On Beauty

[With apologies to Zadie Smith.]

Introducing Smallpox

For all those worrying about Shidduchim, love, or life in general, just remember – it could always be worse. At least we’ve eradicated smallpox; ironically, this most monstrous of God’s creations is the only disease that we’ve managed to eradicate:

Smallpox is believed to have emerged in human populations about 10,000 BC. The disease killed an estimated 400,000 Europeans per year during the closing years of the 18th century (including five monarchs), and was responsible for a third of all blindness. Of all those infected, 20–60%—and over 80% of infected children—died from the disease.

During the 20th century, it is estimated that smallpox was responsible for 300–500 million deaths. In the early 1950s an estimated 50 million cases of smallpox occurred in the world each year. As recently as 1967, the World Health Organization (WHO) estimated that 15 million people contracted the disease and that two million died in that year. After successful vaccination campaigns throughout the 19th and 20th centuries, the WHO certified the eradication of smallpox in December 1979. To this day, smallpox is the only human infectious disease to have been eradicated.1

Indeed, the triumph over this ghastly demon is such a noble accomplishment, that Rav Yisrael Lipschütz singled out Edward Jenner as one of the most praiseworthy of gentiles for his pioneering work on smallpox vaccination:

[אנחנו] רואים כמה מחסידיהן שמלבד שמכירין יוצר בראשית, ומאמינין בתורה הקדושה שהיא אלקית, ועושין גמילת חסדים גם לישראל, וכמה מהן שהטיבו ביותר לכל באי עולם, כהחסיד יענער שהמציא הפאקקענאימפפונג, שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי וממיתה וממומין2

[This remarkable passage, which I intend to discuss more fully in a future post, בג”ה, was first brought to my attention several years ago by a letter to the editor published in Hamodia, if I recall correctly.]

Now that these cheerful introductions have been made, we move on to the primary themes of this post: Halachah, ethics, decency, love, beauty, and constancy,

Halachah, Ethics and Decency

An issue that I find most fascinating is the intersection between Halachah, morality and decency. I recently encountered a classic example of this intersection in a brief responsum of Rav Yisrael Yehoshua Trunk of Kutna. He was asked about a woman who had contracted ‘the disease of the pox’ (probably smallpox) three months after her engagement, and as an effect of the disease, her face had become “wrinkled”, and she became “repulsive in the eyes of the fiancé, who does not wish to marry her”. The Rav of Kutna begins by ruling that as a matter of law, the man is perfectly entitled to break the engagement, without financial penalty, but he then insists that as a matter of “מוסר ויראה” this is wrong, and makes an eloquent and stirring plea to the man (and his parents) to not be faithless toward the completely innocent and blameless girl with whom he has entered into a covenant, and to not humiliate her by breaking the engagement. Notwithstanding the Talmudic dictum that אין אשה אלא ליופי, he reminds them of the even more ancient (and better known) Biblical admonition that שקר החן והבל היופי, and assures them that he will merit children who are “proper and fearful of sin” if his intention shall be לשם מצוה:

בדבר השאלה בבחור ובתולה שנשדכו ואחר שלשה חדשים חלתה הכלה מחלת הפאקען ועבור זה נעשה פניה קמטים ונמאסת בעיני החתן ואינו רוצה לנשאה,

וצד הכלה תובעין חצי נדן קנס דנסתחפה שדהו וגם רוצים שימתין עוד כי הרופאים מגידים שתתרפא,

הנה כבר מבואר בתשובת מהרי”ק שורש ק”א דבשידוכין לבד לא שייך נסתחפה שדהו לפי שלא זכה בה בשום ענין ואינו אלא כשנים שנשבעו לעשות ד”א לכן אין טענת צד הכלה כלום אם הוא מום דקפדי אינשי, גם הטענה שימתין עוד על הספק אינה טענה

אמנם זה אם החתן אומר יקוב הדין את ההר אמנם על פי המוסר ויראה אינו נכון לעשות כזאת אחר אשר בא עמה בברית והיא לא פשעה נגדו בשום דבר אין ראוי לבגוד בה ולבייש אותה על לא חמס בכפיה ולא עשתה שום עול נגדו

ואם חלתה עד אשר נשחת יפיה הנה הבל היופי ושקר החן וראוי לו ליקח את מקחו לשם שמים ובודאי יהיו לו בנים הגונים ויראי חטא אם יהא כוונתו לשם מצווה

ואל יהיה קל בעיני החתן ואביו ואמו בושת בתולת ישראל וראוי להם לדבר על לב בנם להתפייס בה ויערב לו מקחו והיה זה שלום:

נאום הדו”ש ישראל יהושע חופ”ק קוטנא.3

Love and Beauty

This reminds me of a passage in Radak’s Commentary to Genesis. He notes that Ya’akov apparently falls in love with Rahel (at first sight) due to her great beauty, and wonders why righteous men, whose goal in marriage is procreation, and not lust, should care about such things:

וללבן, ספר זה בתחלה בעבור מה שעתיד לספר באהבת יעקב את רחל, ושעבד בעבורה שבע שנים, כי לא היה עובד מה שעבד בעבור לאה אלא שרמה לו לבן:

ועיני לאה רכות, יפה תואר היתה אלא שעיניה היו רכות ודומעות, אבל רחל היתה יפת תאר ויפת מראה בלא שום מום. ותאר הוא על צורת הפנים ושאר האברים וקומות הגוף, ומראה על הבשר שהיה לבן ואדום והשער שחור:

אעבדך שבע שנים ברחל … ויש לשאול אחר שכוונת הצדיקים לאשה לזרע, למה היו מחזירים אחר אשה יפה כיון שאין כוונתם לתאוה, ויעקב אבינו בחר ברחל לפי שהיתה יפה מאד ועבד בה שבע שנים והתרעם בלבן אחר שנתן לו לאה תמורתה לפי שלא היתה יפה כמו רחל?

ויש לומר כי כונתם לטובה לפי שהאשה יפה מעוררת התאוה, וכדי להרבות בנים היתה כוונתם לעורר תאותם, ועוד כדי שיהיו הבנים והבנות יפה מראה ויהיו דומים להם, ועוד כי צורה הנאה משמחת לב האדם כל שכן הצורה שתהיה לפניו תמיד שתהיה שמחתו בה תמידי, וצריך שיהיה האדם שמח בעולמו ובחלקו שנתן לו הקל, כי האלקים מענה בשמחת האדם ומזמין לצדיק אשה יפה כמו שעשה לאבות ולשאר צדיקים שיהיו שמחים בחלקם ומולידים בנים כמותם:4

[Incidentally, Radak’s somewhat dogmatic insistence that the feminine beauty ideal is red and white skin and black hair is fairly common among the medieval Sephardim; see my discussion in Wine, Women and Song: Some Remarks On Poetry and Grammar – Part III.]

Similarly, Ralbag:

והנה היו ללבן שתי בנות ולא בחר יעקב בגדולה לפי שעיניה היו רכות ודומעות והוא חולי מה. ובחר בקטנה כדי שיהיה הזרע שיהיה לו ממנה יותר בריא ויותר שלם. מצורף לזה שהיא היתה יפת תואר ויפת מראה.5

התועלת העשירי הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיבחר באשה שלמת היצירה. כי הזרע שיהיה לו ממנה יהיה יותר בריא ויותר שלם. ולזה לא בחר יעקב בלאה כי היו עיניה דומעות תמיד והוא חולי מה. ובחר ברחל שהיתה יפת תואר ויפת מראה. עם שיהיה זה סבה שתשקוט תאותו בה ולא יהרהר באשה אחרת.6

It seems to me, though, that as we say in Yeshivah: the קשיא is better than the תירוצים …

All this is also reminiscent of this remarkable biographical tidbit about Rabbeinu Tam, recorded for posterity in the name of Maharil:

אמר שמעידין על ר”ת כשהיה רוצה ללמוד תמצית מהלכה חמורה היה נותן לפניו תל של זהובים לשמוח בהן ונתרחב לבו ולמד בכח.7

Constancy

Returning to the situation discussed by the Rav of Kutna, we close this post with excerpts of a famous novelistic account of a lover (and an unprofessed one, at that) who remains faithful to his beloved even after she has been disfigured, also apparently by smallpox:

CHAPTER XXXV—Esther’s Narrative

I lay ill through several weeks, and the usual tenor of my life became like an old remembrance. But this was not the effect of time so much as of the change in all my habits made by the helplessness and inaction of a sick–room. Before I had been confined to it many days, everything else seemed to have retired into a remote distance where there was little or no separation between the various stages of my life which had been really divided by years. In falling ill, I seemed to have crossed a dark lake and to have left all my experiences, mingled together by the great distance, on the healthy shore. …

By and by my strength began to be restored. Instead of lying, with so strange a calmness, watching what was done for me, as if it were done for some one else whom I was quietly sorry for, I helped it a little, and so on to a little more and much more, until I became useful to myself, and interested, and attached to life again. …

First I complimented Charley on the room, and indeed it was so fresh and airy, so spotless and neat, that I could scarce believe I had been lying there so long. This delighted Charley, and her face was brighter than before.

“Yet, Charley,” said I, looking round, “I miss something, surely, that I am accustomed to?”

Poor little Charley looked round too and pretended to shake her head as if there were nothing absent.

“Are the pictures all as they used to be?” I asked her.

“Every one of them, miss,” said Charley.

“And the furniture, Charley?”

“Except where I have moved it about to make more room, miss.”

“And yet,” said I, “I miss some familiar object. Ah, I know what it is, Charley! It’s the looking–glass.”

Charley got up from the table, making as if she had forgotten something, and went into the next room; and I heard her sob there.

I had thought of this very often. I was now certain of it. I could thank God that it was not a shock to me now. I called Charley back, and when she came—at first pretending to smile, but as she drew nearer to me, looking grieved—I took her in my arms and said, “It matters very little, Charley. I hope I can do without my old face very well.”

I was presently so far advanced as to be able to sit up in a great chair and even giddily to walk into the adjoining room, leaning on Charley. The mirror was gone from its usual place in that room too, but what I had to bear was none the harder to bear for that. …

And now I must part with the little secret I have thus far tried to keep. I had thought, sometimes, that Mr. Woodcourt loved me and that if he had been richer he would perhaps have told me that he loved me before he went away. I had thought, sometimes, that if he had done so, I should have been glad of it. But how much better it was now that this had never happened! What should I have suffered if I had had to write to him and tell him that the poor face he had known as mine was quite gone from me and that I freely released him from his bondage to one whom he had never seen!

Oh, it was so much better as it was! With a great pang mercifully spared me, I could take back to my heart my childish prayer to be all he had so brightly shown himself; and there was nothing to be undone: no chain for me to break or for him to drag; and I could go, please God, my lowly way along the path of duty, and he could go his nobler way upon its broader road; and though we were apart upon the journey, I might aspire to meet him, unselfishly, innocently, better far than he had thought me when I found some favour in his eyes, at the journey’s end.8

For I had not yet looked in the glass and had never asked to have my own restored to me. I knew this to be a weakness which must be overcome, but I had always said to myself that I would begin afresh when I got to where I now was. Therefore I had wanted to be alone, and therefore I said, now alone, in my own room, “Esther, if you are to be happy, if you are to have any right to pray to be true–hearted, you must keep your word, my dear.” I was quite resolved to keep it, but I sat down for a little while first to reflect upon all my blessings. And then I said my prayers and thought a little more.

My hair had not been cut off, though it had been in danger more than once. It was long and thick. I let it down, and shook it out, and went up to the glass upon the dressing–table. There was a little muslin curtain drawn across it. I drew it back and stood for a moment looking through such a veil of my own hair that I could see nothing else. Then I put my hair aside and looked at the reflection in the mirror, encouraged by seeing how placidly it looked at me. I was very much changed—oh, very, very much. At first my face was so strange to me that I think I should have put my hands before it and started back but for the encouragement I have mentioned. Very soon it became more familiar, and then I knew the extent of the alteration in it better than I had done at first. It was not like what I had expected, but I had expected nothing definite, and I dare say anything definite would have surprised me.

I had never been a beauty and had never thought myself one, but I had been very different from this. It was all gone now. Heaven was so good to me that I could let it go with a few not bitter tears and could stand there arranging my hair for the night quite thankfully.

One thing troubled me, and I considered it for a long time before I went to sleep. I had kept Mr. Woodcourt’s flowers. When they were withered I had dried them and put them in a book that I was fond of. Nobody knew this, not even Ada. I was doubtful whether I had a right to preserve what he had sent to one so different—whether it was generous towards him to do it. I wished to be generous to him, even in the secret depths of my heart, which he would never know, because I could have loved him—could have been devoted to him. At last I came to the conclusion that I might keep them if I treasured them only as a remembrance of what was irrevocably past and gone, never to be looked back on any more, in any other light. I hope this may not seem trivial. I was very much in earnest.9

We were standing by the opened window looking down into the street when Mr. Woodcourt spoke to me. I learned in a moment that he loved me. I learned in a moment that my scarred face was all unchanged to him. I learned in a moment that what I had thought was pity and compassion was devoted, generous, faithful love. Oh, too late to know it now, too late, too late. That was the first ungrateful thought I had. Too late.

“When I returned,” he told me, “when I came back, no richer than when I went away, and found you newly risen from a sick bed, yet so inspired by sweet consideration for others and so free from a selfish thought—”

“Oh, Mr. Woodcourt, forbear, forbear!” I entreated him. “I do not deserve your high praise. I had many selfish thoughts at that time, many!”

“Heaven knows, beloved of my life,” said he, “that my praise is not a lover’s praise, but the truth. You do not know what all around you see in Esther Summerson, how many hearts she touches and awakens, what sacred admiration and what love she wins.”

“Oh, Mr. Woodcourt,” cried I, “it is a great thing to win love, it is a great thing to win love! I am proud of it, and honoured by it; and the hearing of it causes me to shed these tears of mingled joy and sorrow—joy that I have won it, sorrow that I have not deserved it better; but I am not free to think of yours.”

I said it with a stronger heart, for when he praised me thus and when I heard his voice thrill with his belief that what he said was true, I aspired to be more worthy of it. It was not too late for that. Although I closed this unforeseen page in my life to–night, I could be worthier of it all through my life. And it was a comfort to me, and an impulse to me, and I felt a dignity rise up within me that was derived from him when I thought so.

He broke the silence.

“I should poorly show the trust that I have in the dear one who will evermore be as dear to me as now”—and the deep earnestness with which he said it at once strengthened me and made me weep—“if, after her assurance that she is not free to think of my love, I urged it. Dear Esther, let me only tell you that the fond idea of you which I took abroad was exalted to the heavens when I came home. I have always hoped, in the first hour when I seemed to stand in any ray of good fortune, to tell you this. I have always feared that I should tell it you in vain. My hopes and fears are both fulfilled to–night. I distress you. I have said enough.”

Something seemed to pass into my place that was like the angel he thought me, and I felt so sorrowful for the loss he had sustained! I wished to help him in his trouble, as I had wished to do when he showed that first commiseration for me.

“Dear Mr. Woodcourt,” said I, “before we part to–night, something is left for me to say. I never could say it as I wish—I never shall—but—”

I had to think again of being more deserving of his love and his affliction before I could go on.

“—I am deeply sensible of your generosity, and I shall treasure its remembrance to my dying hour. I know full well how changed I am, I know you are not unacquainted with my history, and I know what a noble love that is which is so faithful. What you have said to me could have affected me so much from no other lips, for there are none that could give it such a value to me. It shall not be lost. It shall make me better.”

He covered his eyes with his hand and turned away his head. How could I ever be worthy of those tears? …

He left me, and I stood at the dark window watching the street. His love, in all its constancy and generosity, had come so suddenly upon me that he had not left me a minute when my fortitude gave way again and the street was blotted out by my rushing tears.

But they were not tears of regret and sorrow. No. He had called me the beloved of his life and had said I would be evermore as dear to him as I was then, and I felt as if my heart would not hold the triumph of having heard those words. My first wild thought had died away. It was not too late to hear them, for it was not too late to be animated by them to be good, true, grateful, and contented. How easy my path, how much easier than his!10

Note to the tender-hearted reader: this thread of the novel, at least, does have a happy ending: (I, II). I confess to having utilized the SparkNotes for help in tracking down the appropriate sections of the text.

  1. Wikipedia contributors, “Smallpox,” Wikipedia, The Free Encyclopedia, http://en.wikipedia.org/w/index.php?title=Smallpox&oldid=351976669 (accessed March 25, 2010). []
  2. תפארת ישראל, אבות פרק ג’ בועז אות א []
  3. שו”ת ישועות מלכו, אה”ע סימן מ”ו – קשר []
  4. פירוש רד”ק על התורה (פרעסבורג: התר”ב), בראשית (ויצא) כט:טז-יח – קשר []
  5. פירושי רלב”ג על התורה (מוסד הרב קוק – ירושלים: תשנ”ב), בראשית (ויצא [אולם נדפס ‘תולדות’ בראש הדף בטעות]) ביאור הפרשה לא:טז-יח, עמוד קפ”ג []
  6. שם, תועליות, עמוד קצ”ד []
  7. ספר מהרי”ל – מנהגים (מכון ירושלים: תשמ”ט), ליקוטים, אות פ”ג, עמוד תרל”ב []
  8. Charles Dickens, Bleak House, Chapter 35 – link. []
  9. Ibid. Chapter 36 – link. []
  10. Ibid. Chapter 61 – link. []

A Very Confusing Religion

Rav Shach (attributed)

A story is told about Rav Elazar Shach zt”l, who was once asked if women should learn CPR so that they can respond and act in a situation in which a child would need it. Rav Shach said not to learn it, because Hashem does not put a person in a situation that he cannot deal with. If they were to know CPR, new situations would occur where they would, chas veshalom, have to administer it.1

King David

וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר.2

Rashi

ויאמר דוד מעתה שנפלו גבורי ישראל צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת:3

Radak

יש מפרשים מכאן ואילך צריך ללמד לבני יהודה קשת כיון שמתו בו שאול ויהונתן4

Ralbag

בעבור שראה כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו מהמורים בקשת ולא היו בישראל מי שיהיה בקי בזה אמר דוד ללמד את בני יהודה קשת כי הוא מן הנבחרים שבכלי המלחמה.5

[התועלת] החמישים וארבעה. הוא להודיע שראוי לאדם שילמד דעת ממה שיכשיל זולתו ולזה תמצא כי מפני שראה דוד שנפלו שאול ובניו על ידי המורים אמר ללמד את בני יהודה קשת כי הוא כלי נפלא מאד בענין המלחמה:6

God

וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף, זֶה פִּתְרֹנוֹ: שְׁלֹשֶׁת, הַשָּׂרִגִים–שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשֶׁךָ, וַהֲשִׁיבְךָ, עַל-כַּנֶּךָ; וְנָתַתָּ כוֹס-פַּרְעֹה, בְּיָדוֹ, כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן-הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. …

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת-פַּרְעֹה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל-עֲבָדָיו; וַיִּשָּׂא אֶת-רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְאֶת-רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים–בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. וַיָּשֶׁב אֶת-שַׂר הַמַּשְׁקִים, עַל-מַשְׁקֵהוּ; וַיִּתֵּן הַכּוֹס, עַל-כַּף פַּרְעֹה. וְאֵת שַׂר הָאֹפִים, תָּלָה: כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם, יוֹסֵף. וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. …

וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ; וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ, וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים, אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר: אֶת-חֲטָאַי, אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם. פַּרְעֹה, קָצַף עַל-עֲבָדָיו; וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר, בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים–אֹתִי, וְאֵת שַׂר הָאֹפִים. וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד, אֲנִי וָהוּא: אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ, חָלָמְנוּ. וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר-לוֹ, וַיִּפְתָּר-לָנוּ אֶת-חֲלֹמֹתֵינוּ: אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ, פָּתָר. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ, כֵּן הָיָה: אֹתִי הֵשִׁיב עַל-כַּנִּי, וְאֹתוֹ תָלָה. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.7

Hazal

דבר אחר:

בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו, היה לו יתרון ממנה.

למה?

שנטל את בתה.

ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, ניתוסף לו שתי שנים, שנאמר: ויהי מקץ וגו’:

(תהלים מ) אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו, זה יוסף.

ולא פנה אל רהבים, על ידי שאמר לשר המשקים: זכרתני והזכרתני, ניתוסף לו שתי שנים.8

ולא היה צריך לעשות שם, אלא עשר שנים.

ולמה הוסיפו לו שם ב’ שנים?

אמר הקב”ה: אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים, ואמרת לו שתי זכירות: כי אם זכרתני והזכרתני, תשתכח ב’ שנים בבית הסהר, לכך כתיב: ויהי מקץ שנתיים ימים ב’ שנים ליציאת שר המשקים מבית הסהר.9

Ralbag

התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם להשתדל בכל עוז להינצל מהרע אשר הוא בו, בכל הסיבות אשר אפשר לו שיעזר בהם; ולא יסמוך על הנס, אף על פי שהוא באופן שתדבק בו השגחת ד’ יתעלה מאד.

הלא תראה כי יוסף – עם היות השגחת ד’ יתעלה דבקה בו בזה האופן הנפלא – חילה פני שר המשקים שיזכרהו אל פרעה להוציא אותו מן הבור.10

וראוי שלא יעלם ממנו, שיוסף לא שם בשר זרועו במה שאמר אל שר המשקים, אך ראה כי מזכירתו אותו לפרעה יגיע לו טוב, כמו שהיה הענין בסוף. וסיבב ד’ יתעלה הענין שלא זכרו שר המשקים עד בוא העת שהיה יותר נאות ליוסף.

והנה תמצא שכל התלאות אשר מצאוהו מעת המכרו, כולם היו כלי אל שיגיע לזאת הממשלה, וזה מבואר במעט עיון.11

God

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.12

Hazal

כי יפול הנופל ממנו . ראוי זה שיפול, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.13

תנא דבי רבי ישמעאל כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב:14

Rav Yosef Albo

החריצות וההשתדלות מועיל והכחרי בכל דבר מן הפעולות האנושיות, וזה מבואר בכל הפעולות, … ויתבאר מכל זה שהחריצות טוב בכל דבר, ובעבור זה היה שלמה משבח החריצות ואומר ויד חרוצים תעשיר ומגנה העצלה להעיר האדם שישתדל להשיג מבוקשו בכל מאמצי כחו, וכן אמרו רז”ל למען יברכך ד’ אלקיך יכול ישב ובטל תלמוד לומר בכל מעשה ידך אשר תעשה. הנה בארו שברכת השם יתברך תגיע ותבא עם ההשתדלות, וכן אמר המשורר אם ד’ לא ישמור עיר וגו’, אבל אם ד’ ישמור עיר יפה שקד שומר, שעם השמירה וההשתדלות האנושי יגיע העזר האלקי ולא בזולתו, ובעבור זה ראוי שישתדל האדם בחזקת היד בכל הדברים שאפשר שיושגו בהשתדלות האדם אחר שנדע שההשתדלות מועיל בכל דבר ובכל הפעולות על דרך שבארנו, ובעבור פועל אחד שנראה מגיע על צד הגזרה כאמרו רז”ל כי יפול הנופל ממנו ראוי היה זה ליפול וכו’ לא בעבור זה נשפוט בכל הדברים שהם בגזרה, אבל ראוי שנשתדל בכלן כאלו הן בחיריות בחירה גמורה וד’ הטוב בעיניו יעשה ויספיק זה בבחירה לפי קצורנו:15

Don Yitzhak Abravanel

ומה יפו דברי חז”ל … הנה דייקו מלת הנופל שהיה די באמרו ולא יפול אדם ממנו אבל לכן אמר הנופל לפי שהיה ראוי שיפול, וזה ממה שיחזק ב’ אמונות יקרות אמונת הבחירה האנושית ואמונת הידיעה האלקית בקצות האפשרי מבלי שיכריחהו,

ויש מפרשים כי יפול הנופל ממנו שהמעקה יועיל למי שיהיה נופל מאליו מבלי כונה אלקית, אבל מי שראוי שיפול על דרך ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים וגם הוא פירוש נכון16

Rav Yitzhak Arama

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה וגו’ זה אחד מהמקומות שהישירה התורה שלא לסמוך על הנס אלא שיכוין אדם מעשיו על צד היותר טוב כמו שיובן מפרשת שוטרים כלה ועל הדרך שביארנו וכמו שנתבאר זה הענין כלו יפה בפרשת וישלח שער כ”ו

ושם נזכר טעם אומרו כי יפול הנופל ממנו שיראה שהמעקה יועיל למה שיהיה נופל מאליו מבלי כוונה אלקית אבל מה שראוי שיושלך על דרך ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פירוש נכון:17

ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כל שכן להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצמם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וד’ לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלקית בעצות טובות ונכונות ע”ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר

ראה מה כתיב ולא תשים דמים וכו’. לפי שהנפילה היא אפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים אלו נאמר (תהלים ל”ז) כי יפול לא יוטל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא18

Rav Shlomo Ben Shimon Duran (Rashbash)

שאלת .הניסה בימי דבר ממקום למקום אם תועיל לאדם או לא, שאם נכתב בראש השנה למיתה מה תועילנו הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה:

תשובה … על כן אני אומר לפי קוצר שכלי, מי שאין בידו עבירה מחייבת מיתה וקוצר ימים מהעקר נשאר על הקץ הקצוב מספר ימי חייו, ובראש השנה ,אינו נדון לא בחיים ולא במות אבל נשאר על הקץ הקצוב ובתום קצו ימות אם אין לו מצוה מחייבת אריכות ימיו …

ועל זה שלא נדון בראש השנה בחיים ובמות נאמר בתורה פן ימות במלחמה, שאם נכתב בראש השנה בחיים או במות אינו בחק האפשר אבל הוא בחק החיוב, שאם נכתב שימות בחרב אפילו בתוך ביתו או יסתר במסתרים ידקר בחרב, ואם נכתב בחיים אפילו יפול בעד השלח לא יבצע.

ועוד נתבאר זה מאמרם חי ד’ כי ד’ יגפנו או יומו יבא או במלחמה ירד ונספה, יומו יבא הוא הקץ הקצוב, ד’ יגפנו היא המיתה האלקית, ובמלחמה ירד ונספה היא המיתה המקרית, כפי דעתם של קצת מהפילוסופים וכמו שכתב א”א הרשב”ץ ז”ל בפרק ה’ למסכת אבות …

ואשר לא נכנס ביום הדין בחיים ובמות נשאר בחק האפשר במיתת מגפה ובמיתת מלחמה ודומיהם או מיתה טבעית על ידי רוע הנהגה, וזהו שאמר עליו החכם ויש נספה בלא משפט, וכההוא עובדא דבפ”ק דחגיגה בעובדא דמרים מגדלא נשיא ומרים מקריא דרדקי.

ואותן שלא נכתבו בראש השנה בבריאות אם פשעו בעצמם יבואו לידי חולי, כמו שאמרו ז”ל בפרק מי שמת גבי משנת האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא מתרפא משל עצמו, ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא שחלה בפשיעה וכו’, היכי דמי בפשיעה כדאמר רב חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר צנים פחים בדרך עקש. וכן מה שאמרו ז”ל בפרק קמא דשבת ובפרקא דחסידי לעולם על יעמוד אדם במקום סכנה, ואמר בפרק קמא דעבודה זרה ובפרק אין עומדין ובמגלה פרק בתרא ובנדה פ”ב הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וצנים פחים הוא החולי הבא מרוב העמידה בשמש או בקור, והקש על זה בשלשת מיני מיתות.

ובזה תסתלקנה הקושיות שמקשים, בנים קטנים שמת אביהם בעון מי הם מתים. וכן מי שהיה בראש השנה קטן והגדיל ובאמצע השנה מת מתי נדון, שני כאלו [הגה – נדצ”ל שחטאו] שמתו ברוע הנהגתם או שקצם היה קצר לפי מזג הרכבתם או לפי המזג שנולדו בו. וכן מה שמקשים אם בעון אבות בנים מתים למה מי שיש לו שני בנים מת אחד ונשאר אחד. אפשר לומר לפי זה שמא זה שמת לא מעון אביו מת אלא מפני שהגיע קצו, …

ואף על פי שנכתבה בראש השנה נפילת החרב והמגפה על הכלל, כדאמרינן בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, אבל יש יחידים שאפשר שלא נכתבו לא בחרב ולא במגפה לפי שלא היתה להם עבירה מחייבת, ולפיכך תועיל הניסה מהחרב והשמירה מהמלחמה לפי שלא נכתבו בה בראש השנה ונשארו בחק האפשר. וכן תועיל ההנהגה הטובה בשמירת הבריאות ובהסרה מן החולי, וזהו אמרם בברכות בפרק הרואה ובבבא קמא בפרק החובל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות.

וענין חזקיהו שגנז ספר רפואות והודו אלו חכמים ז”ל כדאיתא בפרק קמא דברכות ובפרק מקום שנהגו אינו סותר זה, וכבר בירר זה הרמב”ם ז”ל בפסחים בפירוש המשנה, וזהו לפי שלא נכתב גם כן במיתה ונשאר בחק האפשר.

וכן תועיל השמירה מהמגפה והניסה ממנה. ואמרו ז”ל בפרק הכונס דבר בעיר כנס רגלך ורבא בעידן רתחא הוה סכר כווי, כלומר בשעת המגפה סוכר החלונות. ואמרינן שם דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע דרכים ודבר בעיר אל יהלך אדם לבית הכנסת יחידי, לפי שלא נכתב בראש השנה במיתת מגפה ונשאר בחק האפשר. שאם לא תאמר כן אלא שהכל נגזר בראש השנה על כל יחיד ויחיד, אם כן אין שם דבר בחק האפשר וזה שנכתב לחיים לא יצטרך לשמירה וזה שנכתב למות לא תועילנו שמירה ואין שם חלוקה שלישית, ומה זה שהיו נשמרים רבותינו ז”ל ומצווים על השמירה מהמגפה,19 וגדולי חכמינו ז”ל היו בורחים ממנה כמו ששמענו הרב רבינו נסים ז”ל שברח ממנה פעמים. אלא לפי שהדבר תלוי בחק האפשר ואולי זה האיש לא נכתב בראש השנה לא בחיים ולא במות ונשאר על קצו, ונשתנה האויר ואפשר שיוסיף רבוי בחום הטבעי שזה הוא סבת הדבר והנגף, אם אפשר לתקן האויר או לנוס ממנה יועיל לו התקון ומועיל לו הניסה,

ואינו הורס בו מאמר ר’ כרוספדאי דאמר ר’ יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, שהנכתבים למיתה הם אותם שיש להם עבירה מחייבת מיתתם והנכתבים לחיים הם אותם שהגיע קצם ויש להם מצוה מחייבת אריכות ימיהם. והחלוקה הג’ והיא שמדת דינם לא חייבה לא זה ולא זה לא דבר בהם החכם. זה נראה לי בענין זה והכל מתוקן כפי קוצר דעתי. …

וכדי לברר הענין יפה אמשול משל למה הדבר דומה, למלך שסרחה עליו מדינה ובה קצת אוהבים ובה מורדים הרבה לעיני השמש, ואנשים בה מעט שלא עבדו ולא מרדו, ובא המלך וצר על המדינה ותפסה וצוה להשמיד ולהרוג המורדים והפושעים ולהציל להעובדים. וקצת מורדים ברחו ונתחבאו וצוה עליהם לתפשם ממטמונים ולאבדם. והעובדים הצילם ואשר לא עבדו ולא מרדו אם נסו ונמלטו ואם יצאו בשעת מלחמה מתו. כן הדבר הזה, העובדים שנכתבו בראש השנה לחיים נצולו, והמורדים שנכתבו למיתה אם יסתרו במסתרים ובקרקע הים משם יצוה הנחש ונשכם ולא תועיל להם שמירה ולא ניסה. וזהו שתמצא שהרבה נסים מן המגפה, ובמקום שברחו שם ימותו או בחזרתם ימותו לפי שכבר נכתבו למיתה.20 ואשר לא עבדו ולא מרדו הם אותם שלא נכתבו לא לחיים ולא למות שלא הגיע קצם ונשארו בחק האפשר, אם סדרו הנהגתם או ברחו נצולו, ואם נשארו ולא סדרו הנהגתם אפשר שימותו, ועליהם נאמר חבי כמעט רגע וגו’. וזהו גם כן והכרתי ממך צדיק ורשע, הרשע הוא הנכתב למיתה, והצדיק הוא שלא נכתב לא לחיים ולא למות שעדיין לא הגיע קצו. זה נראה לי בזה הענין. והשם יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות.21

Update: The theodicy of Maimonides and Kipling.

Update II: Running For One’s Life.

  1. From a letter to the editor, Yated Ne’eman, 15 Teves 5770 / January 1 2010, p. 8, signed “Drenched in Lakewood”. I have been told that a subsequent issue of the Yated published a letter challenging the accuracy of this version of the story. []
  2. שמואל ב’ פרק א’ פסוק י”ח – קשר []
  3. פירוש רש”י שם []
  4. פירוש רד”ק שם []
  5. פירוש רלב”ג שם []
  6. שם בתועליותיו []
  7. בראשית מ:יב – מא:יד – קשר []
  8. בראשית רבה פרשה פ”ט אות ב’ – קשר []
  9. תנחומא פרשת וישב סימן ט’ – קשר, ועיין בתורה שלמה פרק מ”א אותיות ג’ וד’ עוד בזה, וגם בפרק מ’ אות נ”ד []
  10. פירוש רלב”ג סוף פרשת וישב, עמוד 472 במהדורת מעלה אדומים []
  11. שם פרשת מקץ סוף חלק א’, אחר התועליות, עמוד 484 []
  12. דברים כב:ח – קשר []
  13. ספרי שם (סח) – קשר []
  14. שבת לב. – קשר []
  15. ספר העקרים מאמר רביעי פרק ו []
  16. אברבנאל דברים פרק כ”ב פסוק ח’ עמוד ר”ח []
  17. עקידת יצחק (דברים – כי תצא) שער שבעה ותשעים, עמוד פ”ו ע”ב []
  18. שם (בראשת – וישלח) שער ששה ועשרים – קשר. ועיין שם בכל השער שהאריך בגודל חיוב ההשתדלות והחריצות, ולחזק את היסוד שמועילות לאדם בהטבת מצבו []
  19. רבינו אינו יודע כלום מענין “חיוב השתדלות” כשלעצמה, בלי סיכוי שתועיל לו לשפר מצבו []
  20. עיין סוכה דף נג. במעשה דאליחרף ואחיה בני שישא – קשר, ועיין “פגישה בסמארה” – קשר, ועיין הסרטים “היעד הסופי” – קשר []
  21. שו”ת רשב”ש, סימן קצ”ה – קשר, והגהתי על פי מהדורת מכון אור המזרח – מכון ירושלים תשנ”ח. תשובה זו ציינה רבי עקיבא איגר בגליון הש”ס (בבא קמא דף ס: על דברי הגמרא “רבא בעידן דרתחא”), אולם נראה שכוונתו לסוף התשובה שלא הזכרנו, שבו ביאר רבינו דברי הגמרא שם. ובפתחי תשובה (יו”ד סימן קט”ז ס”ק ח’) מביא את עיקר שאלת רבינו דמה תועיל הניסה, וציין שרבינו “מתרץ על זה באריכות”, ובדרכי תשובה (שם ס”ק צ”ה – קשר) ציין לדברי הפתחי תשובה. ועיין הרהורים []

The Fiduciary Responsibilities Of Shepherds

We recently read Ya’akov’s infuriated protestation of his honesty during his service to Lavan:

ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן … הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני1

Is a shepherd actually Halachically obligated in this level of diligence? Rav Ahai Gaon does indeed derive from this passage that he is, insofar as he is being compensated for the job:

שאילתא דאילו גברא דמשלמין ליה חיותא לנטורי מיחייב לנטורא שפיר אי לנטורי חנם אשלימו ליה מנטרא שמירה קלה … ואי לנטורי באגרא אשלימו ליה אף על גב דאוקמא בדוכתא דנטירותא ונגנבה או אבדה מיחייב לשלומי ובעי למיתב בהדה לנטורה ביממא ובליליא דהכי אשכחן ביעקב אבינו דאמר ליה ללבן נטרית לענך ביממא ובליליא הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה2

The Gemara, on the other hand, seems to explicitly declare that Ya’akov was not obligated in this level of diligence:

ההוא רעיא דהוה קא רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריג חדא מינייהו ונפלת למיא אתא לקמיה דרבה ופטריה אמר מאי הוה ליה למעבד הא נטר כדנטרי אינשי …

איתיביה עד מתי שומר שכר חייב לשמור עד כדי הייתי ביום אכלני בחורב וקרח בלילה אמר ליה התם נמי בחזני מתא [פירש”י על הגמרא לעיל: שומרי העיר בלילה שכל סמך אנשי העיר עליהם לשמור גופם וממונם הנהו ודאי בעו נטירותא יתירתא] אמר ליה אטו יעקב אבינו חזן מתא הוה דאמר ליה ללבן נטרי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא3

Rav Yeshayah Berlin [not to be confused with his namesake Sir Isaiah Berlin4], in his commentary to the She’iltos משמרת שלום, makes this point:

יש לעיין בסוגיא שלפנינו … דמסיק דאין זה אלא בחזנא דמתא … דוקא, אבל שאר שומרים אינם צריכים לשמור כל כך. ויעקב הוא דקאמר נטרי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא ע”ש5

Upon further consideration, however, Rav Ahai Gaon appears to be perfectly correct, since there is actually more to the Sugya than we have heretofore seen:

רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה דאמרי להכי יהבה לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא

The Poskim accept the view of רב חסדא ורבה בר רב הונא against that of רבה, so Rav Ahai Gaon’s requirement of day and night care seems eminently logical, and Rav Berlin’s objection quite baffling. This point is made by Neziv in his העמק שאלה:

דהלכה כרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי להכי יהבי לך אגרא כו’ ולא כרבה דמוקי הא בחזן מתא, וזה פשוט.6

[Although he does not mention Rav Berlin’s comment, he clearly intends to rebut it. Neziv notes in an introduction to העמק שאלה that he will generally not make explicit reference to the משמרת שלום where he dissents from it, and explains why:

הגאון ר’ ישעיה ברלין זצ”ל עשה זר נפלא וקרא לו ראשון לציון … גם עשה ספר שאילת שלום להעיר באיזה מקומות, ומעטים המה ובמהירות כאשר העיד בכמה מקומות, … אמנם בכמה מקומות נטיתי ביאורי מדעתו ז”ל ולא זכרתי שמו על הקלקלה והתפיסה. הרואה יראה ויבין מה שבלבי, מה שאין כן במקום שנטיתי בפירוש דברי רבינו מדעת שאר ספרים, הייתי מוכרח לפרש שלא כאותו גאון שלא יאמרו נעלם הוא ממני, מה שאין כן ספר שאילת שלום שבצידי. בכל זה באיזה מקומות הביאני הענין לפרש שלא כשאילת שלום, ואי אפשר להסביר תכונת הלב באותו שעה ובאותו מקום שבאתי לפרש.7

]

Fortunately, we need not speculate about Rav Berlin’s intention, since Mossad Harav Kook’s edition of the העמק שאלה contains as an appendix Rav Berlin’s manuscript notes to his own copy of the שאילתות (which really form the basis for a second edition of his commentaries to that work) in which he explains his rather elliptical comment at much greater length. The publisher describes these notes as follows

הוספות לשאילת שלום מהרב הגאון רבינו ישעיה ברלין זצ”ל, נעתק מכתב-ידו שעל גליונות ספר השאילתות, דפוס דיהרנפורט, תקו”ם (נמצא בבריטיש מוזיאום, לונדון) ונעתק על ידי מר משה סנדרס, לונדון

Rav Berlin’s introduction:

הקדמה

באין ספק ראו עיניו8 כעיני יונים בהשקפה לטובה ב”שאלתות דרב אחאי-גאון” הנדפס זה מקרוב בק”ק דיהרנפורט על-ידי תורני אחד, ושמתי סביב לו “ראשון-לציון” ומתחת לזירו “שאילת-שלום”, ומהותו ואיכותו הלוא מבואר בהסכמתם מתלתא קראי, חכמי הזמן, וגם בהקדמה קטנה אשר הצבתי בראש הספר הנורא ההוא.

His elaboration of our passage:

ונהי דרב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה דאמרי להכי ייהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא עיי”ש, היינו רק לאפוקי מדרבה דפוטר בשריג חדא מינייהו, משום דהא נטיר כדנטרי אינשי, על זה פליגי רב חסדא ורבה בר רב הונא, ואמרו דלא מהני בהך נטירותא כדנטרי אינשי, אלא חייב לנטורי נטירותא יתירתא דלהכי יהיב ליה אגרא, אבל בשאר אונסין גדולים, כגון דניים כדניימי אינשי, ושיהיה חייב אפילו עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, מנלן לאפושי בפלוגתא בין רב חסדא ורבה בר רב הונא, ובין רבה, ועדופין לומר דגם רב חסדא ורבה בר רב הונא אוקמי כמו רבה בחזני מתא דוקא וכהך ברייתא, ויעקב דאמר נטרי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא, וכן משמע מהרי”ף (פ”ז רמז תקה) והרא”ש (שם סימן י”ד) שכתבו בהלכותיהם, והלכתא כוותייהו, כרב חסדא ורבה בר רב הונא, דהא רב פפא עביד עובדא כוותייהו דאמרינן (בבא מציעא צ”ג סוף ע”ב) רב אחא סבולאה הוה קא מעבר חיותא וכו’ דחפה חדא לחברתה שדתא למיא אתיא לקמיה דרב פפא חייביה וכו’ עיי”ש (ברי”ף), הרי דבהך דשריג איפלגי ובהא קיימא לן כרב חסדא וכרבה בר רב הונא, משום דרב פפא עביד עובדא כוותייהו, וכן כתב הנימוקי יוסף בזה הלשון ומיהו משמע דאי אנסתו שינה או אונס אחר בגופו פטור, דמאי הוה ליה למיעבד.

Update: Wolf2191 has corrected the absence of a Wikipedia entry for Rav Yeshayah Berlin that I had lamented in note 4.

Update II: I recently encountered a transcript of a speech by Rav Aharon Kotler, in which he takes for granted that Ya’akov’s meticulousness has aspects “that are not found in the שלחן ערוך” and in which an employee is not obligated. As we have seen, this is the position of Rav Yeshayah Berlin, in contradistinction to that of Rav Ahai and Neziv:

לבית לבן הגיע יעקב בהיותו בן ע”ז שנה ובכל זאת הרגיש שעדיין יש לו לעלות מעלה מעלה ולעמוד במדרגתו גם בבית לבן, כדי להכין את בני ישראל לשמור על מדרגתם גם בין האומות, ועל כן הציע אעבדך שבע שנים וכו’. באותו שבע השנים הוא טיהר וקידש את עצמו כאמור עם לבן גרתי. בעבודת הצאן היו ענינים גדולים שאפס קציהם אנו רואים. היו לו דינים שאינם נמצאים ב”חשן משפט”, הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני, בהנהגות כאלו אין שכיר חייב, הגמרא בסוף השוכר את הפועלים (בבא מציעא) קוראת לזה נטירותא יתירתא.9

  1. בראשית פרק ל”א פסוקים ל”ו – מ []
  2. שאילתות דרב אחאי גאון ויצא שאילתא כ []
  3. בבא מציעא דף צ”ג ע”א – ע”ב []
  4. It is a great shame that even Hebrew Wikipedia only has an entry for the philosopher, and not for the Gaon. It is Wikipedia, so someone should correct this by adding a disambiguation page and an entry for the Gaon, possibly borrowing information from his Jewish Encyclopedia entry and from his entry in the אנציקלופדיה יהדות. He who does so will be זריז ונשכר. []
  5. משמרת שלום על השאילתות שם []
  6. העמק שאלה שם אות ג []
  7. הקדמה להעמק שאלה “פתח העמק” []
  8. I am unsure who Rav Berlin is addressing here. []
  9. משנת רבי אהרן חלק שלישי (מכון משנת רבי אהרן: לייקוואוד ה’תשמ”ח) עמוד קפא []