Liebes On Women’s Lib

C.S. notes this New York Times article on the history of the title “Ms.”:

In the Nov. 10, 1901, edition of The Sunday Republican of Springfield, Mass., tucked away in an item at the bottom of Page 4, an unnamed writer put forth a modest proposal. “There is a void in the English language which, with some diffidence, we undertake to fill,” the writer began. “Every one has been put in an embarrassing position by ignorance of the status of some woman. To call a maiden Mrs. is only a shade worse than to insult a matron with the inferior title Miss. Yet it is not always easy to know the facts.”

How to avoid this potential social faux pas? The writer suggested “a more comprehensive term which does homage to the sex without expressing any views as to their domestic situation,” namely, Ms. With this “simple” and “easy to write” title, a tactfully ambiguous compromise between Miss and Mrs., “the person concerned can translate it properly according to circumstances.” The writer even gave a pronunciation tip: “For oral use it might be rendered as ‘Mizz,’ which would be a close parallel to the practice long universal in many bucolic regions, where a slurred Mis’ does duty for Miss and Mrs. alike.”

The item in the Springfield paper made a minor splash, getting picked up and discussed over the next few weeks in other newspapers around the country, from Iowa to Minnesota to Utah. As 1901 drew to a close, however, the Ms. proposal faded from the public eye — though it seems to have made enough of an impression to lurk just below the radar for decades to come. In 1932, it reappeared: a letter writer in The New York Times wondered if “a woman whose marital status is in doubt” should be addressed as M’s or Miss. And in 1949, the philologist Mario Pei noted in his book “The Story of Language” that “feminists, who object to the distinction between Mrs. and Miss and its concomitant revelatory features, have often proposed that the two present-day titles be merged into a single one, ‘Miss’ (to be written ‘Ms.’).”

The genesis of Ms. lay buried in newspaper archives until earlier this year, when after much painstaking hunting through digitized databases I found The Sunday Republican article that started it all. A few years ago I stumbled upon a mention of the article in another newspaper, The New Era, of Humeston, Iowa, on Dec. 4, 1901. Fred Shapiro, the editor of “The Yale Book of Quotations,” then found an excerpt from The Sunday Republican article in The Salt Lake Tribune. After discovering that The Sunday Republican had recently been scanned and digitized by Readex, a publisher of digital historical materials, I was finally able to zero in on this forgotten document.

Though Pei identified the early proponents of Ms. as feminists, the Republican writer (most likely a man) presented the argument for the title as one of simple etiquette and expediency. As the linguist Dennis Baron recounts in his 1986 book “Grammar and Gender,” these considerations remained the driving force in the 1950s, when some guides to business correspondence offered Ms. as a stopgap solution. Fraily and Schnell’s “Practical Business Writing” of 1952, for instance, recommended it as a title “that saves debating between Miss and Mrs.” Two years later, Brown and Doris’s “Business Executive’s Handbook” briefly noted that “a few business concerns now use ‘Ms.’ ” Outside of secretarial circles, however, Ms. remained largely unknown.

It was certainly unknown, in 1961, to Sheila Michaels, a 22-year-old civil rights worker in New York City, who one day spotted it on a piece of mail that her roommate received. In fact, she initially took it as a typo, albeit a felicitous one. Fiercely independent, Michaels abhorred having her identity defined by marriage. Struck by Ms., she became a one-woman lobbying force for the title as a feminist alternative to Miss and Mrs. She even unwittingly replicated The Republican’s rationale for pronouncing Ms. as “mizz,” since she had noticed this ambiguous spoken form when she was a child growing up in St. Louis.

For several years her fellow activists evinced little interest. The turning point, Michaels told me recently, came when she was interviewed on the progressive New York radio station WBAI in late 1969 or early 1970. The program “Womankind” invited her on with other members of a radical group known simply as the Feminists, and during a lull in the show she plunged into her impassioned plea for Ms. Her advocacy finally paid off. The following August, when women’s rights supporters commemorated the 50th anniversary of suffrage with the Women’s Strike for Equality, Ms. became recognized as a calling card of the feminist movement.

Just days before the national demonstration, on Aug. 24, Gloria Steinem registered her approval in her “City Politic” column in New York magazine. “Personally,” she wrote, “I’m all in favor of the new form and will put it on all letters and documents.” Still, she was uncertain about the pronunciation: “An airline clerk asked me, ‘Miss or Mrs.?’ on the phone, and I was stumped. How the hell do you pronounce Ms.?” By the time Steinem and her colleagues introduced Ms. magazine in 1971, both the “miss” and “mizz” pronunciations were considered acceptable — with “mizz,” the “bucolic” form in the 1901 proposal, eventually winning out in common usage.

In some quarters, recognition of Ms. was slow in coming. The New York Times waited until 1986 to announce that it would embrace the use of Ms. as an honorific alongside Miss and Mrs. Eighty-five years after The Sunday Republican’s unassuming contribution to our modern lexicon, The Times admitted that the “void in the English language” had been filled.

In an undated responsum, Rav Yitzhak Isaac Liebes responds to a R. Antelman (sp?), principal of “the Yeshiva of Providence” (presumably the Yeshiva Gedolah of Providence/New England Rabbinical College, founded in 1984), about the desire of female office workers and teachers, both single and married, to replace the traditional titles of “Mrs.” and “Ms.” with the uniform title of “Ms.”:

ב”ה,

שלום וברכה ברביי’ והמשכה להרב המופלא ומופלג יו”ש מו”ה מ”ש אנטעלמאן נ”י מנהל ישיבת פראווידענס ב”א.

בדבר שאלתו שבמשרד הישיבה יש נשים ובתולות העובדות שמה וגם בצוות המורות ובהשפעת ה-WOMENS LIBERATION המה רוצות להיקרא בשם MS.‎ בין בתולות ובין נשואות לא כמו שהי’ תמיד הדרך לקרות לבתולות ופנויות Miss ולנשואות Mrs.‎ ועכשיו כולן רוצות להיקרא בשם אחד אם אין זה נגד התורה ומנהגי ישראל בעניני צניעות.

תשובה:‏

הנראה לי בזה דודאי אין לקרות לאשת איש בתאר שקורין לבתולות ולפנויות כי נותנין מכשול לגברים רווקים דהרי באשת איש אסור להביט ביופיה, … אבל הסתכלות בבתולות או בפנויות בכוונה כדי לבדקה אם היא יפה כדי שישאנה מותר, לכן ממילא לפי זה אם אשת איש נקראה M.S.‎ הרי אם איש רווק רואה אותה וסבור שהיא פנויה ומסתכל בה כדי לבדקה לישאנה הרי היא מביאתו לידי איסור תורה של הסתכלות באשת איש דאם הוא היה יודע שהיא כבר נשואה הרי אין לו עסק עמה ואיכא בזה משום לפני עור, והרי כל כוונת המנהג הרע הזה הוא כדי לטשטש הגבולים בין אשת איש לפנויה ולפרוץ גדר הצניעות ובודאי בישיבה שמטרתה ללמד תורה וצניעות לבני ישראל אסור זה בהחלט, … ותיתי לי’ לכת”ר שעומד על המשמר להגן על דרכי הצניעות ובפרט בבתי החינוך של ילדי ישראל יישר חילי’ לאורייתא, ומנהג זה הוא אותיות גהנם והצדק בזה עם כת”ר.

ועיין בשו”ת חות יאיר סימן קצ”ו באמצע התשובה שמבואר דאשת איש צריכה להיות במלבושיה נכרת שהיא אשת איש ולא כמנהג הבתולות יעו”ש.1

But while R. Liebes is concerned about the confusion that eliminating the titular distinction between single and married women will engender in well-meaning, eligible swains, the חות יאיר that he references actually invokes a darker worry, stemming from “the custom of young Jewish rakes” to take liberties with single women, but not with married ones:

ועוד יש לחוש לכמה חששות ותקלות כי מנהג בחורי ישראל הפריצים לנהג קלות ראש עם הבתולות מה שאין כן עם הנשואות גדרו גדר ואין מי שנוהג קלות ופן וחלילה יכשילו בה לגמרי2

This is as good a time as any to note a responsum of Rav Moshe Shternbuch that I recently encountered, ruling that smoking for women falls under the Biblical prohibition against cross-dressing, damages the fear of Heaven of the members of the woman’s household and detaches her from the sanctity and modesty of the daughters of Israel:

שאלה: אם מותר לאשה לעשן

נראה שראוי לחשוש בזה לאיסור תורה דלא ילבש, ואף שהיום מצוי בעו”ה בנשים, היינו בעכו”ם וחפשיים, אבל הצנועות שומרות גם היום רובן ככולן ייחודן וקדושתן, ואשה שפורצת גדר כאותן הנשים שעיקר כוונתם בזה להדמות לאנשים, עוברת גם היום באיסור לא ילבש שתלוי במנהג הצנועות.

ובבית גם כן אסור, דאיסורא דלא ילבש הוא גם בבית כשאין רואים, ומזיק ליראת שמים לאנשי הבית, ועליה להרחיק עצמה מהרגילה זה ולא ליכשל באיסור ומנתקת עצמה בזה מקדושת בנות ישראל וצניעותן.3

Smoking as a symbol of women’s liberation is, of course, the message of “one of the most famous advertising campaigns in US history”. One of the ad texts’ references to the bad old days – “Back then, every man gave his wife at least one day a week out of the house.” – perfectly captures, of course, Rambam’s famous opinion on a woman’s place.

  1. שו”ת בית אבי חלק שני סימן קל”ב – קשר []
  2. שו”ת חות יאיר סימן קצ”ו – קשר []
  3. תשובות והנהגות חלק א’ יו”ד סימן תנ”ו – קשר []

All’s Fair In Love and War

iran Hebrew Radio – IRIB World Service ‘reports’ on TzipiMata HariLivni’s confessions of acting as a honey-trap during her career as a Mossad agent (via Rav Tzair, via Menachem Mendel):

ליבני: עסקתי בזנות למען “ישראל”

שרת החוץ הישראלית לשעבר ציפי ליבני הודתה כי עסקה בזנות וביצעה מעשים לא מוסריים עם כמה מנהיגים ערבים במטרה לסחוט אותם כדי לשרת את בטחונה של ישראל, ליבני בראיון לשבועון טיימס האמריקני אמר כי קיימה יחסים עם אישים ערבים במהלך תפקידה במוסד. עוד אמרה כי היתה מוכנה אפילו לרצוח לקראת השגת מידע וציינה כי בכמה מדינות באירופה היו תיקים פליליים נגדה בגין מעשי רצח וסחיטה מינית אך הצליחה להסירן הודות ללחצים שהפעילה הממשלה הישראלית.

יש לציין כי החכם הישראלי אריה שבת התיר לנשים הישראליות לעסוק בזנות בניסיון להשיג מידע חשוב אף שההלכה היהודית אוסרת זאת.

This is really just a version of a sensational and conclusively debunked ‘report’ originally appearing in “Al-Masri Al-Youm, an independent and widely read Egyptian daily”:

Leading Egyptian daily falsely claims Livni admitted to having ‘sex with Arabs’ for political gain

Fabricated story in Al-Masry Al-Youm, misrepresenting comments made by former foreign minister about her service in the Mossad, goes viral in Arabic media

A leading Egyptian daily falsely claimed that former foreign minister Tzipi Livni conducted sexual relations with Arab officials during her years as a Mossad agent in an attempt to entrap them, and used what it said was a 2009 interview with The Times of London as ostensible proof.

The article in Al-Masri Al-Youm, an independent and widely read Egyptian daily, was headlined: “Livni: I had sex with Arabs in return for ‘political concessions.’” It featured prominently in the paper’s Saturday print edition and was still leading its website on Sunday afternoon. The article went up on Al-Masry Al-Youm’s website Friday night and was its most widely read story over the weekend. It had garnered 20,000 Facebook shares and 1,800 tweets as of Sunday morning, and was quoted extensively in Egyptian and Arab media.

Sources close to Livni told The Times of Israel that “this report is ludicrous and crazy.” Needless to say, they said, the story was without foundation. “There are apparently those who fear Livni’s return to politics, where she will strengthen Israel’s standing domestically and internationally,” the sources said.

The Egyptian newspaper story claimed that Livni gave an interview to The Times of London in 2009 –segments of which it said were quoted at the time in the Israeli daily Yedioth Ahronoth — in which she “prided herself for her heroic actions, which included special operations such as entrapping important personalities by involving them in sexual scandals.”

It quoted her as saying that “she is not against having sexual relations in order to obtain information that will benefit the State of Israel.”

It added that Livni said the Mossad had rescued her from danger during special missions conducted in numerous European countries in which scientists, including Arabs, were targeted.

Livni did not, in fact, say any of those things in any interview seen by The Times of Israel. Rather, she did make comments to the Israeli media, that were republished by the Times in 2009, in which she said she had not been asked “to go to bed with someone for my country.”

As quoted by the (London) Times on February 15, 2009, Livni described the loneliness of serving as a young Mossad agent in London following her graduation from law school. (Livni served in the Mossad in Europe between 1980 and 1984.) Asked if she would have been willing to serve as a “honey trap” — a euphemism for a seductress — to entrap Israeli nuclear spy Mordechai Vanunu in the 1980s, Livni was quoted by The Times as answering, “If you ask me if I was ever asked to go to bed with someone for my country, the answer is ‘no.’ But if I’d been asked to do it, I don’t know what I’d have said. In the ‘office’ [Mossad’s term for itself] there is a job tailored for everyone.”

Al-Masry Al-Youm also included what appears to be a bizarre reference to an extensive interview Livni gave to Haaretz reporter Ari Shavit on January 30, 2009, ahead of the then-imminent general elections.

The Egyptian paper did not quote from the interview, but it referred to a certain “Rabbi Ari Shfat, considered one of the most important and famous rabbis in Israel,” who it said issued religious edicts permitting “Israeli women to have sex with the enemy in return for important information.”

The Times of Israel sought a response from A-Masry Al-Youm, but none had been received at the time of publication.

[Note that the Times has been transposed from London to America as the ‘report’ migrated from Egypt to Iran.]

The author of the above Times of Israel article does not seem to have understood the reference to “Rabbi Ari Shfat”; his identity (if not quite his status as “one of the most important and famous rabbis in Israel”) is elucidated in this Walla! News account of the affair:

שערוריית המין המפוברקת של ציפי לבני במצרים

יו”ר קדימה לשעבר מככבת בידיעה בעיתון מצרי, שמבוססת על ציטוטים שהוצאו מהקשרם מראיונות עבר. בין השאר, נכתב כי הודתה שקיימה יחסי מין עם ערבים תמורת “ויתורים מדיניים”

מה הקשר בין ציפי לבני, רב בשם ארי יצחק שבט וסקנדלים מיניים במוסד? כולם גיבורי ידיעה סנסציונית שהופיעה בסוף השבוע בעיתון המצרי “אל-מסרי אל-יום”. כותרת הידיעה שפרסם שלשום היומון המצרי הנפוץ היתה “לבני: קיימתי יחסי מין עם ערבים כדי לקבל ויתורים מדיניים”, במסגרתה לבני לכאורה חושפת “פרטים חמים” על עברה כסוכנת מוסד. “אני לא מתנגדת לקיום יחסי מין שיכולים להוביל למידע שיועיל למדינת ישראל”, מצוטטת לבני בכתבה, המתבססת לכאורה על ראיון שנתנה ל”טיימס” הבריטי ול”ידיעות אחרונות”, אך בדיקה מהירה בארכיון הטיימס מגלה כי מדובר בכתבה שפורסמה ב-2009, שבה לבני אמרה בדיוק את הציטוט ההפוך, וכי הציטוטים ב”אל מסרי אל יום” פוברקו לחלוטין.

סימני השאלה על עתידה הפוליטי של לבני גלשו ככל הנראה לעיתון, שנחשב בדרך כלל למכובד ואמין, והקדיש כתבה לפרסום הסנסציות מעברה. “לבני חשפה שקיימה יחסי מין עם אישים ערבים בזמן שעבדה במוסד כדי לסבך אותם בשערוריות מיניות ולסחוט אותם כדי שיעבירו מידע חשוב וויתורים מדיניים”, נכתב בידיעה, עליה חתום הכתב מוחמד בחיירי. הידיעה “מתבססת” כאמור, על הטיימס הבריטי וראיון בידיעות אחרונות, בו אמרה לבני דווקא ההפך, והבהירה כי בשנותיה במוסד “לא היו לה יחסי אהבה או קשרים אינטימיים”.

אי הדיוק התמוה בכתבה ממשיך בפסקת הסיום שלה, שם מוסיף הכתב כי דבריה של לבני מגיעים על רקע “פתווה” (פסק הלכה) של “הרב ארי (יצחק – ט.ש, נ.י) שבט”. לפי “אל-מסרי אל-יום”, שבט – “אחד הרבנים הגדולים והמפורסמים ביותר בישראל”, התיר מבחינה הלכתית קיום יחסי מין עם האויב בתמורה למידע חשוב. כזכור, לפני מספר שנים פסק הרב ארי יצחק שבט שסוכנת מוסד נשואה ששוכבת עם האויב על מנת לקבל מידע נחוץ או לעצור מעשה שמסכן את ביטחון המדינה, מצילה את ישראל.

“יש מי שמנסה לעשות לה דה לגיטימציה”

בסביבתה של לבני הגיבו בגיחוך לפרסום. “זה סיפור הזוי, ודמיון פרוע”, אמר מקורב ללבני לוואלה! חדשות, שסיפר כי לבני עצמה מצאה את הפרסום משעשע. “כנראה שיש מי שחושש שלבני תחזור ותחזק את מעמדה המדיני של ישראל בעולם ובאזור ומנסה לעשות לה דה לגיטימציה”, הוסיף המקורב. לפי ההערכה, כלי תקשורת ערביים שימשו בשנים האחרונות מקורות ישראליים להעברת מסרים למדינות ערביות או חיסולי חשבונות פוליטיים. כך לדוגמא, עיתון “אל-ג’רידה” הכוויתי פרסם בשנתיים האחרונות שורה של סיפורים בלעדיים שהתבססו על מקורות ישראליים שחשפו סקנדלים בלשכת ראש הממשלה, אך מרביתם הוכחשו בצורה גורפת או התבררו כלא נכונים בסופו של דבר.

עברה של לבני כאשת ביון כבר הסעיר בעבר את התקשורת העולמית, ובקמפיין הבחירות הקודמות פרסמו לא מעט עיתונים גדולים בעולם הרחבות שהתמקדו בתקופה שכיהנה כסוכנת מוסד בפריז בשנות ה-80. בסאנדיי טיימס פורסמה אז כתבה נרחבת על שירותה של לבני, שלפיו ממקום מושבה בפריז היא השתתפה בצעירותה במרדף ברחבי אירופה אחר טרוריסטים ערבים.

As Menachem Mendel and דוד (first commenter) note, R. Ari Yitzhak Shvat’s sensational and provocative discussion of the halachos governing Jewish agents acting as honeypots was published several years ago in תחומין:

גילוי עריות למען בטחון המדינה

הספרות ההלכתית בדור הקודם, דור השואה האיומה באירופה, עסקה בשאלות של חיי נפשות, של טריאז’ (החלטות של עדיפות בחיי אדם) וחילול כבודן של בנות ישראל, שכדברי הגמ’ בסנהדרין (עד,א) יש ביניהם משוואה הלכתית. ב”ה היום, כשאנו נמצאים קוממיות בארצנו, כבר לא צריכים לדון בשאלות הצלת חיים על ידי מסירה לניצול וזלזול המוני בבנות ישראל, אלא על צורך מקומי ובודד לפיתוי יזום מצדנו של סוכנת בשרות החשאית, כדי לשמור על בטחון המדינה. השאלה היא האם מותר למדינה ליזום ולהיעזר בגילוי עריות במקרים בודדים וקיצונים, כשמתברר שזהו הפתרון המהיר והיעיל ביותר לקבל מידע נחוץ או לעצור מעשה המסכן את בטחון המדינה?

בשפה המקצועית נקרא הדבר “מלכודת-דבש”, ובמקרא עשו בו בנות מואב שימוש במלחמת מדין, דלילה כלפי שמשון ויעל כלפי סיסרא. “אשה כלי זיינה עליה” (יבמות קטו,א; ע”ז כה,ב) וזהו נשק יעיל לנטרל גם חסיד שבחסידים (כדוד המלך), חכם שבחכמים (שלמה) וגיבור שבגיבורים (שמשון), כדברי ר’ יהודה החסיד. האמנם לצרכים מעין אלו “המטרה מקדשת את האמצעים”, ואין הדבר נחשב כ”מצוה הבאה בעבירה”?1

The central framework of R. Shvat’s discussion comprises the Biblical precedents of Yael and Sisra, and Esther and Ahasuerus; their Agadic interpretations and elaborations, and the Halachic discussion thereof:

התקדימים של אסתר ויעל

חז”ל (מגילה יג,א) דרשו את הפסוק “ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת”: “אל תקרי לבת אלא לבית”, היינו שאסתר היתה אשתו של מרדכי. “כאשר היתה באמנה אתו… שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי.” תאמר שהיה זה באונס? – כבר כתבו ראשונים, שאסתר “המציאה עצמה לאחשורוש בשעה שלא היה תובעה, כדי שיתאוה לה ויהיה נח להתפתות לעשות לה בקשתה.” לבסוף, כשרצתה להציל את ישראל, אף חז”ל מציינים שעשתה זאת מרצון, וכדברי רבי אבא (מגילה טו,א) הדורש מהפסוק “אשר לא כדת”:

שלא כדת היה – שבכל יום ויום עד עכשיו באונס, ועכשיו ברצון. “וכאשר אבדתי אבדתי” – כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך (פרש”י: ואסורה אני לך, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, וברצון – אסורה לבעלה).

אם לגבי אסתר נחלקו הדעות אם אמנם היתה אשת איש, ובאיזו מידה היא פיתתה את המלך, או רק הציעה את עצמה, לגבי יעל שהיתה אשת (לא אלמנת!) חבר הקיני, ההיתר והמצוה לגלות עריות כדי להציל ישראל מפורש אף יותר בחז”ל (נזיר כג,ב; הוריות י,ב; יבמות קג,א):

אמר ר”נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה. ממצוה שלא לשמה… “תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך”, מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. א”ר יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותהשעה (פרש”י: כדי להתיש כחו… כדי שתהא יכולה להורגו), שנאמר: “בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד”

אמנם גם פה, במישור הפשט יש מקום לומר שיעל איננה ישראלית, וממילא אינה חייבת במסירות נפש וב”ייהרג ואל יעבור”; או שבכלל לא מדובר ביחסי אישות. אבל חז”ל והפוסקים התייחסו אל יעל בהקשר זה, כאל משפחת יתרו, שהיו גרי צדק גמורים, ובהיותה ישראלית הרי היא משמשת לרוב הפוסקים כתקדים הלכתי למפתה להצלת ישראל.

The key responsa at the heart of his analysis are those of the שבות יעקב2 and נודע ביהודה3:

המאירי (סנהדרין עמ’ 277) מתרץ את מעשי יעל ואסתר מבחינה הלכתית על ידי הבחנה בין גילוי עריות להצלת יחידים (ייהרג ואל יעבור) לבין כשמדובר בהצלת רבים (יעבור ואל ייהרג), ש”הצלת רבים שאני”, וכן משמע בשו”ת בנימין-זאב (סי’ תג).

לפני כשלוש מאות שנה, כשעדיין לא נתפרסמו דבריו של המאירי, בעל שו”ת שבות-יעקב (ח”ב סי’ קיז) הצדיק היתר בעריות ע”פ תקדימה של אסתר. המעשה המתואר בשאלה שהופנתה אליו הוא: “סיעה של בני אדם שהלכו בדרך ואחד מהם אשתו עמו… ומצאו שם אנשי בליעל רוצחנים שהמה מועדים להרוג נפשות על עסקי ממון. וכאשר ראה… שעמדו עליהם להרוג אותם… אז הפקירה עצמה האשה ברצון בעלה ישראל, וע”י כן הצילה אותם.” הבעל שאל: “אי אשתו מותרת לו, כיון שנעשת מצד אונס רציחה ברצונה, ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה; או יקבל שכר על הפרישה, וכיצד יתנהג עמה?” על פי המהרי”ק (שנזכיר בהמשך), הצדיק השבות-יעקב את עצם השידול של אותה אשה, אך חולק על בעל שו”ת בית-יעקב, ואסר עליה לחזור לבעלה: “אף שאין כאן נדנוד עבירה, שעשתה להצלת רבים, מ”מ נאסרה לבעלה כמו יעל ואסתר”.

לכאורה, ההיתר לגילוי עריות להצלת רבים מופרך ממשנה מפורשת (תרומות ח,יב) שאף נפסקה להלכה (רמב”ם הל’ יסודי התורה ה,ה; רמ”א יו”ד קנז,א), שאפילו אם מאיימים לטמא את כל נשות העיר, “יטמאו כולן ואל ימסרו נפש אחת מישראל”. אך יש שהבחינו בין מסירת עצמך (שמותר לדעתם, כבמעשה יעל ואסתר, כדי להציל רבים) לבין למסור מישהו אחר (שאסור). מאידך גיסא, הסברה נותנת שאין לחלק בכך, הרי מתוך משנה זו יש ללמוד שסברת “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי” (המובאת בסנהדרין עד,א כסיבה לדין ייהרג ואל יעבור בשפיכות דמים) תקיפה גם ביחס שבין רבים ליחיד, שאם לא כן מדוע אין רשאים למסור נפש אחת? ועוד, בבסיס דיני נפשות מונח העקרון שחייו של אדם אינם מסורים בידו, ורק ה’ שנתן הוא שרשאי לקחת, ואין הבדל בין להרוג אחר לבין שיהרוג אדם את עצמו.

אם כך, עדיין עלינו לענות על השאלה, הכיצד הותר לאסתר וליעל לגלות עריות, ואף כדי להציל רבים?

בעל שבות-יעקב ביסס את דבריו על לשונו של המהרי”ק (שו”ת סי’ קסז) בשם תוס’ ר’ יהודה מפרי”ש. אולם לכשנדייק בלשונם נמצא שהחילוק איננו בין יחיד לרבים, אלא דבריו עוסקים בהצלת עם ישראל, ולא בהצלת רבים גרידא, שכן כך היא לשונו:

מאותה שעה נאסרה על מרדכי. והנה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשה שום איסור, ולא היה בדבר אפי’ נדנוד עבירה אלא… אדרבה פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד, ובפרט דקרקע עולם היתה. וכן מצינו ביעל אשת חבר הקני, ששבחה הכתוב במעשה דסיסרא ושקל אותו מעשה כביאות האמהות עם האבות כדאית’ בנזיר… וכן כתבו תוס’ רבינו יודא מפרי”ש ביבמות פרק הבא על יבמתו, וכמדומה אני שהוא לשון רבינו יצחק (הר”י – א.ש.) עצמו, וז”ל: “…דבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה, אפילו היא אשת איש כדי להציל כל ישראל…”

ההיתר הוא רק “כדי להציל כל ישראל”. כך מצדיקים התוס’ (כתובות ג,ב ד”ה ולדרוש) את יעל: “ועשתה עבירה לשמה כדי להציל את ישראל”, אמנם בהשמטת המלה “כל” ישראל. האיסור לעבור על עריות כדי להציל רבים בעינו עומד, וההיתר הוא רק להצלת עם ישראל. זהו ההיתר שעמד לזכותה של יעל, שכאמור לעיל המעשה שלה נראה חמור מזה של אסתר, שכן נעשה בברור ביוזמתה.

הדבר מדוייק בלשונו של הרמב”ם בפירושו על מגילת אסתר (בתרגומו של י”י ריבלין, ירושלים תשי”ב): “ובהיות שהמטרה היא להצלת ישראל הותר לה זה”. וכך היא גם לשונו של המהר”ם מרוטנברג בשו”ת בעלי התוס’ (סי’ עב).

על אבחנה זו בין רבים לבין כלל ישראל עמד הנודע-ביהודה (מה”ת יו”ד סי’ קסא), בעת שהוא חולק על השבות-יעקב (שאת תשובתו הוא מכנה “ראיתי באיזה תשובה”):

גוף דין זה שיהיה מותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות אינו תורה. ולא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה… היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה, ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות, לא מקרי קרקע עולם, ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור, ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש, ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש, ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש.

R. Shvat’s conclusions:

מסקנות

גם אם כבר אנו שרויים בימות המשיח, עדיין “מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא” (מגילה יז,ב) וטרם הגענו לכדי “וגר זאב עם כבש”. ההלכה צריכה להציע פיתרון לצורך בטחוני לתקופתנו, שבה החושך והאור משמשים בערבוביה, שיש קוממיות אך יש עדיין סכנות ואויבים. מצב זה מצריך לצערנו להפעיל מערכות שאינן עריבות לחיכנו ועם ישראל רחוק מהן כרחוק מזרח ממערב. בכלל מערכות כאלו היא “מלכודת-דבש” שנועדה להפיל ברשתה אויב וצר. פעולה זו כרוכה בגילוי עריות, וההיתר לה תלוי בסעיפים הבאים:

  1. פוסקים רבים מקילים בפנויה שאין ביאת גוי נחשבת לגילוי עריות, ודרגת חומרתה היא ככל מצוה שנדחית ע”י פיקוח נפש, אפילו של יחיד.
  2. כל שכן לשיטות רבנו תם ואחרים, הסוברים שהוא הדין אפילו באשת איש.
  3. כל שכן כשמדובר לא בהצלת יחיד אלא בהצלת רבים, לדעת הפוסקים שדי בכך כדי להתיר עריות; ובוודאי שכך כאשר מדובר להצלה לאומית של כלל ישראל, והוא הדין להצלת עם ישראל היושב בארץ ישראל.
  4. מעשיה אינה בפרהסיה (היהודים שבמקום אינם יודעים שהיא ישראלית).
  5. כשישראלית נבעלת ע”י גוי יש סוברים להתיר משום שאישה נחשבת תמיד לקרקע עולם, או משום שבשונה משפיכות דמים ועבודה זרה הגוי מתכוון להנאת עצמו.
  6. אין צורך בהיתר מיוחד מבית דין או מרוח הקודש.

על כן, לא רק שמותר, אלא חז”ל מעלים מעשה זה של מסירות נפש (אפילו יותר קשה ממסירות גוף!) להצלת ישראל כבמעשיהם של יעל והרוגי לוד לראש הפירמידה של סדרי העדיפות ההלכתיים בתור המצוה החשובה ביותר והיחידה שדוחה את ג’ העברות. בכל זאת, אם מדובר באשת איש, בפשטות תהיה אסורה על בעלה, ויש אפוא להעדיף להטיל את ביצוע המשימה על פנויה. לחילופין, על בעלה לתת לה גט לפני המשימה, ואח”כ יכול להחזירה (אלא אם כן הוא כהן).

IRIB’s formulation that R. Shvat permits this sort of behavior in spite of the fact that “the Jewish Halachah forbids it” is, of course, an egregious mischaracterization; under all interpretations, the conduct described as עבירה לשמה is permitted by the Halachah, and the debate is merely over the scope and nature of this dispensation.

One source that I did not see mentioned in R. Shvat’s erudite article is R. Haim of Volozhin’s treatment of this topic, in the context of his famous vehement rejection of Sabbatean / proto-Hasidic4 antinomianism:

עבירה לשמה, אמר רבינו, שלא הותר מזמן מתן תורה כלום, להידועים אמר שהכל בכלל עבירה לשמה, ואמר אם כן למה כל התרי”ג מצות, מה שלשמה יעשה, ושלא לשמה לא יעשה אפילו מצוה, אבל באמת, אחר מתן תורה אין לזוז מכל תורה ומצות ודרז”ל, ושלא להשען על דעת היצר,

ומצינו במדרש, שחנוך היה תופר מנעלים, ובכל תפירה כוון יחודים ופעל למעלה, ועל דרך זה היה כל מעשה האבות אף הגשמיות, על דרך בכל דרכיך דעהו, וכל זה קודם מתן תורה או לבן נח, גם בזמן הזה הרשות נתונה לו לעבוד להבורא יתברך שמו בכל מה שירצה, אך לשמו יתברך זולתי ז’ מצות, אבל לנו בני ישראל נתנה התורה גדר וגבול, וכל המעשה נכלל בציווי ואזהרה, בציווי נייחד כוונתינו להבורא יתברך שמו, וגדר החסידות, לדקדק בהן עד קצה האחרון ולפרוש מאחד משבעים משער האיסור, וליזהר בכל דקדוקי סופרים ואזהרות שאסור לנו מיום מתן תורה אשר צוה ד’ והלאה, ואם יעקב לקח ב’ אחיות ועמרם נשא דודתו, זה היה קודם מתן תורה, אבל מאת שקיבל משה התורה מסיני לא תתחלף ולא תסור חס ושלום אף שישיג כי כן ראוי לו לפי תקון נשמתו באיזו עבודה, וקל וחומר אנו שהשגתנו הכל הבל, והשקפתנו גם כן הבל,

ומה שאמרו חז”ל גדולה עבירה לשמה זהו כמו שבארו גבי יעל אשת חבר הקיני כו’,

נמצא בכתבי האר”י ז”ל שהיתה גלגול,

ועוד שכונתה היה להציל כלל ישראל וחלילה לדמות לזה שאר דברים כפי סברותינו, ואין דומה כו’:5

I distinctly remember my Rosh Yeshivah reading R. Haim’s first resolution of the Yael episode, then pensively pausing and remarking:

מען דארף דאס פארשטייען – א גלגול איז אויך מחוייב אין מצוות …

Other formulations of R. Haim’s position (including the (very slight) elaboration that the soul reincarnated in Yael was that of Eve):

שאלתי עבירה לשמה שנמצא בדברי חז”ל מה היא.

השיב שלא היה כי אם בזמן קודם מתן תורה, ומזמן מתן תורה ואילך, למי שאומרים שיש עבירה לשמה, אם כן למה לנו תרי”ג מצות, ודי לנו זה שלשם שמים יעשה וזה שאינו לשם שמים לא יעשה אפילו מצוה לא יעשה, אבל האמת אחר מתן תורה לא יזוז מכל תורת משה ודברי רז”ל בגמרא הקדושה אפילו נקודה אחת, שלא להישען על דבר היצר, ועיקר החסידות גודל הזריזות במצוה לדקדק בהם לקיים בתכלית.6

עבירה לשמה מהו.

השיב מורי, שלא הותר מזמן מתן תורה כלום, והכ’ הידוע יאמרו שהכל בכלל עבירה לשמה, ואם כן למה לנו תרי”ג מצוות בכלל אחד, די מה שלשם שמים יעשה ומה שהוא שלא לשמה אפילו מצוה לא יעשה. אבל האמת אחרי מתן תורה אין לזוז מכל תורת משה ודברי רז”ל, ושלא ישען על דעת היצר,

אבל עיקר החסידות גודל הזריזות במצוות ולדקדק בהם ולקיימן בתכלית הזהירות והדקדוק, אפילו מה שהוא מדת חסידות ידקדק, כמו רבי יוחנן שלא רצה לקבל מן הפועל שכרו בפקדון משום בל תלין.

ומצינו שחנוך היה תופר מנעלים ובכל תפירה כיון יחודים, ועל דרך זה כל מעשה אבות אף הגשמיות על דרך בכל דרכך דעהו, כל זה קודם מתן תורה, או לבן נח גם עכשיו הרשות בידו לעבוד הבורא בכל מה שירצה לשמו יתברך רק שישמור שבע מצוות, אבל לנו בני ישראל נתנה התורה גדר וגבול, וכל מעשה נחלק לציווי ואזהרה, בציווי נייחד כונתינו לשמו יתברך, וגדר החסידות בזה לדקדק בהן עד קצה האחרון ובכל דקדוקי סופרים להזהר מאד בכל החומרות ולפרוש מאחד משבעים משער האיסור.

ואזהרה ואסור לנו בשו”א לעבור מזמן מתן תורה מן היום אשר צוה ד’ והלאה. ואם יעקב נשא ב’ אחיות ועמרם נשא דודתו הכל היה קודם מתן תורה, מלבד שהשיגו וידעו שכן ראוי להם. אבל משה קיבל מסיני ולא תתחלף ולא תומר, ואף שישיג איזה איש כי ראוי לו איזה עבירה ותיקון לנשמתו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכל השגתנו תוהו והשקפתנו הבל.

ומה שאמרו רז”ל גדולה עבירה לשמה זהו כמש”ב גבי יעל שהאשה קרקע עולם אך לא מתהני מהעבירה כמו שתירצו תוספות (יבמות קג.) שכתוב בכתבי האר”י שהיתה נשמת חוה, ולהצלת כלל ישראל, וחלילה לדמות לזה כפי סברתנו.7

  1. תחומין ל’ תש”ע‏ – קשר []
  2. שו”ת שבות יעקב חלק ב’ סימן קי”ז, עיין באר היטב אה”ע סימן ו’ ס”ק כ’‏ []
  3. שו”ת נודע ביהודה תנינא יו”ד סימן קס”א, הובא בפתחי תשובה שם ס”ק י”א []
  4. The reference to “the known ones” (הידועים) and “the known sect” (הכ’ הידוע) are obviously references to one or the other. []
  5. ארחות חיים – כתר ראש, נדפס בסדור אשי ישראל (סדור הגר”א), אות קל”ב []
  6. שאילתות, הובא בספר נפש החיים (בני ברק תשמ”ט) עמוד רג בהערה‏ []
  7. כתבי ר’ זונדל, הובא בנפש החיים שם []

The Diligent Deadbeat

Kikar Ha’Shabat reports:

בית המשפט מחייב תלמיד ישיבה לצאת לעבוד כדי לכסות חובותיו

שופט בית משפט השלום בתל אביב, עודד מאור, קבע כי תלמיד ישיבה, הלומד 14 שעות ביום, וצבר חובות בגובה 285 אלף שקל מחוייב לצאת ולעבוד בכדי לכסות את חובותיו. “לימוד תורה אינו יכול לשמש עילה לאי פירעון החובות, ומוטלת על החייב לצאת ולעבוד על-מנת שיפרע את חובותיו”, נכתב בפסק הדין

חזקי שטרן – חרדים | י”ג בסיון תשעב 15:40 03.06.12

“לימוד תורה אינו יכול לשמש עילה לאי פירעון החובות, ומוטלת על החייב לצאת ולעבוד על-מנת שיפרע את חובותיו”, כך פסק בית משפט השלום בתל-אביב, באשר לחובותיו של תלמיד ישיבה לבנק הבינלאומי.

פסק בית המשפט ניתן בנוגע להליכים שנקט הבנק הבינלאומי נגד בחור בן 20, שאינו עובד ומצהיר כי “תורתו אומנותו”, אשר צבר חובות בגובה 285 אלף שקל.

לאחר שהתברר כי הבחור לומד במשך כ-14 שעות ביממה, וטוען כי בעקבות כך אינו יכול לצאת לעבוד, השיתו עליו בהוצאה לפועל תשלום חודשי נמוך במיוחד בסך של 150 שקל בחודש, והוא הוכרז כ’חייב מוגבל באמצעים’.

הבנק הגיש לבית משפט השלום בתל אביב ערעור על החלטת ההוצאה לפועל, והשופט עודד מאור החליט לקבל את הערעור ולחייב את הבחור לצאת ולעבוד כדי לכסות את חובותיו.

“יכולת ההשתכרות של תלמיד הישיבה היא גבוהה. גם על פי עמדת המשפט העברי, לימוד תורה אינו יכול לשמש עילה לאי-פירעון חובות, ומוטלת על החייב חובה לצאת ולעבוד על מנת שיפרע חובותיו, גם על חשבון הזמן שהוא מקדיש ללמוד תורה”, נכתב בפסק הדין.

השופט הרחיב בדבריו כי גם לפי המשפט העברי הכלל של פריעת חוב הוא בבחינת מצווה, ולימוד תורה אינו יכול לשמש עילה לאי פריעת חובות. “אין חולק על כך שמצוות לימוד תורה היא מצווה שערכה רב יותר משל כל יתר המצוות”, כתב השופט עודד מאור.

“אין חולק שמדובר בצעיר בריא בעל יכולת השתכרות משמעותית”, כותב מאור בהחלטה, “אין לקבל את הטענה כי עקב לימודיו אין הוא יכול לעבוד. הרי ניתן לשלב עבודה ולימודים צוותא חדא”.

במסגרת החלטת בית המשפט, התיק יוחזר לרשמת ההוצאה לפועל, שתקבע מחדש את גובה החיוב לאור יכולת ההשתכרות של הבחור החייב.

YWN’s version (h/t: CS):

Learning Torah Doesn’t Exonerate One from Paying Debts

The Tel Aviv Magistrate’s Court ruled that the study of torah cannot be used an excuse not to pay one’s debts. Justice Oded Maor ruled in the case of a lawsuit brought against an avreich by the International Bank for his failure to pay his debt. The court stated that the fact that he learns 14 hours daily and does not work is not a valid excuse and he must pay his debts.

The avreich wanted to make monthly payments of 150 NIS, as is commonly done in the case of an unemployed person. The bank was not pleased with this arrangement and challenged the payment schedule in court. The court sided with the bank, unwilling to hear the defense, which tried explaining the payment terms given to the avreich are in line with payment terms given to unemployed persons. The court however would not hear of it, insisting the avreich pay 5,000 NIS a month. The court was unwilling to view an avreich learning as one being unemployed, emphasizing that sitting and learning does not excuse one from looking for work, hence the learning of torah does not permit one to claim he cannot work.

The court instructed the court’s collection service to determine how much he can/should pay due to his circumstances and unwillingness to get a job.

While Judge Maor’s assertion that “Torah study cannot serve as an excuse for non-payment of debts” seems perfectly reasonable, his directive that “the obligation is incumbent upon him to go out and work in order to pay his debts” is apparently inconsistent with Mishpat Ha’Ivri, in which the normative position is that of Rabbeinu Tam, that “we do not compel him to hire himself out nor to perform any work in order to pay”:

אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע1

In justification of Judge Maor’s ruling, it is important to note that Rabbeinu Tam himself is reported to have ruled that judges may, at their discretion, compel a specific deadbeat in a particular situation to seek employment, לפנים משורת הדין, and / or as a קנס:

ואמנם כתב רבינו תם אם יראה בעיני הדיינים לקונסו לפנים משורת הדין טוב הדבר2

אומרים רבני צרפת כי תקלה וקלון הוא לבנות ישראל אשר אמרתי שאין לבעלים להשתכר לפרנסם, אמנם לקנוס לכל אחד לפי השעה טוב בעיני כי ההיא דקניס רב נחמן לההוא גזלנא (בבא קמא צו:) אבל להורות שקר ולקנוס (לכל אחד) לדורות לא יישר בעיני דלא מצינו מוכר עצמו להגבות כתובה לאשה ומזונות אלא כי ימוך אבל להניח באפונדתו אסור כדדריש בספרי (פרשת בהר פרק ז’), ואפילו בההיא חס רחמנא עליה ויוצא בשש, ופועל נמי דרשינן (בבא קמא קטז:) שהוא בכלל ולא עבדים לעבדים ומשום האי טעמא חוזר, ואם תאמר יאסר כיון שיכול לחזור שרי. …3

Hazon Ish (citing the above) writes similarly (at least in the context of a lazy individual):

ונראה דאף לדעת רבינו תם שאינו חייב להשכיר עצמו מדין חיוב גמור, מכל מקום הוא חוטא לנפשו ולאשתו וכבר הוכיח שלמה ע”ה בספר משלי את העצל ומשתדלין עמו לפתותו להשתכר ואולי אם מוציאין חכמים לכופו בשוטי הרשות בידם ולא משום חוב אשתו אלא כאב המכה את בנו והרב את תלמידו, וכ”ה במרדכי פרק אף על פי דרשות לקונסו לפנים משורת הדין,4

But as we have seen, Rabbeinu Tam insists that the issuance of a blanket, permanent ruling would constitute “falsehood” and is therefore inappropriate.

It turns out that even Judge Maor’s seemingly obvious fundamental assumption that “Torah study cannot serve as an excuse for non-payment of debts” is not entirely certain; Rav Yosef Engel entertains the possibility that even the opinion that holds a husband responsible to accept employment if necessary to maintain his wife may concede that a “Ben Torah” is exempt from disruption of his studies:

נלענ”ד דהיכא דהוא במקום איסור אין האיש משועבד אל אשתו כלל למזונות דהא קיימא לן דמזונות דרבנן והוא מתנאי בית דין ואין סברא ששיעבדו חכמים את האיש שיפרנס את אשתו על ידי איסור, ואפילו למאן דאמר דמזונות דאורייתא נמי פשוט שהוא כן דהיכא דאי אפשר לו להמציא מזון לאשתו זולת על ידי איסור ואפילו על ידי איסור קל אין מחויב …

ואולם לגבי ביטול מצוה לכאורה לא ברירא אם אין השיעבוד גם במקום ביטול מצוה, דאף על גב דקיימא לן בכתובות סב: דהתלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שנים ושלש שנים מכל מקום הרי ר”א שם אוסר, ואפילו למאי דקיימא לן דשרי הרי מצאנוהו רק במצוות תלמוד תורה דשקולה כנגד כל המצוות אבל שיהיה רשאי לצאת לצורך קיום מצוה אחרת אין מבואר, … ודעת רבינו אליהו המובא בתוספות כתובות סג. ד”ה באומר דחייב אדם להשכיר עצמו אפילו למלאכה לפרנס את אשתו אין מבואר אם אפילו בבן תורה ויצטרך לבטל מלימודו הדין כן5

אך לעניננו הדבר לכאורה פשוט ומוכרח שאין לו לעבור עבור מזונותיה אפילו נדנוד איסור דרבנן דלא עדיפא מדידיה וכשם שאין לו לעבור על איסור עבור מזונות עצמו כך אין לו לעבור על איסור עבור מזונות אשתו, ועיין כתובות ק. זיל לא עדיף מדידך,

It is likely, however, that Rav Engel’s consideration of the possibility that one need not disturb his learning in order to satisfy his financial obligation is limited to a husband’s conjugal maintenance duty, where the argument of “לא עדיפא מדידיה”, that the Halachah does not require him to do more for his wife than he would do for himself, is cogent, but even he would agree that an ordinary debtor cannot plead “ביטול תורה” as an excuse for nonpayment.

  1. שלחן ערוך חו”מ סימן צ”ז סעיף ט”ו, ועיין אוצר הפוסקים אה”ע סימן ע’ ס”ק י”ח, עמודים 27-30, בענין השיטות ומשאם ומתנם של הפוסקים בסוגיא זו []
  2. מרדכי כתובות רמז ר”ה, הובא באוצה”פ שם אות י’ עמוד 30 []
  3. תשובות רבינו תם, הובא בהגהות מיימוניות (אישות פרק י”ב אות ח’) בשם האביאסף, הובא באוצה”פ שם, ועיין ספר ראביה חלק ד’ (ירושלים תשכ”ה) סימן תתקי”ט (משפט הכתובה) עמודים רצא-צה – קשר []
  4. חזון איש אה”ע – נשים הלכות גיטין סימן ק”ח אות י’ ד”ה ולענין לכופו, הובא באוצה”פ שם []
  5. תשובת הג”ר יוסף ענגיל, נדפסה בסוף ספר חזון נחום כרך ב’ (ירושלים תשנ”ג) עמודים יד-טו אותיות כ’-כ”א, הובא באוצה”פ שם אות א’ ד”ה עיין בתשובת הר”י ענגיל עמוד 27 []