Urim, Astrolabes, and Overallegorization

From the ArtScroll Chumash:

Vilna Gaon gives a classic interpretation of how the message of the Urim v’Tumim could be misunderstood. When Hannah, the future mother of the prophet Samuel, entered the Tabernacle to pray for a child, the Kohen Gadol Eli saw her unusual demeanor and reckoned her to be a drunkard, rather than a supremely righteous woman (I Samuel 1:13). The Gaon contends that Eli consulted the Urim v’Tumim regarding Hannah, and the letters ש,כ,ר,ה lit up. Instead of reading them correctly as כְשֵרָה, a worthy woman, Eli mistakenly read the letters in the wrong order as שִכֹּרָה, a drunken woman.1

ArtScroll provides no source, but the one published version of this idea of the Gaon that I was able to find is clear that the correct interpretation of G-d’s message to Eli was not כְשֵרָה, “a worthy woman”, but כְּשָרָה, “an anguished, barren woman like [the Matriarch] Sarah, praying for children”:

ונראה שמ”ש שאין נשאלים אלא למלך ולמי שהצבור צורך בו הוא רק באורים ותומים של הכהן הגדול, אבל באפוד בד היו שואלים כל מי שידע השמות והיה רוח הקודש שורה עליו, ולכן כאשר ראה עלי את חנה שהיא מדברת על לבה ורק שפתיה נעות, והוא היה מכירה שהיא מהנשים הצדקניות תמה מאד על זה והיה חפץ מאד דעת מה זה, ושאל באורים ותומים שלו, ויצאו בולטים או מאירים האותיות ה כ ש ר, והוא צרפם שהוראתם היא “שכרה” ולכן אמר לה כדבר ודאי עד מתי תשתכרין הסירי יינך מעליך, על זה ענתה לו חנה לא אדוני, לא אדון אתה ולא רוח הקודש איכא גבך לצרף האותיות שלא כהוראתם האמתית, שצירופם באמת היא “כשרה” כלומר שאני אשה קשת רוח עקרה מתפללת על בנים כשרה, אם כן למה דנתני לכף חוב לצרף האותיות לומר שהוראתם “שכרה” ולא דנתני לכף זכות שהוראתם “כשרה” שהיתה עקרה, ובמדרש הוסיפו יותר באור כשרה רבקה רחל2

It is wonderfully Hofstadterian that in the context of an exegetical idea involving the possibility of multiple solutions to Divine anagrams, confusion has arisen over what the correct solution actually was …

My weekly column for פרשת תצוה:

Parashas Tetzaveh (28:30) contains the mysterious instruction: “And thou shalt put in the breastplate of judgment the Urim and the Thummim”. There are but a handful of other references to the Urim and Thummim throughout the Bible, and nowhere are we told what they are, and even the corpora of Midrash and Talmudic literature are mostly silent on this question. It is not until about a millennium ago that we begin to find various expositions within our tradition of the meaning of these most obscure terms:

  • Some understand that they were Divine names, written and inserted into the pouch formed by the folding over of the rectangular breastplate (choshen) into a square (Rashi, Ramban and cf. Rashbam).
  • Others interpret them as a reference to the stones of the choshen (or ephod – Otzar Ha’Geonim Berachos responsa p. 4, “Chazal” according to Ralbag, Rambam according to Mirkeves Ha’Mishneh and Ha’Kesav Ve’Hakabalah).
  • R. Yosef Bechor Shor explains that they were records of the tribal borders [within Eretz Yisrael].

The Talmud (Yoma 21b) states that the Urim and Thummim were “missing” during the era of the Second Temple. Tosafos and Rambam (Beis Ha’Bechirah 4:1 and Klei Ha’Mikdash 10:10) explain that they could not have actually been absent, since the complete set of eight priestly vestments is an absolute requirement for the High Priest, and the Talmud merely means that their prophetic function was not operational. Raavad disagrees, asserting that they were indeed absent, but that there was nevertheless no problem of missing vestments, since “they are not among the enumerated vestments”. The commentators explain that Tosafos and Rambam understand that the Urim and Thummim (at least in this context), refer to the choshen itself (or its stones, as above), which certainly could not have been absent, as it is one of the eight vestments (or at least an integral component thereof), whereas Raavad understands that they were separate entities placed inside the choshen.

My weekly parashah lectures, on the basic question what, exactly, the אורים ותומים were, are available at the Internet Archive.

Here’s R. Yosef Bechor Shor’s remarkable suggestion that the אורים ותומים were actually a centralized land registry, serving to forestall border disputes:

ונראה לי ש”אורים” לשון מדינות, כמו: באורים כבדו את ד’ [ישעיה כד:טו] וכמו [בראשית יא:לא] “אור כשדים”. תומים: לשון גבולים, מקום שהגבולים כלים ותמים שם, שהיה כתוב שם תחום פלוני לפלוני, וגבולין ומיצרין נתונים בתוך החושן, וכן לכל שבט ושבט הכתוב באבן, תחומו וקבולו נתון כנגדו, וזהו משפט בני ישראל: שלא יוכל זה לערער על גבול זה כלום, וכשהיו בימי יהושע מטילין גורלות, היה נופל הגורל כמו שכתוב בחושן, וגם הכהן היה מכוון ברוח הקודש כן, ולא היה מערער ומתרעם כל אחד על חלקו, כי היה יודע כי מן המקום ברוך הוא הוא לו וכן מפרש בבבא בתרא [קכב.] “וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו, והיה מכוין ברוח הקודש וכו’ ובשעת הצורך היו עולות האותיות הכתובות, ואומרות מה שצריך להם לשאול.3

  1. The Chumash [ArtScroll: Stone Edition], p. 471. []
  2. דברי אליהו ספר שמואל א’ []
  3. בכור שור שמות כח:ל []

Boldly Going Where No Man Has Gone Before

My weekly halachah column for parashas Hukas:

“And Hashem said unto Moses, Make thee a fiery serpent, and set it upon a pole: and it shall come to pass, that every one that is bitten, when he looketh upon it, shall live. And Moses made a serpent of brass, and put it upon a pole, and it came to pass, that if a serpent had bitten any man, when he beheld the serpent of brass, he lived.” (Parashas Chukas, 21:8-9) Centuries later, the serpent was destroyed by King Chizkiyah: “And he did that which was right in the sight of Hashem … and brake in pieces the brasen serpent that Moses had made: for unto those days the children of Israel did burn incense to it: and he called it Nechushtan.” (Melachim 2 18:3-4)

The Talmud wonders how King Chizkiyah’s righteous predecessors Asa and Yehoshafat, who had destroyed “all idolatry in the world”, could have failed to destroy the serpent? It answers that “they had left place for him to be great”, and it derives from this a fundamental principle of the legitimacy of religious innovation: the fact that a novel idea was not advanced by the sages of earlier generations, who were admittedly greater scholars than contemporary ones, does not automatically render it unacceptable (Chullin 6b-7a, as explained by Toras Chaim there).

Various commentators explain that Asa and Yehoshafat had had concrete reasons for not destroying the serpent: they may have believed it prohibited to destroy an artifact commissioned by Hashem Himself (Tosafos), or they may have considered such destruction a flouting of Hashem’s will, since He had given the serpent to the people to heal them, and it had retained this power throughout the generations (Chidushei Agados of Maharal). Alternatively, they may have believed that the idolaters had no power to cause it to require destruction, due to the principle that “a man cannot prohibit something that is not his” (Maharal). Nevertheless, King Chizkiyah realized that its destruction was necessary and appropriate, and he did not shy away from his conviction of his duty, despite its novelty.

My weekly lecture for parashas Hukas, on the same topic (along with accompanying handout), is available at the Internet Archive (as is last year’s version of this lecture, previously posted here).

The Law of War

My weekly lectures for parashas Shelah (including handouts), on the topic of halachic perspectives on the law of war, are available at the Internet Archive.

I subsequently recorded a lecture on the halachic justifiability of Shimon and Levi’s massacre of Shechem – a (temporally) shorter, and perhaps tighter and more rigorous, treatment of some of the same territory. It, too (along with accompanying notes), is available at the Internet Archive.

In the course of preparing for the latter lecture, I encountered a curious error in an otherwise impressively erudite and comprehensive article by Yechiel Goldhaber. The context is Rambam’s justification for the massacre of Shechem:

וכיצד מצווין הן על הדינין. חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו. ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף. [כיצד? אחד העובד עבודה זרה או שברך את השם, או ששפך דם, או שבעל אחת משש עריות שלהם, או שגזל אפילו פחות משווה פרוטה, או שאכל כל שהוא מאבר מן החי או בשר מן החי, או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו והרגו – הרי זה יהרג בסייף]. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה. שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו. ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם:1

Goldhaber claims:

ביאורו של הרמב”ם לא הובא בשאר ספרי הראשונים [להוציא מושב זקנים], אלא אצל רוב חכמי תימן הקדמונים. אלו שהביאו טעם זה הביאוהו בלשון הרמב”ן.2

This is incorrect; I am not sure whom Goldhaber has in mind by “those who bring this explanation” and what he means by “the language of the Ramban”, but Hizkuni’s language is quite similar to Rambam’s:

ויהרגו כל זכר. לפי שבני נח מצווין להושיב ב”ד בכל פלך ופלך והם ראו שגזל את דינה ולא עשו בו דין3

Ralbag, too, offers (inter alia) this justification for the massacre:

והנה לא היה אפשר להרוג שכם אם לא בזה האופן כי אם יהרגוהו לבדו ינקמו נקמתו אביו וכל יושבי עירו וידם גם כן היה במעל הזה כי היה בידם למחות לו לעשות זה הפועל המגונה או מפני שלא השתדלו שיהיה נהרג עליה במשפט ולזה הרגו כולם4

Ralbag’s first explanation is quite interesting and provocative: Shimon and Levi massacred Hamor and the population of (the city of) Shechem to prevent them from avenging the execution of (the person) Shechem. This seems to be the assertion of a novel and profoundly important extension of the law of the pursuer (רודף): even someone who is not currently engaged in any sort of hostile activity, and has made no declaration of intent to do so in the future, may be killed based upon the mere expectation of his future conduct.

Other Rishonim justify the massacre of Shechem by more traditional applications of the law of רודף:

מושב זקנים

ואם תאמר בשלמא חמור ושכם היו חייבים מיתה, אבל כל בני העיר למה נהרגו. [ובתירוצו הראשון כתב כדברי הרמב”ם ושוב כתב:] ועוד יש לומר שהרגו תחלה חמור, ואחר כך באו בני העיר לעזור לחמור, ועל כן הרגום.5

אור החיים

קשה למה יהרגו מי שלא חטא: ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה:

אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר ע”כ הרגום מדין רודף והוא אומר ויהרגו כל זכר ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה:

עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש: …6

In a legendary, possibly apocryphal account of the tragic fate of the Convoy of 35 (מחלקת הל”ה), the brave but humane Israeli fighters seal their own doom by declining to execute one or more Arabs they encounter, who subsequently sound the alarm and trigger the fatal ambush. I have long wondered whether the halachah would have actually allowed the execution of the Arab(s), insofar as their future hostile conduct was foreseeable. Ralbag’s radical extension of the law of רודף would indeed seem to justify such a preemptive execution.

  1. מלכים ט:יד []
  2. יחיאל גולדהבר, מעשה הריגת עיר שכם, עמוד ה’‏ []
  3. חזקוני לד:לא []
  4. רלב”ג וישלח באור הפרשה []
  5. מושב זקנים בראשית לד:לא []
  6. אור החיים בראשית לד:כה []