחומרא:

רקע

בפני בית הדין ערעור הבעל לשעבר על פסק הדין של בית הדין בפתח תקווה המחייבו לשלם לאשתו כתובה ופיצוי. וזו לשון פסק הדין:

בפנינו תביעת האישה לחייב את בעלה במלוא תשלום כתובתה (“מאתיים זקוקין”) ופיצוי הולם בשל עזיבתו ונטישתו אותה לאנחות ואת בתם המשותפת בלי שום עילה וסיבה. כמו כן, מבקשת מזונות קבועים לילדה וכן “קנס” לאב על אי קיום הסדרי הראיה. כמו כן, תביעות נוספות בעניין מזונות וראיית הילדה.

הצדדים נישאו זה לזה כדת משה וישראל בשנת 2008. נישואין ראשונים לאישה, שניים לבעל. לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ובאי כוחם ולאחר העיון בחומר שבתיק, עולה כדלהלן:

לטענת הבעל שהינו כהן הנושא שם משפחת כהנים “כ”ץ”, האישה אסורה לו, הן מצד שלטענתו חיה בעבר בהיותה רווקה עם גוי ונבעלה לו, דבר העושה אותה “זונה” האסורה לכהן וכמבואר ביבמות (סא ע”א וע”ב) והן מצד מוצאה מעדת “בני ישראל” שבהודו. לטענתו, עברה גיור לחומרא בבית הדין של הרב קרליץ בבני ברק. דבר שלא נאמר לו עובר לנישואיהם. לדבריו, יש באמתחתו פסק דין מגדולי ישראל (האשכנזיים) שהאישה אסורה לכהן. פסקי דין שיסודם מפי השמועה ואף הועלו על הכתב (הוגשו בסיכומי הבעל). האישה מנגד הכחישה מכול וכול כי נבעלה לגוי. לטענתה, ה”גוי” היה מכר של המשפחה בלבד, ולה לא היה קשר אישי או אינטימי אתו. הביאה גילוי דעת ופסק דין בכתב יד קדשו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק”ל, לפיו היא מותרת לכהן. …

לדעתנו, אין צורך להיכנס במחלוקת של גדולי ישראל לגבי עדת “בני ישראל” שבהודו. כיוון שאין בזה נפקא מינה לגבי כתובה ופיצוי שזה הנושא העיקרי בפנינו והזוג נישאו ברבנות כאן וידועה עמדת הרבנות הראשית בנושא “בני ישראל” ומי שמתחתן שם נכנס על דעת המקובל שם. …

על כן אנו מחליטים:

א. על הבעל לשלם לאשתו סך מאה אלף ש”ח עבור תשלום כתובתה ופיצויים […].

עד כאן פסק הדין של בית הדין האזורי שעליו הוגש הערעור.

דיון – טענות המערער

לא אדון בכל טענותיו של המערער אלא בדברים שנראה לדון בדבריו.

המערער טען שהוא פטור לשלם כתובה כיון שהמערערת הטעתה אותו:

א. היא לא אמרה לו שמאחר והיא מעדת “בני ישראל” היא אסורה עליו וזאת משום שיש פוסקים הסוברים שהיא אסורה לבוא בקהל.

ב. גם אם נקבל את דעת הפוסקים שהיא מותרת לבוא בקהל, היא אסורה עליו מאחר ועברה גיור לחומרא. מאחר שהוא כהן אסור לו לשאת אישה שיצא עליה שם גיורת, כשם שאסור לכהן לשאת אישה שיצא עליה שם שהיא גרושה, אף על פי שמעיקר הדין היא אינה גרושה.

ג. אף שנפסק להלכה שאדם שנשא אישה האסורה עליו מחייבי לאוין, חייב לשלם לה תוספת כתובה – דבר זה נכון רק כאשר האישה לא הטעתה אותו, שלא אמרה לו דבר: לא אמרה שהיא מותרת וכן לא אמרה לו שהיא אסורה. אבל במקרה שהאישה הטעתה אותו ואמרה לו שהיא מותרת לו, והתברר שהיא אסורה לו – במקרה זה אין לאישה כתובה כלל, לא עיקר כתובה ולא תוספת כתובה. המערער סמך את דבריו על שו”ת דברי מלכיאל, ולקמן אביא דבריו על איזה מקרה אמר דבר זה. …

ד. האישה אסורה עליו משום שבצעירותה נבעלה לגוי.

דחיית טענות המערער

נדון בטענותיו אחת לאחת.

א. האישה לא אמרה לו שהיא אסורה עליו (לדעת חלק מהפוסקים)
המערער טען שהיא לא אמרה לו שמאחר והיא מעדת “בני ישראל” היא אסורה עליו וזאת משום שיש פוסקים הסוברים שהיא אסורה לבוא בקהל.

הנה ברור שהמערער ידע שהאישה היא מעדת “בני ישראל”, ומאחר שהוא כהן הרי שסמך על הפוסקים המתירים עדה זו בקהל ישראל, ומאחר שהתחייב לה כתובה ואין פוסקים הקובעים בוודאות שדעת הפוסקים שמתירים אינה נכונה (יש רק פוסקים שחוששים להחמיר)1 על כן אי אפשר לפטרו מלשלם לאישה כתובה, משום שבנישואים סמך על הפוסקים המתירים. ועוד שגם אלו שחוששים להחמיר – חששם הוא שיש לומר שנתערבו בהם גויים ומכל מקום גם לדעתם נראה שהגויים שנתערבו בהם הם מיעוט. …

ג. טענת הטעיה בכך שאמרה שהיא מותרת לו
עתה לטענתו השלישית שטען: אף שנפסק להלכה שאדם שנשא אישה האסורה עליו מחייבי לאווין הוא חייב לשלם לה תוספת כתובה – דבר זה נכון רק כאשר האישה לא הטעתה אותו דלא אמרה לו דבר: לא אמרה שהיא מותרת וכן לא אמרה שהיא אסורה. אבל במקרה שהאישה הטעתה אותו – אמרה לו שהיא מותרת לו והתברר שהיא אסורה לו, במקרה זה אין לאישה כתובה כלל, לא עיקר כתובה ולא תוספת כתובה. המערער סמך את דבריו על שו”ת דברי מלכיאל ולקמן אביא דבריו על איזה מקרה הוא אמר דבר זה.

הנה דברי הדברי מלכיאל בתשובתו מחודשים, ומכל מקום נראה שכתב את דבריו רק במקרה הדומה למקרה שדיבר בו, ולא לכל מקרה, ובוודאי שלא אמר את דבריו למקרה כשלנו.

תחילה נבאר דין הנושא חייבי לאווין לעניין כתובה בהכיר בה, ובשלא הכיר בה. השולחן ערוך בהלכות כתובות (סימן קטז סעיף א) כתב וזו לשונו:”הנושא אחת מחייבי לאוין, אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה; וכו’ ואם לא הכיר בה, אין לה מנה ומאתים אבל תוספת יש לה.”

הנה כשלא הכיר בה יש לה תוספת ולא אמרינן דהוי מקח טעות, וביאר הר”ן שהיות שאין מום בגופה יכולה לומר שסברה שיערב עליו המקח, והמגיד משנה ביאר שהבעל חייב תוספת כתובה היות והיה עליו לברר (ובספרי בכורי גשן חלק א סימן כג ענף ד פרקים ו, ז ביארתי שצריך להגיע לשני הטעמים, מאמר זה הודפס גם בשורת הדין חלק ב עמוד מו ואילך) אבל אם נמצא בה מום או נדר – אין לה עיקר כתובה ותוספת כתובה, שהיות שאין אדם מתפייס בנדר או במום והיא לא הודיעתו, הווי מקח טעות לעניין הכתובה ולעניין הגט – עיין אבן העזר סימן ל”ט סעיף ה’.

ברם, כהן ששאל את האישה אם היא גרושה וענתה שאינה גרושה ואחר כך התברר שהיא גרושה, הנודע ביהודה כתב שצריכה גט, והדברי מלכיאל (חלק א סימן פו אותיות ו, ז) והאחיעזר כתבו דהוי מקח טעות ואפילו גט אינה צריכה דיכול לומר שסמך עליה.

הנה מה שכתבתי בשם הדברי מלכיאל והאחיעזר – זה נכון במקרה שדנו בהם, שהמקדש שהוא כהן שאל את האישה אם היא גרושה והיא השיבתו שאינה גרושה, שהשאלה היא שאלה פשוטה והתשובה היא תשובה פשוטה, ועל מקרה כזה הם כתבו שאם האישה הטעתו הווי מקח טעות לגמרי, שהמקדש בהחלט יכול לומר “עליה סמכתי”. אבל במקרה שלנו בדיון אם “בני ישראל” מותרים בקהל ואם האישה עברה גיור – אם היא מותרת לכהונה – שאלה כזו לא שואלים נשים ורק גדולי ישראל יכולים לענות על שאלה כזו. על כן מה שהתובע טוען שהוא שאל את האישה ומה שהוא טוען שהאישה ענתה לו, אינו רלוונטי למקרה שלנו. על מקרה שלנו קיימת קביעת הראשונים והאחרונים שהמקדש חייבי לאווין או שניות ולא בירר דוודאי שיש לה תוספת כתובה. שבמקרה זה קיימים הטעמים של הר”ן והמגיד משנה שהיות ואין מום בגופה יכולה היא לומר שסברה שיערב עליו המקח, והיות שהיה עליו לברר ולא בירר הרי שהיא מקודשת גמורה ויש לה תוספת כתובה.

In light of the above, it seems clear that a woman’s failure to disclose the mere fact that she has the halachic status of a convert, in the absence of any applicable prohibition being violated by the marriage, would not be grounds for a claim of קידושי טעות.

  1. רמב”ם הלכות אישות כד:ב-ג, וכן פסק בשלחן ערוך אה”ע קטז:א, ועיין ביאור הגר”א שם ס”ק ה’‏ []
  2. ר”ן שם נט: בדפי הרי”ף, הובא בבית שמואל שם ס”ק ג’‏ []
  3. שו”ת נודע ביהודה תנינא אה”ע סמן נ’‏ []
  4. שו”ת דברי מלכיאל חלק א’ סימן פ”ו אות ז’‏ []
  5. שם אות ח’‏ []

Excessive Public Displays Of Modesty

Gail Sullivan, for The Washington Post:

Ultra-Orthodox Jews delay El Al flight, refusing to sit near women

One passenger described the trip as “an 11-hour long nightmare.”

El Al passengers heading to Israel to celebrate the Jewish new year were delayed leaving New York on the eve of Rosh Hashanah when ultra-Orthodox passengers refused to sit near women.

Because their beliefs require men and women to be segregated, the ultra-Orthodox men, recognizable by their black hats and curly tendrils over the ears, attempted to trade their pre-assigned seats with other passengers, offering money in some cases, the Israeli news Web site ynetnews.com reported.

The pilot pleaded for them to sit down and the flight finally took off. But after takeoff, chaos erupted.

“I ended up sitting next to a … man who jumped out of his seat the moment we had finished taking off and proceeded to stand in the aisle,” a woman passenger identified only as Galit told Ynet. The man had asked her to move from the seat beside her husband to accommodate his religious beliefs, but she refused.

“People stood in the aisles and refused to go forward,” said Amit Ben-Natan, a passenger who was on board the plane.

“I went to the bathroom and it was a mission impossible, the noise was endless,” Galit said of the men crowding the aisle and praying loudly.

El Al promised to look into the issue, Ynet reported: “The company will examine the complaints and if some passengers are found to have acted out of line the company will examine its future steps,” the airline said.

Ynet’s version. H/t: Kol B’Isha Erva.
Without passing judgment on the alleged behavior, here are a couple of apropos excerpts from a responsum of Rav Chaim Berlin I recently read, cautioning against excessive public displays of modesty, as these can engender desecration of G-d’s name and a flouting of the imperative to cause the Name of Heaven to become beloved via one’s character and conduct, and he warns him against instigating the “scorn of those that are at ease toward he who fears G-d and trembleth at His word” and generating the impression that those who fear G-d are “lunatics and not possessed of דרך ארץ”. The first excerpt addresses the stringency of refraining from conversation with a woman (even one’s wife) in public, and the second is his celebrated / notorious lenient ruling on accepting a handshake offered by a (Gentile) woman:

ולדבר עם אשה בשוק לא נאסר אלא לתלמיד חכם ולא למי שאינו מוחזק בתלמיד חכם, וכשם שתלמיד חכם המדבר עם אשה בשוק גורם בזה חלול השם כן מי שאינו מוחזק לתלמיד חכם הנזהר בזה שלא לדבר עם אשתו לעיני הבריות הוא מיחזי כיוהרא, ויש בזה גם כן חלול השם, וכבר אמרו חז”ל יומא פו. ואהבת את ד’ אלקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך, ולעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות כתובות יז., ובפרט שהכל יודעים את כבודו שרחוק הוא משום שמץ הרהור שאינו הגון חס ושלום וכל מעשיו לשם שמים, ועליו להזהר שלא לגרום לעג השאננים על ירא ד’ וחרד על דברו, וכל השם אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקב”ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלקים, מועד קטן ה.

ואשר שאל על דבר נתינת ידו לרשעים או לנכרית, הנה ליתן יד לפושעים אין שום איסור בזה אם אין בזה הודאה וחיזוק להנהגותיהם בשרירות לבם. ולתת יד לאשה לשון הש”ס הוא ברכות סא. המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, מבואר דאם אינו מכוין לשום דבר וכל שכן שאינו עושה כדי להסתכל בה כמו מעלתו שכל מעשיו לשם שמים אין איסור בזה לרצות מעות מידו לידה. ודאי אם יוכל להזהר בזה מה טוב, אבל אם אי אפשר לו להנצל מזה כגון אם הנכרית הקדימה והושיט לו את ידה ואין דעתו לשום הרהור חס ושלום אין להחמיר בזה, ודרכיה דרכי נועם, ואהבת את ד’ אלקיך אמרו חכמים יומא פו. שיהא שם שמים מתאהב על ידך, ולא יאמרו על יראי ד’ שהם משוגעים ואינם בעלי דרך ארץ.1

It should be noted that R. Berlin repeatedly invokes the unquestioned piety of his correspondent, whose actions are for the sake of Heaven, as at least a supporting argument for leniency. לב יודע מרת נפשו; one wonders what the response would be to a less pious individual who cannot rule out the possibility of “any trace of improper thought”, how he would balance the real concern for אביזרייהו דגילוי עריות with those for חילול השם and שם שמים מתאהב על ידך.

  1. שו”ת נשמת חיים (בני ברק תשס”ב) (אה”ע) סימן קל”ה עמוד רכט אותיות ה-ו []