Breaking Eggs To Make An Omelette

For Rabbi Daniel Z. Feldman, author of (inter alia) The Right and the Good: Halakhah and Human Relations.

א וַיקוָק פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְקוָק לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ, אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה–יִצְחָק. ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹקים. ה וְאַבְרָהָם, בֶּן-מְאַת שָׁנָה, בְּהִוָּלֶד לוֹ, אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה–צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹקים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי. ז וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה: כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו. ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק.1

היניקה בנים שרה, היניקה בן אין כתיב כאן, אמנו שרה היתה צנועה יותר מדאי.
אמר לה אבינו אברהם: אין זו שעת הצניעות, אלא גלי את דדיך כדי שידעו הכל, שהתחיל הקדוש ברוך הוא לעשות נסים! גלתה את דדיה והיו נובעות חלב, כשני מעינות והיו מטרוניות באות ומניקות את בניהם ממנה, והיו אומרות: אין אנו כדי להניק את בנינו מחלבה של צדקת.2

ומהו בנים לשון רבים? ביום המשתה הביאו השרות את בניהן עימהן והיניקה אותם שהיו אומרות לא ילדה שרה אלא אסופי הביאה מן השוק:3

Rav Yitzchok Zilberstein attributes to Rav Chaim Soloveitchik an explanation for why Sarah could not have performed this demonstration prior to the weaning of Yitzhak:

ונשאל מרן רבי חיים מבריסק, אם רצתה שרה להוציא מליבן את החשד הנ”ל, מדוע המתינה אם כן עד יום היגמל את יצחק, ולא הזמינה את הנכריות כבר בתחילה?

והשיב הגר”ח על פי המבואר ברמב”ם (אישות, פרק כ”א הלכה י”ב):

“הרי שרצתה להניק בן חברתה עם בנה, הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק את בנה בלבד”.

הוי אומר, שכל זמן שהבן יונק, משועבדת אמו אליו, ורק אליו. משום כך כל זמן שהיה עליה להניק את בנה, נמנעת שרה מלהניק את בניהן של הנכריות, והמתינה עד יום היגמל את יצחק, כדי שלא לגרוע מחלקו.

נמצאנו למדים, שאף על פי שאברהם ושרה היו מקדשי שם-שמים הגדולים ביותר בתולדות האנושות, וכל חפצם ומגמתם להגדיל שם רבונם, ברם, את כל החשבונות המקודשים הללו אסור לעשות על חשבון ילד קטן4

But this would seem to be a category error, of precisely the sort to which Rav Chaim was acutely sensitive, for the exclusive right to the lactation of a mother belongs to the husband, not the child, as is clear from the cited language of Rambam, that it is the husband who has the right to object to the nursing of an additional child, and that insofar as he does not mind, she is not bound by the child’s interest in the matter. Indeed, a woman’s entire responsibility to nurse at all is solely an obligation to her husband, as is evident from the Halachah that a divorcée may not be compelled to nurse her child if she does not wish to do so (unless the child has become attached to her and will not nurse from another, and will therefore be endangered if she refuses to nurse him):

האשה שנתגרשה אן כופין אותה להניק את בנה אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצתה נותנת לו את בנו והוא מיטפל בו

במה דברים אמורים שלא הניקה אותו עד שהכירה אבל אם הכירה (ואינו רוצה להניק מאחרת) אפילו הוא סומא אין מפרישין אותה מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקתו עד כ”ד חדש:5

Therefore, insofar as Avraham approved of Sarah’s demonstration (as R. Zilberstein explicitly assumes he did, and as the Medrash actually declares that it was he who impelled her to begin with), there would be no Halachic objection to its performance while Yitzhak was still nursing.

Perhaps Rav Chaim merely meant to derive from the Halachah the basic fact that a child can be harmed by his mother’s diversion of some of her milk to another child, and we can therefore assume a moral responsibility to refrain from doing so, independent of the technical legal right vested in the father, similar to the lesson R. Zilberstein himself proceeds to extrapolate:

לפעמים קורה שהורים מקיימים בביתם פעילות צבורית עניפה ומסועפת, באמצעותה הם עושים חסד עם כל העולם. הכל טוב ויפה, אבל לפי מה שלמדנו כאן צריך להשגיח שהפעילות לא תבוא על חשבון הילדים העלולים להינזק מכך. מותר להורים לקחת על עצמם פעילות שכזו, רק כאשר הדבר הינו לטובתם של הילדים, שילמדו מזה כיצד להיטיב עם הבריות.

But this understanding would completely blunt the characteristic tightness and acuity of the Soloveitchikean insight …

Rav Chaim’s sensitivity to this sort of lomdus / legal analysis is illustrated by this classic anecdote related by Rav Shlomo Yosef Zevin

בביתו של ר’ חיים ישבו פעם הגר”י אברמסקי (עכשיו בירושלים) ועוד רב אחד. נכנס יהודי אחד לר’ חיים בקובלנא על גבאי “החברא קדישא” בבריסק. ומעשה שהיה כך היה: שני אנשים נפטרו בעיר ביום אחד, ואחד מהם היה קרובו של זה. לפי הדין חייבים לקבור ראשון את המת שנפטר ראשון. והגבאים, משום שנפטר השני היה עשיר או נכבד, קברוהו קודם קרובו של זה, שנפטר ראשון. שמע ר’ חיים את הקבולנא, הוציא מתוך ארון הספרים את הרמב”ם, פתח אותו בהלכות אבל, עיין שם והשיב להמתאונן:

אני אגעור בהגבאים, אבל לך אין הדבר נוגע.

תמהו הרבנים, שהיו באותו מעמד, בשתים: א) אף הם עיינו ברמב”ם באותו מקום ולא מצאו בו שום רמז מהלכה זו בכלל. מה ראה אפוא ר’ חיים שהשיב מה שהשיב דוקא מתוך הרמב”ם? ב) מה זו תשובה להמתאונן: ממה נפשך, אם צדק האיש והגבאים חייבים נזיפה, מדוע אין הדבר נוגע אליו, והרי הנפטר היה קרובו?

השיב להם ר’ חיים:

– כשבא האיש והרצה את טענתו, נסתפקתי ביסוד של דין שצריכים לקבור ראשון את הנפטר ראשון: אם זהו הדין הכללי של “אין מעבירין על המצות”, או שהוא דין מיוחד בקבורה, משום כבוד המת. עיינתי ברמב”ם וראיתי שאינו מביא כלל בהלכות אבל את הדין. סימן, שאין הטעם משום כבוד המת, שאילו כן הרי זה דין מיוחד בהלכות אבל, אלא הרי זה דין כללי בכל המצות כולן, ולכן אין עניינו להלכות אבלות. ומכיון שכן, הרי שהגבאים לא פגעו בכבוד הנפטר, אלא סתם עברו על הדין. ובכן, אני בתורת רב דמתא, מוטל עלי לגעור בהגבאים, אבל מה זה נוגע להאיש?

אנו למדים מעובדא זו אף מידתו של ר’ חיים ללמוד את אשר .. לא כתוב. לא בלבד להבין דבר מתוך דבר, אלא להבין דבר מתוך לא דבר. הרי כאן הגיון יפה בצירוף תשובה פקחית על יסוד “נייר חלק”. “בארץ לא זרועה” – שגם ה”לא” היא זרועה ומושרשת. [“לקוטי תורה”, לבעל ה”תניא”, פקודי.]6

Rav Zilberstein’s basic point that Kiddush Ha’Shem does not legitimize the infringement of the rights of another is nicely articulated in a pair of cognate rulings of Maharam of Rothenberg cited by his student Rosh and codified by Maran, although the contexts may disturb those with modern, Western sensibilities:

וזה לשון רבינו מאיר ז”ל מעשה היה בראובן שאמר לשמעון תקיף לי בגדים מן עובד כוכבים וכן עשה לאחר זמן נתן ראובן לשמעון המעות ליתנם לעובד כוכבים ושכחה העכו”ם ולא תבעם והלך העכו”ם ואין יודע להיכן הוא. נשאלתי למי ישארו המעות. ואמרתי יחזרו לראובן. …

ולא מצי שמעון למימר אני חפץ לקדש שם שמים לחזור אחר העובד כוכבים להשיב לו כעובדא דירושלמי (דבבא מציעא פ”ב) דשמעון בן שטח. דבשלו יש לו לעשות קדושת השם ולא בשל אחר.7

פסק רבינו מאיר ז”ל כותי שהלוה את ישראל על המשכון ונפל המשכון מיד הכותי ומצאו ישראל אחר חייב להשיבו לבעליו לפי שגוף המשכון שלו ולא היה לכותי עליו אלא שיעבוד וכיון דנפל מיניה ומצאו ישראל פקע מיניה השיעבוד דאסור להחזיר אבידה לכותי ואם בא לומר משום קדושת השם אחזירנו לכותי יקדש השם בשלו ולא יקדש בשל אחרים בלא דעתם.8

For a survey of Aharonic discussion of these rulings, as well as a comprehensive analysis of the basic question raised by Maharam of the permissibility of aiding a non-Jew in securing his (legitimate) claim against a Jew who wishes to evade it, see my article בענין מוסר ממון ישראל לעכו”ם9.

  1. בראשית כא:א-ח – קשר []
  2. בראשית רבה פרשה נג – קשר []
  3. פירוש רש”י שם – קשר []
  4. רב יצחק זילברשטיין, עלינו לשבח, בראשית (פרשת וירא) עמודים רלו-ז []
  5. שלחן ערוך אה”ע פב:ה []
  6. רב שלמה יוסף זוין, אישים ושיטות (תל-אביב תשי”ב), רב חיים סולוביצ’יק, עמודים 55-6 – קשר []
  7. פסקי הרא”ש, בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל סימן כ”א, וכן נפסק בשלחן ערוך חו”מ סימן קפ”ג סעיף ח []
  8. שם, פרק שור שנגח את הפרה סימן ו’, וכן נפסק בשו”ע סימן ע”ב סעיף ל”ח []
  9. קובץ נהוראי (תשס”ד), עמודים תרעד-תרפב []

Hagar the Horrible?

From this week’s Parsha:

ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם–מְצַחֵק. י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ–כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא. יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד–וַיְשַׁלְּחֶהָ; וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע, בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. טו וַיִּכְלוּ הַמַּיִם, מִן-הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. טז וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל-תִּירְאִי, כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם. יח קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ: כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ. יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת-הַנָּעַר.1

And Sarah saw the son of Hagar the Egyptian, which she had born unto Abraham, mocking. Wherefore she said unto Abraham, Cast out this bondwoman and her son: for the son of this bondwoman shall not be heir with my son, even with Isaac. And the thing was very grievous in Abraham’s sight because of his son. And God said unto Abraham, Let it not be grievous in thy sight because of the lad, and because of thy bondwoman; in all that Sarah hath said unto thee, hearken unto her voice; for in Isaac shall thy seed be called. And also of the son of the bondwoman will I make a nation, because he is thy seed. And Abraham rose up early in the morning, and took bread, and a bottle of water, and gave it unto Hagar, putting it on her shoulder, and the child, and sent her away: and she departed, and wandered in the wilderness of Beersheba. And the water was spent in the bottle, and she cast the child under one of the shrubs. And she went, and sat her down over against him a good way off, as it were a bowshot: for she said, Let me not see the death of the child. And she sat over against him, and lift up her voice, and wept. And God heard the voice of the lad; and the angel of God called to Hagar out of heaven, and said unto her, What aileth thee, Hagar? fear not; for God hath heard the voice of the lad where he is. Arise, lift up the lad, and hold him in thine hand; for I will make him a great nation. And God opened her eyes, and she saw a well of water; and she went, and filled the bottle with water, and gave the lad drink.2

A couple of years ago, we noted, and sharply dissented from, an interpretation of this poignant episode that is very critical of Hagar’s attitude and conduct:

Several of my acquaintances insist that the conventional understanding of the episode (which they endorse) yields a serious indictment of Hagar’s character. While not necessarily unsympathetic toward her, they maintain that Hagar’s casting aside her son and moving apart from him so that she “will not see the death of the child” was selfish and callous; thinking only of the mitigation of her own grief, she was unwilling to remain with her dying son and provide him with whatever comfort she could in his final moments.

I find this attitude deeply upsetting. Hagar is probably still reeling from her shockingly abrupt expulsion from her conjugal home, and is in all likelihood blaming herself for her child’s impending death, since she is, after all, the one who has gotten them lost, and we are lecturing her that a woman of superior character, that we, would behave differently?!

At the time, Wolf2191 commented:

I saw the commentary you cite in the name of your acquaintances as cied by RSRH but I have not had time to check

Yesterday, I did indeed find this perspective taken by Rav Samson Rafael Hirsch, who is unstinting in his disparagement of Hagar’s “unrefined Chamite nature” and the “cruel egotism of [her] brutish character”:

Hagar’s behavior is highly characteristic; it typifies the unrefined Chamite nature. A Jewish mother would never abandon her child, even if all she could do for him would be to speak softly to him, to soothe him if only for a millionth part of a second. One who abandons a child and does nothing because “she cannot bear to see the child’s misery” does not act out of compassion. Such conduct reflects the cruel egotism of a brutish character. True humanity is marked by a sense of duty that is capable of mastering even the strongest of emotions. A sense of duty makes one forget his own painful feelings and enables him to extend help and assistance, even if one can do no more than give the comfort of one’s compassionate presence.

Thus the profound significance of verse 17: God heard not קול הגר (although she, too, wept) but את קול הנער. Weeping that issues from egotism and that accomplishes inaction does not reach the Throne of Glory.

Furthermore, ותשלך את הילד תחת איד השיחים, “she threw the child under one of the shrubs.” She does not care where the child will fall; it does not occur to her that he might fall among thorns which might scratch him, adding needless pain to his tormenting thirst.

All the foregoing shows that Hagar completely lost her head when overcome with her own grief. A mother descending from Avraham would never behave toward her child in such a manner. …

What, then is the meaning of כמטחוי קשת? The bow, of course, is not the object that is shot, but is the instrument, the means for shooting. … Thus, הרחק כמטחוי קשת could mean: “she moved away to a distance, as archers do.” That is, just as archers walk backwards from the target to the furthest point from which they can still see it, so did Hagar walk backwards from Yishmael as far as possible, to avoid seeing his distress, but not so far that he would disappear from her sight. This would be in accordance with the conflicting emotions with which she struggled. To her attachment to Yishmael she allotted only the room that was left in her heart after she had catered to her own feelings of anguish.

God has already heard the voice of your child, there where he lies struggling. Had you trusted in God and not thrown the child there, but laid him gently down; had you not sat down at a distance but remained by his side as befits a mother, then you would have already seen the saving well of water, there, just where he is.

First of all, arise and lift up the boy like a brave mother who never gives way to despair; only then will you be worthy of God’s help. Then give him water to drink.3

I stand by my assessment of this judgment as insensitive and unfair. And if we are stereotyping national character, I submit that it is the Teutonic obsession with orderliness and convention that cannot sympathize with a mother, crazed with grief and guilt over the imminent demise of her child from thirst and illness, “completely [losing] her head”, and that it is the daughter of Ashkenaz, rather than that of Avraham, who “would never behave toward her child in such a manner”.

Of course, this is not to side with the Romantics that feeling and passion are the ultimate guides to correct action; we are staunchly of the party of George Eliot. But the issue here is not whether Hagar’s actions were correct and praiseworthy, but rather whether the poor, desperate woman deserves sympathy or censure.

We close by reminding the reader of Rav Yitzhak Arama’s rather more favorable assessment of Hagar’s character, in the context of the Hagar episode of last week’s Parshah:

מה צורך שיראה לה המלאך כמה פעמים … להודיע שלא היה חסרון הזרע לרוע תכונת השפחה ופחיתותה ספר הכתוב כל הענינים האלה אשר היו בין המלאך ובינה ושכבר הגיע משלמותה וזכות רעיונה אשר הורגלה בהם בבית אדוניה להיות לה דבר המלאך למנוחה והשיבה אל בית גבירתה ולדבר על לבה דברים טובים דברי נחומים עד ד’ פעמים4

What need [was there] for the angel to appear to her many times … to inform [us] that the deficiency of [her] issue [i.e., Yishmael] was not due to the bad character of the maidservant and her shortcoming, Scripture relates all these affairs that transpired between the angel and her, and that as a result of her perfection and the purity of her thoughts, to which she had become accustomed in the home of her master, the word of the angel relieved her and returned her to her mistress’s home, and spoke unto her heart good things, words of comfort, up to four times.5

  1. בראשית כא:ט-יט – קשר []
  2. King James Version – link. []
  3. The Hirsch Chumash (Feldheim Publishers – Judaica Press: Jerusalem – New York, 5762), Sefer Bereshis, pp. 467-9. []
  4. עקידת יצחק, בראשית, סוף שער י”ז []
  5. My translation. []

Rebel Angels

Th’ infernal Serpent; he it was, whose guile
Stird up with Envy and Revenge, deceiv’d
The Mother of Mankind, what time his Pride
Had cast him out from Heav’n, with all his Host
Of Rebel Angels, by whose aid aspiring
To set himself in Glory above his Peers,
He trusted to have equal’d the most High,
If he oppos’d; and with ambitious aim
Against the Throne and Monarchy of God
Rais’d impious War in Heav’n and Battel proud
With vain attempt. Him the Almighty Power
Hurld headlong flaming from th’ Ethereal Skie
With hideous ruine and combustion down
To bottomless perdition, there to dwell
In Adamantine Chains and penal Fire,
Who durst defie th’ Omnipotent to Arms. — John Milton1

א וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם: הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.2

1 And it came to pass, when men began to multiply on the face of the earth, and daughters were born unto them, 2 That the sons of God saw the daughters of men that they were fair; and they took them wives of all which they chose. 3 And the LORD said, My spirit shall not always strive with man, for that he also is flesh: yet his days shall be an hundred and twenty years. 4 There were giants in the earth in those days; and also after that, when the sons of God came in unto the daughters of men, and they bare children to them, the same became mighty men which were of old, men of renown. — Genesis

Among several ancient peoples there was a belief that there once existed a race of men of gigantic strength and stature, who were the offspring of human mothers and celestial fathers, and we are supposed to have an echo of that legend in this Biblical passage. Philo, Josephus and the authors of the Book of Jubilees were misled into this interpretation by the analogy of these heathen fables. There is, however, no trace in Genesis of ‘fallen angels’ or rebellious angels; and the idea of inter-marriage of angels and human beings is altogether foreign to Hebrew thought. The mythological explanation of this passage was in all ages repelled by a large body of Jewish and non-Jewish commentators, though it has been revived by many moderns. — Rabbi Joseph H. Hertz3

R. Hertz’s apologetic zeal gets the better of him here; while it may be true that

The mythological explanation of this passage was in all ages repelled by a large body of Jewish and non-Jewish commentators”

the bold claim that

the idea of inter-marriage of angels and human beings is altogether foreign to Hebrew thought

is certainly false, for the ‘pagan’ reading of our passage is actually found in several mainstream Medrashim:

רבי אומר ראו המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים את בנות קין מהלכות גלויות בשר ערוה ומכחלות עיניהן כזונות ותעו אחריהן ולקחו מהן נשים שנאמר ויראו בני אלקים את בנות האדם וגו’.

רבי יהושע בן קרחה אומר המלאכים אש לוהטים שנאמר משרתיו אש לוהט והאש בא בבעילה בבשר ודם ואינה שורפת את הגוף אלא בשעה שנפלו מן השמים ממקום קדושתן כחן וקומתן כבני אדם ולבושן גוש עפר שנאמר לבש בשרי רימה וגוש עפר.

רבי צדוק אומר מהם נולדו הענקים המהלכים בגובה קומה ומשלחים ידם בכל גזל וחמס ושפיכת דמים וכתיב ושם ראינו את הנפילים וגו’.

ואומר והנפילים היו בארץ. אמר להם רבי יהושע בן קרחה ישראל נקראו בני אלקים שנאמר בנים אתם לד’ אלקיכם והמלאכים נקראו בני אלקים שנאמר ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים ואלו עד שהיו במקום קדושתן בשמים נקראו בני אלקים שנאמר וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלקים.4

שאלו תלמידיו את רב יוסף מהו עזאל

א”ל כיון שעמדו דור המבול ועבדו עבודה זרה היה הקב”ה מתעצב

מיד עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזאל ואמרו לפניו רבונו של עולם הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך מה אנוש כי תזכרנו

א”ל ועולם מה יהא עליו

א”ל רבונו של עולם היינו מסתפקין בו

א”ל גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם

א”ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשין שמך

א”ל רדו ותדורו עמהן

מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן מיד ראה שמחזאי ריבה אחת ושמה איסטהר נתן עיניו בה

אמר השמעי לי

א”ל איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו

למדה אותו שם הזכירה אותו ועלתה לרקיע ולא קלקלה

אמר הקב”ה הואיל ופרשה עצמה מן העבירה לכו וקבעוה בין שבעה כוכבים הללו כדי שתזכו בהן לעולם ונקבעה בכימה

כיון שראו שמחזאי ועזאל כך עמדו ונשאו נשים והולידו בנים היווא והייא …5

תנא דבי רבי ישמאעל עזאזל שמכפר על מעשה עזא ועזאל (מלאכי חבלה שירדו לארץ ועליהם נאמר ויראו בני האלקים ושם נכתב):6

There is even an apparent allusion to the legend in the Bavli:

דאמר מר סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו7

While the sense of this terse remark is hardly self-evident, in light of the above it is fairly clear that it is an echo of the drama of the fallen angels, and this is indeed how Rashi explains it:

בני אחיה. שבא משמחזאי ועזאל שני מלאכים שירדו בדור אנוש:8

R. Hertz’s position is, however, attributed to Trypho (possibly R. Tarfon) by Justin Martyr:

Chapter 79. He proves against Trypho that the wicked angels have revolted from God

Trypho, who was somewhat angry, but respected the Scriptures, as was manifest from his countenance, said to me:

Trypho: The utterances of God are holy, but your expositions are mere contrivances, as is plain from what has been explained by you; nay, even blasphemies, for you assert that angels sinned and revolted from God.

And I, wishing to get him to listen to me, answered in milder tones, thus:

Justin: I admire, sir, this piety of yours; and I pray that you may entertain the same disposition towards Him to whom angels are recorded to minister, as Daniel says; for [one] like the Son of man is led to the Ancient of days, and every kingdom is given to Him for ever and ever. But that you may know, sir, that it is not our audacity which has induced us to adopt this exposition, which you reprehend, I shall give you evidence from Isaiah himself; for he affirms that evil angels have dwelt and do dwell in Tanis, in Egypt. These are [his] words: ‘Woe to the rebellious children! Thus says the Lord, You have taken counsel, but not through Me; and [made] agreements, but not through My Spirit, to add sins to sins; who have sinned in going down to Egypt (but they have not inquired at Me), that they may be assisted by Pharaoh, and be covered with the shadow of the Egyptians. For the shadow of Pharaoh shall be a disgrace to you, and a reproach to those who trust in the Egyptians; for the princes in Tanis are evil angels. In vain will they labour for a people which will not profit them by assistance, but [will be] for a disgrace and a reproach [to them].’ Isaiah 30:1-5 And, further, Zechariah tells, as you yourself have related, that the devil stood on the right hand of Joshua the priest, to resist him; and [the Lord] said, ‘The Lord, who has taken Jerusalem, rebuke you.’ Zechariah 3:1 And again, it is written in Job, Job 1:6 as you said yourself, how that the angels came to stand before the Lord, and the devil came with them. And we have it recorded by Moses in the beginning of Genesis, that the serpent beguiled Eve, and was cursed. And we know that in Egypt there were magicians who emulated the mighty power displayed by God through the faithful servant Moses. And you are aware that David said, ‘The gods of the nations are demons.’9

We close by noting one other ancient Jewish source for the legend and concomitant exegesis, the Book of Enoch:

ויהי בימים ההמה כאשר רבו בני האדם ותולדנה להם בנות יפות ונאות: ויראו אותן המלאכים בני השמים ויחמדו אותן וידברו איש אל אחיו לאמר הבה נבקש לנו נשים מבנות האדם ונלד לנו בנים: ויאמר להם שמעזא והוא הגדול ביניהם …

ויקחו להם נשים ויבקשו להם כלם אחת אחת ויחלו לבא אליהן ויתערבו עמדן וילמדו אותן קסמים והשבעות ויראו להן לחתך בשרשים ובעצים: והנה הרו ותלדנה את הנפלים הגדולים וגבהם שלש מאות אמה: …10

1. And it came to pass, after the children of men had increased in those days, beautiful and comely daughters were born to them. (Gen. 6:1)

2. And the angels, the sons of the heavens, saw and lusted after them, and said one to another: “Behold, we will choose for ourselves wives from among the children of men, and will beget for ourselves children.” (Gen. 6:2)11

3. And Semjâzâ, who was their leader, said to them: …

1. And they took unto themselves wives, and each chose for himself one, and they began to go in to them, and mixed with them, and taught them charms and conjurations, and made them acquainted with the cutting of roots and of woods. (Gen. 6:1-2)

2. And they became pregnant and brought forth great giants whose stature was three (thousand) [hundred] ells. … (Gen. 6:4)12

  1. John Milton, Paradise Lost, Book 1 – The Argument, lines 34-49 – link. []
  2. בראשית ו:א-ד – קשר []
  3. Dr. J. H. Hertz, C.H., The Pentateuch and Haftorahs (Second Edition: London / Soncino Press – 5722 / 1962), pp. 18-19. []
  4. פרקי דרבי אליעזר (ווארשא תרל”ד) פרק כ”ב עמוד כ’ / 39 – (קשר). [מהדורה זו נמצאת גם פה, אבל נראה שחסר מהעתקה זו כמה דפים, בתוכם הדף הכולל קטע זה.]‏ []
  5. ילקוט שמעוני בראשית רמז מד – קשר, ועיין מדרש שמחזאי ועזאל, בתוך בית המדרש (יעללינעק: וינה תרי”ז), חדר רביעי עמוד 127 – קשר, הובא פה []
  6. שם אחרי מות רמז תקעב – קשר. ועיין תורה שלמה, בראשית פרק ו’ סימנים י”ד וט”ז []
  7. נידה סא. – קשר []
  8. פירש”י שם []
  9. Dialogue with Trypho, Chapter 79 – link. []
  10. ספר חנוך (גולדשמידט: ברלין תרנ”ב), פרקים ו’-ז’ – קשר []
  11. Link. Other editions: link. []
  12. Link. []